אוי, בכלל בקפה עסקינן. התפרץ לי. לא יכולתי לעצור.

אני מוכנה ומקבלת ומסכימה להחליף את:
עד שנגיע הביתה, הבועה תתנפץ, הרגע יחלוף. נכין קודם כוס קפה...
ב: עד שנגיע הביתה, הבועה תתנפץ, הרגע יחלוף. נכין קודם כוס שוקו...

אביה יקרה,
כשמגלים את זה ואת זה וגם את זה דרך המחשב, חוברות, סרטים, מה שלא יהיה זה לא אותו הדבר כמו לגלות את זה וזה...וכו', על אמת. המגע, המבט, האנרגיה. והדחיפות, חלק מהרצון לקבל את מה שאני רוצה כאן ועכשיו, חלק מאי היכולת, הילדותית, לדחות סיפוקים. וזה וואחד סיפוק שקשה לדחותו. אופס, אולי לא לכולם קשה. כתבתי ש אני יכולה להזדהות עם זה. אני יכולה לקבל את זה שלאחרים, קל יותר לדחות סיפוקים. יתכן שזה משהו ילדותי שבי, הילדה הקטנה שרוצה את מה שהיא צריכה כאן ועכשיו ומהר. יתכן שזו אגואיסטיות, אנוכיות, שגם היא ילדותית במהותה. מה שזה לא יהיה - אני יכולה להזדהות עם זה.
לצערי, אין לי שום ברירה אלא להמשיך ולדחות סיפוקים כאלו ואחרים. ובמקום לשבת על הספסל וללא בושה
לעשות את מה שבא לי עם מי שבא לי וכמה שבא לי, אני נאלצת להכין עוד כוס קפה, להצית סיגריה, ולענות לך תשובה זו באינטרנט.

• באהבה כמובן-

_הכל חדש. לא מזמן גילינו את זה ואת זה וגם את זה. ...
עד שנגיע הביתה, הבועה תתנפץ, הרגע יחלוף. נכין קודם כוס קפה..._

בהשפעת מתקפת הפורנו הרך בחסות ערוצי הילדים ושות' שנערכת בעשור(ים?) האחרונ(ים),
נראה לי שמגלים את זה ואת זה וגם את זה כמה שנים טובות לפני שמתחילים לצרוך קפה, לא?
הקונדומים מקדימים את הקפה, הגלולה מתגלה הרבה לפני הטסט, ולסיגריה שאחרי מתלווה כוס קולה

<הצתה מאוחרת>

האם יצא כבר הגליון של מרץ? מס' 63?

שלום אביה
תודה על דבריך בתגובה למה שכתבתי בגליון האחרון.
בקשר לדבריך האחרונים -
לשמחתי הגדולה והרבה מצאתי את "אבי שבשמים". אפשר לקרוא לו אלוהים, שכינה, השגחה, אבא, אמא, היקום, האינסוף, הבריאה, ובטח יש עוד שמות.
הגילוי העוצמתי של האמונה בחיי הוא מהפך מדהים.
אין זה אומר שמעתה האחריות לתיקון של הילדה הפגועה מוטל עליו. אין זו הסרת אחריות.
נהפוך הוא.
הוא בוראי, הוא יוצרי, ניצוצותיו חבויים בתוכי, והעבודה שלי היא לגלות את הניצוצות הללו ולתת להם לחיות, לתת להם להיות, לתת להם להאיר אותי ואת העולם.
להתחבר אליו משמעו להתחבר לעצמי ברמות הכי גבוהות שידעתי. לסמוך עליו (ואני מזדהה עם הסטיקר שאומר שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים) פירושו לסמוך על עצמי. על עצמי האמיתית, על הידע הפנימי והעמוק שחבוי ונסתר בי. להתפלל אליו זוהי דרך לחפש את הכח שבתוכי למצוא את התשובה. כשאני סומכת עליו לגמרי באמת, כשאני מרפה ממה שאני רגילה לחשוב, לדבר ולעשות, כשאני מוכנה להיות בחוסר שליטה בחיי (כי זו האמת וכל נסיון לשליטה הוא אשליה), התשובה מגיעה מעמקי נשמתי.

