על ידי אמא_לה* » 22 דצמבר 2008, 22:27
אני כל כך מבינה אתכם. גם התינוקת שלי בכתה המון. זה נורא מתסכל, גם אני כבר לא חיפשתי מה יכול להקל עליה, כי היה נראה לי שבכל מקרה היא תבכה, והיה לי פחד גדול שאין הבדל ביני ולבין מישהו אחר שמחזיק אותה כי בכל מקרה היא בוכה, ושהיא לעולם לא תתנחם במגע האימהי שלי. ובאמת, נראה לי שכשתינוק בוכה המון יותר קשה להבין אותו, אבל לאט לאט דברים מתחילים להתבהר. היום היא בת חמישה חודשים, ויש כל הזמן שיפור, היא כבר לא בוכה את הבכיות ההיסטריות של ההתחלה, אבל עדיין יש שעות שלא נוח לה, ושום דבר לא ממש עוזר, לא ידיים, מנשא, נידנוד הנקה.
דברים שעזרו לי בהתחלה:
לדעת שזה שהיא בוכה כל כך הרבה (והיא באמת בכתה המון המון) זה הדבר הכי טוב שהיא עושה למען עצמה, ככה היא מרפאת עת עצמה. (וזה באמת קשה מאוד ולא נוח לנו).
לדעת ולהקרין מתוכי שהכל בסדר איתה.
אני גיליתי (אחרי הרבה שבועות של בכי) שלהבדיל מהבת הגדולה שלי שמה שהרגיע אותה בתור תינוקת זה נדנוד חזק במנשא, את התינוקת שלי נדנוד רק הוציא יותר מאיזון, ובסופו של דבר נוח לה יותר להרדם בשכיבה במיטה המוכרת בהנקה או עם מוצץ.
במקומות חדשים היא הייתה בוכה יותר , הבנתי שיש לה תחושה של מרחב. (אולי גם בגלל זה הוא בכה המון אצל ההורים)
להתעלם מהשאלה : "למה היא בוכה", ובכלל להיות בסביבה תומכת ולא שיפוטית.
ועוד סיפור אחרון:
כשהיא הייתה בת שלושה חודשים היה שבוע שלם שהיא רק בכתה. גם השבועות הקודמים היו עם הרבה בכי, אבל השבוע הזה היה קיצוני במיוחד. היא הייתה ישנה במנשא, מתעוררת אחרי שעה, יונקת, מסתכלת עלי, מחייכת חיוך קטן, משמיעה גרגור , ושוב פורצת בבכי חזק, היסטרי. ואז הכל בבכי, עוד הנקה, החלפה, נידנוד במנשא ושוב שינה. ככה במשך שבוע (למזלי הלילות היו יחסית טובים) . אחר צהרים אחד שאני כבר הייתי ממש במשבר, הילדה הגדולה שלנו ישנה, התינוקת התעוררה, בעלי החזיק אותה עליו. ישבנו אחד מול השני, לא תיכננו את זה אבל זה פשוט קרה, היא שוב התחילה לבכות אבל הפעם לא ניסינו להרגיע אותה, והיא נרגעה. ושוב אחרי כמה דקות בכי חזק והיא הצליחה להרגע. היא כל הזמן היתה עליו, ואני יכולתי בפעם הראשונה להסתכל עליה, ממש לראות אותה, לראות את הגלים של הבכי, לראות אותה כשהיא בוכה, מה קורה לה. זה היה במשך שעה.
אני לא יודעת אם זה קשור, אבל מאותו אחה"צ התחיל שיפור. השיפור היה איטי והיא עדיין הייתה בוכה הרבה אבל משהו עדין השתנה. (לא עשינו את זה מאז, זה התאים כנראה רק לאותה נקודה בזמן)
מאז השבוע הזה אני מעריכה כל רגע של שקט, של חיוך, מבט, והרגעים האלו הולכים וגדלים במשך היום, וזמן הבכי הולך וקטן.
