[u]אני רק מתמקדת כרגע בקושי כי אני רוצה שיהיה יותר טוב[/u]
יש לי טיפ: התוצאה של התמקדות בקושי היא שנעשה יותר רע P-:
זה מין חוק טבע כזה. אין לי מושג איך להסביר אותו.

לפי מה שאת כותבת, יש בסיס של אהבה ביניכם. אבל צריך לתקן כל מיני דברים.
הייתי מתחילה בשני דברים:
[list=1]
[*] להתחיל להתמקד במה שטוב. כל יום להתאמץ 100% לראות את הטוב. אם צץ לך רע, אל תתמקדי בו, אלא ישר תלכי לחפש עוד משהו טוב... זה כולל להגיד תודה על מה שטוב (למצוא כל יום X דברים להגיד עליהם תודה) וכו' וכו'. זה כולל להגיד לו תודה על כל דבר שהיה טוב בעינייך, ששימח אותך. להגיד מלים כמו "שימחת אותי (-: " בחיוך חינני.
[*] לטפח את הכיף שלך כדי שתהיי שמחה וקלילה וממך תזרום אנרגיה של שמחה, שביעות רצון, סיפוק. תחפשי מה משמח אותך שתלוי רק בך: מקלחת חמה? אמבטיית מלח לרגליים? מוסיקה שאת אוהבת בקולי קולות? לרקוד באמצע הסלון עם איזה ילד? להתענג על כוס הקפה שלך בלי לתת לאף אחד להפריע לך חמש דקות שלמות?
[/list]

איך אני שמחה שבאת בשמת. מעניין איך את רואה את הדברים היום.

שאלות טובות. התשובות מורכבות. זה לא כן ולא לא.
אני אוהבת אותו, כן. אבל לפעמים גם מרגישה שנגמר. לפעמים כיף לי איתו. בייחוד כשזה לא היום יום. אם אנחנו נוסעים לסופשבוע לבד למשל אז כיף מאוד ביחד.
אבל הרבה פעמים גם לא כיף. אנחנו רואים את החיים בצורה שונה ומתנגשים. זה לא רק אני שקשה לי עם צורת ההתנהלות שלו, גם לו קשה עם צורת ההתנהלות שלי. הוא, לא מתאים לו מאמץ. אין לו בעיה שיהיה ככה בסדר, סביר. בינוני. מרוצה ב-100% עם 80%. אני רוצה לעשות הכל הכי טוב שאפשר. נהנית להתאמץ. אבל לפעמים הוא כמו משקולת על המאמץ. אוי, זה ממש לא נעים לי לכתוב את זה. זה לא כולו, זה לא כל מערכת היחסים. אני רק מתמקדת כרגע בקושי כי אני רוצה שיהיה יותר טוב.
אני בנקודת שפל עכשיו וזה צובע הכל בצבעים שחורים... במציאות זה פחות גרוע... אבל השפל לא בא משומקום.
תודה על ההקשבה.

[u]הוא חבר שלך, בלי קשר לילדים והתחייבויות וכאלה?[/u]
זה חלק מהבעיה. הוא חבר שלי בלי קשר לילדים ולהתחייבויות, אבל הוא פחות חבר שלי עם קשר לדברים האלו.

[u]בשביל מה זוגיות בכלל?[/u]
את אוהבת אותו?
כיף לך איתו?
טוב לך בנוכחותו?
האם בעבר אהבת אותו ואהבת להיות איתו ועכשיו כבר לא?
האם את אוהבת את האישיות שלו, את מי שהוא?
הוא חבר שלך, בלי קשר לילדים והתחייבויות וכאלה?

מדהים, איזה כיף שמצאתי את הדף הזה... מנסה כבר הרבה זמן להבין מה חסר לי בזוגיות ופתאום הבנתי.
גם אצלנו, מה שקשור לבית וילדים, לא באמת מעניין אותו. לדעתי הוא היה מתנהג אותו דבר גם בעבודה אם היה יכול. פעם, כשהחיים שלנו היו יותר נפרדים, זה קסם לי. השלים את השאפתנות והפרפקציוניזם שלי, הוא היה כמו אי רוגע בים סוער. אי שבו שום דבר לא באמת ממש משנה.
עם הזמן החיים שלנו התערבבו עוד ועוד וכשנוספו הילדים אז בכלל. הרבה ביוזמה שלו - מצחיק להיזכר בזה, אבל פעם הוא זה שהיה מחפש להפוך את החיים שלנו ליותר משותפים, אני הייתי יותר מפרידה. זוכרת שלפני שהיו לנו ילדים סיפרתי לו על מישהי אצלי בעבודה, שאמרה שכל עוד היו לה ציפיות מבעלה הם היו אומללים וכשהיא הפסיקה לצפות ואירגנה לעצמה לבד את הדברים שהיא צריכה, נהיה לה טוב. הוא חשב שזו זוגיות איומה וביקש ממני אף פעם לא להתייאש ממנו ככה.
הרבה מים זרמו מאז... ועם הזמן כאילו הלכתי לקיצון השני, על כל דבר שהוא לא רצה לעשות ביחד ויתרתי, ממש כמו שמתארות פה.
רק לאחרונה נפל לי האסימון, אחרי עוד מריבה, שאין לי מה לחפש אצלו את הדברים שאני רוצה. כמו שליאורה כתבה למעלה - אין מה לחפש עגבניות בחנות נעליים.
אני עכשיו ממש מתחילה לארגן לעצמי את החיים שלי כאילו שאנחנו לא זוג. מה שהוא עושה זה בונוס נחמד ולא יותר.
איזה שחרור. אבל עכשיו אני חושבת, בשביל מה זוגיות בכלל?

_אבל מה לעשות אם נכנסת לחנות כשעוד מכרו שם עגבניות אבל עד שהגיע תורך היא השתנתה לחנות נעלים?
אני לא צוחקת - אני חושבת שזו הבעיה העיקרית של המתמודדת - שהאיש שהיא בחרה והתחתנה איתו הפך למישהו אחר._

נכון. רק שגם היא הפכה למישהי אחרת: "האישה שאיתו", וגם זה משהו לחשוב עליו.
אגב, האישה שאיתו, את עשית בחירה הרבה יותר אמיצה וקשה ממנו. לוותר על הפוסט בשבילו. ואת כותבת את זה שחור על גבי ירוק בהיר. אולי הוא מרגיש שהוא צריך קודם כל לא לאכזב אותך אחרי מה שאת הקרבת. אולי להיפך, הוא מרגיש שהויתור שלך גורם לך לא להבין מה עובר עליו במרוץ שבו הוא בחר להמשיך. הרי את החלטת אחרת לפני שנים...
ואולי התרחקתם כי אתם לא אותם [b]אנשים[/b]. שניכם. מעבר לזה ששניכם כבר לא אותם [b]בני זוג[/b].

נראה לי שעצם הזכרת האופציה לפרוש הביאה עימה את ההכרה שהמצב הוא מבחירה, ולא מכורח. ועם זה לכולנו יותר קל להתמודד.
בהצלחה.

מתמודדת, נשמע לי שאתם כבר בדרך לפתרון, אבל בכל זאת אולי יעניין אותך לקרוא את הדף [po]איך להתמודד עם דיכאון של בן הזוג[/po].

[u]תני לו לשמוע ולדעת את הנימה והדברים הללו[/u]

@}

תודה על התגובות :-)

אני כבר לא ארוץ לפוסטים - אחרתי את הרכבת. מצאתי את דרכי בביניים ואני שמחה בה, אם כי נשיאה לבד של כל נטל ההשתכרות המשפחתית תעיב עלי. לגבי הוא - אני עדין מתייחסת לדברים שאמר כפרץ של משבר ולא כאמת שקולה, ולכן נמנעת מלהתייחס אליהם מולו. אני חושבת שטוב שהדברים יצאו, ודוקא בקיצוניות בה הם יצאו, בכדי לאוורר קצת את שנינו. בינתיים אני מרגישה שהוא קל יותר, כאילו מרגע שהעלה על שפתיו את המילים האסורות, ירק על המורה, שבר את הקווים, - פחת משקלן וצומצם משאן על נשמתו.

ברור שהדברים באו כתגובה לשיקוף שלי (בשמת - תודה על הניתוח הנוקב!). עוצמת התגובה ומהירותה מרתיעות אותי, איזה פחד. איך אני רוצה לראות אותך? ממשיך בדיוק באותה הדרך המקצועית שלך (תהיה אשר תהיה, - אבל שתהיה שלך) אבל מצליח להפריד בין רגש לעבודה, בין חיים לחיים. מרגע שאתה בא הביתה בערב הרי אינך עובד יותר: אתה כולך איתנו. אז תשתחרר, תשאיר את הלחץ בעבודה וחייך אלינו, שמח אתנו, ראה כמה אהבה ושמחה יש בבית הזה. פנה לנו מקום, לא רק זמן. פנה זמן לעצמך. שא עיניים לשפע שמסביבך, חוש אותו. לך לטייל, שחק כדורגל, קרא ספרים. על הזמן החופשי בו אתה שוקע בלחצים שלך. לא צריך להיות מובטל בשביל זה, לא צריך לוותר על עולם שלם.

אני אוהבת אותך, אבל אהבתי חסרה. אני מודעת לזה. אהבתי יותר את האיש שנישאתי לו, האיש רחב האופקים והחיוך, האיש שאהב אותי ועשה אתי דברים. האיש העשיר, האכפתי, החולם, החברותי. רגשותי נפגמו על אף רצוני, אינני גאה בכך אבל זוהי האמת. אני זקוקה לחברתך על מנת לשקם אותם.

מתמודדת,

אין דרך ביניים? אין משהוא בין המסלול הנחשק והנוצץ ומורה בתיכון? אתם לא יכולים למצוא איזושהיא פשרה?

ומה איתך? אולי זו ההזדמנות שלך להתקדם למקומות אחרים? אולי למצוא עוד איזה פוסט מבטיח ונוצץ?

האם יש מצב שבו שניכם הלכתם על הקיצוניות? הוא רץ כמו מטורף על קריירה נחשקת ואת על קריירה ביתית ותומכת בקריירה שלו. אולי זו הזדמנות לעשות תיקון, משהו שיגרום לשנכם לשנות את המסלול למשהו יותר שפוי שבו כל אחד מכם ימצה את עצמו וצרכיו?

