על ידי פלוני_אלמונית* » 29 יוני 2006, 15:03
<
תמרוש רוש ממחשב אחר>
_שהמצב נורא ואיום, העולם מזוהם, מסוכן, עמוס רעלים לעייפה ואנחנו בתוכו זזים בין שלוליות הרעלים מנסים להתמודד איתם באופן אישי.
אם נמשיך בכיוון הזה, העולם בו ילדינו יחיו, יהיה מזוהם יותר, מסוכן יותר, אלים יותר, שביר יותר ויהיו בו הרבה יותר אנשים במצב סטרס תמידי._
שוב, אני חושבת שכאן את מערבבת את המצב העולמי עם המצב המקומי, כלומר בתמונה המנטלית שלך את מוסיפה את הסטרס הישראלי הייחודי לתמונה הכללית והופכת אותה לגרועה יותר ממה שהיא באמת. זהירות!
(לא שהתמונה לא גרועה, אבל זהירות. מתינות. את גם לא רואה את הדברים שכבר נעשים, את מוקדי הכוח והעידוד - כי הם נעשים במדינות אחרות)
איזה ארגון וחלוקות תפקידים יש בחברות שבטיות? האם המושג היררכיה קיים שם? מה משמעותו וכיצד היא נקבעת?
אבל הראיתי לך עם הדוגמאות שלי! טוב, אפשר להציץ ב"שבט דוב המערות" (למרות שהוא לא המקור הכי אמין בעולם, אבל אמין דיו) ולהתרשם מחלוקת תפקידים שבטית. יוצר הכלים הוא הכי מוכשר ביצירת כלים, השאמאן נבחר לכך בילדותו על ידי השמאן הבוגר, על סמך תכונות האופי שהוא מפגין, וכו'. זו חלוקת תפקידים (וברגע שיש לך מנהיג יש לך גם היררכיה), אבל זה גם דינמי וגמיש. (בספר הם השאירו את הנשים מאחור, מדוכאות - אבל נעזוב את זה כרגע).
האם במקומות כמו ערים גדולות, בהם קצב החיים מאד מנותק מן הסביבה ומן הפנימיות של האדם, אפשר עדיין לשנות ולהשתנות?
בטח
וכאן המקום לסיפור הכי מקסים בעולם, שסופר לנו על ידי השייח' הסופי מירושלים, האדם הכי מתוק בעולם (אחד מהם. לצערי שכחתי את שמו), שהולך ככה:
הוא בא לארה"ב באיזשהו שלב בחייו והתגורר בעיר גדולה בבניין דירות ענקי, מהסוג שאף אחד שם לא מסתכל לשכנו בעיניים כשהם נפגשים במסדרון, מטעמי פרטיות וניכור.
טוב, אז הוא עצמו כן התחיל להגיד שלום לאנשים במסדרון. עם חיוך. בהתחלה הם היו נרתעים, חושבים "מי זה המשוגע הזה שמחייך אלי". אחר כך הם נרתעו פחות, ולפעמים אפילו החזירו שלום בחצי פה.
הוא היה יושב בדירה עם הדלת לחדר המדרגות פתוחה, וכל מי שהיה עובר שם הוא היה מנופף לו לשלום. בחיוך. והם היו מסתכלים ותוהים עליו.
יום אחדהוא שמע שני אנשים מדברים, ואחד התלונן לשני שהוא רוצה לראות את משחק הפוטבול הקרוב אבל אשתו לא מרשה לו כי היא רוצה לראות איזו אופרת סבון. אז הוא התערב ואמר להם: בואו לדירה שלי, יש לי טלויזיה, יש קפה, נעשה פופקורן. אני לא מבין כלום בפוטבול, אני שונא פוטבול (טוב, אולי את זה הוא לא אמר כך), נראה את המשחק ביחד ויהיה כיף.
