[u]אני לא הייתי עומדת בזה! רק לשמוע את בעלי והמיילדת מתלחששים למשך חמש דקות כשהייתי במקלחת הוציא אותי מדעתי. אז טלפונים?[/u] כל עוד אני לא הייתי זו שצריכה לענות להם, לא הפריע לי.

הלידה גם התארכה יחסית ללידה שלישית (16 שעות מתחילת הצירים ועד הלידה), ובבוקר כשאמי לקחה את הילדים אמרתי לה שאני קרובה (הצירים היו תכופים. אחר כך הלידה די נתקעה והצירים לא היו תכופים ולא סדירים עד הסוף), וזה המשיך והמשיך, והן היו לחוצות מלידת הבית, כמובן (למרות שלא אמרו כמעט שום דבר והדגימו מופת של אי התערבות, ממש יכולתי לראות אותן נושכות את הלשון), וכנראה שלמרות ההסברים שלנו לא הבינו לעומק - לכן חששו שהמיילדת תלך לה פתאום. עכשיו אני חושבת, שאולי מרוב רצון לא להתערב ולא להיות נודניקיות, הן פחדו לשאול.

בלידה הראשונה במשגב לדך אמי החליטה שהיא משתתפת למרות שלא ביקשו ממנה, מה שלדעתי האריך את הלידה והקשה עליה, אבל המסאז'ים שלה ושל הזוגי היו ממש לעניין.
בלידה השנייה לא סיפרתי להם שזה בבית, ואחותי בחושיה המחודדים התקשרה באמצע הלידה מאוסטרליה לוודא שאני בסדר בלידה ולהגיד לי שהמיילדת שלי ממש בסדר ושלא אדאג וכל מיני טיפים ללידה טובה. בסיום הצדדים קיבלו הודעה מהבכורה שיש נוספת.
בלידה השלישית, כבר דאגו שאני הולכת ללדת בבית והמצאתי שאני אלד בבי"ח. האמת שגם אני בהתחלה חשבתי שאולי באמת, מפאת הגיל אבל בסוף החלטתי על לידת בית ושוב הייתה להם ה פ ת ע ה!!!! אם כי אמי ניחשה שזה מה שיקרה בסוף.

[u]והסבתות התקשרו כל שעה-שעתיים לבדוק מה קורה ולמה היא לא יוצאת (אבל אז חשבנו שזה הוא ), ומה המיילדת עושה והאם לא כדאי שנלך לבי"ח, ושלא ניתן למיילדת ללכת[/u]
אני לא הייתי עומדת בזה! רק לשמוע את בעלי והמיילדת מתלחששים למשך חמש דקות כשהייתי במקלחת הוציא אותי מדעתי. אז טלפונים?

<אצלנו, אגב, האמהות הלידה האחרונה - שהיתה הראשונה בבית - התארכה והתארכה, והסבתות התקשרו כל שעה-שעתיים לבדוק מה קורה ולמה היא לא יוצאת (אבל אז חשבנו שזה הוא :-)), ומה המיילדת עושה והאם לא כדאי שנלך לבי"ח, ושלא ניתן למיילדת ללכת (!?) (שתי הסבתות דאגו משום מה שהיא תלך פתאום), ואם אני הייתי צריכה להתמודד עם זה, בטח לא הייתי מגיבה טוב. הזוגי ענה להן באסרטיביות הנדרשת>.

טוב, יהיה לך יותר קל הפעם - הם יצטרכו לקחת את מוצקו, ובטוח לא יתדפקו על דלתך עם בישולים. את יכולה לומר שאת רוצה למשוך בבית כמה שיותר עם דולה, נניח, במידה ותחליטי ללדת בבית. אבל תצטרכי לחשוב טוב טוב איך את מצליחה לנטרל אותם כגורם מעכב או מפריע.

לי היה כלל פשוט מאוד: סיפרתי רק למי שידעתי שיתמוך בי במאה אחוזים ולא יחליש אותי בתהיות/ רעיונות/ קטסטרופות שהוא צופה. שלא יפקפק בי. שלא ילחיץ אותי ושסומך עלי. אלה היו: אמא שלי, אחי, וחברה טובה. זה הכל. אני שמחה שעשיתי את זה. ידעתי שאם אנשים יתחילו להגיד לי משפטים מחלישים זה יחלחל, בעיקר בגלל שבלידה ראשונה לא ידעתי איך זה וכל הנשמות הטובות מספרות לך כמה ש'את לא תחזיקי חמש דקות בלי אפידורל' (רק תזכרי איזה כיף לראות אותם בולעים את הכובע בדיעבד (-:)

[u]ובפעם הקודמת - הם ידעו בסוף?[/u]
לא, לא ידעו בסוף. כל כך התבחבשתי בעצמי עם הלידה הזאת, שרק היה חסר לי לספר להם ולקבל "את רואה? מזל שהתפנית..." או כל תגובה כזו.

_האם שיתפנו אותם בעבר בהחלטות משמעתיות או בחרנו להחליט ולהודיע להם בדיעבד.
כמה אנחנו מצפים שהם יהיו מעורבים בגידול ובחינוך של הילד._
התשובות לשתי השאלות הללו סותרות :-) במקרה שלי. הם אנשים יקרים, מקור שלא יסולא בפז לעזרה פיזית ופרקטית, אבל לא כ"כ לתמיכה נפשית.

ההורים שלי , הם גם הסבא והסבתא של התינוק שלי . לדעתי הקשרים שבנינו במשך השנים, הגבולות שהיצבנו ביננו ,הפתיחות והנכונות של ההורים להקשיב משפיע על ההחלטה.
השאלה נובעת מהפחד שלנו מתגובתם על בסיס התגובות שהם הגיבו בעבר לאופן שבו אנחנו קיבלנו החלטות.
האם שיתפנו אותם בעבר בהחלטות משמעתיות או בחרנו להחליט ולהודיע להם בדיעבד.
כמה אנחנו מצפים שהם יהיו מעורבים בגידול ובחינוך של הילד.

בכל אופן יש עכשיו מספיק ספרים ומאמרים גם בעברית שמצביעים סטיסטית (עובדות מבוססות) בעד לידה חוץ אישפוזית מתוכננת עם מיילדת , שכדאי להביא להם לקרוא.

ובפעם הקודמת - הם ידעו בסוף? או שמבחינתם הכל קרה בבי"ח?

[u]הייתי נותנת הרבה כדי לדעת שהזמן אחרי זה ילווה בשקט נפשי ולא בטלפונים מציקים ובלחץ מלחיץ.[/u] אין מצב שתגידי להם שלא יתקשרו, ותבטיחי לעדכן כל X זמן? או שתסכמו מראש שמותר להם להתקשר כל שעתיים? ושמי שתענה לטלפון תהיה הדולה/המיילדת/חברה שלך?

נראה לי שחלק מהעניין זה מה שאנחנו עושים מזה. כלומר, אם מתייחסים לזה כמו סוד גדול וכשכבר מספרים זה בדחילו ורחימו, אז ברור שזה יפחיד ותהיה תחושה שמשהו מאד לא בסדר. אנחנו לא "סיפרנו" - זה פשוט היה מובן לנו מאליו שיולדים בבית, וכשעלו שאלות התייחסנו לזה כמו כל דבר שהיום עושים אחרת מפעם. בסדר, אז אתם חשבתם שללדת בבית חולים זה הכי טוב, והיום יש כבר הרבה מחקרים בנושא ויודעים שיותר בטוח ללדת בבית. לא השארנו שום פתח לערער את ההחלטה הזו כברירת המחדל. חוצמיזה שכבר ביססנו את מעמדינו במשפחה כאלו שלא מתעסקים איתם :-d

פתאום מה שכתבתי נראה לי שמאלצי נורא.

ניסיתי רק לומר שאם מתלבטים בין האמת להסתרה, אני מעדיפה את האמת.

אני בעד לספר להורים את האמת בכמה שיותר עניינים.
מדהים איך זה הופך אותם לאנשים שבאמת היינו רוצות לחלוק איתם סודות.

ועל לידת הבית שלי סיפרתי כבר בהתחלה, שיהיה זמן להתרגל. אמי נחרדה בהתחלה ואחרי חודשים כבר התכוונה לבוא לתמוך בלידה!! (בסוף לא רציתי והיא באה מיד אחרי שפוצ' נולדה). נראה לי שבלי השיתוף ההריון היה לי הרבה יותר קשה ומלחיץ, ולא הייתי יכולה להתכונן ללידה עם האנשים היחידים בעולם שאוהבים אותי בלי שום תנאים (אחרי הכל, אלה ההורים שלי).

תראו, זה לא שיש לי הורים מושלמים. אבל הם ההורים שלי, ושיפרנו את היחסים שלנו מהקצה אל הקצה גם בזכות כניסתי לעולם ההורות. וזה די מושלם.