כמה אני צמאה לפידבקים
גם אני מזדהה עם זה. גם אני צמאה.

כולם טוענים שהאדם הוא חיה חברתית שזקוקה למגע וקשר עם בני מינה. זו אחת הסיבות שאנו נוהגים להתקבץ בחבורות/שבטים. אם נחשוב רגע בצורה אבולוציונית, הרי שכל אותם שיצאו מהכלל, כלומר לא נזקקו לחברה, לקשר, לאהבה, כל אלו היו אמורים להכחד. משום מה הרושם שלי שהם דווקא מתרבים.
האם זה קשור לטכנולוגיות שפיתחנו? רבים עובדים מול מחשבים או מכונות. האם היכולת החברתית הולכת ואובדת בגלל החיים המודרניים?
איך זה מתבטא בגידול הילדים שלנו? ובכל זאת האבולוציה הטכנולוגית משיגה את האבולוציה האנושית. עדיין אנחנו זקוקים לאותו הקשר והחום והחיבה והאהבה כמו פעם, רק שעכשיו קשה יותר להשיג את המגע הישיר.
כולנו זקוקים ל המקל מגיע גם אם לא נרצה.
כדי להשיג את המגע הזה אנו נעזרים בתיווכם של מחשבים, פלאפונים וכד'.
אופס, עלה לי רעיון
לקטע לעלון.
אצא מהאתר
לאלתר!

אביה ולילה יקרות: אני שמחה לתת לכן חיבוק וירטואלי ולהפציר בשתיכן לכתוב עוד ועוד ועוד ועוד ועדיף בעלון.
למי יש זמן לאינטרנט הזה....

כמה אני צמאה לפידבקים
מזדהה עם זה מאוד.

ובקשר לרשימה בבאופן - הכתיבה שלך מאוד מיוחדת ועמוקה והדברים כל כך נכונים.
תודה על הרשימה הזאת ו-כאמור- תכתבי עוד. בבקשה.

או, לילה, איזו נחת! עם חברות כמוכן מי צריך פרוזאק!

(ואולי יהיה מענין לפתוח דף למה כותבים בבאופן ; יש בטח שלל סיבות - לארח כראוי ולגרום לאנשים להרגיש רצויים ולבנות ולטפח קהילה; לקבל תמיכה; לעשות סעור מוחות ולקבל פתרונות; לחלוק טוּב (קרבה ונחמה ובינה והתרגשות) עם אחרים; לעבד תהליכים שעוברים על הכותב; אבל גם - להתענג ולהשוויץ ביכולת, להגיד "גם אני פה", ושני אלה בלי פידבק לא משיגים את מטרתם. מי שצועק בחושך מחכה בכליון עיניים ובחרדה לשמוע הד, לקבל קונטרה, כדי להווכח שיש מסביבו מישהו, שהוא לא לבד ברִיק אינסופי. מהיותי לוקה בשתי הסיבות האחרונות אני יכולה להעיד כמה אני צמאה לפידבקים. ואני בטוחה שיש עוד כמוני, כמהים לתגובה, או לפחות שייצאו נשכרים ממנה. בקיצור, הדף הזה של "תגובות לְגיליון" הוא דף שמִצווה לכתוב בו).

לילה ... לא יודעת לשמור על קשר
אה, ואני חשבתי שזו אשמתי!

אוי בנות, איזה כיף שבאתן לגינה הציבורית. כמה נעים לצפות בכן מתמזמזות.
שתיכן כותבות כל כך יפה. הרשימה של אביה בעלון מופלאה. תכתבו! בבקשה! עוד!

<גילוי נאות: לילה היתה פעם חברתן הטובה של קרן השמש ואביה אבל היא לא יודעת לשמור על קשר>

חייבת להוסיף:
ימותו הקנאים נראה לי חמור מידי.
יוריקו הקנאים נראה לי מספיק.

