על ידי מרת_פרת_משה* » 13 פברואר 2019, 10:03
נשואה, שלושה ילדים קטנים, בית שמח, חברות טובות, קהילה מדהימה, עבודה מספקת, התפתחות בקצב הנכון, זוגיות שסוף סוף (סוף סוף!) הפכה לטובה, יציבה, ממלאת...
באמת, טפו-טפו-טפו, בלי עין הרע, הכל ממש אחלה, והכל הושג בעמל רב ובתהליכים ארוכים, וגם בהרבה מזל.
ופתאום באמצע נכנס לרגע גבר אחר לחיי, ואני נופלת לתוך התאהבות פסיכית ומטלטלת באיש שאינו האיש שלי.
מדובר בגבר שלא הייתי עוצרת לו טרמפ אם הייתי רואה אותו עומד בכביש.
גבר שהיה נוכח שם כבר קודם ולא ראיתי אותו בכלל. שהוא בכלל לא מה שחשבתי שאני מחפשת. יחסים שלא הייתי מעלה על דעתי שיתקדמו בכיוון רומנטי, כי זה כל כך לא הגיוני וכל כך בלתי אפשרי.
אבל פתאום הנסיבות מקרבות אותנו לפרק זמן קצר, ואני שמה לב שהקשר איתו עושה לי להרגיש חיה.
הוא מצחיק ומפתיע אותי, ומעניין, ורואה אותי בעין כל כך טובה, ויש בו כל כך הרבה אמת ונכונות לקרבה, ופגיעות, וכתף תומכת.
אני משתגעת מרוב משיכה וסקרנות.
מדברת איתו ומבינה שזה הדדי מאוד.
אנחנו נשאבים לתוך זה מבחינה רגשית עד הסוף. מבחינה פיזית החלטנו שלא לוקחים סיכונים, ואין מגע בכלל עד שנתאפס על עצמנו ועל מי/מה עלול להיפגע. אבל במילים ובמחשבות- הכל מותר, והכל קורה.
אחרי שבועיים אני לא יכולה לשאת יותר את מה שההסתרה הזו עושה בבית שלי ומדברת עם בעלי.
הוא מופתע, אבל מגיב בצורה שמסירה כל ספק מהבחירה שלי בו כאהבת חיי: "זה קורה, זה לא כזה נורא. אני רואה אותך בזמן האחרון ושם לב שכל כך טוב לך. יכול להיות שאני אפגע, ויכול להיות שלא, לא יודע. בכל מקרה אני לא רוצה לעצור אותך מלהרגיש מה שאת מרגישה. לכי עם זה, ואני שמח שסיפרת לי".
הכל נרגע בבת אחת בבית שלנו. הילדים חוזרים לעצמם אחרי הסערה שחוו יחד איתי (בלי להבין בכלל למה), הלחצים נרגעים, והזוגיות מקבלת תפנית מאוד חיובית בעקבות השיחה הזו. אני ובעלי הולכים ומתקרבים, דברים שהיו קבורים שנים יוצאים אל האור ונפתחים. אני שמחה בו כל כך, מגלה אותו מחדש.
במקביל הקשר הנוסף נמשך, מעמיק, מתקרב.
אני מרגישה שאני מקבלת שם "השלמה" של כל מה שהזוגיות ארוכת השנים שלנו לא יכולה לתת לי, ואני מכורה לזה עד מעל לראש.
הקשר שלנו נמשך עוד קצת, אני מרגישה שזה טוב לשנינו, שאני זקוקה למה שאני מקבלת ממנו, וגם הוא זקוק לי בתוך הבדידות והמשבר בנישואים שלו.
מצד שני- עבורו זה קשה מדי. הוא לא רוצה ולא יכול לפתוח את הזוגיות שלהם לאפשרות של קשר נוסף מחוץ לנישואים. אחרי כחודש אנחנו מבינים שהאפשרות של המשך הקשר בינינו היא לא טובה בשבילו, הוא צריך להתפנות למצב החירום בביתו.
משחררים זה את זו באהבה גדולה, ומנתקים לחלוטין.
בהתחלה- אני מרגישה בעיקר הקלה. היה לי כבד מאוד להיות מעורבבת ככה במשבר זוגי של אחרים ובסערות שלהם. מרגישה שהתפנה לי המון מקום במחשבות ובלב אחרי הניתוק הזה.
אבל עכשיו, אני מתגעגעת.
מתגעגעת להתרגש ככה, כמו ילדה מאוהבת בת 15.
מתגעגעת לליבידו שלי שקם לתחייה פתאום בעקבות הרומן הזה (וגם בעלי מתגעגע אליו).
מתגעגעת לכיף שהוא הכניס לחיי.
מתגעגעת לשחק.
מתגעגעת לסוד קטן שהוא רק שלי.
מתגעגעת להרגיש אהובה, חכמה, סקסית, רצויה כל כך.
מתגעגעת לשיחות ששופכים בהם את כל הקרביים בלי להתבייש, ומקבלים בסוף חיבוק.
מתגעגעת לקשר שאין בו שום מחויבות ושום דרישות, רק שמחה וצימאון להיות יחד.
מתגעגעת מאוד מאוד, ולא מסכימה בשום פנים ואופן לתת לאש הזו שנדלקה בי לדעוך.
אז מה?
צריך בשביל זה עוד רומן?
בן זוגי כבר הסכים עקרונית ליחסים פתוחים (אמנם בלי לומר את המילים המפורשות "יחסים פתוחים", אבל מסכים לכל המרכיבים).
אבל אני רוצה קודם לנסות להביא את זה מתוך הזוגיות הקיימת, לפני שיוצאת שוב לחפש את זה בחוץ.
יאללה, שפכו פה מחוכמתכם/ן ומניסיונכם/ן:
איך עושים את זה?