[u]אני רואה גם את הצד שלהם במקרה הזה, איך הם נשארים בחוץ ואיך הם רוצים להיות שותפים ולא מצליחים. זה אכן יכול להעליב ולהכעיס. אבל אין מה לעשות - כיווון שהשיתוף שלהם כולל ניסיון לקיצוץ הכנפיים שלי, אני לא משתפת.[/u]
כרגיל אני לא מסכימה למה שכתבתי לפני 3 שנים.
בדיעבד, הסתרת לידת הבית מההורים שלי יצרה בעיות - הם התקשרו אלי הביתה שוב ושוב, באמצע כל הבלגן, ולא הבינו למה אני לא מסכימה שיגיעו אלי עם מעדנים לשבת (היה שישי בצהריים). לדעתי היה למתח הזה חלק בהיתקעות של הלידה.

עם זאת, אני לא יודעת אם הייתי יכולה לספר להם ולזכות לתמיכה או אפילו להסכמה פאסיבית.

הפעם המצב שונה - הם יצטרכו להגיע לקחת את מוצקו ברגע שתתחיל לידה (בבית או בבי"ח, לא משנה). הייתי נותנת הרבה כדי לדעת שהזמן אחרי זה ילווה בשקט נפשי ולא בטלפונים מציקים ובלחץ מלחיץ.

[u]מצטערת לא התכוונתי לבקר אותך, מאחלת לידה קלה[/u]
תודה {@

[po]רוקדת לאור ירח[/po] מצטערת לא התכוונתי לבקר אותך, מאחלת לידה קלה

לא דיברתי על אמהות באופן כללי - דיברתי על האמהות שלנו הפרטיות מאוד.

[u]אנחנו חושבים שלאמהות יש איזו מין הבנה פנימית, אולי אפילו לא מודעת, שיש משהו נכון בלידה בפרטיות לא ביתחולימית.[/u] - אחותי ילדה שתי לידות בית. האמהות משני הצדדים היו פשוט ה י ס ט ר י ו ת. בשתי הלידות. עוצמת ההתנגדות של שתיהן היתה מדהימה. דווקא האבות התנגדו בשקט...

אנחנו לא סיפרנו להורים בלידה הראשונה כי לא רצינו לבלות את הזמן בוויכוחים כעסים ואנרגיות שליליות. התקשרנו מבית החולים (הלכנו לקבל מענק לידה) ואמרנו שאנחנו שם, ושילדנו, ושאנחנו מבקשים שחרור מהיר כי אני מרגישה טוב.
רק אחרי שההורים באו הביתה, ראו את התינוק, התפעלו מהתוצאה, מזה שאין לי תפרים ושאני נראית מצוין, והתחילו לשאול פרטים על הלידה - סיפרנו.
לקח להם זמן לקלוט, אבל לא היה על מה להתווכח עם תוצאות כאלה.
במקרה שלנו, זו הייתה הדרך הטובה לכל הצדדים. הם לא נעלבו כי הבינו שהידיעה המוקדמת לא הייתה תורמת: הם היו לחוצים וכפועל יוצא מפריעים.

[u]דרך אגב [po]רוקדת לאור ירח[/po] לא הבנתי למה את רוצה לנסוע אחרי הלידה לבית החולים[/u]
אני לא רוצה, אני רוצה את הכסף. לידה ראשונה זה יחסית הרבה כסף, לפחות עבורי זה סכום לא מבוטל. בנוסף, לא ממש הצלחתי למצוא רופא מהסביבה שלי שיהיה מוכן לבוא הביתה לבדוק אחרי לידה, ככה ששני הגורמים האלה פלוס העובדה שאני גרה די קרוב לבית חולים שנחשב למאד משתף פעולה עזרו לי להחליט.
אגב, זה לא שאת לא מבינה, לפי מה שכתבת את מבינה היטב את השיקולים שלי, רק חושבת אחרת ממני, זכותך כמובן.

בלידה הראשונה שלי סיפרנו להורים שלי מההתחלה שאנחנו יולדים בבית והם היו מאוד לחוצים מהענין אבא שלי אפילו חשב להזמין אמבולנס שיחקה ליד הבית. בגלל זה החלטנו לא להגיד להם בזמן אמת שהלידה מתרחשת, ביום של הלידה הלכנו לטיול אני ובעלי, ובדרך פגשנו את אמא שלי (הם שכנים שלנו) שישר ידעה שיש לי צירים ומאותו רגע היא הצטרפה, ומאוד התרגשה, אבא שלי היה די לחוץ אבל הוא הצליח להתאפק.
בלידה השניה הם כבר היו הרבה יותר פתוחים למרות שבהתחלה הם ניסו לשכנע אותנו ללדת בבית חולים, אבל מהר מאוד הם הבינו שאנחנו לא נשנה את דעתנו, בלידה הזאת הודענו להם כשהצירים התחלו, ואמא שלי היתה בלידה עצמה,
נראה לי שבעקבות הלידות שלי היא התחילה לעבור תיקון בעצמה (ההריונות שלה והלידות היו מלווים בהרבה סבל).
דרך אגב [po]רוקדת לאור ירח[/po] לא הבנתי למה את רוצה לנסוע אחרי הלידה לבית החולים כל הכייף זה להשאר בבית,
אני הייתי מציעה לך לוותר על הכסף שנותנים וגם ככה זה לא כל כך הרבה, ואם את רוצה את יכולה להזמין את רופא המשפחה שיבדוק את התינוק. ולהרשם אפשר גם אחר כך במשרד הפנים. אני רשמתי את הבת שלי חודשיים אחרי הלידה.

תודה על העידוד {@

וואו, כמה אתן אמיצות, קוראת ומתרגשת בשבילכן.

<למתוקה לפעמים אין אומץ לספר להורים גם דברים פעוטים יותר>

איזה יופי (())

כל הכבוד! |Y|

טוב, אז דאגתי מה יהיה אבל העניינים נפתרים לבד בהקשר הזה. הערב דיברתי עם אמא שלי ואמרתי שאולי אצטרך שתסיע אותי לבית חולים אחרי הלידה, להירשם. כרגיל דיברתי במרחק לא גדול מאבא שלי שבדרך כלל לא מקשיב ולא מתעניין מדיי. באנו לשבת לידו בסלון ואז פתאום הוא אומר לי משהו על זה שהוא מבין שאני לא הולכת ללדת בבית חולים "כמו הדודה שלך" (היא נחשבת למשוגעת של המשפחה וילדה בבית כבר לפני חמש עשרה שנה או משהו כזה) אמרתי לו שנכון. אחר כך הוא אמר משהו על זה שהוא מקוה שאני יודעת מה אני עושה, ואמרתי לו שאם זה מעניין אותו אני יכולה לתת לו חומר לקרוא על הנושא. הוא שאל אם אלד כאן, בבית ואמרתי שכן, זה הבית שלי ושיש לי מיילדת. מעבר לזה הוא לא התעניין רק חזר כמה פעמים על המשפט "אני מקוה שאת יודעת מה את עושה" בחצי ספקנות כזו אבל לא ממש מזמינה דיון ולא גילה עניין כשאמרתי לו שאם הוא רוצה אתן לו חומר קריאה בנושא. בינתיים אני מסתפקת בזה. תמיכה זה לא הצד החזק שלו, אבל לי מספיק שלא יפריע וגם שעכשיו אני גם לא צריכה להסתתר.
אחר כך פתאום אמא שלי אלה אם אסכים שהיא תהיה בלידה. אמרתי שלא בצורה מאד בהירה וברורה ולא מעליבה והסברתי והיא קיבלה.

[u]הבעיה עם ילדים גדולים ועצמאיים - אתה לא יכול לאסור עליהם לעשות דברים שאתה חושב שהם שגויים חחחח)[/u]
חחח אני אומרת את זה לאבא שלי כל פעם שאני מרחמת על הורי המסכנים... אמא שלי אפילו יסתה פעם להגיד לי "אני לא מרשה לך!" (הייתי בת 28 ועשיתי רשיון על כל אופנוע) ואני התפוצצתי מצחוק. מסכנה. (נו באמת, בחורה בת 28, גרה לבד, מפרנסת את עצמה לחלוטין, לא תלויה, בוחרת לעשות רשיון אופנוע - והיא מרוב תיסכול מתפלק לה "לא מרשה"? מה אני יכולה לעשות חוץ מלהבין, לצחוק ולרחם...).

אני פחות מסכנה בתור אמא: הילדים שלי כבר מגיל אפס בוחרים לעשות דברים שאני יודעת שהם שגויים, או סתם לא לרוחי, ואני בוחרת לקבל על פני "לאסור" ... כי יש ערך אדיר גם לעשות טעויות! )

כל הכבוד לפלונית ולעדינה מאוד!

[-:

כל הכבוד. אני ממש שמחה לשמוע שהלך כל כך טוב.