נו מה, עכשיו אני אחמיא לך, ואת תחמיאי לי, ואני אודה לך, ואת תודי לי
לא ראיתי שהחמאת לי, אם תתרצי את זה בעובדה שאין לי שום רשימה בגליון האחרון אומר לך, אז מה? זה לא תירוץ. מעכשיו בכל תגובה לגליון אני רוצה פירגון אמיתי וכן ומחמאות.
ומה רע בקצת טפיחות שכם הדדיות ?

אותם זוגות היושבים ומתמזמזים על ספסל בגינה הציבורית ומעוררים רצון לומר להם "תגידו, אין לכם בית?!"
מעולם לא חיבבתי את המתמזמזים בפרהסיה, אבל, לאחרונה, לאחר שאט הנפש הראשוני, אני יכולה להזדהות איתם. הרגשות החזקים והסוערים. תחושת הדחיפות, המיידיות. הבית רחוק, עוד שתיים שלוש תחנות אוטובוס. תחושת הניתוק מהעולם. אנחנו כאן ועכשיו, אף אחד לא מסתכל/רואה. לאף אחד לא אכפת. הכל חדש. לא מזמן גילינו את זה ואת זה וגם את זה. שיתפוצצו כולם, וימותו הקנאים.
עד שנגיע הביתה, הבועה תתנפץ, הרגע יחלוף. נכין קודם כוס קפה, נקפוץ לשירותים. נתחיל שיחת חולין, הקסם יפוג.


הרי נהיה כאותם זוגות...
אחרי שנות זוגיות כה רבות לא רבים הזוגות שממשיכים להתמזמז על הספסל.
יאללה, נהיה כאותם זוגות וימותו הקנאים.

קרן חביבתי, נו מה, עכשיו אני אחמיא לך, ואת תחמיאי לי, ואני אודה לך, ואת תודי לי, וכך עד אין סוף, וכל זה לעיני עשרות האלפים הנכנסים לאתר הזה מדי חודש? הרי נהיה כאותם זוגות היושבים ומתמזמזים על ספסל בגינה הציבורית ומעוררים רצון לומר להם "תגידו, אין לכם בית?!"

לפני הרבה שנים גמלה בי ההכרה שאנשים המציאו לעצמם אבא גדול וחזק שמתעניין בהם, אוהב אותם, שומר עליהם, שיש ביכולתו לסדר הכל ולתת להם מה שיבקשו. (ובלבד שיהיו ילדים טובים, כמובן). שלמרבה האבסורד, עבור מי שהיה לבד (רגשית) בילדותו, ההבנה המוחצת "אני לבד" קשה מנשוא, ובבגרותו ימשיך להגרר עם חוסר היכולת להכיל אותה, ועם הכמיהה להורה כל יכול שכרוכה בעקביה. ואילו דווקא מי שהיה לו הורה ארך אפיים ורב חסד ואמת בעולם ילדותו, מי שהוכל ונתמך בצעירותו, יכיל את עצמו וימשיך לשאת את התחושה הנינוחה הזו של קיום, ולא כמיהה כואבת לבלתי קיים.
וכמו שהעובר ברחם משחזר את ההתפתחות האבולוציונית הפיזיולוגית של המין האנושי, וכמו שילד אחד בהתפתחותו משחזר בכמה תחומים את התפתחות התרבות והאינטלקט האנושיים - כך גם כמו שילד זקוק להורה בילדותו יותר משבבגרותו, החברה האנושית בראשית ימיה, כשהברקים והשטפונות וזריחת השמש והמחלות והמוות לא היו נהירים לה, היתה זקוקה לאל יותר משבימינו.
לימים נתקלתי בזיגמונד וגיליתי שכיוונתי לדעת גדולים ממני. יפה.
ראיתי גם איך במצבי חרדה הנפש, הפרטית שלי, חוזרת אחורה. איך כשישבתי מחוץ לחדר הניתוח בו ניתחו בבהילות את אבי שנפצע קשה בתאונת דרכים, מצאתי עצמי מתחננת לפני מישהו, מתמקחת איתו, מבטיחה שמהיום אני אהיה ילדה טובה ורק שבבקשה ישאיר לי את אבא.
נגזרת טבעית.