((-))

((-))

[u]נגיד שהוא התכוון למה שהוא אמר, מה אני עושה עם עצמי[/u]
מדהים.
חייבת לרוץ, אז לא יכולה להתעכב. אבל שתי מלים:
את עשית שינוי אנרגטי.
קראת את הדברים שכתבנו לך, ומיקדת את הפוקוס שלך על הנקודה הבאה:

[u]התלוננתי על כך שבעלי כבוי. לא כי זה קשה לי, לא כי אני ממורמרת או תולה בו האשמות, אלא כי הוא - האיש שלי, האהוב שלי, האביר שלי - נכבה פתאום.[/u]

[u]אני שואלת את עצמי איך התגלגל הפוקוס אלי ואל המסכנות שלי בכזו קלות, בעוד האמת היא שאני חיה לגמרי והוא בקושי.[/u]

ובכן, ככה אני רואה את מה שקרה:
מה שכתבת כאן הוא מה שהתחלת לראות מאוד בבהירות.
קודם היו לך המון טענות כלפיו, והוא התגונן מהן על ידי מה שהוא עשה [b]קודם[/b].
עכשיו נשאר משהו נקי: עצב על כך שהוא כבוי, ועצב על התוצאה של זה לזוגיות שלכם.

בדיוק ברגע שהתבהרו לך העניינים, הוא הגיב.
הדברים נעשו לו ברורים, הוא הבין והרגיש בעוצמה רבה שהוא כבוי ושהוא לא יכול לסבול את החיים שלו כפי שהם כרגע,
והפתרון שלו כרגע הוא מה שנראה כאילו זה מה שאת רוצה (קודם) - לצאת מזה.

איך שאני רואה את זה, שידרת לו אנרגיה מאוד ברורה של אמונה ומחשבה.
הוא קלט אותה בבהירות מדוייקת והגיב במיידיות עם הצעה רדיקלית לשינוי (לכיוון שנראה היה כאילו את רוצה).

והנה, זה מבהיל אותך. כי שוב את=הוא, וההישג שלו הוא ההישג שלך. בכל מקרה יש מחיר. לא ברור איזה מחיר שניכם מוכנים לשלם, ואם כל אחד מוכן לשלם מחיר אחר.

עכשיו הזמן להראות לו את הדף הזה או להעתיק עבורו קטעים ממנו או פשוט לספר לו מה העיק עלייך קודם, מה הבנת, ומה מפחיד אותך עכשיו, ולהגיד לו בכנות שאת מבולבלת. אולי עכשיו הזמן ללכת לייעוץ כלשהו, שיעזור לכם להבין מה אתם רוצים לעשות בחיים.

אמש הוא הציג בשיחה את האפשרות לפרוש. בקיצור קצת מוקצן - אני אלך לעשות שנטי שנטי ואת תפרנסי, עד להודעה הבאה.

כן, הוא בהחלט מודע למצבו. רואה בכך משהו זמני (כאמור חמש-שבע שנים, עם אפשרות להקלה משמעותית תוך שנה שנתיים) ושואל את עצמו מדי יום אם הוא מסוגל להמשיך לעמוד בזה, כשהכוונה בעיקר ללחץ הנפשי המתחבר לחוסר הודאות אם יישאר במערכת כל אותן שנים עד לרגיעה היחסית.

בקיצור - אמש אמר שאולי יפרוש, יגנוז את מלוא חופן תאריו, ישחרר לאויר את מענקיו, יפזר את מתמחיו וילך לעשות משהו פשוט. מורה בתיכון, הוא הציע, והאדמה הזדעזעה ברעש גדול ועצום תחת רגליי.

למרות שאני מניחה שהדברים הגיעו מפרץ רגעי של חולשה (ואולי עקב מעידה בתמיכה הלא מסוייגת שלי במירוץ שלו), פצחתי מיד בסבב מחשבות מקיף על מה לי ולהתקדמות שלו במירוץ, ולמה כל כך קשה יהיה [b]לי[/b] לראות אותו פורש. ובכן, לפני איקס שנים עמדנו שנינו עם תארים והכשרה ביד והבנו שאחד מאיתנו צריך לוותר. אני ויתרתי (בין השאר על פוסט מבטיח ונוצץ), ובלב קל ושמח פיניתי את כל המכשולים מדרכו - שיצליח הוא. בעקבותיו נדדתי ברחבי העולם, למדתי להיות ה"אישה של-" ולא בזכות עצמי (זה היה קשה) ודאגתי שלא להטריח אותו בעניני דיומא, ולתקתק את כל המשפחה במעברים ובמנהלות לבד, לבד למען עתידו ואושרו, שלא ניתן היה להפריד ביניהם. והכנסים האין סופיים, שבועות וחודשים בבית לבד. וההתחשבות בלחצים השונים, ההכלה. והכסף הקטן, וחודשים ארוכים ללא משכורת בכלל, כי נדרשת כך וכך מידה של התנדבות בדברים מסוימים. והחלומות על הרגיעה המיוחלת, על האיש המאושר במגדל השן שלו, על הימים היפים שבדרך. על ההטבות וההזדמנויות המשפחתיות הכרוכות בעבודה, שלא ניתן להקל בהן ראש, ועל הבטחון האישי והכלכלי הצפוי לנו אולי או טו טו, בטחון שהושג בזיעה רבה ושמבטיח תגמול נאה למתמידים בו.

נגיד שהוא התכוון למה שהוא אמר, מה אני עושה עם עצמי. בינתיים התעטפתי בשתיקה מביכה, לא מסוגלת לדבר אתו, לא יודעת מה להגיד.

מעניין אותי - מה הוא חושב על מצבו? הוא מודע לכך? רואה בזה משהו זמני או קבוע? מנסה לעשות משהו לשנות?

[u]שאלה לא צפויה...[/u]
נכון...:-)
פשוט פתאום קפץ לי לראש,
זרקתי אותה החוצה בלי לחשוב יותר מדי.

פעם כשניסיתי לחקור קצת את נושא ההשפעות הפלנטריות על הדגנים (בהשראת האנתרופוסופיה) התעניינתי בעיקר במסתורין של האורז והתירס (שהם הדגנים היחידים המותרים לי). ידעתי שהאורז קשור לירח והתירס קשור לשבתאי וכשפתחתי ספר אסטרולוגיה ישן שהיה אצלי על המדף עוד מימי התיכון מצאתי שירח 'שולט' במזל סרטן וסטורן (שבתאי) שולט במזל גדי.
כלומר מצאתי את קשרי
אורז-ירח-סרטן
ו-
תירס-שבתאי-גדי

אח"כ למדתי עוד שהסרטן- שרכותו הפנימית מוגנת ע"י שריון קשיח מציין את רגישותו של המזל ואת ההגנה והבטחון להם הוא זקוק.
והגדי- הלא הוא , עז ההרים, מטיבה לציין את בן המזל המעפיל בכוח רצונו אל המטרה שהציב לעצמו, בהופכו את אבני הנגף שבדרכו לציוני דרך.

הגילוי המרעיש מבחינתי היה שמזל גדי ומזל סרטן הם [b]קוטביים[/b] בגלגל המזלות, ממוקמים אחד מול השני בשמים הגדולים שלנו, והיה לי מעניין לשמוע שבניגוד לסרטן המסמל בטחון במסגרת [b]הבית והמשפחה[/b], בונה מזל גדי את בטחונו בעולם החיצוני - [b]במעמד ובקריירה[/b].

בקיצור- לנוכח העובדה שאני ממש פריקית של אורז, הסימבוליקה הזו מאוד דיברה אלי. :-)

תירס או אורז??? שאלה לא צפויה...
תלוי מה עושה פחות פירורים על הלפ-טופ :-/

סתם, סתם... וורקוהוליק? קצת בעל כורחו. במצב כזה של חוסר ודאות, נדמה לו שכל שעת פנאי גנובה עשויה לנפות אותו מהמירוץ.

עוד אחר כך, צריכה לסיים.

[u]להמשיך לנהל את חייך בצורה הטובה והנעימה ביותר לך ולילדייך, בלי שתרגישי שאת נמנעת מדברים בגללו.[/u]
יהיה קשה לומר משפט כזה לאישה שמתמודדת מול איש שחולה ב...סרטן למשל, נכון?
כאן לא מדובר במחלה מהסוג הזה אבל גם הישאבות טוטאלית כזו לתוך הקריירה היא סוג של מחלה.
<וורקוהוליק אולי?>
<מחלה קשה>
<בעצמי כמעט מתתי ממנה פעם>

[u]את חושבת שיש משהו אקטיבי שאת יכולה לעשות כדי לגרום לו להשתנות?[/u]
כל אישה היתה רוצה לקוות ולהאמין שיש בידה לעשות משהו, ולו הקטן ביותר כדי [b]לעזור[/b] לו לצאת ממחלה בה הוא לוקה.
נראה לי שבמקרה הזה הכיוון של [u]תחיי את חייך[/u] לא מספיק.


מתמודדת (())
מיכוון שאצלנו בבית היתה פעם נטיה דומה לסימפטומים האלה אבל [b]מהכיוון ההפוך[/b]
אני יכולה רק להגיד שנראה לי נורא חשוב שתביעי בפניו את הבנתך וחמלתך המלאה כלפי המצב שלו [b]אבל גם[/b] תני לו לדעת על החסך שאת חווה. לא בנימה מאשימה ומתלוננת אלא כשיתוף, בהזדמנויות טובות ובתוך שיחות שמתפתחות באוירה טובה ומקבלת.
תני לו לשמוע ולדעת את הנימה והדברים הללו:
[u]לא כי אני ממורמרת או תולה בו האשמות, אלא כי הוא - האיש שלי, האהוב שלי, האביר שלי - נכבה פתאום.[/u]
כשהוא יתחיל להבין ולהכיר את המלכוד בו הוא נתון הוא יוכל להתחיל לחשוב על צעדי האומץ הנדרשים להחלצות ממנו.
זה תהליך שלוקח זמן.
וטוב שהתעוררת אליו עכשיו.

ועוד משהו,
את כנראה אישה עם יכולת הכלה יוצאת דופן. רף הסובלנות שלך לאתגרים חינוכיים מאוד גבוה ואת גם יודעת לקחת על עצמך אחריויות רבות ולהשאר יעילה ומפוקסת. בקיצור- אמא מקצועית. ליד אישה כמוך מאוד קל להיות פשוט 'עוד ילד'.
אולי אם תתני יותר מקום גם לפן ה'ילדי' שלך אישך יתעורר לעצמו, יזדקף, [b]יצית את אורו[/b] ויתגייס.

אגב, מעניין, מה הוא אוכל/אוהב/יעדיף יותר - תירס או אורז??
(())

מתמודדת, מהדברים שכתבת בתחילת הדף נראה היה לי, וכנראה גם לאחרות, שמעבר לעובדה שזה [b]מצער[/b] אותך לראות שהוא הפך לכבוי, זה גם מפריע לך. מפריע לך שהוא לא יוצא אתכם לבקר משפחה, מפריע לך שאת (מרגישה שאת) לא יכולה להזמין חברים, כי הוא לא נוטל חלק, וכו'.
ועכשיו אני מבינה מדבריך (האחרונים) שהעניין פה הוא בעיקר עצם זה שהוא הפך כבוי.
את חושבת שכשיסתיים הלחץ הזה של העבודה, זה יעבור?