ההורים שלי נרגעו ממש - אבא שלי אפילו דאג לי לצינור לבריכה! אין דיון בכלל , מתחיל אפילו להתחשק לי להזמין את אמא שלי ללידה , אבל בנזוגי לא ירצה מן הסתם, כי עדיין יחשוש מאנרגיית פחד...

במסגרת "ניקוי כללי" של החשיפה שנחשפתי אני מתמצתת:
סיפרנו להורים שלי אבי התרגז (לא צפוי) אימי התנגדה במתינות (לא צפויה גם היא) שניהם כיבדו את החלטתנו שאיתה הם לחלוטין לא מסכימים - סליחה לכל המגיבות אני מוחקת גם את תגובותיכן

6/3/05 שיתפנו את הוריו - אביו התנגד בסערה אמו הופתעה הביאה פליאה וספק אך לא התנגדות.
בכ"ז לטובת הדורות הבאים - אני שמחה ששיתפנו את ההורים -עבורי זו הקלה תמה ההתלבטות.

_זה תהליך ארוך, להעביר את התפיסה שאת אדם מבוגר ואוטונומי ולא חלק שלהם.
להפסיק את הזילזול בך ובשיקול הדעת שלך, ברצונות שלך וברגשות שלך_
וזה מפחיד לעשות זאת כי הצד השני מן הסתם ינסה לחרחר מריבה ולא יקבל.
אבל אין זמן טוב מזמן המעבר להיותך אם-לעשות זאת.

תודה על תגובותיכן, אני עייפה היום, אולי אחשוב ואגיב מתישהו אחר.

פלונית אחרת, אני לא את, אבל גם אני חושבת שעדיף להשאיר להם את העלבונות שלהם אחרי הלידה.
אם הם נרעשים, ומתחילים להתקיף:
"סליחה, אני עייפה ויש פה תינוקת קטנה. אתם מוכנים לעבור למקום אחר עם הדיון הזה?"
(חד משמעית: את לא משתתפת בדיון. את סוגרת את האוזניים. זה בכלל לא קשור אלייך, בטח לא דיון על משהו שכבר היה!)
ייעלבו, יכעסו, לא משנה.
אם תצליחי להקפיד לא להתייחס בכלל, לא לענות, לא להגיב - הם ייאלצו להירגע.

זה תהליך ארוך, להעביר את התפיסה שאת אדם מבוגר ואוטונומי ולא חלק שלהם.
להפסיק את הזילזול בך ובשיקול הדעת שלך, ברצונות שלך וברגשות שלך.

עוד דבר שאני עשיתי, לגבי חינוך ביתי דווקא:
אמרתי לחמי ולחמותי בגלוי ובמפורש שאין לי שום כוונה לדון בנושא, וגם שאני לא חושבת שאני יכולה להרצות עליו. אמרתי, ששאלות שמטרתן להתקיף לא ייענו. מי שבאמת מתעניין ורוצה לדעת - יש לי חומר והם יכולים לקרוא.
חמותי קראה.
אח"כ אמרה: אבל זה לא שיכנע אותי.
אמרתי: זה לא נועד לשכנע אותך. את את הילדים שלך חינכת כבר. זה נועד לתת לך מידע.

בלידה השנייה תכננתי ללדת בבית ולא רציתי לספר להוריי. מתוך אותה סיבה בדיוק של [u]כיווון שהשיתוף שלהם כולל ניסיון לקיצוץ הכנפיים שלי[/u] ובמיוחד אימי. אבי פחות מעורב ריגשית. אבל הוא יעשה מה שאמא שלי אומרת לו. רציתי להסתיר אבל לא רציתי לשקר. ואילו שני דברים שונים. גם היה לי ברור שאמא שלי היא לא מי שילווה אותי בלידה(לצערי. אבל מה לעשות,זה לא המצב עם שתינו. יש בנות שקיבלו אמא חברה. אני לא)ואין לה מקום ב"חדר הלידה". ולכן סיפרתי שאני נמצאת בקשר ובמעקב לידה פרטי אצל מיילדת מסורוקה שגם תיילד אותי בסופו של דבר. זה שאמא שלי לא ממש האמינה זה -היה לי ברור. אבל אני כבר לא הילדה בת 7 ששואלים אותה "את בטוחה ששתית את כל השוקו?, את בטוחה שלא שפכת אותו,שוב,לכיור?"(שנאתי את השוקו ההוא).
זה המשחק. אני מספקת את הסחורה שרוצים שאספק. כי אם אספק את מה שיש לי להציע-זה לא יעבור. וגם לצד השני יש אחריות ביצירת המצב העגום הזה.

[u]אני חושבת שהלידה שלך נופלת אל תוך דינאמיקה בינך לבין הורייך(במיוחד אימך?) שעדיין משקפת את אי יכולתם להתייחס אלייך כאל אדם מבוגר ובר החלטה. ומכאן גם אדם שלא חייב לעמוד למשפט על מעשיו בהנחה שהם סותרים את דעותיהם של הורייך.[/u]

אכן. עברתי את הסרט הזה בצורה מקוצרת לאחר בדיקת מי השפיר. בתחילה חשבתי לא לבצע אותה, ואח"כ יצא שביצעתי אותה מתוך לחץ גדול ובהתראה קצרה. הודעתי להם רק לאחר מעשה, כי גם כך טיפסתי על הקירות. התגובה שלהם היתה כעס והשתאות: מה פתאום עברת את הבדיקה המסוכנת הזאת? אמרתי: זה המצב, לא היתה לי ברירה. לקח להם כמה שעות להירגע ולהשלים עם זה, אבל אותי זה כבר לא עניין - הייתי אחרי הבדיקה, הלחץ ירד בכמה רמות, ורק אז יכולתי לדון איתם בזה. לפני כן הייתי פקעת עצבים, וידעתי שבמקום תמיכה אקבל ועדת חקירה.

אז כן, אני רואה גם את הצד שלהם במקרה הזה, איך הם נשארים בחוץ ואיך הם רוצים להיות שותפים ולא מצליחים. זה אכן יכול להעליב ולהכעיס. אבל אין מה לעשות - כיווון שהשיתוף שלהם כולל ניסיון לקיצוץ הכנפיים שלי, אני לא משתפת.
הלא מרגע שההריון הזה התחיל, התינוק, בריאותו ובריאותי הם תחומי האחריות שלי ולא שלהם. זה שיעור שהם יצטרכו ללמוד.

מצד שני, נכון ש [u]להסתיר זה משהו שגוזל אנרגיה[/u]

החישוב הוא פשוט - מה גוזל יותר אנרגיה: להסתיר ולהתמודד לאחר מעשה, או לעבור את כל העימותים לפני כן, לפני שיש "קבלות" על ההחלטה.

[u]פולניה מולדת אהובה[/u]
D-:
<זה עושה לי אסוציאציה של ריף רף ואחותו מ"ממופע הקולנוע של רוקי" כשהם חוזרים למולדת שלהם בסוף הסרט>

[u]את חושבת שלא יגידו את דעתם? הם הלא יתפלצו[/u]
אני מכירה אי אילו אנשים שסיפרו להורים רק אחרי הלידה. מצד שני, זו לא נראית לי המלצה גורפת. לי דווקא נראה יותר קל במקרים מסויימים להודיע אחרי, אבל זה נורא אישי.
במקרה שלי זה אבא הפולני (בכלל המוצא שלו אחר) שלא יעזוב ומזלי שהוא לא מקשיב היטב לשיחות שמתנהלות מטר ממנו, מבין את נושא השיחה אבל לא ממש מתעניין. אני חושבת להשאיר את זה ככה. מעניין שאמא שלי לא תיקנה אותו באותו רגע, כנראה שגם לה זה נראה נכון פשוט להתעלם ממנו. הוא יודע הכל, הוא לא יקרא והוא סתם ינג'ס עם אנרגיות שליליות ולא יעזור להגיד לו: כבר החלטתי תרד מהנושא. מישהו יצטרך לכעוס עליו (לאו דווקא אני) ויהיו העלבויות וכאלה. פולניה מולדת אהובה.

