על ידי חני_תה* » 11 ינואר 2008, 20:32
עיר לכולנו
להחזיר את תל אביב-יפו לתושביה - לעשות מקום שטוב לחיות בו
תל אביב-יפו היא הלב הפועם של ישראל – שילוב מגוון של עבר ועתיד, חומר ורוח, מזרח ומערב. מקום שרבים ושונים חשים בו בבית.
דורות קיימו בעיר חיי עבודה, מסחר ופנאי. גדלו בה, גידלו בה ילדים, היו בה לגימלאים. אך בשנים האחרונות מנשבות בעיר רוחות רעות המאיצות מיסחור ומעבירות בהתמדה את המרחב הציבורי לרשות ידיים פרטיות. העיר הופכת לסדרה של מגדלי יוקרה. שכונות משגשגות הולכות ומסתגרות מאחורי חומות בטון. המוקד עובר מהרחוב אל הקניון, וחלקים רבים בעיר הופכים חסרי נשמה ונטולי ייחוד.
המדיניות האנטי-חברתית של העירייה הולידה מכבסת מילים: לגירוש תושבי יפו וכפר-שלם לטובת פרויקטי נדל"ן יוקרתיים קוראים "תנופת בנייה"; למחירי שכירות משתוללים קוראים "צמיחה"; להפקעת השדרות והכיכרות לטובת גופים מסחריים קוראים "תרבות". בינתיים, תל אביב-יפו הופכת מ"עיר כל תושביה" ל"עיר כל עשיריה".
סדר העדיפויות המעוות של העירייה ניכר בתחום הדיור. בהיעדר פיקוח על שכר-הדירה, ולנוכח ההתמסרות לבניה לעשירים, תל אביב-יפו הולכת והופכת לעיר שאין בה עוד מקום לסטודנטים, לזוגות צעירים, לגימלאים ולמעוטי יכולת. המסר של העיר הולך ומתבהר: אם אינך עשיר, אין לך מקום בינינו.
ההפרטה דוחקת ומעלימה ומצמצמת את החינוך הציבורי, והורים צעירים נאלצים לשלם אלפי שקלים כדי לרשום את ילדיהם לגנים ולחוגים פרטיים. ההתמסרות העיוורת לעשיית רווח כספי מסבה נזק חמור גם לחינוך הלא פורמאלי.
פעילות העירייה מתאפיינת לאחרונה בהיעדר שקיפות. רבות מן ההחלטות – בעיקר אלו שמעוררות מחלוקת ציבורית – מתקבלות בלא שיתוף התושבים.
גם בתחום התחבורה מציבה העירייה סדר עדיפויות עקום. המגמה העכשווית בערים מתוקנות בעולם היא הרחקה של כלי רכב פרטיים מריכוזי אוכלוסייה והשקעה בתחבורה ציבורית זולה ונגישה. בתל אביב-יפו המגמה היא הפוכה. העירייה מעודדת תוספת כבישים מהירים ומסלולים להזנת תנועה ללב העיר, אפילו על חשבון שטחים מפארק הירקון. היא שוקדת על הקמתם של עוד חניונים, ומגלה העדפה לא מאוזנת לתחבורה בכלי רכב פרטיים. נראה שמבחינת קברניטי העיר הכנסה קבועה של מיליוני שקלים מגביית דו"חות חנייה ומשימוש בחניונים חשובה יותר מבריאות התושבים. כשכל אלה באים במקום השקעה בתחבורה ציבורית זולה ונגישה, התוצאה היא אבסורד המנוגד לכל היגיון תכנוני.
התנערות העירייה מאחריותה כלפי כל תושבי העיר צריכה להיפסק. עלינו לקרוא בקול צלול: גירוש של אנשים מבתיהם – באופן ממשי ובאופן מטאפורי - לא יעבור!
אנו מציעים חזון אחר לתל אביב-יפו. חזון שבו כולם זכאים לדיור הולם, למים ראויים, לחוף רחצה נאות ולאוויר בריא לנשימה. אנו רוצים סדר יום עירוני שבו התושב במרכז, לא היזם.
לשם כך התארגנו, תל אביבים ויפואים מקבוצות אוכלוסייה מגוונות, למסגרת חדשה: עיר לכולנו. אנו עובדים ביחד כרשת פעילים ופעילות ומטרתנו להשפיע על הרכב העירייה, מדיניותה ודפוסי התנהלותה. איננו עושים זאת כדי לקדם עצמנו. איננו לוטשים עיניים לתפקידים או משכורות. אנו יוצאים עם היזמה הזו בגלל רצוננו לחיות כאן גם מחר ומחרתיים ועוד עשורים רבים.