את חושבת שיש משהו אקטיבי ש [b]את[/b] יכולה לעשות כדי לגרום לו להשתנות? אני יכולה להגיד לך שמה שהכי דיבר אליי, היה מה שבשמת כתבה. להמשיך לנהל את חייך בצורה הטובה והנעימה ביותר לך ולילדייך, בלי שתרגישי שאת נמנעת מדברים בגללו. בלי להקריב למענו. ותני לזמן לעשות את שלו: לראות כיצד הדברים משפיעים עליו, ואם הם לא, מה זה עושה לך.

[u]יש לך קהל מקשיבות שניסו להיות מקשיבות אקטיביות.[/u]

ואני מודה לכן מכל הלב. אני חושבת שהפוקוס על התגובה שלי לחוסר הענין הזה שהוא מביע בחייו הוא חשוב, גם כלפי עצמי וגם מעצם השפעתה של הרגשתי הטובה עליו. מערך הזוגיות שלי, כפי שאני תכננתי לחוות אותה, השתנה ללא היכר. בנוסף לנסיונות לרומם אותו, אני צריכה גם לדאוג לעצמי. תודה שחדדתן לי את זה.

את יודעת איך זה -
את כותבת את מה שעל ליבך, ואנחנו קוראות ומתרגמות למה שאצלנו, למה שאנחנו מכירות, ועל זה אנחנו בעצם מגיבות, לזה אנחנו מתייחסות.
ואני תוהה בקול רם (בערך ז"א) מה כבר אפשר לכתוב לך על התחושות שלך כלפי העגמומיות שלו. הרי זה שלו. אני יכולה להיות אמפטית כלפייך, אני יכולה לספר לך מה קורה אצלי בהקשר הזה, אבל לגבי התחושות שלך אותו, אני לא יודעת בכלל מאיפה להתבונן על זה, מעבר להקשבה. לא יודעת אם יש לי כלים להגיב.
ופה, באינטרטן, לא רואים הקשבה בעיניים, לא רואים הקשבה עם הגוף, לא מרגישים יד נוגעת ברכות בכתף.
רוצה לכוון יותר? רוצה משהו אחר?
יש לך קהל מקשיבות שניסו להיות מקשיבות אקטיביות.
מסקנה (טריוויאלית, ובכל זאת): תקשורת בפורום אינטרנטי היא משהו אחר.
אני ממשיכה לקרוא אותך (ואת בשמת ואת ליאורה ואת כל הדף :-) )

אני מתבוננת בשקט. הדברים זלגו למקומות אחרים, מקומות שלא התכוונתי אליהם. דברים מעניינים ומרתקים בפני עצמם.

התלוננתי על כך שבעלי כבוי. לא כי זה קשה לי, לא כי אני ממורמרת או תולה בו האשמות, אלא כי הוא - האיש שלי, האהוב שלי, האביר שלי - נכבה פתאום. הוא לא הלך לבחור. זה לא הפריע לי מבחינה פוליטית או אידאית - זה הפריע לי כי זה האיר את עגמומיותו, את הסתגרותו, את השינוי העצוב שחל בו.

אלף דברים אני יכולה לעשות לבד, ואני מודעת לרבים מהם. אבל אני מתגעגעת לעשיה אתו, לצחוק שלו, לענין שלו, לברק בעיניים, לשמחה שבלב. זה שאני חיה עם אדם שכל מבוקשו הוא שיניחו לו - זה אמנם פוגע בי, אבל בעיקר מתוך התבוננות בפגיעה שלו בעצמו. אני אוהבת אותו.

רוב התגובות דנות כאן באיך זה משפיע עלי, ומה עלי לעשות כדי להתמודד עם המצב הנתון. אני שואלת את עצמי איך התגלגל הפוקוס אלי ואל המסכנות שלי בכזו קלות, בעוד האמת היא שאני חיה לגמרי והוא בקושי. אולי בעצמי אינני מודעת להכל, אולי ההשפעה עלי רבה ממה שאני מנסחת לעצמי. או שלא נסחתי נכון? לא יודעת. בכל אופן תודה על כל הדברים, שתרמו לי כל אחד בדרכו.
{@

[u]אבל מה לעשות אם נכנסת לחנות כשעוד מכרו שם עגבניות אבל עד שהגיע תורך היא השתנתה לחנות נעלים?[/u]
לא יודעת אם אנשים אכן משתנים כל כך מהקצה אל הקצה. אומרים שמה שנחשב פעם ליתרונות ולמושך הופך במשך הזמן לחסרונות ולדוחה: למשל, השתקן המסתורי והסקסי בתחילת היחסים הופך לגבר (כלומר נתפס כגבר) לא קומיניקטיבי ומעצבן, וכן הלאה. ולעתים שני בני הזוג משתנים לכיוונים שונים ומה שהתאים פעם לא מתאים כל כך כיום, וכן הלאה.

ואם נאמר שאכן חל בוא שינוי כל כך עמוק, שמהווה למעשה שינוי בחוזה הלא כתוב ובהסכמים הקודמים של בני הזוג - [u]מה לעשות[/u]? אין תשובה אחת שנכונה לכל המשפחות ולכל הנשים: כל אישה במצב כזה תצטרך לבחור ולהחליט בעצמה: להישאר ולנסות לשנות את המצב ו/או ללכת בדרך שהציעה בשמת, או להחליט שזה לא עבורה, לא מספק, לא טוב ועדיף לעזוב.

[u]ואני תמיד מזכירה לעצמי: אי אפשר להיכנס לחנות נעליים ולדרוש קילו עגבניות[/u]
אבל מה לעשות אם נכנסת לחנות כשעוד מכרו שם עגבניות אבל עד שהגיע תורך היא השתנתה לחנות נעלים?
אני לא צוחקת - אני חושבת שזו הבעיה העיקרית של המתמודדת - שהאיש שהיא בחרה והתחתנה איתו הפך למישהו אחר.

ובשמת, מסכימה מאוד מאוד למה שכתבת כאן:
[u]אני מציעה לנו הנשים (לנו, כי לנו יש היכולת לעשות את זה, שוב במסגרת הרשעות והנבזות המיגדרית שלי ) להתחיל לא ב" [b]הווווווווווא[/b] "... אלא ב- איך אני הופכת את עצמי לאדם [b]לא קורבני, לא תלותי, לא תלונתי, לא "מחכה[/b] ומצפה למי למי למי".[/u]
זה כל כל חשוב!!! כל פעם שאישה אומרת "הוא" כדאי לה לשאול את עצמה: אז למה בחרתי בו בעבר ולמה אני ממשיכה לבחור בו בהווה??? אם אני נשארת עם ה"הוא" הזה, מה אני באה אליו בטענות? הוא זה הוא, השאלה מה [b]אני[/b] עושה במערכת יחסים זו, השאלה מה [b]אני[/b] עושה בשביל עצמי.

מאוד קל לגלוש לשיחת נשים מהסוג של "הוא אכל לי, הוא שתה לי, הכל בגללו!". וגם לי לקח שנים להיגמל מהרגל זה. היום אני מבינה: זה לא "הוא", זו אני! אם אני מסכימה להיות במערכת יחסים מסוימת ומאפשרת התנהגות מסוימת - זו האחריות שלי, זו הבחירה שלי! אני היום מודעת לכך שאני יכולה לשנות אך ורק את עצמי, ולא אנשים אחרים, ובוודאי לא אנשים שאינם מעוניינים בכך.

ואני תמיד מזכירה לעצמי: אי אפשר להיכנס לחנות נעליים ולדרוש קילו עגבניות. בעל החנות ההיא לא רוצה למכור עגבניות, אין לו עגבניות וזה למעשה לא הוגן לצפות ממנו לעגבניות. זה לא מכבד את מה ואת מי שהוא, וגם לא את הדורשת, מה גם שהיא יכולה להיות רק מאוכזבת ומתוסכלת. מי שרוצה דווקא עגבניות, שתחפש חנות שמוכרת עגבניות ולא תנסה להוציא עגבניות ממי שאין לו ולא רוצה ויכול לתת אותן!

ומאוד מאמינה בכוחן האנרגטי של המחשבות ובהשפעתן על המציאות.

_אני לא מכירה אשה נשואה אחת עם בעל כמו שתואר כאן (או בעיות זוגיות אחרות שעלו כאן בהמון דפים) שהצליחה לדבר איתו וגם לקבל תשובות .
תרשי לי, [po]לי אורה[/po], להיות ממש מרשעת לרגע (האתנחתא הקומית):
הוא גבר, לא? אילו אפשר היה לדבר איתו לא היינו מגיעים עד הלום, לא?_

הדרך שהצעתי היתה:
_* התבוננות עצמית בצרכים, ברצונות, בערכים וכו' של האישה (מדובר בתהליך של למידה עצמית, של קבלה עצמית, של הבנה עצמית וכו', וזה תהליך שלוקח זמן)
[b] התבוננות בצרכים, ברצונות, בערכים וכו' של בן הזוג: התבוננות במעשיו ובבחירותיו לאורך שנים, הקשבה אמיתית למה שהוא אומר לאורך שנים בלי לפרש או לתרץ אותם, [/b]שיחת הבהרה** שבה מבקשים לדעת מה הם הצרכים האמיתיים שלו וכו' ולאור כל זה הגעה למסקנה..._ וכו'
ביני לבין עצמי חשבתי ששיחת ההבהרה לא בהכרח תבהיר... אבל הייתי מנומסת. וגם ראיתי בשיחת ההבהרה כעוד צ'אנס שנותנים לו.

בשמת, לאור דברייך, אני מציעה דרך עוד יותר קצרה:
[list]
[*] התבוננות עצמית וכו' וכו'
[/list]
[b] התבוננות אמיתית בו: [u]התבוננות [/b]במעשיו ובבחירותיו[b] לאורך שנים, הקשבה אמיתית למה שהוא [/b]אומר** לאורך שנים בלי לפרש או לתרץ אותם.[/u]
ואז כבר יש מספיק נתונים כדי להגיע להחלטה לכאן או לכאן. ממש לא חייבים שיחת הבהרה... הרי אישה שמתבוננת פנימה ויודעת מה היא רוצה וצריכה ומה היא לא מוכנה בשום פנים ואופן לוותר ועל מה היא מוכנה לוותר וכו' וכו', ואישה שמתבוננת באמת ובתמים בבן זוגה, מתבוננת בלי להסב את פניה ובלי פחד, מתבוננת במעשיו לאורך שנים, מקשיבה למה שאמר לה בלי לפרש ובלי לנסות לראות כוונות בדבריו וכו' - יש לה כבר כל הנתונים. ואז היא יכולה להחליט לכאן או לכאן, היא יכולה לחשוב על כל היתרונות והחסרונות מבחינתה בזוגיות זו, היא יכולה לנסות לשער את היתרונות והחסרונות של עזיבת הזוגיות הזו. ואז לאחר שיקול דעת שלוקח בחשבון כמה שיותר גורמים (רגשיים, משפחתיים, רוחניים, כלכליים שלה ושל בני משפחה נוספים ועוד ועוד) היא יכולה להחליט לכאן או לכאן. למשל, היא יכולה לבחור מחדש בבן הזוג הזה ובזוגיות הזה בעיניים פקוחות: היא יכולה להחליט שתתרכז בהיבטים החיוביים בבן הזוג הזה ובזוגיות הזו, ולעשות כפי שייעצת בהודעות שונות. והיא יכולה להחליט שמבחינתה השלילי גובר על החיובי ושהיא לא רוצה ולא מוכנה להישאר בזוגיות מסוג זה.

