על ידי פלוני_אלמונית* » 09 דצמבר 2015, 01:01
ההנקה בשלבי סיום
ויש בי עצב וצער, למרות שזה החלטה שלי ואני די שלימה עם הבחירה עצמה
מההתחלה לא חשבתי שאניק כל כך הרבה, פה באתר זה לא כל כך הרבה אבל בסביבות אחרות זה בהחלט כן. זה די הגג. ואני לא חשבתי שאגיע לגיל הזה בכלל, שנה וחצי היה נראה לי לגמרי מספיק, לא חשבתי שיהיה מעבר.והמשכתי עוד ועוד מכוח זה שזה פשוט היה.
ובעצם מאז שהיא אוכלת לגמרי והכל, שזה ממש מזמן, ההנקה גם ככה הופחתה והתמסגרה לה בעיקר סביב הלילה עד בוקר ועוד קצת בצהרים. בקיצור,סביב השינה. ורק לפעמים אם היתה מאוד נודניקית אז הייתי מניקה כדי להרגיע. או אם היתה חולה. לרוב היא בכלל לא ביקשה כי זה היה כל כך ברור העניין הזה, ואם ביקשה לפעמים הייתי מניקה אם התאים לי, ולפעמים הייתי מסרבת ומסבירה שלא מתאים מכל סיבה שהיתה. וגם עם זה הייתי די שלימה כי ידעתי שזה מה שאני מסוגלת לו ושבגלל זה ככה עדיף לשתינו.(חוץ מזה שממילא הרגשתי שאני מניקה בגיל מופלג שלא חשבתי שאגיע אליו).
וכל ההנקה של החודשים האחרונים כל הזמן שאלתי את עצמי בראשי מתי לסיים, בעצם מאז שקיבלתי מחזור (נראה לי כשהיא היתה בת שנה ושמונה זה היה). כל עוד ההנקה מנעה את המחזור היה לי מאוד מאוד נוח להמשיך. ואחרי כן היה לי נוח להמשיך כי זה עזר לי מאוד סביב השינה, ככה היא נרדמה בלילה ובצהרים וככה הייתי מחזירה אותה לישון אם התעוררה בלילה. וגם בכלל לא ידעתי איך אפשר להפסיק הנקה לילדה שרוצה ואוהבת.
אבל לאט לאט השינה שלה הפכה רצופה יותר (כן,זה קורה לפעמים גם אם ממשיכים להניק בלילה בלי חשבון והתינוקות מורגלים ב"הרגלים רעים" של לינוק בלילה) וההתעוררות היתה פעם עד פעמיים ולפעמים גם בכלל לא. ועדיין זה עזר לי מאוד סביב השינה, מרגישה שממש השתמשתי בזה לצרכיי (שזה גם לצרכיה כמובן).
ובכל זאת קרו לאט לאט גם מקרים שלא הנקתי כדי להחזיר לישון באמצע הלילה אלא רק חיבקתי או ליטפתי, בעיקר כשהייתי חולה ולא היו לי כוחות, וגם אם הביעה מורת רוחה בקול ואפילו בבכי אז אמרתי לה שאמא לא יכולה כי היא חולה, והיא קיבלה את זה בסופו של דבר ונרדמה עם חיבוק (אני העדפתי שתרדם עם חיבוק של אבא ואני אוכל פשוט להיות חולה בשקט, אבל זה היה מוגזם לבקש את זה). היא גם מסוגלת להרדם בעגלה, אז כשהייתי חולה העדפתי שבעלי יקח אותה לטיול ושלא תינק.
אז ההנקה התמעטה והתמעטה. אבל עדיין הילדה אהבה מאוד לינוק ונהנתה גם לדבר על זה. ולי כן כבר התחיל להעיק שככה היא נרדמת, ושרק אני יכולה להרדים אותה (טיול בעגלה לא תמיד רלוונטי כשיש עוד ילדים קטנים בבית שצריכים ללכת לישון). והתחילו להעיק עליי ההנקות הליליות והשינה הזו המסורבלת במן חיבוק כזה לא נוח (שמשום מה היה לי מאוד נוח כשהיתה קטנטנה. אולי כי אז זה היה או כך או להתיישב להניק אז עדיף כבר לשכב, ואולי הגודל שלה גם משפיע על הנוחות שלי להניק בשכיבה, היא ארוכה מאוד ואני לא מצליחה להתארגן סביבה בצורה שנוחה לי). אבל המשכתי,כי פשוט ככה, אנרציה.