[u]את חושבת שלא יגידו את דעתם? הם הלא יתפלצו[/u]
[u]ואני, אחרי לידה, עם תינוקת קטנה שאין לי מושג איך מטפלים בה אצטרך לשמוע את התגובות ולהתמודד איתן[/u]
אני יודעת שזה עלול להשמע כפסיכלולוגיה בגרוש אבל אני בטוחה שאת תאמיני לי שעברתי סרטים דומים עם המשפחה שלי ולכן אני מדברת מתוך נסיון(שלפעמים כאב)ומתוך כך מרשה לעצמי לומר ת דבריי בקלילות שכזו. זה [b]בדיוק[/b] העניין. שאת לא צריכה כלום ולא חייבת כלום במיחד לא אחרי לידה. אם מישהו מתחיל לומר לך משהו שלא בא לשמוע באותו רגע(ולא מתוך ילדותיות אלא מתוך הידעיה שזה הולך לסחוט אותך)-אפשר לסיים את השיחה. אני חושבת שהלידה שלך נופלת אל תוך דינאמיקה בינך לבין הורייך(במיוחד אימך?) שעדיין משקפת את אי יכולתם להתייחס אלייך כאל אדם מבוגר ובר החלטה. ומכאן גם אדם שלא חייב לעמוד למשפט על מעשיו בהנחה שהם סותרים את דעותיהם של הורייך.
שיתפלצו,שיתפוצצו,שישתגעו,שיעשו לך פרצופים.
קחי את השליטה לידיים שלך. קבלי אורחים בתנאים שלך,דברי בטלפון בתנאים שלך,עימדי למשפט צולב בתנאים שלך.
זה לא נאיבי בכלל. זה נקרא להתבגר ולצאת מתחת לכנפיים מגוננות היתר של אמאל'ה. ואני יכולה לחלוטין לדמיין את השיחה שתיארת. אני יכולה כי הייתי שם.

[po]בת ההרים[/po] נכון... אבל!
זה כמעט נאיבי לחשב שאפשר יהיה לא להתמודד עם זה (כי זה שלהם)
דמייני לך את השיחה הזו:
P: אמא ילדתי,
אמא: יופי, באיזה בי"ח את?
P: ילדתי בבית...
את חושבת שלא יגידו את דעתם? הם הלא יתפלצו 0-:
ואני, אחרי לידה, עם תינוקת קטנה שאין לי מושג איך מטפלים בה (לקרוא בבאופן ולטפל בתינוקת אמיתית זה לא אותו דבר (-; את יודעת...) אצטרך לשמוע את התגובות ולהתמודד איתן - נראה לי יותר כדאי לעשות את זה לפני הלידה ולא אחריה...
להסתיר זה משהו שגוזל אנרגיה. אני לא אוהבת לשקר - [ ובכל שיחה על הלידה אני משקרת בתשובתי לשאלה "איפה תלדי?" ] זה מעייף!
הפחד מתגובתם הוא לא שיקול בלספר או לא, לאמיתו של דבר אני לא הייתי בכלל בוחרת בפחד כדי לתאר את התחושה. יותר עייפות, וחוסר חשק להסביר. אבל היום עלה בדעתי שכדאי להתמודד עם חוסר החשק הזה והעייפות (מההתנגדויות הידועות מראש וכו') לפני הלידה ולא אחריה.
[po]מיכל שץ[/po],
תשמעי... על זה [u]מסרבים לקרוא[/u] לא חשבתי... טוב שהכנת אותי - וטוב שהצעת גם פיתרון (-: הוא מצטרף לפתרונות שכבר עלו פה (או בדפים אחרים) "אמא אני כבר החלטתי, אני מבקשת שלא תשתפי אותי בחרדות שלך" וכיוצא בהללו משפטים. }

[u]עוד נק' שמיד היה לי ברור שהיא נכונה לי - לא להכנס להסברים אלא להפנות את המתענינים - מתנגדים למידע - ספר של אלנה שמש, המאמר דגים לא רואים והספר לידה פעילה,[/u]
ניסינו, לא עזר, מסרבים לקרוא, גם לזה, כדאי להכין את השטח, כי הם כבר פיתחו אנטי.
אבל, אחרי שסיפרנו (לשני הצדדים) אנחנו פשוט לא מעלים את זה שוב. זו עובדה ואין מה להתווכח עליה, והם לא מציקים (ההורים שלו, שלי דווקא בעד - איזה מזל!)

[u]שאם נגיד רק אחרי זה ייצור התמודדות לא נעימה מסוג אחר - יכעסו עלינו, יעלבו, יהיו בחרדת "מה היה אילו", יבקשו הסברים[/u]
יכעסו,יעלבו,יתחרדו,יזדעזדו
זה הכל [b]שלהם[/b]
לא שלך,לא שלו,לא שלכם
בעוד הרבה מצבים בחיים אנחנו מוצאים את עצמינו במקום בו מישהו כועס עלינו. במיוחד ביחסים קרובים(משפחה וכד').מותר לכעוס.וזה גם עובר.
את צריכה לספר אם בא לך. ולא מתוך שום פחד אחר.

אחרי החד משמעיות "לא לספר" שהפגנתי...
דיברנו היום על העניין, וזוגי העלה נק' נכונה - שאם נגיד רק אחרי זה ייצור התמודדות לא נעימה מסוג אחר - יכעסו עלינו, יעלבו, יהיו בחרדת "מה היה אילו", יבקשו הסברים... זה עשוי להיות עוד יותר קשה עם כל השינויים והרגשות שיש אחרי לידה (ראשונה).
בכל מקרה, התחלתי לחשוב על המובן מאליו שלי... אולי זה בכלל לא ברור שלא נספר להורים?! בעצם צריך לשקול שוב... נזכרתי במסקנה מאוד חשובה של חברה - [b]אם משתפים אותם, כדאי לעשות את זה מספיק מוקדם כך שהם יוכלו ללמוד את הנושא, לעבור את שלב ההלם וההתנגדות[/b] כדי שלא יהיו לכם הורים הסטריים בזמן הלידה עצמה...
עוד נק' שמיד היה לי ברור שהיא נכונה לי - לא להכנס להסברים אלא להפנות את המתענינים - מתנגדים למידע - ספר של אלנה שמש, המאמר דגים לא רואים והספר לידה פעילה, פגישה עם המילדת הם רוצים - לא "ליפול" לבור של לשכנע אותם שאני צודקת (אוי אוי מה הסיכוי שאני אצליח לוותר על הצורך להיות צודקת?!) [b]חשוב חשוב חשוב לא להגרר לויכוחים מיותרים[/b] (מזכירה לעצמי).

אצלי זה היה ברור שהמשפחה צריכה לדעת ושאין לי כוונות להסתיר. אתמול גיליתי שזה קצת יותר מורכב מזה.
עם אמא שלי זה יחסית קל. היא אמנם אומרת "תבדקי, תעשי סיור בבית חולים", אבל מצד שני היא אמרה לי מהתחלה שזו לא הדרך שלה אבל היא יודעת שכל דבר אפשר לעשות בכל מיני דרכים. העניין הוא גם שבמשפחה שלי כבר היו לא מעט לידות בית, כולל דודה אחת שכבר לפני די הרבה שנים נהגה ללדת בבית (יש לה הרבה ילדים ואי אילו מהם נולדו בבית) העניין הוא שהיא נחשבה תמיד ל"משוגעת של המשפחה". גם היה תינוק אחד שנפטר אחרי לידת בית במשפחה, אבל אפילו אמא שלי אז לא האשימה את העובדה שנולד בבית, אלא את זה שלא הושאר בבית החולים אחר כך, נגרר לכל מיני אירועים בחורף ונעשתה לו ברית לפי התאריך בלי להתחשב במצבו, שלא היה מזהיר מלכתחילה (הוא נפטר בגיל 10 ימים).
בכל אופן אני כל הזמן מדברת על זה בגלוי וכו', ופתאום אתמול קלטתי שאבא שלי לא יודע. אני מדברת על זה, גם על ידו, הוא פשוט לא טיפוס שמקשיב. אתמול היתה לי "שיחת חקירה" עם אמא שלי, חקרתי אותה על הלידות שלה. הוא היה כמה מטרים מאיתנו והיו דברים שאמא שלי לא זכרה ושאלה אותו וקטעים שהוא הגיב, למשל כשהיא סיפרה על הלידה של אחותי. ופתאום, בלי קשר לכלום הוא שואל: את יודעת לאיזה בית חולים את רשומה? ואמא שלי שהיתה באמצע משפט אמרה לו שזה לא קשור כרגע והמשיכה לספר את מה שסיפרה.
עכשיו אני לא יודעת מה להחליט. הוא אדם חרד ושלילי במחשבותיו, מצד שני יכול להיות מאד תומך לפעמים. אני גרה בשכנות ואין לי אנרגיות. מלכתחילה ההתלבטות שלי באשר ללידת בית היתה אך ורק בקשר לשאלה אם הוא יתן לי ספייס, ואיך לדאוג שהוא לא ידע ומצד שני לא יחליט להציק בדיוק ברגע הלא מתאים בלי שידע. איכשהו החודשים עוברים ואני כל הזמן מדברת על זה על ידו ובטוחה שהוא הבין, יודע, מפנים, שלא צריך להגיד כלום ואתמול פתאום הבנתי שכל החששות האלה מההתחלה צצים שוב, כי לא טופלו ולא ברור לי איך מתמודדים איתו. אין לי כוח להטפות מוסר וזה לא שאם אני אגיד לו שאני לא מעוניינת לשמוע זה יעזור, זה לא. מצד שני, הוא לא ממש מתעניין בעניין הלידה, זה לא מעסיק אותו, ככה שחבל לי ליצור סתם אנרגיות שליליות סבב העניין.