בשמת |Y|

[u]ההבדל בין הדרך הזו לדרכה של בשמת שכל התהליכים מתקצרים[/u]
לתפיסתי, זאת אשליה.

אני לא מכירה אשה נשואה אחת עם בעל כמו שתואר כאן (או בעיות זוגיות אחרות שעלו כאן בהמון דפים) שהצליחה [b]לדבר איתו[/b] וגם [b]לקבל תשובות[/b] .

תרשי לי, [po]לי אורה[/po], להיות ממש מרשעת לרגע (האתנחתא הקומית):
הוא גבר, לא? אילו אפשר היה לדבר איתו לא היינו מגיעים עד הלום, לא?

אני מסכימה עם [po]אדמה טובה[/po] בחלק גדול ממה שהיא אומרת.
אני סמוכה ובטוחה שהחלוקה המיגדרית אינה מקרית. ודעתי מתועדת כאן באתר בדפים אחרים... (-;
אבל, וזה אבל גדול - אני מציעה לנו הנשים (לנו, כי לנו יש היכולת לעשות את זה, שוב במסגרת הרשעות והנבזות המיגדרית שלי P-: ) להתחיל לא ב" [b]הווווווווווא[/b] " (בי למשל היה צריך כמעט להרביץ בנבוט כדי להוציא ממני את ה"הוווווווווא" הזה...) (|גזר| זה בשביל להזכיר לי, משוך ימינה, משוך שמאלה, לא יזוז הגזר)
אלא ב- איך אני הופכת את עצמי לאדם לא קורבני, לא תלותי, לא תלונתי, לא "מחכה ומצפה למי למי למי".
כי גם זה עניין תרבותי.
חינכו אותנו לזה. באמת. כל התרבות חינכה אותנו לצפות, לחכות למוצא פיו, לתת לו את הכבוד המגיע לו, כל מיני כאלה.
אני מסתכלת אחורה בתמיהה ואני תוהה, מאיפה פמיניסטית מרדנית עקשנית דעתנית טום-בוי שכמוני למדה מסרים כאלה? איך הם הצליחו למצוא את דרכם אפילו אלי? ואין לי תשובה. זה כל כך חתרני שאפילו לא ידעתי שעשיתי את זה.

למשל מין חשיבה כזאת:
"אני רוצה ללכת לרקוד אבל [b]הוא[/b] לא אוהב לרקוד אז הוא לא מוכן לבוא איתי".
אז תלכי בלעדיו? אז תלכי עם מישהו אחר? למה את צריכה לוותר על הריקוד שגורם לך אושר רק בגלל שהבעל לא מעוניין לרקוד?

"כל שבת אני רוצה לבקר את קרובי משפחתי. כשאני שואלת אותו הוא אומר בסדר, ניסע, אבל כשמגיעה השבת הוא מצליח איכשהו למנוע את הביקור. בגללו אני לא רואה אותם".
למה את צריכה לגרור אותו לשם? את רוצה לבקר? סעי ובקרי. שהוא יעשה עם השבת שלו משהו אחר. למה את חושבת שאת צריכה לחכות עד שהוא ירצה בדיוק את מה שאת רוצה? למה הביצוע של מה שאת רוצה בשביל עצמך חייב להיות תלוי בו?

(והכי מפתיע:
את מקשיבה לי.
את מוותרת על הצטרפותו.
במוח שלך עולה מחשבה כזאת: אני רוצה לבקר את הקרובים שלי. אני קובעת איתם ונוסעת. הוא בטח לא יבוא איתי.
במלים את אומרת לו: "חמודי, אני נוסעת עכשיו לבקר את הקרובים שלי. קבעתי איתם היום ב-11. אתה יכול להצטרף אבל אתה לא חייב, כבר אמרתי להם שאני חושבת שאתה קבעת משהו להיום".
את מתלבשת לך, מכינה את הילדים, ובדלת את מוצאת אותו בא איתך.
"לא, דווקא לא קבעתי כלום, אני אשמח לבוא".)

אני לא מבטיחה שיקרה דבר כזה, אבל יש משהו מדהים בשינוי האנרגיה הפנימית [b]שלנו[/b]. היא משנה את האנרגיה הפנימית שלו לכיוונים לא צפויים.
בסוף מתברר שאנחנו כמו חיות: קולטים מסרים אנרגטיים ופועלים לפיהם, כל המלים סתם מפריעות.
והמסקנה: היזהרי במחשבותייך!
במיוחד הקפידי להמנע ממחשבות שליליות על בעלך, כי הן משודרות אליו, פוגעות במטרה, ומגבירות את הדברים השליליים שלו.
בכל הזדמנות, תצייני בפני עצמך את כל התכונות הטובות שלו (ושל עצמך, אם כבר אנחנו מדברות), ותגידי תודה על כל היפה והטוב והאהוב בו.

אז כן, הוספתי את זווית הוודו: יש השפעה אנרגטית למחשבות שלנו, והיא חזקה בצורה שלא תיאמן.
דברים מופלאים קורים למי שמבינים את הכוחות האלה.

המוצא העיקרי לדעתי הוא שגברים גם יגדלו את ילדיהם.
נוכחות מסיבית בחייהם. מהרגע הראשון לחיים.
ושהילדים ילכו עם אבא לעבודה לפעמים ויראו מה הוא עושה ויחוו אותו בתפקיד הממשי שלו.
(הבן הקטן שלי, שנתיים וחצי - מאמין שהעבודה של אבא זה לנסוע על אופנוע, כי זה כלי התחבורה איתו הוא מפליג בבקרים לעבודה).
אבל בעיקר שאבא יהיה, ויהיה נוכח.

כמובן שזה פתרון לדור הבא.
לדור שלנו, טרם מצאתי דרך אפקטיבית.

לפני כשנתיים התלוננתי בפני חברה שלי שמאוד חסרות לי ארוחות ערב משפחתיות.
היא אמרה - אז תעשי. תשבו ותאכלו היחד - הילדים ואת. תזמיני את האיש שיבוא. גם אם לא ירצה, אחרי זמן מה הוא יראה מה הוא מפסיד ויצטרף.

באמת אני דואגת כמעט כל ערב לארוחה משותפת. אני מבקשת ממנו לפעמים עזרה בהכנות (תוציא צלחות, תכין שתיה), מהן הוא לפעמים מתחמק ולפעמים נענה. אף פעם לא יוזם.
היום, אחרי שנתיים, הוא בדרך כלל לא אוכל איתנו. לפעמים הוא מצטרף, ואז בוהה לו באויר, או עונה לטלפונים מהעבודה. ולפעמים הוא מצטרף ומשוחח איתנו.

אז כנראה שבאמת לא חסר לו ארוחות משותפות ולא חסר לו יחד משפחתי. אין מה להכריח כאן.
אני לא אקבל בגלגול הזוגי הזה ארוחות משפחתיות כפי שמתאים לי. בינתיים אני משלימה עם זה, כי הוא מאוד נוכח עם הילדים בדרכים אחרות.
אבל בילוי משפחתי כמעט ואין לנו והחוסר נשאר מנת חלקי.

אדמה,
את רואה מוצא? אני רואה סביבי כמעט אך ורק בתים ומשפחות בהם הגברים לא בבית רוב הזמן, וגם בזמן שהם כן - הם לא תמיד באמת נוכחים.
כך שגם הילדים שלנו יגדלו להיות כמוהם, לא? כדי להיות גברים ז"א.
די מדכא.

בשמת, דיברת על בחירה.
נכון, אבל:
בעיני זה לא מקרי שכמעט ללא יוצא מן הכלל, החלוקה בין הסוליסט לשיתופית הוא מגדרי.
רוצה לאמר - הנשים מעונייינות בשיתוף, הגברים בוחרים לבד. אינני מכירה, ולא קראתי בשום דף באתר ובשום ספרות מקצועית תאור של התמונה ההופכית; הגבר מתלונן שאשתו עסוקה בחייה ואינה משתתפת איתו. (זה אפילו קצת מצחיק לדמיין את זה, נכון?)

אני חושבת שהבסיס של זה קשור להתפתחות שלנו כילדים והגדרת הזהות המינית. הילדים שלנו וגם אנחנו גודלנו על ידי נשים. גם כעובדה ביולוגית מי יולדת ומי מניקה (לא הבעל ;-)) וגם כעובדה סוציולוגית - מי המטפלות בגנים ובביה"ס ומי נוכח יותר בבית. כך שנשים גדלות להיות נשים מתוך קשר ומתוך הזדהות עם אמא. ובנים גדלים להיות גברים כך שמתישהו הם שוברים את הקשר עם אמא ומתכחשים אליו כדי לגדול גברים. רק שלא תמיד יש להם מושא הזדהות גברי זמין (אבא בעבודה). יוצא מזה שעבור נשים קשר הוא חלק ברור וטריוויאלי מזהותן, ועבור גברים קשר מאיים על זהותם הגברית. והדרך היחידה שהם מוצאים להתמודד זה להתכחש לקשר עם אשה, להיות נפרדים ולחיות לבד ולא להזדקק.
(עד כאן הסברים מלומדים ;-))

בזוגיות, א-פריורי זה מכניס נשים לעמדת נחיתות במו"מ על ערכים וסגנון התנהלות זוגי ומשפחתי. כל הרעיון של זוגיות אמור לענות על צרכי נשים לשותפות, אבל אז הן מגלות שגברים נכנסים לזוגיות מסיבות אחרות לגמרי, ולצערי הבאמת עמוק ואישי, הרבה פעמים זה מתוך חיפוש אמא חלופית (שלא נגדיר משרתת). כי מי שרוצה סולו יכול לבד ולא זקוק לשותפים, אבל בהחלט לא מזיק לו שמישהו מכבס ומבשל עבורו.

כנראה יש כמה סוגי גברים, ולא כולם הם באופן קיצוני הטיפוס המתבודד הקלאסי. כנראה יש גברים ברי-מזל שזכו לקשר קרוב עם אבא וגדלו בלי שקשר יאיים עליהם עד חורמה. ברור שנשים שבוחרות לחיות עם סוליסטים (מי אמרה אני?) יש להן שיעור ללמוד כאן.

אבל לא בטוח שהשיעור הזה יכול להלמד בתוך הזוגיות הנוכחית.