עד שלא מזמן היה לי פצע שכאב לי בצורה נוראית, ולמרות שההנקה מעטה גם ככה זה היה סיוט להיניק את מה שכן הנקתי
(מוזר במידה מסויימת. הייתי מצפה שהפצע יחלים מהר כי יש מעט מאוד הנקות והוא יכול לנוח לו לנפשו, אבל זה ממש לא היה ככה. להרגשתי כשהיו לי פצעים בשלבים מוקדמים יותר כשלא היתה ברירה אלא להיניק כי היא חיה על זה, אז הפצעים החלימו מהר יותר. כאילו דוקא בהנקה יש משהו שעוזר להחלמה).
בקיצור, אותו פצע נוראי ומתמשך גרם לי קצת לטראומה ולהחלטה שזהו, אני רוצה להפסיק. אבל הרגשתי שגם הילדה חוותה את הטראומה יחד איתי, כי הסירוב שלי להניק היה הרבה יותר חזק מבדרך כלל, וכשכן הנקתי ממש נדרכתי וחשקתי שפתיים, וקרה שגם בכיתי תוך כדי הנקה מרוב כאב. והיא היתה עדה לכל זה, והיא גם גדולה מספיק כדי להבין ולדבר על זה. ("אם כואב לאמא אז אוכלים חלב מצד שני").
אז בגלל זה נתתי עוד קצת זמן להנקה כדי לתת עוד קצת חוויה חיובית להנקה שלא יסתיים ככה (וגם לא ידעתי איך להפסיק כי היא נרדמת עם הנקה). אבל זה כבר לא היה זה. אני כבר לא הייתי שם. אני כבר רק חשבתי בראשי איך אני עושה את זה, איך אני מפסיקה, והשלמתי עם זה שזה יכול לקחת זמן ושאני נותנת את הזמן,אבל שאני מכוונת לסיום.
ואז קרה די מהר ובלי תכנון. איכשהו שערב אחד היא לא ינקה כי חזרנו מאיזה מקום והיא נרדמה בדרך, ובאותו לילה משום מה היא לא ביקשה למרות שכן התעוררה, הסתפקה בחיבוק (למרות שבדרך כלל היא אומרת:חלב חלב), והיא לא ינקה כל אותו הלילה. בשעות הבוקר המאוחרות כן ביקשה חלב,אבל זה היה בשעה שהיא לא יונקת בדרך כלל ולא אחרי או לפני שינה,אז סירבתי. ובאותו הצהרים היא לא ישנה כי קמה מאוד מאוחר בבוקר ואני לא התאמצתי מדי להניק ולהשכיב אותה לישון,אז לא נרדמה, ובערב פשוט נרדמה מוקדם כי לא ישנה בצהרים. וכשהתעוררה בלילה לא ביקשה חלב אלא הסתפקה בחיבוק וליטוף ולא אמרה כלום.
ואני הייתי עם קצת גודש ושחררתי אותו במקלחת (איך גודש?איך? כל כך מעט היא ינקה). והיה לי עצוב כל כך על הזהב הלבן הזה שככה מתבזבז לו בשפריצים אל עבר הביוב.
וגם, מי יודע אם אניק עוד אי פעם, אם יהיה לי עוד תינוק בכלל . ואני כן הרי אוהבת כל כך להניק. צער גדול על מה שאולי לעולם לא יהיה שוב.
והניתוק ממנה, שכבר רציתי אותו,ובכל זאת זה קשה להפרד מזה
ובעיקר הצורה והטראומה שזה זה נגמר
יש לי הרגשה שהיא פשוט מרגישה שזהו, שאמא לא רוצה יותר, שהיא חווה את זה ולכן משתפת עם זה פעולה. וזה עצוב לי כל כך. מרגישה שבכל זאת זה נגמר ברע, רציתי שההנקה הטובה הזו לא תסתיים בטראומה, לא תסתיים בצורה כזו,אלא מתוך הטוב הזה שהיתה רוב הזמן, ובכל זאת זה כנראה מה שקרה, לא הצלחתי לרכך את הטראומה הזו. וגם היא מרגישה את זה. וזה מצער אותי כל כך שזה מה שהיא חווה.
ועדיין זה לא נגמר רשמית. כי אם היא תבקש חלב בצורה מפורשת בלילה נראה לי שאתן לה לפחות בימים הקרובים (לפעמים אני אפילו מקווה שהיא תבקש כי כל כך קשה לי שהיא מרגישה שזה נגמר ככה, ברע).
ועכשו עולה בי מחשבה אולי בכל זאת להמשיך להניק עוד קצת. אולי אצליח לתקן את הדבר הזה אם אתן לה עוד קצת זמן של הנקה?
ומצד שני,כבר יש פרק זמן שבו היא לא ינקה, לא בטוח שתבקש עוד, אני כבר רוצה להפסיק. למה למשוך את זה? למה להציע לה עכשו, בשביל לתת עוד שבועיים ואז לעשות את הניתוק הזה? וחוץ מזה ההרגשה שלי לא השתנתה,אני לא רוצה יותר, כנראה הילדה מרגישה את זה. אז מה זה כבר משנה?