כל זה נראה אמנם שייך לגיליון הקודם, שהוכתר בֵּנושא "אמונה", אבל לא, זה שייך לרשימה של פרח יהלום. תגובתי הראשונית היתה:

תודה לפרח יהלום. אם השם אמיתי אני לא בטוחה, אבל הדברים לבטח דברי אמת. ומה שיוצא מן הלב גם נוגע; הדמעות פרצו מאליהן כשקראתי את הרשימה שלך. שתדעי, שיש עוד מישהי שנמצאת במצבך, מזדהה עם מה שכתבת, נאבקת להצליח באותו תהליך כשלך. תודה על גילוי הלב.

כתבתי אותה קודם, ואני עומדת מאחוריה, אבל אני רוצה להוסיף משהו:

דווקא בהקשר הזה חשוב שאזכיר לעצמי, שאת התפילה הזו, את הבקשות האלו, מעצמי אני מבקשת. הילדה הפגועה, הקפואה בזמן, משטחת תחינתה לפני איזה הורה כל יכול, שייתן לה את מה שכרגע אין לה; את עצמה היא תופסת כחסרת אונים, כחסרת יכולות, כחסרת כח בריאה. והאשה, שבתוכה חיה אותה ילדה, מתרגמת את ההרגשה הזו לשפת המבוגרים, וכך מתקבל המשפט "אלי שבשמיים, תן לי".
לא; אין אלוהים בשמיים, אין יותר אמא ואבא לקוות שייתנו, שיתקנו, שישתנו, ולכן לבקש מהם.
מעצמי אני מבקשת. לפני עצמי אני נושאת את התפילה. זה חלק קריטי ממשמעות ההתבגרות.


<תמיד כשרואה את הסטיקרים "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים"
משתוקקת לבוא עם לורד עבה ולתקן ל
"אין לנו על מי לסמוך אלא זה על זה"
(או, בימים פחות אופטימיים, "...אלא על עצמנו" ) >

מאוד נהניתי מהרשימה של אביה. מאוד. גם בקריאה שניה. גם בשלישית.
מאוד.
גילוי נאות: אביה היא חברה טובה ויקרה. איזה כיף לי שיש לי חברה כזו.

קראתי גם בעניין את סיפור הטיול של רועי שרון. איזה כיף לבנו של רועי שאביו מסוגל לחשב מיני חישובים סבוכים של זמן/מרחק/מהירות בעודו מעפיל על הר בלב השום מקום.

הרשימה של מיכל מונטנר הגיעה בזמן הנכון. ההרהור שסדר ונקיון עלול להיות פעולה אלימה הדהד עמוק בנפשי.
איזה כיף שאני יושבת עכשיו מול המחשב במקום לשטוף כלים שגולשים מחוץ לכיור.

איך שכתבתי נשים חכמות (לא נכנסת לשמות כי כמעט הכול היה מעורר השראה) חשבתי על הסיפור היפה של רועי. אז לא רק הנשים כמובן.

סיפור הלידה של אילה שאני דגן ממלא השראה (וכמובן סקופ של באופן!). אני מצפה כבר לסיפורו של האב בגליון הבא. ומוכרח לומר שזה טרנד מבטיח מאד -- סיפורי לידה מאת שני בני הזוג. כן ירבו.

הרשימה של פרח יהלום דיברה אלי מאד, בתקופה של תיקון עצמי; הלוואי שאדע כמוה ללמוד את השיעור הזה, לתת מקום לילד הפגוע. הזדהיתי מאד.

אהבתי גם את הרשימות של יופי אמת, של אביה נוסבאום (אם כי לעתים זה לוקח יותר זמן לגייס כוחות כאמור), של שלומית דור (וממתין כל גליון לטור הבא), וכמובן התרגום של יונת לכריסטופר אלכסנדר.

המאמר על הנוודים של אורי מאיר-צ'יזיק היה מעניין מאד, ומרחיב מבחינתי דברים שקראתי בישמעאל. תודה!

מאוד נהניתי ממה שקראתי עד כה. יופי של גליון. נושא מרתק. רשימות מחכימות. נשים חכמות. תודה.

רשמו כאן תגובות לגליון באופן 62.