[u]ומה עם חברים?[/u] בגדול, אני לא מספרת כי אני יודעת מה תהיינה התגובות. אבל לחברה הכי טובה שלי הייתי חייבת לספר. היינו אצלם שבת שלמה ולא הצלחתי להוצאי את זה מהפה שלי. במוצ"ש הושבתי אותה, סיפרתי. היא כמעט התעלפה. שאלה קצת שאלות ובסוך אמרה "מה אני אגיד לך? אני מקווה ששוב יהיה לך עכוז ותצטרכי קיסרי". [po]תבשיל קדרה[/po] שאלה אותי אם זה לא משגע אותי. זה לא. אני יודעת שהיא כזאת, היא יודעת שאני כזאת. ואני לא צריכה את ההסכמה שלה בכלום. האמירה שלה באה מדאגה ואני, עם הבטחון שלי בזה שאני עושה, לא ממש מתרגשת מזה שהיא חושבת על עצמה יותר מאשר עלי.
לחברים רגילים ואפילו טובים אני לא מספרת. רק כמה קרובים יודעים.

השבוע שסיפרתי לאחותי שאני כן יולדת בסוף בבית והיא הוסיפה "לזוועת כולנו". סיפרתי את זה לאמא שלי והיא הפתיעה אותי ואמרה "למה זוועה? אני ממש שמחה, זה מה שרצית, לא?" אז גם היא דואגת ומעדיפה שאלד בבית חולים (עדיף עם אפידורל שלא יכאב לי) אבל היא יודעת מה חשוב לי ושמחה בשבילי.

[b]בגדול אני ממליצה לא לספר למי שצפוי שיתנגד[/b] - זה סתם מכלה כוחות - אחרי שהכל יתנהל כשורה ויהיה טוב ומוצלח אז אשתף, (כבר ניסחת את ההודעה לעיתונות (-: ) לפני כן אני פשוט לא רואה טעם בזה - פשוט כי מאוד מתישות אותי התגובות.
וקיבלתי לכך אישור בשבוע שעבר, סיפרתי לחברה מאוד מאוד מאוד קרובה, שלא בארץ כרגע, ותגובתה היתה "אל תעשי את זה" , הרגשתי שאין לי כוח להסביר למה כן. היא כמובן כיבדה את חוסר ההסברה מצידי אבל הרגשתי שזה סתם מושך אש.
כשאני מדברת על לידה טבעית - יש שתי אסכולות אלו שבכלל אין מה לדבר איתן ואלו שהתכוונו אבל בסוף לקחו אפידורל או משהו אחר - והן תמיד מגיבות במה שמרגיש לי כמו התנשאות "נראה אותך" "את לא יודעת מה זה" ו"גם אני התכוונתי ללדת טבעי" (וגולת הכותרת "ילדתי טבעי עם אפידורל"). עם אלו כמו עם אלו אני לא רוצה לדבר זה סתם בזבוז אנרגיה. מה גם שאי אפשר להגיד להן "אני מתה מפחד" כי ישר זה נתפס כפתח לשיכנוע שכדאי לי בבי"ח...
אז אני מדברת עם המשוכנעים (-:

_כמה ימים אחרי הלידה ישבנו איתה לראות את הסרט בוידאו ובכינו כולם ביחד.
ואז היא אמרה: טוב שלא באתי._
:-)

כשהחלטתי/החלטנו שיולדים בבית, זה היה בשלב מאד מוקדם של ההריון. אז לקחנו את הזמן להתבשל עם ההחלטה בעצמינו ואז סיפרנו להורים.
אמא של ניב הזמינה אותנו לשיחה אחרי שקיבלה אינפורמציית הפחדות מחברה. הבהרנו לה שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, שזאת ההחלטה שלנו ואנחנו בטוחים בה. אמא שלי כמובן נלחצה ועשתה פרצוף ומאז היינו במסע שכנוע הדדי. היא הביאה לי כתבות "אוביקטיביות" מהעיתון על לידות בית וכמה שרופאים אומרים שזה מסוכן וחסר אחריות ואני נתתי לה לקרוא את הספר "לידה בבית"של אילנה שמש. (לזכותה יאמר, שהיא כל הזמן אמרה שהיא מכבדת את הדעה שלנו, אבל....) בסוף היא השתכנעה.
אמרתי לה שאני לא רוצה שהיא תהיה בלידה, כי אחרת אני אצטרך לדאוג לה ולא אהיה פנויה להתרכז בי. אחרי שהיא קראה את הספר היא אמרה לי:
"אני באה ללידה. השתניתי , עכשיו אני מוכנה". לא הסכמתי וטוב שכך. הלידה היתה 30 שעות וידעתי שהיא לא תוכל לראות אותי סובלת אפילו דקה.
(מזל שכתבנו את סיפור הלידה פה באתר, כי היא רצתה לחכות מחוץ לדלת). כמה ימים אחרי הלידה ישבנו איתה לראות את הסרט בוידאו ובכינו כולם ביחד.
ואז היא אמרה: טוב שלא באתי.
אז הכי חשוב לסמוך על עצמך ועל האינסטינקטים שלך ולהיות בטוחה לגמרי כשאת ניצבת מול המשפחה/ממסד/רופאים וכו' ..
חזקי ואמצי

אני ילדתי בלידת בית לפני שלושה וחצי חודשים עם אילנה שמש ובעלי בבית. מהלך ההריון היה תקין, עברנו לדירה בקומת קרקע במרחק קצר מאיכילוב, אילנה ביצעה מעקב בסיסי (פגישת היכרות, בדיקה אחת במהלך חודש 6-7 שביקשתי אני ופגישה אחת בחודש תשיעי לקראת הלידה) היה קשה אך נהדר. עברתי סרטים עם אמא שלי, שהתנגדה בכל תוקף ובסופו של דבר תמכה למרות שלא הרשנו לה להיות נוכחת (רצינו להיות רק אנחנו) וחיכתה באוטו שעתיים בוכה באמצע הלילה. בדיעבד הסתבכתי קצת (בעיקר עם עצמי ועם רגשות שלא התכוננתי מספיק) אחרי הלידה, כשהייתי עם תינוקת עם צהבת בערך גבוה והייתי צריכה להתמודד עם המערכת שהתייחסה אלינו בנחמדות והערכה, אבל כיוצא דופן שהכל מסובך (האמת שלא היה בכלל נורא ההתמודדות- רק אני הרגשתי ככה כי הייתי אמוציונלית נורא). היו לי הרבה טיפים ועצות ודעות, אבל כבר עברו שלושה חודשים ומשום מה זה לא פורץ ממני בטירוף כרגע. אבל, אשמח לענות על שאלות או למסור פרטים ואינפורמציה אם מישהי צריכה או מעוניינת. אפילו רק לעזור עם מידע שיתווסף לכם לסטטיסטיקה ולדיון...

הדרך שאנחנו נקטנו בה בלידה הראשונה היתה לספר הכל [b]אבל[/b] - בכל פעם שהפחדים של אמא שלי דיברו אלי - אמרתי מאוד בפשטות ש"הפחדים שלך עלולים לחלחל לתוכי ולהפריע למהלך הלידה, לכן אם את חוששת לבטיחות הלידה כדאי שלא תשתפי אותי בהם".
היה בזה משהו לא תומך מבחינתי - לא איפשרתי לה לעבור תהליך בתמיכתי אך זה מה שיכולתי אז כשהייתי באוסטרליה ומהקצה השני של העולם הייתי שומעת רק "מה אם.." בשיחות הטלפון.
בלידה השניה שהיתה ללא מיילדת ובישראל - היה לי ברור שאימי לא תוכל להכיל את זה ולכן לא סיפרנו לה, כן, שיקרתי.
ביא מאוד נעלבה אח"כ שלא סיפרנו ואמרה "אני לא הייתי מנסה לעצור בעדך פשוט הייתי מביאה בעצמי מיילדת שתשב בחדר השני, ולא נותנת לה להתערב אלא במקרה חרום...". שמחתי שלא סיפרתי.

[u]אני לא מסכימה לסחטנות רגשית, לאיומים, למקומות שלא מכבדים את האוטונומיה שלי.[/u] ברור.
אם מראש ברור שהם יאטמו אוזניים ועיניים, לא ירצו באמת לקבל תשובות וללמוד-אין מה לדבר.
אבל אם לא והם ישאלו שאלות שהגיוני לשאול כששומעים על זה לראשונה, אני לא חושבת שפייר לא לענות.
ועוד סיבה לא לומר זה אם יש אפשרות שהם יערערו לך את הביטחון או יגרמו לך לחשוב אחרת על הלידה שלך ("אם את יולדת בבית, אנחנו לא מדברים איתך").