אנו קוראים לכל מי שהעיר הזו יקרה לו להצטרף אלינו לבניית תנועה שתתמודד, למימוש הערכים האלה, בבחירות לעירייה ולראשות העירייה. "עיר לכולנו" נוסדה ותתנהל כתנועה על-מפלגתית השואפת לשותפויות מגוונות, עם מפלגות, תנועות והתארגנויות אזרחיות אשר חולקות עימנו את ערכי היסוד שלנו. כתנועה בהתהוות אנו מציעים לכל חבר מקום והזדמנות להשמיע דעות ועמדות ולהשפיע על עתיד המאבק על תל אביב-יפו.
עיר לכולנו משמעותה:
בית לכולנו
בכל רחבי העיר אנחנו עדים לתהליך גובר של דחיקת תושבים מבתיהם. לעתים בא הדבר בצווי הריסה ופינוי, לעתים ביוזמות נדל"ן שנערכות מאחורי גב התושבים, ולעתים פשוט בעלייה דרמאטית ביוקר המחייה ושכר הדירה. צעירים וסטודנטים, אוכלוסיות ותיקות – מהקהילה הערבית ביפו ועד שכונות הדרום - ואפילו שכבות הביניים במרכז ובצפון הולכים ונדחקים החוצה מן העיר.
עיר לכולנו משמעותה הבטחת הזכות של כל אחד ואחת מאיתנו לדיור נאות כבר היום, ולא פחות מכך גם ביטחון שנוכל לשכון בבתינו גם ביום המחר. האמצעים לכך מגוונים וכוללים חיזוק של הדיור הציבורי, התייצבות העירייה לצידנו במאבק נגד מהלכי הריסות הבתים ומבצעי הפינוי ביפו ובשכונות הדרום, הקצאת דירות לדיור בר השגה בכל פרויקטי הבנייה בעיר ופיקוח על גובה שכירות הדירות.
הצעדים האלה צריכים לבוא כחלק ממדיניות תכנונית עירונית כוללת שבמרכזה עומדים תושבי העיר וזכויותיהם לדיור, ולא אינטרסים נדל"ניים ושיקולי ארנונה צרים.
רחוב לכולנו
הרחוב משמש את כולנו כדי לנוע בעיר – אם ברכב פרטי, אם בתחבורה ציבורית, אם באופניים ואם ברגל. משום כך, השאלה כמה נתיבים יוקדשו לכל אחד מסוגי התחבורה האלה היא אולי המבחן המדויק ביותר לסדרי עדיפויות עירוניים. בבחינת רוב רחובות העיר, ובמיוחד בחדשים, אנחנו מגלים מציאות עגומה: את עיקר הרחוב תופסים מסלולי הרכב, ולא ניתן בהם כל יתרון לתחבורה הציבורית. בשולי הדרכים נאבקים אלה באלה הולכי הרגל ורוכבי האופניים על שטח המדרכות המועט שנותר ואשר משמש גם כחנית אופנועים, אופניים, פחי הזבל, שילוט דרכים, תחנות האוטובוס ומעט הספסלים שעדיין נמצאים אי פה אי שם. סדר העדיפות התעבורתי הזה מבטא בראש ובראשנה סדר עדיפות חברתי: הרחובות שלנו, מתוכננים כך שיזמינו בעלי רכב פרטי שמחוץ לעיר, להיכנס אליה בנוחות, לחנות בה, ולצאת ממנה בתום יום העבודה. אותנו משאירה העירייה עם זיהום האוויר, הרעש, והצפיפות ברחוב. למעשה, הרחובות שלנו, כבר מזמן אינם שלנו.
עיר לכולנו תהפוך את המדיניות התעבורתית הזו על פניה. אין צורך לחכות ל-2025 בשביל להבטיח נתיבים מהירים לתחבורה הציבורית בעיר. אין גם צורך לחכות עד אז כדי להגביל את כניסת כלי הרכב הפרטיים אליה, וגם לא כדי להרחיב את שטחי המדרכה ונתיבי האופניים. אפשר להתחיל כבר היום בפינוי הרחובות ממטרדים, עמודים ושילוט מיותר, יש להוסיף ספסלים מוצלים ומקורים, להתאים את הרחובות לבעלי מוגבלויות, להולכי הרגל, לעגלו ילדים, לרוכבי אופניים ולגימלאים. מדובר בצעדי מדיניות פשוטים, אחראיים, אבל כאלה שתלויים, פעם נוספת, בשינוי סדרי העדיפויות העירוניים: במקום נדל"ן ושיקולי ארנונה צרים, תושבי העיר הם אלה שצריכים לעמוד במרכזו של תכנון העיר ורחובותיה.
שכונה וקהילה לכולנו
העיקרון של שכונות אשר במרכזן מרכזים קהילתיים ושטחים ציבוריים שכונתיים, הולך ונזנח היום לטובת שתי חלופות גרועות במידה דומה. הראשונה, חלופה של פירוק השכונות; השנייה – הסתגרות שלהן.