אז הם באו, התיישבו ככה בחשש, אבל פוטבול זה פוטבול. והוא, כמובן, השאיר את הדלת פתוחה כל המשחק ואנשים נוספים הציצו. ואז הם הצטרפו גם לצפות במשחק הבא, או זה שאחריו.
וכשיושבים ורואים פוטבול ביחד, גם מתחילים לדבר זה עם זה. אז אנשים שגרו באותו בניין 10 שנים, התחילו להכיר זה את זו, ולרקום יחסים, ולשתף פעולה בכל מיני עניינים, וכך פשוט נוצרה שם קהילה. חיה, פעילה, אקטיבית.
וכשהגיע זמנו של השייח לחזור לירושלים, כולם הצטערו נורא שהוא הולך, והוא אמר להם: אבל אתם לא זקוקים לי. יש לכם את עצמכם.
וזה מספיק.
אני עצמי ניסיתי לבצע דבר דומה. כשהגעתי לאוסטרליה. גרנו בקומפלקס סטודנטים ענק, וערב אחד פשוט דפקתי על דלת ושאלתי אותם מה המוסיקה המגניבה שהם שומעים שם. וישבנו ודיברנו, ובאמת הייתי יכולה להמשיך את זה ולקחת את זה הלאה ולטפח קשרים וליצור דברים יפים, אלא שעדיין לא הייתי במקום הזה, לא היה לי כוח (הייתי כל כך עסוקה בהתאקלמות במישורים אחרים, וגם שמץ של חוסר אמונה בעצמי) וויתרתי. אבל כן, ראיתי איך אנשים מגיבים בחיוב.
אחד הסטודנטים היה אמריקאי, והוא היה פשוט בשוק מהיכולת שלי לדפוק על הדלת ולהגיד שלום
וכן, אני מאמינה שבפעם הבאה זה יצליח, לי אישית. עקרונית, ודאי שזה אפשרי.
כדי לקשר עם הדיון, אז עד כמה שידוע לי השייח הזה לא לקח גם למקומות של מודעות אקולוגית. או בכל אופן הוא לא טרח לספר לנו עליהם, כי הוא התרכז ברמה האנושית והבין-אישית. וזה נשמע לי סדר עדיפויות נכון. קודם כל צור קהילה אנושית מתפקדת. אחר כך הקהילה יכולה להחליט על דרך שהיא רוצה ללכת בה, ובהרהור של הרגע אני חושבת שאולי זה מה שעיכב את המפגשים שדליתוש השתתפה בהם: אנשים שנפגשו ביחד, וישר התחילו לרצות להוציא דברים אל הפועל, כארגון (=כקהילה, כשבט), עוד לפני שהם בכלל הכירו זה את זה. אז ברור שהיו שם המון ויכוחים. איך דבר כזה יכול להצליח?
(ובהקשר אחר: כמה מההורים פה היו מצפים מהילדים שלהם להתערות בחברת ילדים אחרים ולהתחיל לבנות איזה פרוייקט משותף על המפגש השלישי? זה לוקח לנו זמן כילדים, וזה גם לוקח לנו זמן כבני אדם. וחשוב שנאפשר לנו את הזמן הזה)
אז כן, אני בטוחה שבית קהילתי כזה היה יכול לקחת את עצמו צעד אחד הלאה לכיוונים שדלית מדברת עליהם, וזה היה יעיל ופורה ונפלא.
וזה מזכיר לי את התיאור המקסים ב"גבעת ווטרשיפ" (מומלץ!) על הדרך שבה ארנבונים מקבלים החלטות. הם לא. הם מדברים על זה ומדברים על זה, מגבשים את הנושא בתוכם וביניהם, עד שההכרה בדבר מה שצריך לעשות מחלחלת לאטה בלבם של רובם (אך לא כולם), והאחרים מרגישים שמתאים להם להצטרף לכלל.
דליתוש, תוכלי להרחיב בנקודה ספציפית? מה היתה הדרך שלך שם, ומה היתה הדרך של האחרים, ואיך הן הפריעו זו לזו?