מתוך היכרות עם הרבה נשים (וגברים) צעירים, שאפילו מכירים אישית אנשים שילדו בבית - הם לא באמת רוצים לקרוא וללמוד, יש להם אמונה עמוקה ובסיסית שלידות בית מסוכנות, וזה הכל. ואם אתה משוכנע שהשמש זורחת במזרח כל בוקר, מה פתאום שתבזבז זמן על מאמר או ספר שממילא לא ישכנעו אותך?
עם הורים, זה יכול להיות עוד יותר קשה, כי מי אתם הילדים שתלמדו אותם, או דווקא יותר קל, כי הם פתוחים ומוכנים לקבל אתכם עם כל השגעונות. אתם יכולים לנסות "לאבחן" את ההורים ולהגיב בהתאם. עם הורים שבאמת מעוניינים לדעת ולהבין עוד, קריאת המאמר (או הספר של אילנה שמש) יכולה מאוד להועיל. עם האחרים - לא, ופה אני עדיין עומדת מאחורי המלצת [u]לא, לא, לא, אמא, את לא הבנת, זה לא ויכוח ולא דיון, אני כבר החלטתי ובבקשה אל תערבו אותי עם הדאגות שלכם, אני צריכה את האנרגיה שלי לדברים אחרים כרגע.[/u]

יש הבדל בין לשתף במידע, לבין לשתף בהחלטה.
ברור שזה מתסכל שמישהו אחר, במיוחד אהוב, מחליט משהו שנראה לי שגוי - אבל כאן אני מתחברת למה שבת ההרים כתבה - זו האוטונומיה שלנו (או שלהם, בהחלטות שלהם).
אני כן מרגישה שיש להם זכות לשאול שאלות, לתהות, להעלות נקודות למחשבה. בד"כ, אלו אותן נקודות ידועות, שגם אני כבר השקעתי בהן מחשבה, ולכן יש לי תשובה "מהמותן". זה לא מערער אותי. אולי אפילו להיפך (אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד. ההסברים לאחרים מאפשרים לי לרכוש בטחון בגישה שלי).
אם במקרה יעלו נקודה שלא חשבתי עליה, זה דווקא טוב, כי זו ההזדמנות לחשוב עליה ואולי אפילו לשנות את דעתי, אבל זה יהיה שינוי מתוך שכנוע, לא מתוך כניעה. הסיכויים לכך נמוכים, כי חשבתי על רוב הדברים, והתלבטתי כבר, והגעתי למסקנה.
אני לא מסכימה לסחטנות רגשית, לאיומים, למקומות שלא מכבדים את האוטונומיה שלי.
אלו המקומות לעצור באסרטיביות.

אני חושבת שלפעמים אנחנו מצפים מהם להמון. שיקבלו וזהו. איך אפשר? הרי למי שלא מכיר את הנושא של לידות בית, זה נראה הדבר הכי מפחיד עלי אדמות, חוסר אחריות משווע. ברור שיבהלו, ישאלו שאלות. את רק צריכה לחשוב אם יש לך את הכח לענות. כי לומר [u]לא, לא, לא, אמא, את לא הבנת, זה לא ויכוח ולא דיון, אני כבר החלטתי ובבקשה אל תערבו אותי עם הדאגות שלכם, אני צריכה את האנרגיה שלי לדברים אחרים כרגע..[/u] זה לא פייר. זכותך להרגיש ככה ולהחליט שממש לא מתאים לך לתת הסברים כרגע, אבל אם כך-אני חושבת שעדיף לא לספר. ואחרי, כ"שיגלו ויעלבו שלא סיפרת" תסבירי שלא רצית שידאגו (כמו שהם עושים).

מה עם לתת להם לקרוא את "דגים לא רואים את המים"? כולה מאמר, ואפילו בעברית.

[u]לא, לא, לא, אמא, את לא הבנת, זה לא ויכוח ולא דיון, אני כבר החלטתי[/u]
היום הבנתי משהו בקשר לזה.

אמא שלו התקשרה עם כלמיני שאלות ובעיקר עם כלמיני עובדות ששאבה משלל מקורות.
מה שהיא עשתה לגיטימי. היא שמעה שבחרנו לעשות משהו שנראה לה מסוכן, הלכה לבדוק ונבהלה.
ומה אנחנו באים ואומרים לה? החלטנו וזהו.
נכון שאנחנו ילדים גדולים
נכון ש(במקרה) בדקנו לעומק ולא החלטנו סתם לפי תחושת בטן
אבל לבוא ככה ולהפחיד את ההורים בלי מוכנות להקשיב להם - זה לא יפה...

וזה הרי בדיוק מה שההורים שלי עשו לי, אז.
הודיעו לי אחרי שכבר עשו את כל הבחירות
ואני באתי עם כלמיני שאלות והערות על הבחירות שלהם שנראו לי לא שקולות מספיק, שלא נבדקו מספיק לעומק, שהמידע עליו התבססו היה חלקי וממקורות לא רציניים.
בקיצור - הרגשתי שהם עושים אולי טעות. והם לא ממש רצו שאתערב להם בהחלטות.

זה בדיוק אותו הדבר, רק ההפך.

[u]אני לא הייתי מספרת למי שלא בעד. גם הורים. אפילו הורים. אבל זה אני ואמא שלי ההיסטרית, שעד היום לא יודעת שעברתי תאונת דרכים והייתי מאושפזת שבוע בבית חולים. צריך להכיר את הסחורה, ולפי זה לקבוע את המחיר[/u]
לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.

אני בכלל מאמינה שארוע/תהליך כמו הריון ולידה הוא הזדמנות לאישה(ולבן זוגה)שמעוניינת להתנהל בייקום הזה מתוך מודעות והקשבה עצמית,לסמן גבולות אנרגטים. וכשאנו מסמנים גבולות אנרגטים אנחנו מביאים בחשבון שיעלבו/ייפגעו/יתחשבנו,אבל אנחנו גם מבינים שאנחנו כבר לא נמצאים ב"משחק" הזה. והמטרה העליונה היא לידה כמו שאני רוצה,כמו שמתאים לי. בהריון אני בוחרת לשתף את מי שמתאים לי, בקצב שלי, אני "משחררת" את המידע לפי מה שנראה לי נכון לעצמי אנרגטית. אני לא מכניסה ל"טריטורית הלידה" שלי אף אחד(נחמד וקרוב בקרבת דם ככל שיהיה)שאני יודעת שלא יועיל אלא יסחט אותי אנרגטית.
ו [po]ה עוגיה[/po]. בסופו של דבר,ב'ה ,יהיה תינוקי והשמחה תהיה גדולה. וההורים ישכחו מרוב שמחה והפולניות תדחק הצידה.
תעשי מה שמתאים לך יקירה.

[u]ההסברים המעורפלים למה אני לא מוכנה לצבוע עכשיו את הבית, הנסיונות הכושלים שלי לגרום לה להביא אלי את בגדי הNB שאצלה, התשובות המגומגמות לגבי בית החולים שבחרנו[/u]
אהה, עוגיה, את צריכה ללמוד תקשורת אסרטיבית...
[u]לא, לא, לא, אמא, את לא הבנת, זה לא ויכוח ולא דיון, אני כבר החלטתי ובבקשה אל תערבו אותי עם הדאגות שלכם, אני צריכה את האנרגיה שלי לדברים אחרים כרגע..[/u]
מעולה!

לי אין הורים פולניים, אבל אמא שלי היא מהסוג שמפיל עלי את הפחדים והחרדות שלה בצורה קשה.
אני לא סיפרתי, אבל בעלי סיפר לאמא שלו, ואחותי בטעות אמרה לאמא שלי (שכחתי להגיד לה). אני ממילא הייתי בשמירת הריון והיה חשש ללידה מוקדמת, ככה שכל ההריון באמת התלבטתי לגבי בית החולים והסברתי לכולם שאם זה פג אז בית חולים א, אבל אם לא אז אולי בית חולים ב או ג או ד... ובקיצור, באמת התלבטתי, ובאמת לא הייתי מרוצה משום אופציה, ואמרתי את זה, ואמרתי להם שאני לא יכולה להחליט, ועד 35+6 זה גם היה באמת בסימן שאלה, כי הרי אילו הייתי יולדת מוקדם הסיפור היה קצת שונה (אם כי תיאמתי עם אילנה שמש שמ-35+5 היא כבר מוכנה ליילד אותי בבית, רק שמייד אחרי הלידה חייבים לנסוע לבית החולים. ואת זה סיפרתי רק לאבא שלי, כי אמנם הוא חרד, אבל לא מפיל את החרדות שלו עלי, וכשמסבירים לו אז הוא מבין).
אמא שלי ואמא שלו, מרגע ששמעו, עשו עלי מצור עם הפחדות ועם "אני לא רוצה שתלדי בבית".
אמרתי להן שיעזבו את הנושא, שזה העניין שלי, שאני יודעת מה אני עושה, וזהו. שאני על כל דבר עושה דוקטוראט, וגם על זה עשיתי דוקטוראט, אז שלא יתווכחו איתי. אם הן רוצות יש לי המון חומר, שיקראו.
כששאלו שאלות שנראו לי "מוצדקות" (בכל זאת, הן לא יודעות כלום, המסכנות, רק מלאות דיעות קדומות ופחדים (-; ), אז עניתי בקצרה.
בכל אופן, זה עייף אותי, להרגיע אותן. הייתי צריכה כל טיפה של אנרגיה ולא היה לי כוח לפחדים שלהן.
אני גם מרשעת ומיזאנתרופית ולא פולנייה, ולכן אין לי בעיה שייעלבו. אז ייעלבו. הם יתגברו על זה, ועד אז יהיה לי קצת שקט.