שולחת חיבוק
אני כל כך מבינה אתכם. גם התינוקת שלי בכתה המון. זה נורא מתסכל, גם אני כבר לא חיפשתי מה יכול להקל עליה, כי היה נראה לי שבכל מקרה היא תבכה, והיה לי פחד גדול שאין הבדל ביני ולבין מישהו אחר שמחזיק אותה כי בכל מקרה היא בוכה, ושהיא לעולם לא תתנחם במגע האימהי שלי. ובאמת, נראה לי שכשתינוק בוכה המון יותר קשה להבין אותו, אבל לאט לאט דברים מתחילים להתבהר. היום היא בת חמישה חודשים, ויש כל הזמן שיפור, היא כבר לא בוכה את הבכיות ההיסטריות של ההתחלה, אבל עדיין יש שעות שלא נוח לה, ושום דבר לא ממש עוזר, לא ידיים, מנשא, נידנוד הנקה.
דברים שעזרו לי בהתחלה:
לדעת שזה שהיא בוכה כל כך הרבה (והיא באמת בכתה המון המון) זה הדבר הכי טוב שהיא עושה למען עצמה, ככה היא מרפאת עת עצמה. (וזה באמת קשה מאוד ולא נוח לנו).
לדעת ולהקרין מתוכי שהכל בסדר איתה.
אני גיליתי (אחרי הרבה שבועות של בכי) שלהבדיל מהבת הגדולה שלי שמה שהרגיע אותה בתור תינוקת זה נדנוד חזק במנשא, את התינוקת שלי נדנוד רק הוציא יותר מאיזון, ובסופו של דבר נוח לה יותר להרדם בשכיבה במיטה המוכרת בהנקה או עם מוצץ.
במקומות חדשים היא הייתה בוכה יותר , הבנתי שיש לה תחושה של מרחב. (אולי גם בגלל זה הוא בכה המון אצל ההורים)
להתעלם מהשאלה : "למה היא בוכה", ובכלל להיות בסביבה תומכת ולא שיפוטית.
ועוד סיפור אחרון:
כשהיא הייתה בת שלושה חודשים היה שבוע שלם שהיא רק בכתה. גם השבועות הקודמים היו עם הרבה בכי, אבל השבוע הזה היה קיצוני במיוחד. היא הייתה ישנה במנשא, מתעוררת אחרי שעה, יונקת, מסתכלת עלי, מחייכת חיוך קטן, משמיעה גרגור , ושוב פורצת בבכי חזק, היסטרי. ואז הכל בבכי, עוד הנקה, החלפה, נידנוד במנשא ושוב שינה. ככה במשך שבוע (למזלי הלילות היו יחסית טובים) . אחר צהרים אחד שאני כבר הייתי ממש במשבר, הילדה הגדולה שלנו ישנה, התינוקת התעוררה, בעלי החזיק אותה עליו. ישבנו אחד מול השני, לא תיכננו את זה אבל זה פשוט קרה, היא שוב התחילה לבכות אבל הפעם לא ניסינו להרגיע אותה, והיא נרגעה. ושוב אחרי כמה דקות בכי חזק והיא הצליחה להרגע. היא כל הזמן היתה עליו, ואני יכולתי בפעם הראשונה להסתכל עליה, ממש לראות אותה, לראות את הגלים של הבכי, לראות אותה כשהיא בוכה, מה קורה לה. זה היה במשך שעה.
אני לא יודעת אם זה קשור, אבל מאותו אחה"צ התחיל שיפור. השיפור היה איטי והיא עדיין הייתה בוכה הרבה אבל משהו עדין השתנה. (לא עשינו את זה מאז, זה התאים כנראה רק לאותה נקודה בזמן)
מאז השבוע הזה אני מעריכה כל רגע של שקט, של חיוך, מבט, והרגעים האלו הולכים וגדלים במשך היום, וזמן הבכי הולך וקטן.
שולחת חיבוק