עצובה
(בוכה)
אורי
ההנקה בשלבי סיום
ויש בי עצב וצער, למרות שזה החלטה שלי ואני די שלימה עם הבחירה עצמה
מההתחלה לא חשבתי שאניק כל כך הרבה, פה באתר זה לא כל כך הרבה אבל בסביבות אחרות זה בהחלט כן. זה די הגג. ואני לא חשבתי שאגיע לגיל הזה בכלל, שנה וחצי היה נראה לי לגמרי מספיק, לא חשבתי שיהיה מעבר.והמשכתי עוד ועוד מכוח זה שזה פשוט היה.
ובעצם מאז שהיא אוכלת לגמרי והכל, שזה ממש מזמן, ההנקה גם ככה הופחתה והתמסגרה לה בעיקר סביב הלילה עד בוקר ועוד קצת בצהרים. בקיצור,סביב השינה. ורק לפעמים אם היתה מאוד נודניקית אז הייתי מניקה כדי להרגיע. או אם היתה חולה. לרוב היא בכלל לא ביקשה כי זה היה כל כך ברור העניין הזה, ואם ביקשה לפעמים הייתי מניקה אם התאים לי, ולפעמים הייתי מסרבת ומסבירה שלא מתאים מכל סיבה שהיתה. וגם עם זה הייתי די שלימה כי ידעתי שזה מה שאני מסוגלת לו ושבגלל זה ככה עדיף לשתינו.(חוץ מזה שממילא הרגשתי שאני מניקה בגיל מופלג שלא חשבתי שאגיע אליו).
וכל ההנקה של החודשים האחרונים כל הזמן שאלתי את עצמי בראשי מתי לסיים, בעצם מאז שקיבלתי מחזור (נראה לי כשהיא היתה בת שנה ושמונה זה היה). כל עוד ההנקה מנעה את המחזור היה לי מאוד מאוד נוח להמשיך. ואחרי כן היה לי נוח להמשיך כי זה עזר לי מאוד סביב השינה, ככה היא נרדמה בלילה ובצהרים וככה הייתי מחזירה אותה לישון אם התעוררה בלילה. וגם בכלל לא ידעתי איך אפשר להפסיק הנקה לילדה שרוצה ואוהבת.
אבל לאט לאט השינה שלה הפכה רצופה יותר (כן,זה קורה לפעמים גם אם ממשיכים להניק בלילה בלי חשבון והתינוקות מורגלים ב"הרגלים רעים" של לינוק בלילה) וההתעוררות היתה פעם עד פעמיים ולפעמים גם בכלל לא. ועדיין זה עזר לי מאוד סביב השינה, מרגישה שממש השתמשתי בזה לצרכיי (שזה גם לצרכיה כמובן).
ובכל זאת קרו לאט לאט גם מקרים שלא הנקתי כדי להחזיר לישון באמצע הלילה אלא רק חיבקתי או ליטפתי, בעיקר כשהייתי חולה ולא היו לי כוחות, וגם אם הביעה מורת רוחה בקול ואפילו בבכי אז אמרתי לה שאמא לא יכולה כי היא חולה, והיא קיבלה את זה בסופו של דבר ונרדמה עם חיבוק (אני העדפתי שתרדם עם חיבוק של אבא ואני אוכל פשוט להיות חולה בשקט, אבל זה היה מוגזם לבקש את זה). היא גם מסוגלת להרדם בעגלה, אז כשהייתי חולה העדפתי שבעלי יקח אותה לטיול ושלא תינק.
אז ההנקה התמעטה והתמעטה. אבל עדיין הילדה אהבה מאוד לינוק ונהנתה גם לדבר על זה. ולי כן כבר התחיל להעיק שככה היא נרדמת, ושרק אני יכולה להרדים אותה (טיול בעגלה לא תמיד רלוונטי כשיש עוד ילדים קטנים בבית שצריכים ללכת לישון). והתחילו להעיק עליי ההנקות הליליות והשינה הזו המסורבלת במן חיבוק כזה לא נוח (שמשום מה היה לי מאוד נוח כשהיתה קטנטנה. אולי כי אז זה היה או כך או להתיישב להניק אז עדיף כבר לשכב, ואולי הגודל שלה גם משפיע על הנוחות שלי להניק בשכיבה, היא ארוכה מאוד ואני לא מצליחה להתארגן סביבה בצורה שנוחה לי). אבל המשכתי,כי פשוט ככה, אנרציה.
עד שלא מזמן היה לי פצע שכאב לי בצורה נוראית, ולמרות שההנקה מעטה גם ככה זה היה סיוט להיניק את מה שכן הנקתי
(מוזר במידה מסויימת. הייתי מצפה שהפצע יחלים מהר כי יש מעט מאוד הנקות והוא יכול לנוח לו לנפשו, אבל זה ממש לא היה ככה. להרגשתי כשהיו לי פצעים בשלבים מוקדמים יותר כשלא היתה ברירה אלא להיניק כי היא חיה על זה, אז הפצעים החלימו מהר יותר. כאילו דוקא בהנקה יש משהו שעוזר להחלמה).