באופן אישי התגרשתי מסוליסט אחד בשביל להתחתן עם סוליסט אחר (אני כנראה תלמידה די איטית), אבל אין לי שניה ספק שהסוליסט הראשון תקוע ונוקשה ומחופר ומזל שלא המשכתי את דרכי איתו, בעוד הסוליסט הנוכחי שלי טיפה יותר גמיש. אז למרות שאני אותה תלמידה בעייתית, המורה השני עדיף וחביב עלי בהרבה מהראשון.

[u]בדרך שבשמת מתארת יש תהליך.[/u]
גם בדרך שתיארתי יש תהליך, והיא מתאימה יותר לנשים שאינן מעוניינות במסגרת הזוגיות [u]לחיות חיים עצמאיים, נפרדים, שאינם תלויים בו לחלוטין.[/u] (ראי הודעתה של [po]אדמה טובה[/po] ).

הדרך כוללת תהליכים נפשיים, רגשיים, רוחניים וכו' כגון:
[list]
[*] התבוננות עצמית בצרכים, ברצונות, בערכים וכו' של האישה (מדובר בתהליך של למידה עצמית, של קבלה עצמית, של הבנה עצמית וכו', וזה תהליך שלוקח זמן)
[*] התבוננות בצרכים, ברצונות, בערכים וכו' של בן הזוג: התבוננות במעשיו ובבחירותיו לאורך שנים, הקשבה אמיתית למה שהוא אומר לאורך שנים בלי לפרש או לתרץ אותם, שיחת הבהרה שבה מבקשים לדעת מה הם הצרכים האמיתיים שלו וכו' ולאור כל זה הגעה למסקנה: האם מערכת היחסים הזו מתאימה לה, עונה על צרכיה העמוקים והבסיסיים וכו' או לא. ואם התשובה היא לא, קבלת החלטה: האם היא מעדיפה להישאר במסגרת יחסים זו או לצאת ממנה.
[/list]

אבל מובן שאין דרך אחת בלבד שנכונה לכל הנשים, ובסופו של דבר כל אחת בוחרת מה שמתאים לה, לאישיותה, לצרכיה, לערכיה, לפחדיה וכו' וכו' וכו'.

ליאורה-

[u]ההבדל בין הדרך הזו לדרכה של בשמת שכל התהליכים מתקצרים.[/u]
ההבדל לדעתי עמוק יותר- בדרך שבשמת מתארת יש תהליך, שבמצב האידאלי שני בני הזוג עוברים, בסופו של דבר, והזוגיות עוברת שינוי לטובה.
בדרך שאת תיארת האשה מקיימת שיחה עם בן הזוג מתוך המקום הפגוע, הלא פתור, וממקום כזה, לדעתי, הסיכוי לשינוי קטן יותר.

בשמת הציגה דרך אחת, שמוצגת בכמה הודעות, וניתן לסכם אותה במילים אלו: [b]במסגרת הקשר[/b]
_היא צריכה ללמוד למצוא את עצמה ואת מה שהיא רוצה.
[b]אחרי[/b] שהיא תמצא את עצמה ואת החיים שלה, [b]נראה[/b]._
ולדרך זו יש שתי תוצאות אפשריות:
[u]יתברר שהשינוי שלה לא גורר שינוי בו, והיא תרצה להיפרד.[/u]
או: [u]השינוי שלה יגרור שינוי שלו,[/u] וכו'

לדעתי, יכולה להיות דרך נוספת. כאן האישה לאחר שהתבוננה היטב בהתנהגותו של בן הזוג לאורך זמן לא קצר (והרי [b]המעשים[/b] שלו ולא המילים שלו מבטאות את הבחירות האמיתיות שלו) וגם לאחר שהקשיבה למה שהוא אמר בלי לנסות לפרש את דבריו או לתרץ אותם וכו' (ברור שגם למה שהוא אומר יש משמעות חשובה) - היא יכולה לראות את מה בן הזוג רוצה, צריך ויכול וכו'. ולאחר שזה ברור לה, היא יכולה בכל זאת לקחת אותו לשיחה גלויה, שבה היא יכולה להתבטא בדרך בלתי מאשימה אלא בדרך של ניסיון לברר שוב את כוונותיו: לבקש ממנו שיאמר מה הוא באמת רוצה וצריך, איך הוא תופס משפחה, וכו' וכו'. ואז אם יש התאמה בין מה שהוא עשה כמה שנים ומה שהוא אמר כמה שנים וגם מה שהוא אומר בשיחת הבירור, ואם יתברר שהוא אכן רוצה סוג יחסים כפי שתיארה [po]אדמה טובה[/po] (ולמעשה כפי שתואר בהודעות רבות בדף זה ובדפים אחרים), היא יכולה לשבת עם עצמה ולחשוב טוב טוב טוב האם היא באמת מוכנה להמשיך בקשר שכזה, מה היתרונות והחסרונות של הקשר הנוכחי, מה היתרונות והחסרונות של פרידה. ואז היא יכולה לבחור: בחיים איתו (ללא קורבניות, ללא תלות, ולפי ההצעות של בשמת) או לעזוב את הקשר הזה ולבחור בחיים חדשים.

ההבדל בין הדרך הזו לדרכה של בשמת שכל התהליכים מתקצרים: האישה לא מנסה ללמוד לחיות חיים עצמאיים ונפרדים מבן הזוג [b]בתוך[/b] הזוגיות, ורק [b]לאחר[/b] שהצליחה היא מחליטה לכאן או לכאן. אלא לאחר שמתברר לה מעל לכל ספק שיש חוסר התאמה בסיסי בין הצרכים, היכולות והערכים (תפיסת המשפחה, הזוגיות, ההורות וכו') וכו' שלה ושל בן זוגה, ולאחר שברור לה מעל לכל ספק שאת הצרכים העמוקים ביותר שלה בן זוגה אינו יכול/רוצה לספק - היא מחליטה: האם היא מעוניינת להמשיך במערכת יחסים שכזו או לא.

מסכימה עם כל מה שכתבה [po]אדמה טובה[/po].
ובכמה היבטים, מסכימה גם עם מה ש [po]בשמת א[/po] כתבה בהודעותיה השונות (העניין של הבחירה, לקיחת האחריות, לא להיות במצב תלותי וקורבני ולחכות ש"הוא" ישתנה ואז יתחילו החיים וכו' וכו').

בעקבות דבריה של בשמת אני חושבת בקול רם: נכון, כל אדם משמעותי בחיינו הוא מורה וכל יחסים משמעותיים הם בית ספר או כיתה או שיעורים חשובים שיש ללמוד. והשאלה בכל פעם היא זו: האם רצוי וכדאי ואפשר להישאר באותו בית ספר ועם אותו מורה וללמוד שיעורים נוספים, או במקרים מסוימים עדיף להחליט שדי, מיצינו, זה שוב ושוב ושוב אותו שיעור ומותר גם לצאת לחופשי, מותר לעלות כיתה, מותר ללמוד שיעורים אחרים עם מורה אחר. ומובן שכל מקרה לגופו, וגם אצל אותו/ה אדם אי אפשר להכליל מפעם לפעם, ממערכת יחסים אחת לאחרת. ובהקשר לנושא זה מציעה לקרוא את הדף המרתק מאוד ששמו אומר הכל: [po]האם כל דבר הוא שיעור[/po]

ועוד הרהור כללי באותו נושא, [b]שאינו[/b] מתייחס ישירות ובאופן אישי לאף אחת מהכותבות בדף זה: אני מאמינה אמונה מלאה ושלמה בכל הנושא של שיעורים ואחריות ובחירה וכו'. אבל מצד שני, לדעתי צריך להיזהר לא להשתמש ברעיון חשוב ומועיל זה כדי לעשות את ההיפך הגמור: כלומר כתירוץ להיתקעות במצב לא חיובי, כתירוץ לא לקחת אחריות ולא לבחור מחדש אלא להישאר עם בחירה ראשונית שנעשתה לפני שנים.

[u]איך את יכולה להסביר לחברים שלך שזה שהוא נרדם כשהם באים, לא צריך לפגוע בהם? שזה שהוא נעלם לחדר אחר, לא קשור אליהם?[/u]
צריך לשנות את הפוקוס:
זה לא קשור [b]אליה[/b], מה הוא עושה, ואם הם נפגעים. אם הם נפגעים ממנו, שיגידו. לו. לא לה.
יש גם אפשרות שהם יבינו שהוא עייף, וזה לא קשור אליהם.
יש גם אפשרות שהם ייפגעו והם לא אוהבים את האשה ולא רוצים לבקר אם הבעל לא שם ולא מתנהג כחבר. אז היא לא צריכה אותם, נכון? כי אז הם לא חברים.
אפשר גם להזהיר אותם מראש. היא רוצה שהם יבואו. הוא - יבחר מה שהוא רוצה.
כרגע, היא מוותרת על חברים שהיא רוצה לראות.
והתירוץ שלה, הוא ההתנהגות שלו.
אני משקפת לה, שזה תירוץ.
אם היא רוצה חברים בערב, שתזמין חברים בערב. הוא עושה מה שהוא רוצה (לא מזמין). שתעשה מה שהיא רוצה (חברים).אני מראה לה שזה תלותי וקורבני לוותר על מה שהיא רוצה בגלל שהוא לא עושה כלום בנדון.

אדמה טובה, השלב הראשון הוא שהאשה תבין שיש לה פה שיעור.
[b]היא בחרה גבר כזה[/b].
אני לא יכולה להמעיט בחשיבות של זה.
זה שיעור של האשה.
כי היא צריכה ללמוד למצוא את עצמה ואת מה שהיא רוצה.
אחרי שהיא תמצא את עצמה ואת החיים שלה, [b]נראה[/b].

אפשרות א (אני מתחילה מהרע): יתברר שהשינוי שלה לא גורר שינוי בו, והיא תרצה להיפרד. כלומר, היא תפנה אז אליו, מעמדה אחרת, של אשה שחיה את החיים שלה וכן רוצה אותו בהם (לא העמדה של "אבל הוא", הקורבנית והתלותית), ונראה אם הוא מוכן לעשות שינוי או לא.

אפשרות ב (הטובה): השינוי שלה יגרור שינוי שלו, והיא תקבל את הזוגיות שהיא רוצה, או וריאציה.

בשני המקרים, הזוגיות תהיה ממקום אחר, ממקום של אשה עם כוחות ועם רצון, שרוצה שותפות ולא תלותיות וקורבניות.
לא יודעת אם יצא מובן. אם לא, תשאלי.

[po]אדמה טובה[/po], דברייך מזכירים לי את [po]תחזוקת בעל[/po].

