על ידי אביה_נו* » 30 ינואר 2006, 01:22
לפני הרבה שנים גמלה בי ההכרה שאנשים המציאו לעצמם אבא גדול וחזק שמתעניין בהם, אוהב אותם, שומר עליהם, שיש ביכולתו לסדר הכל ולתת להם מה שיבקשו. (ובלבד שיהיו ילדים טובים, כמובן). שלמרבה האבסורד, עבור מי שהיה לבד (רגשית) בילדותו, ההבנה המוחצת "אני לבד" קשה מנשוא, ובבגרותו ימשיך להגרר עם חוסר היכולת להכיל אותה, ועם הכמיהה להורה כל יכול שכרוכה בעקביה. ואילו דווקא מי שהיה לו הורה ארך אפיים ורב חסד ואמת בעולם ילדותו, מי שהוכל ונתמך בצעירותו, יכיל את עצמו וימשיך לשאת את התחושה הנינוחה הזו של קיום, ולא כמיהה כואבת לבלתי קיים.
וכמו שהעובר ברחם משחזר את ההתפתחות האבולוציונית הפיזיולוגית של המין האנושי, וכמו שילד אחד בהתפתחותו משחזר בכמה תחומים את התפתחות התרבות והאינטלקט האנושיים - כך גם כמו שילד זקוק להורה בילדותו יותר משבבגרותו, החברה האנושית בראשית ימיה, כשהברקים והשטפונות וזריחת השמש והמחלות והמוות לא היו נהירים לה, היתה זקוקה לאל יותר משבימינו.
לימים נתקלתי בזיגמונד וגיליתי שכיוונתי לדעת גדולים ממני. יפה.
ראיתי גם איך במצבי חרדה הנפש, הפרטית שלי, חוזרת אחורה. איך כשישבתי מחוץ לחדר הניתוח בו ניתחו בבהילות את אבי שנפצע קשה בתאונת דרכים, מצאתי עצמי מתחננת לפני מישהו, מתמקחת איתו, מבטיחה שמהיום אני אהיה ילדה טובה ורק שבבקשה ישאיר לי את אבא.
נגזרת טבעית.
כל זה נראה אמנם שייך לגיליון הקודם, שהוכתר בֵּנושא "אמונה", אבל לא, זה שייך לרשימה של פרח יהלום. תגובתי הראשונית היתה:
תודה לפרח יהלום. אם השם אמיתי אני לא בטוחה, אבל הדברים לבטח דברי אמת. ומה שיוצא מן הלב גם נוגע; הדמעות פרצו מאליהן כשקראתי את הרשימה שלך. שתדעי, שיש עוד מישהי שנמצאת במצבך, מזדהה עם מה שכתבת, נאבקת להצליח באותו תהליך כשלך. תודה על גילוי הלב.
כתבתי אותה קודם, ואני עומדת מאחוריה, אבל אני רוצה להוסיף משהו:
דווקא בהקשר הזה חשוב שאזכיר לעצמי, שאת התפילה הזו, את הבקשות האלו, מעצמי אני מבקשת. הילדה הפגועה, הקפואה בזמן, משטחת תחינתה לפני איזה הורה כל יכול, שייתן לה את מה שכרגע אין לה; את עצמה היא תופסת כחסרת אונים, כחסרת יכולות, כחסרת כח בריאה. והאשה, שבתוכה חיה אותה ילדה, מתרגמת את ההרגשה הזו לשפת המבוגרים, וכך מתקבל המשפט "אלי שבשמיים, תן לי".
לא; אין אלוהים בשמיים, אין יותר אמא ואבא לקוות שייתנו, שיתקנו, שישתנו, ולכן לבקש מהם.
מעצמי אני מבקשת. לפני עצמי אני נושאת את התפילה. זה חלק קריטי ממשמעות ההתבגרות.