כך שאם זה היה תלוי בי, הן לא היו יודעות עד אחרי הלידה.

אגב, כשהתחילה הלידה צלצלתי לאחותי ולאבא שלי, שגם שמעו בזמן אמת אחרי (האמת, הם גם צלצלו תוך כדי, לשמוע מה הולך, כמה נוח (-; ). אבל לאמא שלי צלצלתי רק בבוקר (בחמש בבוקר. הייתי ערה וידעתי שהיא קמה). היא קצת נעלבה, בעיקר מזה שאבא שלי ידע והיא לא. אמרתי לה ביושר: לא רציתי לספר לך שתדאגי מי יודע מה קורה, עם הפחדים שלך מלידת בית. ולהעיר אותך באמצע הלילה, בשעות שקשות לך, לא נראה לי. אבא, לעומת זאת, ממילא היה ער, וגם לא פחד מלידת בית יותר מלידה בכלל. אז מי שער שמע ממני, ומי שישן - שמע בבוקר.

כן, יש משהו מעליב בזה שלא מגלים.

שיהיה לכם בנעימות ובשמחה @} @} @}

אז מהזווית הפולנית, השתכנעתי שאתם צריכים לספר (-:
כי אח"כ אמא שלך תשמע מאמא שלו שהיא ידעה על זה קודם, ותיעלב שהבת שלה מתרחקת ממנה.
כי אח"כ היא תבין ששיקרת לה בנושא הבגדים, הצבע וכו', וכבר יהיה מאוחר מכדי להחזיר את הגלגל אחורה.
כי ההסתרה לוקחת ממך אנרגיה.
כי כבר לא נשאר הרבה זמן.

[u].... לא, לא, לא, אמא, את לא הבנת, זה לא ויכוח ולא דיון, אני כבר החלטתי ובבקשה אל תערבו אותי עם הדאגות שלכם, אני צריכה את האנרגיה שלי לדברים אחרים כרגע..[/u]
הגישה הזו של [po]דנה יחזקאלי[/po] מאוד מדברת אליי! נראה לך שתוכלי לאמץ כזו?

המון אנרגיה על הסתרה, על חששות ופחדים. וגם - לגלות אחרי, זה מעליב (חושבת על עצמי בסיטואציה, ואני חושבת שהייתי נעלבת, אפילו שאין לי נטיה כזו). ואז המתחים מגיעים בתקופה רגישה כל כך של אחרי לידה. זו תקופה שאני רוצה תמיכה, לא עלבונות ומשחקים.
אצלנו (ההורים שלי ממש לא מהסוג שמתואר פה. גם אם היה להם קשה עם ההחלטות, הם יודעים לכבד את אותי ומתוך כך את ההחלטות), חששתי מהלספר, שמחתי מאד אחרי. זה הוריד מטען גדול. גם איפשר זמן לעכל את העניין (זה, ואחרים) בנחת.
עוגיה - אתם נשמעים כל כך בטוחים בעצמכם, ובדרככם (למרות כל השאלות). את באמת חושבת שהם יצליחו לערער לכם את הבטחון?

_מה עם עקרון הסימטריה? (המשפחה שלו יודעת, גם המשפחה שלי צריכה לדעת)
קיים? רלבנטי?_

תמיד קיים, לא? (נסתר או גלוי).

לפי רמת ההצקות מצד אמא שלי בנוגע לחיסון שפעת (הפסיקה [b]רק[/b] אחרי ששאלתי את רופא הילדים שלנו אם הוא ממליץ והוא אמר שלא. כמה טוב שיש "אלוהים" שמחזיק בדעתי) אני תוהה אם יש מצב שאני אגיד להם "החלטנו וזהו ועכשיו אל תציקו לנו" ובאמת לא יציקו לנו.
נראה לי שאמא שלי לא חושבת שאני בנאדם שקול ואחראי.

מצד שני האנרגיות לשמירת הסוד (ההסברים המעורפלים למה אני לא מוכנה לצבוע עכשיו את הבית, הנסיונות הכושלים שלי לגרום לה להביא אלי את בגדי הNB שאצלה, התשובות המגומגמות לגבי בית החולים שבחרנו וכו').

קשה... קשה...

[u]את רוצה ללדת בבית. את שלמה עם זה. את מצפה לזה. את מתרגשת[/u]
|Y|

זה בדיוק מה שרציתי לשאול: אם הם מהסוג שנעלב שלא סיפרו להם...

אני דווקא לא הייתי מספרת.
אם את מרגישה שאין לך כוח לעימותים, ספרי להם אחרי וזהו.
אנחנו לא סיפרנו למשפחה שלו . האמת, הזכרנו את זה בחודשים הראשונים וקיבלנו כזאת שטיפת מוח , כזו שאת יודעת שאין סיכוי בעולם לגרום להם בכלל להקשיב לצד שלך , ופשוט החלטנו לשקר .
הם שאלו לקראת סוף ההריון איפה אנחנו יולדים ואמרנו להם את שם בית החולים שרצו לשמוע.

את רוצה ללדת בבית. את שלמה עם זה. את מצפה לזה. את מתרגשת. תישארי עם ההרגשות האלה.
זרימה.......................................... .

סודות זולגים.
אחיו ואחותו התקשרו קודם ואמרו שהם יודעים שיש איזה סוד שאמא שלהם ואחותם מסתירות מהם ורצו שנגלה להם.
צריך לספר לפני ש"הסוד" יגיע להורים שלי ממישהו אחר (ואז הם גם יפגעו בנוסף לשאר הצרות).

תשמעי עוגי, תארת בול את ההורים שלי. אבל מה זה בול, לדעתי אנחנו אחיות (וגם את זה הם מסתירים מאיתנו :-P).
אז אחרי ש-3 שנים אני רומזת החלטנו שצריך להגיד וזהו. אני - בגלל שחשוב לי שידעו (וקשה לי להסביר למה), ועומר - בגלל שהוא כל כך מתעב את ההסתרה שלהם בכל דבר שהוא לא מוכן לחטוא בזה בעצמו. אז אמרנו. רק לאמא שלי. אבא שלי לא כ'פת לו מהדברים האלה. ברור לו גם שאם החלטנו, לא יעזור לו מה שיגיד. הוא אפפם לא מתערב.
בהתחלה היא התפלצה. "לא רוצה לשמוע". לא צריך. ואז זה פשוט לא עזב אותי. שיגע אותי שאני לא יכולה לספר לה כלום. לא יכולה, חייבת לשתף אותה. לספר לה על המיילדת, מה הרופא אמר. והיא לא רוצה לשמוע. ואז עומר הציע שנגיד לה לבוא איתנו לפגישה אחת עם ברדה (הוא הרי רופא, עוד שניה אלוהים) ואז היא תבין מה זה אומר, תרגע קצת. היא לא רצתה. ירדתי מזה. יאללה, שלא תהיה שותפה, זאת בחירה שלה. כמה שעצוב לי-זה הפסד שלה יותר מאשר שלי.
אחרי שהיינו יומחד אצל הרופא והיא ידעה, היא שאלה פתאום "למה הוא חושב שלידת בית זה נורמלי?" לקחתי נשימה עמוקה, אמרתי את כל הדברים שידעתי שירשימו אותה (למשל שהוא חושב שהסיכוי שלי ללדת בלידה נורמלית בבית גבוהה הרבה יותר מאשר בביתחולים, שכל המיילדות אחרי לנל"ק מקצועיות, הוא מכיר אותן, דברים כאלה) והיא ממש הקשיבה. שאלתי אותה "את דואגת?" והיא אמרה "כבר לא". להגיד לך שאני מאמינה לה? לא ממש.
להורים של עומר עוד לא סיפרנו אבל זה יהיה ממש קל. הם לא אנשים שיגרתיים.