בקיצור, אותו פצע נוראי ומתמשך גרם לי קצת לטראומה ולהחלטה שזהו, אני רוצה להפסיק. אבל הרגשתי שגם הילדה חוותה את הטראומה יחד איתי, כי הסירוב שלי להניק היה הרבה יותר חזק מבדרך כלל, וכשכן הנקתי ממש נדרכתי וחשקתי שפתיים, וקרה שגם בכיתי תוך כדי הנקה מרוב כאב. והיא היתה עדה לכל זה, והיא גם גדולה מספיק כדי להבין ולדבר על זה. ("אם כואב לאמא אז אוכלים חלב מצד שני").
אז בגלל זה נתתי עוד קצת זמן להנקה כדי לתת עוד קצת חוויה חיובית להנקה שלא יסתיים ככה (וגם לא ידעתי איך להפסיק כי היא נרדמת עם הנקה). אבל זה כבר לא היה זה. אני כבר לא הייתי שם. אני כבר רק חשבתי בראשי איך אני עושה את זה, איך אני מפסיקה, והשלמתי עם זה שזה יכול לקחת זמן ושאני נותנת את הזמן,אבל שאני מכוונת לסיום.
ואז קרה די מהר ובלי תכנון. איכשהו שערב אחד היא לא ינקה כי חזרנו מאיזה מקום והיא נרדמה בדרך, ובאותו לילה משום מה היא לא ביקשה למרות שכן התעוררה, הסתפקה בחיבוק (למרות שבדרך כלל היא אומרת:חלב חלב), והיא לא ינקה כל אותו הלילה. בשעות הבוקר המאוחרות כן ביקשה חלב,אבל זה היה בשעה שהיא לא יונקת בדרך כלל ולא אחרי או לפני שינה,אז סירבתי. ובאותו הצהרים היא לא ישנה כי קמה מאוד מאוחר בבוקר ואני לא התאמצתי מדי להניק ולהשכיב אותה לישון,אז לא נרדמה, ובערב פשוט נרדמה מוקדם כי לא ישנה בצהרים. וכשהתעוררה בלילה לא ביקשה חלב אלא הסתפקה בחיבוק וליטוף ולא אמרה כלום.
ואני הייתי עם קצת גודש ושחררתי אותו במקלחת (איך גודש?איך? כל כך מעט היא ינקה). והיה לי עצוב כל כך על הזהב הלבן הזה שככה מתבזבז לו בשפריצים אל עבר הביוב.
וגם, מי יודע אם אניק עוד אי פעם, אם יהיה לי עוד תינוק בכלל . ואני כן הרי אוהבת כל כך להניק. צער גדול על מה שאולי לעולם לא יהיה שוב.
והניתוק ממנה, שכבר רציתי אותו,ובכל זאת זה קשה להפרד מזה
ובעיקר הצורה והטראומה שזה זה נגמר
יש לי הרגשה שהיא פשוט מרגישה שזהו, שאמא לא רוצה יותר, שהיא חווה את זה ולכן משתפת עם זה פעולה. וזה עצוב לי כל כך. מרגישה שבכל זאת זה נגמר ברע, רציתי שההנקה הטובה הזו לא תסתיים בטראומה, לא תסתיים בצורה כזו,אלא מתוך הטוב הזה שהיתה רוב הזמן, ובכל זאת זה כנראה מה שקרה, לא הצלחתי לרכך את הטראומה הזו. וגם היא מרגישה את זה. וזה מצער אותי כל כך שזה מה שהיא חווה.
ועדיין זה לא נגמר רשמית. כי אם היא תבקש חלב בצורה מפורשת בלילה נראה לי שאתן לה לפחות בימים הקרובים (לפעמים אני אפילו מקווה שהיא תבקש כי כל כך קשה לי שהיא מרגישה שזה נגמר ככה, ברע).
ועכשו עולה בי מחשבה אולי בכל זאת להמשיך להניק עוד קצת. אולי אצליח לתקן את הדבר הזה אם אתן לה עוד קצת זמן של הנקה?
ומצד שני,כבר יש פרק זמן שבו היא לא ינקה, לא בטוח שתבקש עוד, אני כבר רוצה להפסיק. למה למשוך את זה? למה להציע לה עכשו, בשביל לתת עוד שבועיים ואז לעשות את הניתוק הזה? וחוץ מזה ההרגשה שלי לא השתנתה,אני לא רוצה יותר, כנראה הילדה מרגישה את זה. אז מה זה כבר משנה?
עצובה
(בוכה)
אורי