<תמיד כשרואה את הסטיקרים "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים"
משתוקקת לבוא עם לורד עבה ולתקן ל
"אין לנו על מי לסמוך אלא זה על זה"
(או, בימים פחות אופטימיים, "...אלא על עצמנו" ) >
לפני הרבה שנים גמלה בי ההכרה שאנשים המציאו לעצמם אבא גדול וחזק שמתעניין בהם, אוהב אותם, שומר עליהם, שיש ביכולתו לסדר הכל ולתת להם מה שיבקשו. (ובלבד שיהיו ילדים טובים, כמובן). שלמרבה האבסורד, עבור מי שהיה לבד (רגשית) בילדותו, ההבנה המוחצת "אני לבד" קשה מנשוא, ובבגרותו ימשיך להגרר עם חוסר היכולת להכיל אותה, ועם הכמיהה להורה כל יכול שכרוכה בעקביה. ואילו דווקא מי שהיה לו הורה ארך אפיים ורב חסד ואמת בעולם ילדותו, מי שהוכל ונתמך בצעירותו, יכיל את עצמו וימשיך לשאת את התחושה הנינוחה הזו של קיום, ולא כמיהה כואבת לבלתי קיים.
וכמו שהעובר ברחם משחזר את ההתפתחות האבולוציונית הפיזיולוגית של המין האנושי, וכמו שילד אחד בהתפתחותו משחזר בכמה תחומים את התפתחות התרבות והאינטלקט האנושיים - כך גם כמו שילד זקוק להורה בילדותו יותר משבבגרותו, החברה האנושית בראשית ימיה, כשהברקים והשטפונות וזריחת השמש והמחלות והמוות לא היו נהירים לה, היתה זקוקה לאל יותר משבימינו.
לימים נתקלתי בזיגמונד וגיליתי שכיוונתי לדעת גדולים ממני. יפה.
ראיתי גם איך במצבי חרדה הנפש, הפרטית שלי, חוזרת אחורה. איך כשישבתי מחוץ לחדר הניתוח בו ניתחו בבהילות את אבי שנפצע קשה בתאונת דרכים, מצאתי עצמי מתחננת לפני מישהו, מתמקחת איתו, מבטיחה שמהיום אני אהיה ילדה טובה ורק שבבקשה ישאיר לי את אבא.
נגזרת טבעית.
כל זה נראה אמנם שייך לגיליון הקודם, שהוכתר בֵּנושא "אמונה", אבל לא, זה שייך לרשימה של פרח יהלום. תגובתי הראשונית היתה:
תודה לפרח יהלום. אם השם אמיתי אני לא בטוחה, אבל הדברים לבטח דברי אמת. ומה שיוצא מן הלב גם נוגע; הדמעות פרצו מאליהן כשקראתי את הרשימה שלך. שתדעי, שיש עוד מישהי שנמצאת במצבך, מזדהה עם מה שכתבת, נאבקת להצליח באותו תהליך כשלך. תודה על גילוי הלב.
כתבתי אותה קודם, ואני עומדת מאחוריה, אבל אני רוצה להוסיף משהו:
דווקא בהקשר הזה חשוב שאזכיר לעצמי, שאת התפילה הזו, את הבקשות האלו, מעצמי אני מבקשת. הילדה הפגועה, הקפואה בזמן, משטחת תחינתה לפני איזה הורה כל יכול, שייתן לה את מה שכרגע אין לה; את עצמה היא תופסת כחסרת אונים, כחסרת יכולות, כחסרת כח בריאה. והאשה, שבתוכה חיה אותה ילדה, מתרגמת את ההרגשה הזו לשפת המבוגרים, וכך מתקבל המשפט "אלי שבשמיים, תן לי".
לא; אין אלוהים בשמיים, אין יותר אמא ואבא לקוות שייתנו, שיתקנו, שישתנו, ולכן לבקש [b]מהם[/b].
מעצמי אני מבקשת. לפני עצמי אני נושאת את התפילה. זה חלק קריטי ממשמעות ההתבגרות.
<תמיד כשרואה את הסטיקרים "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים"
משתוקקת לבוא עם לורד עבה ולתקן ל
"אין לנו על מי לסמוך אלא זה על זה"
(או, בימים פחות אופטימיים, "...אלא על עצמנו" ) >