עוגיה,
תודה שפתחת את הדף {@
בדיוק דיברנו על זה בנזוגי ואני.
בעוד אני חושבת קדימה ואחורה על כל העניין, גיליתי שהוא לא מוטרד וגם ברור לו שמודיעים להורים 0-: (לי ברור שמספרים לאבא שלי ולא לשלושת ההורים האחרים....) אין לי כוח להתנגדות הצפויה, ללחץ למשא ומתן וכו'.
אימצתי גם המלצות מדפים אחרים - לספר רק למי שיתמוך (ובנתיים זה מה שקרה) אבל לגבי ההורים נשארה ההתלבטות.
מזל שפתחת את הדף הזה כי דנה כתבה על הדרך בה היא הודיעה וזה נשמע לי מצויין.
בכל מקרה אני רק בחודש חמישי אז בכל מקרה אין לי כוונה לדון בזה כבר מעכשיו עם ההורים אבל קיבלתי תובנות.
הכי חשוב - מזל טוב ובהצלחה! {@ {@

אנחנו לא סיפרנו.
ההורים שלו ממש לא בשביל זה.
אמא שלי, למרות שמתורגלת פעמיים עם אחותי בלידות בית, לא בנויה למתח.
אז שמרנו את זה בסוד עד אחרי יציאת השיליה.

גם לי היתה התלבטות האם לספר להוריי (לאמא שלו היה ברור לי שלא נספר כי זה רק ייקח שנים מחייה ושערות מראשה).
מיכל בונשטיין אמרה לי אז שתלוי מה לוקח יותר אנרגיה ההסתרה או הגילוי. אני הרגשתי שאני מתעסקת עם זה יותר מדי, וזה כנראה אומר שאני משקיעה בזה יותר מדי אנרגיה, אז החלטתי לספר. (במיוחד שהייתי צריכה להתחיל להמציא סיפורים מה עשיתי ברמת השרון (מיכל בונשטיין גרה שם), ואני ממש לא טובה בלהמציא סיפורים).
התכוננתי לרגע היטב, חיזקתי את עצמי מבפנים, והחלטתי מראש על נוסח ההודעה: החלטתי ללדת בבית, אני מרגישה שזה הדבר הכי נכון בשבילי, אני מתארת לעצמי שזה מעלה אצלכם הרבה דאגות ופחדים, אשמח לתת לכם מידע או מקורות של מידע בנושא או טלפונים של המיילדת או כאלו שילדו בבית, אבל בבקשה אל תשתפו אותי בפחדים ובדאגות שלכם, אין לי אנרגיה פנויה לכך.
ובאמת, יום שישי בערב, אבא שלי שואל אותי מה עשיתי ברמת השרון ועניתי: פגשתי את המיילדת שלי... (כל העינים עלי בפוקוס עצבני)..... תקחי אותה איתך לעין-כרם?.... לא, אני מתכוונת ללדת בבית..... (הלם כללי, שקט בסלון, הרגשתי שאבא שלי החסיר פעימת לב אחת, אבל התאושש מזה, אמא שלי במטבח שומעת הכל קצת בדיליי).... אני יודעת שזה בטח מעורר אצלכם....וכו'...
אחותי וגיסי פשוט שתקו (עד שאחר כך התחילו עם ה-אם הכל בסדר אז...אבל אם...), אבא שלי התעשת די מהר וריגש אותי כשאמר שהם תמיד איתי, ואמא שלי מהמטבח התחילה עם ה- ומה אם.... לא, לא, לא, אמא, את לא הבנת, זה לא ויכוח ולא דיון, אני כבר החלטתי ובבקשה אל תערבו אותי עם הדאגות שלכם, אני צריכה את האנרגיה שלי לדברים אחרים כרגע..
כמובן שאמא שלי נעלבה, והיתה אי נוחות כי אף אחד לא דיבר על זה כל הערב.
למחרת הם התחילו לשאול שאלות עניניות ואז עניתי, והיה בסדר גמור. אמא שלי קצת נרגעה כששמעה שאם יהיה כך וכך אז ניסע לבית חולים, שלא אלד בבית בכל מחיר, שהמיילדת היא מקצועית ויש לה ציוד וכו'.
אני שמחה שסיפרתי להם, כי זה הוריד ממני את ההתעסקות המעצבנת הזאת של האם, כן או לא, ואיך. היה ערב אחד קצת קשה ומביך, אבל אחר כך היה ממש בסדר, ובאמת לא נתתי להם להתקרב אלי עם הפחדים שלהם.
כמובן שאחרי הלידה הם התמוגגו מהחויה שעברתי.

[po]ב דרך[/po] הביאה את ההורים שלו לפגישה אחת ואת שלה לפגישה אחרת, (ואז גם אפינו לחמניות ביחד, אבל זה לא קשור).
הם לא חיפשו שאני אשכנע אותם וגם לא בדקו שאין לי קרניים, אלא יותר רצו לקבל תשובות על כמה שאלות ולוודא שהמיילדת אחראית (אני?) ושקולה (?). אבל ההורים של [po]ב דרך[/po] הם משהו מיוחד. הם גם היו בלידה. וגם בפארק הירדן.
אני לא הייתי מספרת למי שלא בעד. גם הורים. אפילו הורים. אבל זה אני ואמא שלי ההיסטרית, שעד היום לא יודעת שעברתי תאונת דרכים והייתי מאושפזת שבוע בבית חולים. צריך להכיר את הסחורה, ולפי זה לקבוע את המחיר.

[u]האם את מרגישה ש את רוצה לספר להם?[/u]
אני רוצה שהם ידעו כי אני [b]נגד[/b] שקרים והסתרה. כי שמירת סודות גוזלת ממני אנרגיה עצומה.
אבל אין לי כח להתמודד איתם. אני נמנעת-מעימותים-סדרתית...

[u]שאחרי השקרים שלהם להוריהם שאלתי אותם מה אני אמורה לעשות בסיטואציה דומה והצלחתי להבין שהם גם היו שמחים לא לדעת.[/u]
לי זה נראה כמו השורה התחתונה. אבל האם את מרגישה ש [b]את רוצה[/b] לספר להם?

אגב, אם כבר יש את הדף הזה, אפשר בתום הדיון להעביר לכאן דיונים מדפים אחרים בנושא. אני זוכרת שיש. אולי [po]בהתלבטות ללידת בית[/po] ?

אני הייתי מספרת להם או עכשיו, או אחרי הלידה, אבל לא ממש לפני הלידה. זה סתם יגרום להם לחץ, אתם תהיו בניתוק טלפונים ולא תוכלו להסביר את עמדתכם, ואני לא רואה בזה טעם.
אם הנושא מטריד אותך מאוד, לא כדאי לשמור אותו בבטן. זה יכול להפריע לך בלידה.

מה עם עקרון הסימטריה? (המשפחה שלו יודעת, גם המשפחה שלי צריכה לדעת)
קיים? רלבנטי?

אנחנו עומדים לפני לידת בית. כבר קרובים מאוד.
עד עכשיו זה היה די בסוד (מפני ההורים שלנו). מאתמול אמא שלו יודעת.
למרבה השמחה אמא שלו היא בנאדם מהסוג שיודע למצוא ולברור מידע, שלא מקבל בהכנעה כל מה שהממסד הרפואי אומר, ושיודע שבית חולים זה לא מקום כזה מוצלח.
ההורים שלי לא יודעים ויש לי התלבטות גדולה בעניין.

אני יודעת שהם סוגדים לממסד הרפואי, מקבלים כל דבר שיוצא מפה של אדם הנושא את התואר ד"ר כדברי אלוהים חיים, לא יודעים לחפש מידע בכוחות עצמם, וגם נוטים להיות סודיים בכל מה שקשור לעניינים רפואיים (אם הם אמורים לעבור איזו פרוצדורה, נגיד בדיקה רפואית או ניתוח השתלה - הם יספרו לנו על זה רק אחרי שהחליטו ורק אם הם זקוקים לעזרתנו).
אני מודעת לזה שאני קצת כועסת עליהם על זה שהם שמרו את הניתוח שלהם בסוד מההורים שלהם (ואילצו אותי לשקר בשבילם), כועסת על זה שעשו כלמיני בחירות בלי להתיעץ ובלי להיעזר ביכולת שלנו לחקור, לחפש מידע ולבדוק. אני מודעת לזה שההסתרה מהם באיזשהו אופן מושפעת מהכעס הזה.
מה גם שאחרי השקרים שלהם להוריהם שאלתי אותם מה אני אמורה לעשות בסיטואציה דומה והצלחתי להבין שהם גם היו שמחים לא לדעת.

עכשיו צריך להחליט אם מספרים להם עכשיו ונותנים להם להתבשל בזה עד הלידה (שיכולה להיות מחר, או בעוד חודש), או שמספרים להם רגע לפני (קצת לפני שאנחנו מנתקים את הטלפונים לכבוד הלידה) או שמורחים אותם בסיפורים (אנחנו בבית עם צירים. עוד לא עברנו לבית חולים) כל הלידה ונותנים להם לדעת רק אחרי.

אולי אני חוסכת מהם (דאגות)
אולי אני חוסכת ממני (התמודדות איתם ועם ההצקות שלהם)
אולי הם יעלבו כי כולם ידעו ורק הם לא

לא יודעת

לא יודעת מה לעשות.