יותר ויותר אני שומעת על זוגות בהם הגברים חיים סולו, והנשים מעוניינות בשיתוף.
אחרי שהנשים מבלות כמה שנים בתחושת קורבנות, הן מצליחות (במקרה הטוב) לארגן לעצמן חיים טובים עבור עצמן. ומוותרות על זכותן לקבל כל מה שהן מעניקות ברוחב יד: הקשבה, קבלה ללא שיפוט, תמיכה, עידוד. כלומר, מוותרות על האפשרות לקבל זאת מבן-זוג, ומסתפקות בלקבל זאת מטיפול ומחברות.
הזוגיות יכולה להמשיך, אבל המחיר האפור, הסמוי, שאף אחד לא מדבר עליו, זה שזו זוגיות גברית, שמתאימה לגברים. שלא מתאימה לנשים. אחרת למה אנחנו מתלוננות כל הזמן?
זו זוגיות שמשרתת היטב צרכי גברים, לנפרדות, לעצמאות, לאי-תלות, להיות שקועים בעניניהם, ושעוד ילטפו אותם ויביטו בהם בהערכה ואהבה. לא בטוח שזה משרת נשים היטב. זה לא אידאל שלי לחיות חיים עצמאיים, נפרדים, שאינם תלויים בו לחלוטין. אני אישה, שחלק מהותי מהוויתה זה חיים בתוך קשר. לא ליד, לא בצד, בתוך. אני רוצה גם וגם: גם חיים עצמאיים ונפרדים של מימוש אישי, וגם קשר. יחסים. הדדיות.
קשר ויחסים, מבחינתי, זה לא ערוץ חד סטרי שאחד בעיקר מקבל ושניה בעיקר נותנת. אי אפשר לחיות בזוגיות שמתאימה לנשים, אם מה שמתממש בה זה רק חרות.
חייבים למצוא דרך לממש שיתוף, אחרת אני לא רואה טעם בזוגיות. מבחינתי, לפחות.

[u]ואני פה רוב הזמן לבד עם כל זה, למול חלומות הילדות ונעורים שלי,[/u]
יכול להיות שזו הסיבה לכך שרובם המכריע של הגירושים הם יוזמה של הנשים?

[u]זה אומר, שבעצם את מעדיפה להתלונן ש הוא גורם לכך שאתם לא מזמינים חברים הביתה, כשבעצם את בעצמך לא כל כך רוצה להזמין אותם, כי מאיזו שהיא סיבה את לא נהנית מהזמנת חברים הביתה, או נהנית יותר להיות במקום של הקורבן שיכול להתלונן "בגללו".[/u] כתבה לך בשמת.
איך את יכולה להסביר לחברים שלך שזה שהוא נרדם כשהם באים, לא צריך לפגוע בהם? שזה שהוא נעלם לחדר אחר, לא קשור אליהם? אולי את לא בהכרח "בוחרת" בקורבניות, אלא לא יודעת איך ליצור לך עולם משלך, בו הוא לא יהיה בעל השפעה כל כך מכרעת, כמו שהיית רוצה שתהיה לו, כי אתם זוג, כי אתם משפחה...
ולהציג את התמונה העצובה הזו לעיני חברים - אעפס, לא קל.

נראה לי שרובנו (הנשים) גדלות לתוך ציפיות דומות מעולם הנישואים והזוגיות.
וגם הגברים גדלים עם ציפיות דומות, אך הציפיות והשאיפות של נשים ושל גברים - לא כולם, אבל רובם - שונות בתכלית השוני. וגם, הצרכים של מרבית הגברים, שונים מאלה של מרבית הנשים.

את היית רוצה בן זוג שהוא שותף, שאכפת לו ממך, שמעשיו מראים ענין אמיתי ואחריות לך ולבנות. היית רוצה הדדיות בהקשבה, בתמיכה.
הוא לא.
להבנתי את דברי בועז, הוא צריך תמיכה ממך, קבלה שלו כמות שהוא, עשייה שלך עבור עצמך ועבור משפחתך, "מנוחת אחריות", מנוחת ציפיות, מנוחת דרישות ממנו. אך להשאירו בתמונה, לתת לו להרגיש אהוב ומוערך על מי שהוא. מתוך זה, את תלמדי עצמאות תוכלי לחיות באושר ללא תלות בו, והוא יחיה את חייו ויבחר את הבחירות שלו.

בועז, איך בדיוק עושים את זה?

בועז, דבריך כל כך הגיוניים, כל כך מצליחים לי בחיים שלי, באמת; אבל בכל זאת, מדי פעם, מעציב אותי כשאני נזכרת שאין פה הדדיות, שאין סימטריה, שאני לא אקבל ממנו את התמיכה והקבלה הזו שהוא מקבל ממני (כמה שאני יכולה ז"א). התחושה שאני פה בשביל הילדים, בשביל הזוגיות, בשבילי, ואני פה רוב הזמן לבד עם כל זה, למול חלומות הילדות ונעורים שלי, של זוגיות שהיא אחווה, שותפות, יחד, חום, אמפתיה, הדדיות, לפעמים אפילו סימטריות - תחושה שכואבת עמוק בבטן, ובלב.


יש הטוענים שבלי משבר, לא יקרה שינוי.
ככה היה גם אצלנו: רק אחרי המשבר דברים התחילו להשתנות; וגם את הדברים האלה אני שיניתי בעצם. הוא כאילו נמשך לתוך השינוי, אך מעולם לא בחר בו בחירה שלמה מודעת. אבל אנחנו לא בסוף התהליך אלא בעיצומו, בתקוה שימים הבאים ימשיכו להיות במגמה הנוכחית.
אז לצערי, אני נוטה להאמין שאכן ככה זה.

מתמודדת יקרה,

(שלא תהפכי ל[b]מתמוטטת[/b])
אכן היה מפנה בחיינו.בעלי הפסיק לעבוד מן הבית בסופי השבוע והחליט להקדיש כל בוקר שעה לבילוי משותף עם הקטנצ'יק.
בהחלט הסתפקתי בזה כי עבורי זה המון זמן יקר ואנרגיות שהופנו לטובת המשפחה.

בעצם רציתי להראות לו שיש דרך אחרת ושהוא לא באמת חייב להקדיש את כל כולו לעבודה.
(למה אתה עונה לטלפונים בשעות הערב המאוחרות, שאלתי? אפשר לחשוב שאתה מנתח לב והכל שאלה של חיים או מוות)
בעיני החיים שהוא חי משולים לעבדות ושעבוד מבחירה.
אבל כל מה שאמרתי היה לשווא. הוא טוען שאני לא מעשית ואין אין אין דרך אחרת.
להתקדם או לחדול.

לכן לקחתי מקום מרוחק יותר. אני עדיין דואגת לו, עדיין חושבת שהוא אומלל וכופה על עצמו עבדות מרצון.
אבל [b]הגעתי למסקנה שאין לי שום דרך לעצור אותו[/b] מה שהוטבע בו מילדות כמו גם הערכים והנורמות עליהם חונך כל חייו
לא יתאדו להם ברגע.
אני רק מזכירה לו שבוס פלוני לא יחיה לצידו בעשור הבא, וקולגה אלמוני לא יזדקן לצידו
זאת תהיה אני (כנראה...)
ואני אוהבת אותו (תזכירי לו את זה השכם והערב! זה יחזק אותו בצאתו לקרב בעולם האכזר..!)

וזהו, יקירה.
אני מאחלת לך כל טוב
ומחזקת את ידייך על שאת נאבקת ומתמודדת ולא מוותרת.
@}

הקריסה היא לא משהו שקורה פתאום. היא גלישה איטית אל האין והלא כלום.
כמו שתיארת, פתאום כבר לא מתחשק כלום, כבר לא רוצה לקום בבוקר, כבר לא נהנה מדברים. נראה כאילו הוא מריונטה של הבוס, כאילו הבוס הוא זה שקובע מה הוא ירגיש.
אצלנו זה היה מלווה בהמון תיסכול שלו על הכל. הקריסה ממש הגיעה רק אחרי שכבר כלו כל הקיצין והוא החליט לעזוב את העבודה. פתאום הכל קרס, כבר לא היה יותר מה שיחזיק את המבנה הרעוע.
אבל אני שמחה שזה קרה. שנינו למדנו המון מהחוויה. הריפוי נוגע בהמון תחומים. והאיש למד על עצמו המון. השיקום למרות שהוא איטי ולא קל בכלל הוא תהליך של הבראה. גם בפרטי וגם בזוגי.
היום אנחנו בני זוג הרבה יותר טובים ואנשים יותר טובים וגם יותר עצמאיים.

רק דבר אחד היה לי מאד קשה בתקופה ההיא. היו לי חברות שדווקא אז "ניצלו" את החולשה שלי ואת הקושי והכאיבו לי עוד יותר במקום לחזק אותי. הייתי שומעת כמה כל הגברים הם חארות ואיך אין למוסד הנישואין סיכוי כי כולם אומללים. הנשים האלה כבר לא חברות שלי.

טוב שאת מודעת למה שקורה. (אני לא הייתי) ואולי באמת תצליחו למנוע את זה. נסי לשבור את החומה שהוא בונה סביבו. נסי להגיע אליו. ואולי לך הוא יקשיב. בואי אליו ממקום אוהב ולא שיפוטי כי גם הוא שבוי של המצב. לא בטוח שהוא בוחר במה שקורה, יכול להיות שהוא פשוט לא מסוגל לראות את הדרך החוצה. יכול להיות שהויתור מפחיד מדי כרגע.
אל תשתקי. אל תתכופפי ותחכי שזה יעבור כי לא בטוח שזה יעבור ואם הוא יפול כולכם תיפלו איתו. ואת חייבת להישאר חזקה למען כולכם.

בהצלחה.

הי, תודה עמוקה על התגובות!

טרמפיסטית וכמוני כמוך - ברוכות הבאות. אמנם השורה התחתונה דומה, אבל היוצרות ביננו הפוכות: אצלי האיש איבד את הענין ואת הטעם בכל דבר כמעט. נמצא הרבה בבית, אבל חסר חיוניות ושמחת חיים. לא מדובר בתחביב או עיסוק של פנאי שלוקח אותו ממני. להפך, שום דבר לא מעניין אותו...

עוף החול - הצטערתי לקרוא כל ההתרסקות :-( . גם אני חוששת מזה, מן הקריסה הזו, ומאחלת לשנינו לדעת לסגת בזמן. אנחנו רחוקים מן הצפון. אשמח אם תספרי יותר, - אם מתאים לך. דברייך נגעו בדיוק במקום.

בשמת - אני מסתובבת והופכת בדברים שכתבת, ומתחזקת מהם. תודה לך.
{@

וואו!
יש ימים שאני מרגישה כאילו כתבת את זה עלי. אני אפרט יותר מאוחר אולי . המצב שלנו קצת שונה.
כשבנזוגי בבית הוא לגמרי בבית אבל....זה קורה מעט מידי , מעט מעט מעט מידי.
והוא כן חי את החייו וממצה את ענייניו, אבל גם זה על חשבוננו לפעמים.
עכשיו הוא רוצה ללמוד קורס רוחני משהו, וזה בערב יום בשבוע והוא ישקיע בזה כשלוש שעות כל שבוע...הבעתי מחאה והאו התעלם באלגנטיות, הוא רגיל שאני משחררת אותו להתפתח, הפעם לא התאים לי והוא דילג על ההתנגדות...
אמשיך אח"כ כי מי יקח את הילדים מלבדי?