<[po]תמרוש רוש[/po] ממחשב אחר>
_שהמצב נורא ואיום, העולם מזוהם, מסוכן, עמוס רעלים לעייפה ואנחנו בתוכו זזים בין שלוליות הרעלים מנסים להתמודד איתם באופן אישי.
אם נמשיך בכיוון הזה, העולם בו ילדינו יחיו, יהיה מזוהם יותר, מסוכן יותר, אלים יותר, שביר יותר ויהיו בו הרבה יותר אנשים במצב סטרס תמידי._
שוב, אני חושבת שכאן את מערבבת את המצב העולמי עם המצב המקומי, כלומר בתמונה המנטלית שלך את מוסיפה את הסטרס הישראלי הייחודי לתמונה הכללית והופכת אותה לגרועה יותר ממה שהיא באמת. זהירות!
(לא שהתמונה לא גרועה, אבל זהירות. מתינות. את גם לא רואה את הדברים שכבר נעשים, את מוקדי הכוח והעידוד - כי הם נעשים במדינות אחרות)
[u]איזה ארגון וחלוקות תפקידים יש בחברות שבטיות? האם המושג היררכיה קיים שם? מה משמעותו וכיצד היא נקבעת?[/u]
אבל הראיתי לך עם הדוגמאות שלי! טוב, אפשר להציץ ב"שבט דוב המערות" (למרות שהוא לא המקור הכי אמין בעולם, אבל אמין דיו) ולהתרשם מחלוקת תפקידים שבטית. יוצר הכלים הוא הכי מוכשר ביצירת כלים, השאמאן נבחר לכך בילדותו על ידי השמאן הבוגר, על סמך תכונות האופי שהוא מפגין, וכו'. זו חלוקת תפקידים (וברגע שיש לך מנהיג יש לך גם היררכיה), אבל זה גם דינמי וגמיש. (בספר הם השאירו את הנשים מאחור, מדוכאות - אבל נעזוב את זה כרגע).
[u]האם במקומות כמו ערים גדולות, בהם קצב החיים מאד מנותק מן הסביבה ומן הפנימיות של האדם, אפשר עדיין לשנות ולהשתנות?[/u]
בטח :-)
וכאן המקום לסיפור הכי מקסים בעולם, שסופר לנו על ידי השייח' הסופי מירושלים, האדם הכי מתוק בעולם (אחד מהם. לצערי שכחתי את שמו), שהולך ככה:
הוא בא לארה"ב באיזשהו שלב בחייו והתגורר בעיר גדולה בבניין דירות ענקי, מהסוג שאף אחד שם לא מסתכל לשכנו בעיניים כשהם נפגשים במסדרון, מטעמי פרטיות וניכור.
טוב, אז הוא עצמו כן התחיל להגיד שלום לאנשים במסדרון. עם חיוך. בהתחלה הם היו נרתעים, חושבים "מי זה המשוגע הזה שמחייך אלי". אחר כך הם נרתעו פחות, ולפעמים אפילו החזירו שלום בחצי פה.
הוא היה יושב בדירה עם הדלת לחדר המדרגות פתוחה, וכל מי שהיה עובר שם הוא היה מנופף לו לשלום. בחיוך. והם היו מסתכלים ותוהים עליו.
יום אחדהוא שמע שני אנשים מדברים, ואחד התלונן לשני שהוא רוצה לראות את משחק הפוטבול הקרוב אבל אשתו לא מרשה לו כי היא רוצה לראות איזו אופרת סבון. אז הוא התערב ואמר להם: בואו לדירה שלי, יש לי טלויזיה, יש קפה, נעשה פופקורן. אני לא מבין כלום בפוטבול, אני שונא פוטבול (טוב, אולי את זה הוא לא אמר כך), נראה את המשחק ביחד ויהיה כיף.