נשואה, שלושה ילדים קטנים, בית שמח, חברות טובות, קהילה מדהימה, עבודה מספקת, התפתחות בקצב הנכון, זוגיות שסוף סוף (סוף סוף!) הפכה לטובה, יציבה, ממלאת...
באמת, טפו-טפו-טפו, בלי עין הרע, הכל ממש אחלה, והכל הושג בעמל רב ובתהליכים ארוכים, וגם בהרבה מזל.
ופתאום באמצע נכנס לרגע גבר אחר לחיי, ואני נופלת לתוך התאהבות פסיכית ומטלטלת באיש שאינו האיש שלי.
מדובר בגבר שלא הייתי עוצרת לו טרמפ אם הייתי רואה אותו עומד בכביש.
גבר שהיה נוכח שם כבר קודם ולא ראיתי אותו בכלל. שהוא בכלל לא מה שחשבתי שאני מחפשת. יחסים שלא הייתי מעלה על דעתי שיתקדמו בכיוון רומנטי, כי זה כל כך לא הגיוני וכל כך בלתי אפשרי.
אבל פתאום הנסיבות מקרבות אותנו לפרק זמן קצר, ואני שמה לב שהקשר איתו עושה לי להרגיש חיה.
הוא מצחיק ומפתיע אותי, ומעניין, ורואה אותי בעין כל כך טובה, ויש בו כל כך הרבה אמת ונכונות לקרבה, ופגיעות, וכתף תומכת.
אני משתגעת מרוב משיכה וסקרנות.
מדברת איתו ומבינה שזה הדדי מאוד.
אנחנו נשאבים לתוך זה מבחינה רגשית עד הסוף. מבחינה פיזית החלטנו שלא לוקחים סיכונים, ואין מגע בכלל עד שנתאפס על עצמנו ועל מי/מה עלול להיפגע. אבל במילים ובמחשבות- הכל מותר, והכל קורה.
אחרי שבועיים אני לא יכולה לשאת יותר את מה שההסתרה הזו עושה בבית שלי ומדברת עם בעלי.
הוא מופתע, אבל מגיב בצורה שמסירה כל ספק מהבחירה שלי בו כאהבת חיי: "זה קורה, זה לא כזה נורא. אני רואה אותך בזמן האחרון ושם לב שכל כך טוב לך. יכול להיות שאני אפגע, ויכול להיות שלא, לא יודע. בכל מקרה אני לא רוצה לעצור אותך מלהרגיש מה שאת מרגישה. לכי עם זה, ואני שמח שסיפרת לי".
הכל נרגע בבת אחת בבית שלנו. הילדים חוזרים לעצמם אחרי הסערה שחוו יחד איתי (בלי להבין בכלל למה), הלחצים נרגעים, והזוגיות מקבלת תפנית מאוד חיובית בעקבות השיחה הזו. אני ובעלי הולכים ומתקרבים, דברים שהיו קבורים שנים יוצאים אל האור ונפתחים. אני שמחה בו כל כך, מגלה אותו מחדש.
במקביל הקשר הנוסף נמשך, מעמיק, מתקרב.
אני מרגישה שאני מקבלת שם "השלמה" של כל מה שהזוגיות ארוכת השנים שלנו לא יכולה לתת לי, ואני מכורה לזה עד מעל לראש.
הקשר שלנו נמשך עוד קצת, אני מרגישה שזה טוב לשנינו, שאני זקוקה למה שאני מקבלת ממנו, וגם הוא זקוק לי בתוך הבדידות והמשבר בנישואים שלו.
מצד שני- עבורו זה קשה מדי. הוא לא רוצה ולא יכול לפתוח את הזוגיות שלהם לאפשרות של קשר נוסף מחוץ לנישואים. אחרי כחודש אנחנו מבינים שהאפשרות של המשך הקשר בינינו היא לא טובה בשבילו, הוא צריך להתפנות למצב החירום בביתו.
משחררים זה את זו באהבה גדולה, ומנתקים לחלוטין.
בהתחלה- אני מרגישה בעיקר הקלה. היה לי כבד מאוד להיות מעורבבת ככה במשבר זוגי של אחרים ובסערות שלהם. מרגישה שהתפנה לי המון מקום במחשבות ובלב אחרי הניתוק הזה.
אבל עכשיו, אני מתגעגעת.
מתגעגעת להתרגש ככה, כמו ילדה מאוהבת בת 15.
מתגעגעת לליבידו שלי שקם לתחייה פתאום בעקבות הרומן הזה (וגם בעלי מתגעגע אליו).
מתגעגעת לכיף שהוא הכניס לחיי.
מתגעגעת לשחק.
מתגעגעת לסוד קטן שהוא רק שלי.
מתגעגעת להרגיש אהובה, חכמה, סקסית, רצויה כל כך.
מתגעגעת לשיחות ששופכים בהם את כל הקרביים בלי להתבייש, ומקבלים בסוף חיבוק.
מתגעגעת לקשר שאין בו שום מחויבות ושום דרישות, רק שמחה וצימאון להיות יחד.
מתגעגעת מאוד מאוד, ולא מסכימה בשום פנים ואופן לתת לאש הזו שנדלקה בי לדעוך.
אז מה?
צריך בשביל זה עוד רומן?
בן זוגי כבר הסכים עקרונית ליחסים פתוחים (אמנם בלי לומר את המילים המפורשות "יחסים פתוחים", אבל מסכים לכל המרכיבים).
אבל אני רוצה קודם לנסות להביא את זה מתוך הזוגיות הקיימת, לפני שיוצאת שוב לחפש את זה בחוץ.
יאללה, שפכו פה מחוכמתכם/ן ומניסיונכם/ן:
איך עושים את זה?