מתמודדת
הסיפור שלך נשמע כל כך מוכר. כאילו כתבתי אותו בעצמי.
אצלנו זה נגמר לא טוב. בהתרסקות של האיש. הוא לא עמד יותר בעומס.
אחרי ההתרסקות באה בניה מחדש. איטית, כואבת, קשה אבל יעילה. היום הוא במקום אחר. גם אני.

אם אתם גרים בצפון אני מכירה אדם מדהים שיכול לעזור לבעלך כבר כאן וכבר עכשיו להציל את חייו בלי לוותר על החלומות והעתיד.

אני רוצה לתפוש טרמפ על הדף אם זה בסדר. אם לא את מוזמנת בשמחה למחוק את דברי.
גם בעלי עסוק מאוד. לא בעבודה אומנם, אלא בתחביב שאמץ לו לפני כשנה וחצי ומאז, בנוסף לשעות העבודה שלו, הוא הולך לקורסים, תחרויות ומפגשים חברתיים בימי שישי בבוקר ולפעמים גם בשעות הערב.
לאחרונה, הזמן שהתחביב לוקח ממנו גדל, ואני מוצאת את עצמי לא יודעת מתי יגיע הביתה בערב, מנקה ומבשלת לבד כל יום שישי ועוד.
ניסיתי להסתדר בלעדיו ולעשות דברים בשביל עצמי ובשביל הילדים כמו שבשמת הציעה.
_האם את מנקה את המטבח בשבילו, או מפני שככה את רוצה את זה?
האם את מטפחת את הגינה בשביל שהוא יעריך את זה, או מפני שככה את אוהבת את הבית שלך?
כל מה שאת עושה - תעשי את מה שאת רוצה ומה שחשוב לך._
הוא אומנם נהנה מהחופש ומכך שהפסקתי להתקשר לשאול מתי יגיע, ולעשות פרצופים כשהוא הולך בערב,
אבל יש לזה מחיר. אני מרגישה שהוא כבר לא שותף שלי. הוא לא מוטרד אתי בקשיים שעולים עם הילדים, הוא לא חושב על תיקונים או שיפורים שכדאי לעשות בבית כמוני, קשה לי להתחלק אתו בבעיות שאני נתקלת בהן ביומיום, ובאופן כללי יש לנו פחות עניינים משותפים.
אני מרגישה (כמו בדף [po]אמא שאוהבת יותר[/po] ) שאם אהבה נמדדת במעשים, הרי שהוא פחות אוהב אותי ואת הילדים, ואני בעקבות התחושה הזאת, פחות קשורה אליו ופחות אוהבת אותו.

[u]הוא אמר שהוא מרגיש לא מאוזן, שהחיים שלו לא מושכים לכיוון הנכון[/u]
פשוט תקשיבי.
תשקפי לו את עצמו.
אל תציעי הצעות, אל תתני עצות, אל תדחפי ל"פיתרון".
זאת מלכודת. (מצחיק - זאת הדרך ה"גברית", לחפש תיכף פתרון. הדרך הנשית היא פשוט להיות שם איתו בקבלה ובאהבה).

אם תקשיבי מספיק טוב - כלומר, רק תקשיבי. בלי לערב את עצמך. בלי "לדאוג לו" (קשה, קשה, אני יודעת, אבל זה מאוד חשוב להבין שזה משהו שעובר עליו ולא טוב לאף אחד מכם שאת תקחי את זה פנימה) אלא רק לאהוב, רק לקבל, רק להקשיב לו [b]בלי שאת יודעת יותר טוב ממנו מה הוא צריך לעשות[/b] וגם בלי שאת בכלל מחפשת לדעת מה הוא צריך לעשות.
מין התייחסות זן כזאת. מין חוכמה כזאת שבדרך כלל מגיעה אחרי גיל 40 או 60 או 80 (-;

תתני אהבה ואוזן קשבת, והוא יוכל לדבר על מה שהוא שם בצד כדי להמשיך במירוץ.
ולאט לאט הוא ירגיש בטוח להרגיש את כל הרגשות שמציקים לו.
והוא יתחיל לשאול את עצמו מה הוא באמת רוצה מהחיים, לאן הוא הולך ואם הוא אוהב את הדרך.
התפקיד שלך הוא לא למצוא בשבילו את הדרך.
זה התפקיד שלו.
ועם אשה אוהבת, מקבלת ומקשיבה לצדו הוא ירגיש פחות פחד להקשיב לעצמו ופחות פחד לגלות שהוא כבוי.
והוא יסיק את המסקנות.
המסקנות שלו.
All you need is love, אם תרצי.

ואין ערוך לתמיכה של בת זוג כשאתה רוצה לצאת מהמירוץ האכזרי שההורים דוחפים אליו בכל נפשם ובכל מאודם. תאמיני לי. אם הוא ירצה חיים מסוג אחר, כמויות הלחץ שיופעלו עליו לחזור למסלול שמאפשר להם להשוויץ בפני החברים (אם הוא יסטה, כל עולמם יתמוטט. כל חלומותיהם. כל אמונותיהם. כל הנורמות שלהם. כל מה ש"צריך". כל מה ש"נכון". זה ענק) יהיו אסטרונומיות. תביני מול מה הוא עומד. מול מה את עומדת.

בשמת יקרה, תודה על כל המילים היפות, ובעיקר על הפאנץ' ליין.

אני לא מאשימה אותו בכלום. האם זה מה שמשתמע? אני דואגת לו. בעלי תאב החיים, רב הריגושים ועתיר המעללים הפך להיות אדם כבוי, ירוד וחסר ענין בכל תחומי החיים כמעט. הוא עושה הכל כרגיל, לכאורה מתפקד למופת אבל בעצם - הכל לטורח עליו. אפילו החלומות נכבו. אפילו חוש הטעם. הבן אדם הפך לעפר לרגלי המירוץ. ודאי שמדובר גם במשא עלי - אדם מעופף שכזה לא יכול לשאת בשום אחריות רצינית בעצמו. זה גם לא פשוט בכלל לחלוק את החיים עם אדם שאי אפשר לשמח: ובאמת שניסיתי בכל דרך שחשבתי עליה. מילה אחת נכונה של איזה בוס מושתן תשמח אותו פי אלף. ובכלל, עם אדם שלא רואה אותי. אבל מעל הכל אני דואגת לו, והאמת היא שזה חידוש. לא מעט זמן שרפתי על להאשים אותו בכך וכך דברים, עד שקלטתי שאין עם מי לדבר, הוא פשוט לא שם. אז התחלתי לדאוג.

דברנו אתמול. הוא אמר שהוא מרגיש לא מאוזן, שהחיים שלו לא מושכים לכיוון הנכון. מה היית רוצה שיקרה? שאלתי. לא יודע, הוא אמר. אני עמוק מדי, לא מסוגל אפילו לחשוב.

לפני הכל אני רוצה להגיד שאני מבינה אותך מאוד מאוד מאוד (הכותרת משכה אותי, ואני כמעט לא נכנסת לדפים...), וכל מה שאכתוב נובע מרצון לעזור לך.

[u]"אתה פה כדי להצליח ואני כאן כדי לעזור לך בכך"[/u]
זה לא מה שקראתי בדבריו של בועז (אגב, קראת את [po]האשם תמיד[/po] ?).
[b]גם את פה כדי להצליח[/b] .
ההצלחה [b]שלך[/b] היא [b]לחיות את החיים שלך[/b] .
נכון, היית רוצה שהוא יהיה בהם יותר. אבל את בעצמך כותבת שזה לא אפשרי, ראשית כי הלב שלו עכשיו במקום אחר (למשך עוד 7 שנים, נגיד?), ושנית כי את בעצמך מסכימה לזה שהוא זכאי וצריך לעשות את מה שהוא אוהב ורוצה.
הבחירה שלו היא [b]הבחירה שלו[/b] . את לא יכולה לשנות אותה, את לא יכולה לשנות אותו.
את יכולה לשנות רק את עצמך.

בשביל זה כדאי לשנות את זוית הראייה.
תסתכלי על הבית: האם את מנקה את המטבח בשבילו, או מפני שככה את רוצה את זה?
האם את מטפחת את הגינה בשביל שהוא יעריך את זה, או מפני שככה את אוהבת את הבית שלך?
כל מה שאת עושה - תעשי את מה שאת רוצה ומה שחשוב לך.
כל מה שחשוב לך - תבצעי. אל תחכי לשיוויון או לשיתוף פעולה.


[u]להזמין הביתה חברים? הצחקת, סתם מביך שהוא יירדם או יבהה בקירות.[/u]
בדוגמא הזאת רואים כמה את מושפעת ממה [b]שהוא עושה[/b] במקום לחיות את החיים שלך לפי הבחירה שלך.
הוא נרדם? למה זה מביך אותך או אותם? הוא זה שצריך להיות נבוך. תיהנו ותתעלמו.
הוא בוהה בקירות? בחירה שלו. את והחברים נהנים? יופי. הוא גם לא חייב להיות בחדר. בכל אופן, מה שהוא בוחר לעשות כשהחברים נמצאים זו הבעיה שלו. הוא יכול גם לבחור לא להיות שם.
כי מה קורה עכשיו?
את [b]נמנעת[/b] מלחיות את החיים שלך כמו שאת רוצה, מלהזמין חברים הביתה - שזה משהו שאת רוצה, רק בגלל שהוא לא משתף פעולה.
אפשרות שניה היא שיש לך רווח משני מזה. בעניין הזה את צריכה לבדוק את עצמך, ולשאול את עצמך מה מהאפשרויות באמת נכונה.
מה פירוש יש לך רווח מזה?
זה אומר, שבעצם את [b]מעדיפה[/b] להתלונן ש [b]הוא[/b] גורם לכך שאתם לא מזמינים חברים הביתה, כשבעצם את בעצמך לא כל כך רוצה להזמין אותם, כי מאיזו שהיא סיבה את לא נהנית מהזמנת חברים הביתה, או נהנית יותר להיות במקום של הקורבן שיכול להתלונן "בגללו".
מה נכון?
רק את יודעת.
אבל אני מציגה לך את שתי האפשרויות, כדי שתחשבי על זה ותבדקי עם עצמך מה מדבר אלייך.
בכל אופן הדרך ברורה:
את חייבת [b]למצוא את עצמך[/b].
לבחור בכל רגע ורגע בחיים שמתאימים [b]לך[/b] בלי קשר למה שהוא בוחר.
את יכולה להמשיך לאהוב אותו, ולקבל אותו כמו שהוא במקום שהוא נמצא בו.

יש לי אפילו חדשות מרעישות בשבילך: ככל שפשוט תסכימי לקבל אותו כמו שהוא, ואת הבחירות שלו כבחירות שלו, שזכותו וחובתו לבחור, ככה יהיה לך יותר קל.