אז הם באו, התיישבו ככה בחשש, אבל פוטבול זה פוטבול. והוא, כמובן, השאיר את הדלת פתוחה כל המשחק ואנשים נוספים הציצו. ואז הם הצטרפו גם לצפות במשחק הבא, או זה שאחריו.
וכשיושבים ורואים פוטבול ביחד, גם מתחילים לדבר זה עם זה. אז אנשים שגרו באותו בניין 10 שנים, התחילו להכיר זה את זו, ולרקום יחסים, ולשתף פעולה בכל מיני עניינים, וכך פשוט נוצרה שם קהילה. חיה, פעילה, אקטיבית.
וכשהגיע זמנו של השייח לחזור לירושלים, כולם הצטערו נורא שהוא הולך, והוא אמר להם: אבל אתם לא זקוקים לי. יש לכם את עצמכם.
וזה מספיק.
אני עצמי ניסיתי לבצע דבר דומה. כשהגעתי לאוסטרליה. גרנו בקומפלקס סטודנטים ענק, וערב אחד פשוט דפקתי על דלת ושאלתי אותם מה המוסיקה המגניבה שהם שומעים שם. וישבנו ודיברנו, ובאמת הייתי יכולה להמשיך את זה ולקחת את זה הלאה ולטפח קשרים וליצור דברים יפים, אלא שעדיין לא הייתי במקום הזה, לא היה לי כוח (הייתי כל כך עסוקה בהתאקלמות במישורים אחרים, וגם שמץ של חוסר אמונה בעצמי) וויתרתי. אבל כן, ראיתי איך אנשים מגיבים בחיוב.
אחד הסטודנטים היה אמריקאי, והוא היה פשוט בשוק מהיכולת שלי לדפוק על הדלת ולהגיד שלום :-)
וכן, אני מאמינה שבפעם הבאה זה יצליח, לי אישית. עקרונית, ודאי שזה אפשרי.
כדי לקשר עם הדיון, אז עד כמה שידוע לי השייח הזה לא לקח גם למקומות של מודעות אקולוגית. או בכל אופן הוא לא טרח לספר לנו עליהם, כי הוא התרכז ברמה האנושית והבין-אישית. וזה נשמע לי סדר עדיפויות נכון. קודם כל צור קהילה אנושית מתפקדת. אחר כך הקהילה יכולה להחליט על דרך שהיא רוצה ללכת בה, ובהרהור של הרגע אני חושבת שאולי זה מה שעיכב את המפגשים שדליתוש השתתפה בהם: אנשים שנפגשו ביחד, וישר התחילו לרצות להוציא דברים אל הפועל, כארגון (=כקהילה, כשבט), עוד לפני שהם בכלל הכירו זה את זה. אז ברור שהיו שם המון ויכוחים. איך דבר כזה יכול להצליח?
(ובהקשר אחר: כמה מההורים פה היו מצפים מהילדים שלהם להתערות בחברת ילדים אחרים ולהתחיל לבנות איזה פרוייקט משותף על המפגש השלישי? זה לוקח לנו זמן כילדים, וזה גם לוקח לנו זמן כבני אדם. וחשוב שנאפשר לנו את הזמן הזה)
אז כן, אני בטוחה שבית קהילתי כזה היה יכול לקחת את עצמו צעד אחד הלאה לכיוונים שדלית מדברת עליהם, וזה היה יעיל ופורה ונפלא.
וזה מזכיר לי את התיאור המקסים ב"גבעת ווטרשיפ" (מומלץ!) על הדרך שבה ארנבונים מקבלים החלטות. הם לא. הם מדברים על זה ומדברים על זה, מגבשים את הנושא בתוכם וביניהם, עד שההכרה בדבר מה שצריך לעשות מחלחלת לאטה בלבם של רובם (אך לא כולם), והאחרים מרגישים שמתאים להם להצטרף לכלל.
דליתוש, תוכלי להרחיב בנקודה ספציפית? מה היתה הדרך שלך שם, ומה היתה הדרך של האחרים, ואיך הן הפריעו זו לזו?