[u]נגרר להתנדב לעוד ועוד עשיה וחוזר הביתה כבוי.[/u]
הוא לא יודע את הגבולות שלו. הוא לא יודע איפה הוא מתחיל ונגמר ואיפה האחר מתחיל ונגמר.
אבל גם את.
עובדה היא שההתייחסות שלך אליו היא כאל חלק ממך.
ועובדה היא שהזווית שלך מאוד תלותית וקורבנית. את לא פועלת לממש את החיים [b]שלך[/b] בגלל שאת "מחכה לו".
סליחה שאני כותבת את זה בראשי פרקים, אבל זה פשוט גבול הכוחות שלי כרגע... {@


[u]לא מצליחה למצוא בי את הכוחות לרומם אותו, וגם לא יודעת איך.[/u]
ככל שתשמרי על עצמך, על הגבולות שלך, ותממשי בשמחה ובסיפוק את המטרות [b]שלך[/b] , כך תצרי אווירה שתתמוך לא רק בך ובילדים, אלא גם בו.
בהצלחה!

מזדהה יקרה, תודה לך. כיצד נראו חייכם לאחר נקודת המפנה, והאם זה השפיע על תחום העבודה שלו? אני חוששת שבמקרה שלי, ניעור עלול להשיג את ההפך, אלא אם כן בכוונתי מראש לפגוע בסיכוייו במירוץ.

האם אני רוצה שיפרוש מן המירוץ? לא, לא כל עוד יש לו סיכוי גבוה להצליח. כלומר - אני מה אכפת לי, יש אלף עבודות אחרות עם יותר חיוכים ולא מעט שכר. אבל הוא - אושרו וחירותו האינטלקטואלית כרוכים בעבודה הספציפית הזו. אני מבינה את זה.

בועז חביב - תודה וד"ש לזוגתך :-). לא נישאתי בידיעה שאהפוך ל"אשת מלח", וזה לא קל. זה דורש הפרה בוטה מאד של איזון היחסים הבסיסי, מעמד של "אתה פה כדי להצליח ואני כאן כדי לעזור לך בכך". זה מחייב אותי לאין סוף ויתורים לא מתוכננים, שהולכים ומצטברים משנה לשנה. להזמין הביתה חברים? הצחקת, סתם מביך שהוא יירדם או יבהה בקירות, הם מקבלים מסר שהם צריכים לצאת משם. אבל מעבר לזה, לבנות תבנית של "מסתדרים בלעדיך" זהו קונצפט מאד רחוק מהראיה הראשונית שלי את חיי הזוגיות המקווים.

אני רוצה להבהיר שהבעיה היא לא שהוא לא עוזר לי מספיק. הוא כן, עוזר המון. למשל יום אחד בשבוע שיש לי חובות בחוץ - זה הוא שנשאר בבית עם הילדים, למרות הכל. אבל האיש [b]כבוי[/b]. כשטוב בעבודה טוב לו, אבל עד שיהיה לו טוב עליו לעבור מסכת רבת שנים של לחצים לא אנושיים ממש, של תחרותיות קשה ואינטראקציות עם אנשים לא ישרים ורבי תככים. הוא עדין, תמים, לא בנוי למאבקים האלו. הוא נגרר אחר הבטחות שוא, נגרר להתנדב לעוד ועוד עשיה וחוזר הביתה כבוי. ואני - מתוך שלל התפקידים שאני נושאת לבד, כולל קריירה לא מבוטלת משל עצמי וילדים שבבית ובית שמסביבנו, לא מצליחה למצוא בי את הכוחות לרומם אותו, וגם לא יודעת איך.

כמה אתה חכם בועז!
(ועדין אשתך מתלוננת?)

אני מניח שאשתי מרגישה די קרוב לכך, אז אני רוצה להציע דוקא את ההצעה ההפוכה.
כשאישתי מנסה "לנער" אותי כמו שהמזדהה אמרה אז הבית הופך לעוד מחויבות, הזוגיות לעוד משהו שדורש טיפול, והמשפחה לעוד קרב במערכה ולא למקום המפלט לנוח בו מהמרוץ. וזה דוקא דוחף אותך החוצה.

אני מציע לך להשתחרר מהתלות, לדאוג לאושרך ולזה של הילדות, לטפח את הבית, להזמין חברים, לצאת עם חברים, ולהציג לו דוקא ש "מסתדרים בלעדיך, אתה מוזמן להצטרף, כיף פה ותראה מה אתה מפסיד". תשיגי עזרה, גם בתשלום, ותבני לך חיים של "אשת מלח".

זה לא יביא מהפך, אבל גם לא נכון לצפות למהפך אלא אם את רוצה שיעזוב את המירוץ. (את רוצה??)
זה יביא אותו לרצות להיות בבית, להרגע, וגם לתרום (ביחוד אם את נותנת לו משימות קטנות כל פעם ולא אחריות כוללת, זה שינוי מרענן למי שמחזיק הרבה אחריות).
וזה יביא אותך למקום שבו את מרוצה ושמחה בחלקך, ולא מרירה ותובענית. זה שווה בשבילך, וזה גם ימשוך אותו אליך.

בקיצור - אל תגידי "אם היה לי שותף היה לי כיף וקל". תדאגי שיהיה לך כיף וקל ואז יהיה לך גם שותף (חלקי, כי הדרישות האוביקטיביות בעבודה לא ישתנו).

בהצלחה!

מתמודדת יקרה!

קראת את התאור העגום שלך ונורא הצטערתי בשבילך
בעיקר בגלל שאנחנו נמצאות בסיטואציה דומה מאוד )-:
ואני מבינה את הבדידות והייאוש שעלול לצאת ממנה.

נראה לי שבנזוגך זקוק לניעור רציני בכדי להבין את סדר העדיפויות שלך
ובהמשך גם כדי להגמיש את שלו.
נקודת המפנה בזוגיות שלנו היתה ברגע שהתיישבתי מול בעלי
(המוכשר, האמביציוזי, האחראי והמצליח)
ואמרתי לו שאני אוהבת אותו בכל ליבי אבל לא אוכל להסכים לעוד יום אחד בהתנהלות הזאת.
החיים שלו, שמתחילים ומסתיימים בעבודה, הפכו לסחרור נוראי שבמרכזו ריק.
כיוון שאני רוצה לקיים משפחתיות וזוגיות, הייתי זקוקה לו כשותף אמיתי ולא כמקור כלכלי בלבד.

תעצרי אותו. תציגי לו את נקודת ההשקפה שלך על מה שקורה.
תבהירי לו שהשותפות ביניכם נמצאת בסכנה אמיתית.
ותשאלי אותו מה הוא מוכן לעשות בנידון.
קחי כל פתרון שהוא יציע בשתי ידיים (כי זה יעיד על כך שהוא מכיר בקיומה של בעיה)
ומכאן תמשיכו הלאה יחד.
אל תסכימי להלחם לבד במערכה של הזוגיות והמשפחה, כי זה לא אפשרי לאדם אחד לייצר את השותפות הזאת.

מאחלת לך אומץ, כוח ועקביות.
@}

היום סקרתי את הבית. איך נתנו את הנשמה בבית הזה, כמה אהבה הושקעה בכל צמח, בכל פרח, בכל אריח, בכל שולחן.
אין סוף דברים לתקן בבית. הגינה מוזנחת בצורה קיצונית. מנורות להחליף, תריסים לתקן, משקופים להדביק, וילונות לחבר. אבל בעיקר הגינה, מחמל נפשו. מדי פעם אני מתקנת, מדי פעם דברים נהרסים מחדש. שותלת, עוקרת, תופרת, מבלגנת. הוא לא רואה, לא את הכלים בכיור, לא את המטבח הנקי. זה עובר אותו.

לפעמים יש חגים, ערבי שבת. ארועים. הוא לא מודע להם. לעולם לא באים חברים בערב, זה מפריע לו. אין לנו בייביסיטר, בעיקר כי אין סיבה. לאן לצאת? מה כבר יש לעשות בחוץ? בבחירות הוא לא בחר, לא התפנה לחשוב על זה. הוא, המלך של הפגנות הסטודנטים, פעיל פוליטי בנשמתו, ידו בכל ויד כל בו. לא שם לב שהיו בחירות.

ולא, אני לא חושבת שהוא בדכאון. יש לו ימים יפים מאד, מאושרים מאד, עם שיאים מקצועיים נשגבים ומשמחים עבורו. הוא פשוט תשוש מן המירוץ, ואני לא יודעת איך לעזור לו, או איך לחיות לידו ו... לחיות. לא יודעת.

הוא נמצא בלחץ גדול בעבודה. הוא רוצה מאד להתקדם. זה בראש מעייניו.
העבודה תובענית מאד מאד, והלחץ צפוי ללכת ולהחמיר בשנים הקרובות. בתסריט אופטימי, בעוד חמש עד שבע שנים תגיע רגיעה.
בתסריט פסימי יודח באחד מן השלבים, ויאלץ לשנות כיוון. ככל שהוא מעמיק במירוץ, כך ההדחה נראית לו מאיימת יותר.
ארבע שנים כבר בסיפור הזה, מיום סיום הלימודים.

הוא טוען שהוא אוהב אותי ואת הילדים ושהוא מוכן לעשות למעננו הכל.
הוא באמת עושה המון. למרות הלחץ העצום בעבודה הוא אבא נוכח, מחייך, עושה, אהוב.
הוא בן זוג נאמן, עוזר ותומך פיזית - אבל עיוור. עיוור לחיים שלי. לא נותר בו מקום לראות אותי. בתוך הלחץ.

לעתים קרובות מאד פורצת שיחה קשה. אני מדברת, הוא שותק. נולדות הבנות. אני יולדת, הוא מהנהן. מתפוגגות ביום שאחרי. כך כל חיי הזוגיות שלנו. אני חיה אותם, הוא חי לידם. כשאנחנו יוצאים, פעם בהרבה הרבה זמן, הוא תמיד נרדם. העבודה שלו תופסת את כל חלומותיו ומחשבותיו. והשיחות ביננו, אלו שהוא יוזם. ומצבי הרוח שלו. איך נראית לך התספורת שלי? אני שואלת. עזבי אותי, הוא עונה, את לא מבינה מה עובר עלי בעבודה.

ההורים שלי ושלו מצפים ממני להיות האישה התומכת, המתחשבת. חובבי תארים ודרגות המה, זה עוזר להם בשיחות הסלון עם השכנים.

מה אני מנסה להגיד. אין סוף קונפליקטים יש ביננו, אין סוף נקודות חיכוך קטנות ומתישות. והיום נפל לי האסימון. הוא אמנם עושה הרבה, מסכים לכמעט הכל, אבל כלום, פשוט כלום, לא מעניין אותו. כל הדברים שפעם היינו עושים ביחד - נעלמו ונגוזו. מה שממשיך לקרות קורה מתוך מחויבות, מתוך עול. הוא לא באמת רוצה כלום. לא אוכל, לא סרט, לא ליטוף. הוא רק רוצה שאניח לו. אני חיה עם גבר שרוצה שאניח לו.