הזנחת השכונות והמתחמים הציבוריים הביאו רבים להתייאש מהיכולת של העירייה לתחזק את המרכזים השכונתיים האלה. מתוך היאוש הזה, מוצע לנו לוותר על חלום השכונה הקהילתית, למכור את המרכזים השכונתיים לכל המרבה במחיר, ובמרחבים הציבוריים מוצע להקים בנייני משרדים וחניונים. תושבי השכונות "המתחדשות" נדרשים כל העת להרחיק יותר ויותר מבתיהם כדי להנות מגנים ציבוריים, כדי להגיע למוסדות החינוך, כדי לערוך את קניותיהם, וכדי לבלות, לראות סרטים ולהינות משירותי תרבות.
במקביל, צצות, במבצעי נדל"ן שערורייתיים, השכונות הסגורות: חומות בצורות, בפתחיהן שומרים חמושים ומאחוריהן דירות ובתי יוקרה. שכונות אלה אינן מאפשרות חיים קהילתיים – כל כולן מבוססות על התנשאות וניכור, על הפרדה על בסיס כלכלי בין תושבי העיר, ועל מסירה של שטחים עירוניים למעטים.
העקרון המרכזי המנחה את פעילות עיר לכולנו הוא שיש להבטיח לכולנו את הזכות לחיים קהילתיים בעלי משמעות. יש לחזור ולשקם את השכונות ואת הקהילות המקומיות; יש להפכן למרכיבים בעלי חיוניות ומשמעות בחיינו; יש לאפשר מרחב התפתחות לקהילה הערבית ביפו; יש להבטיח ולהגדיל את השטחים הציבוריים בשכונות; יש לחזק את מוסדות החינוך השכונתיים, את מרכזי הספורט ואת מקומות התרבות; יש להעביר תקציבים לפרוייקטים קהילתיים בשכונות; יש לחזק את ועדי השכונות ולהעניק לשכונות יכולת השפעה אמתית על החלטות העירייה. כנגד הייאוש מהדגם השכונתי יש להציב את חיי הקהילה בשכונות, כעקרון המארגן את העיר. כנגד ההסתגרות והניכור יש לבנות את השכונות כקהילות פתוחות, שיוויוניות וצודקות.
סביבה בריאה לכולנו
זיהום האוויר בעיר הוא לא בעיה שולית כלל ועיקר. הוא גורם לתמותה עודפת של מאות רבות של תושבים מידי שנה, ומגביר את שכיחותן של האסטמה, מחלות הסרטן ומחלות נוספות. כמוהו, גם זיהום מקורות המים של העיר, החופים, והקרקעות, מהווים סכנה ממשית ומדאיגה על בריאותנו ובעיקר על בריאות ילדי העיר וקשישיה. והנה, על אף שהדברים ידועים, עירייה כמנהגה נוהגת, ולא ננקט ולו צעד מדיניות משמעותי אחד לצימצום היקפם של הזיהומים האלה. נהפוך הוא – ככל שחולפות השנים רק גובר העידוד העירוני לכניסת כלי רכב מזהמים לעיר, מוקמים גורדי שחקים וחניונים במרכז העיר ומתמשכת הזנחת התחבורה הציבורית. כאשר ערים אחרות בעולם נרתמות למאמץ העולמי לצמצום פליטת גזי החממה והזיהום, הנהגת העיר שלנו רק ממשיכה להעמיק את הפגיעות בסביבה.
מדיניות העירייה הופכת מרחבים ציבוריים וחופי ים לשטחי נדל"ן ומעבירה נכסים של כולנו לידי בעלי הון.
אחריות לבריאותם של תושבי העיר מחייבת הצבת השאלות הסביבתיות והבריאותיות במרכז העשייה העירונית. תל אביב-יפו יכולה להפוך למקום בטוח בריאותית, להפוך לעיר הסביבתית המובילה בישראל, לעיר מתקדמת ועכשווית באמת.
עיר לכולנו
אנחנו יודעים שאנחנו מציעים שינויים עמוקים ומשמעותיים בהתנהלות העיר. אנחנו גם יודעים שהשינויים האלה יתאפשרו רק אם יירתמו להם תושבי העיר בכללותם, רק אם נדע להקים מסגרות הידברות בין כל תושבי העיר וביניהם לבין מוסדות העירייה.
יותר מידי שנים התנהלה העיר בחדרי חדרים, בלי היוועצות עם התושבים, בלי חובת דיווח להם, בלי דמוקרטיה אמיתית, בלי שיתוף אמיתי של השכונות. בעסקאות שמתחת לשולחן ובחדרי החקירות של המשטרה.
תהליכים חברתיים שעברו על החברה הישראלית כולה גם העמיקו פערים בין התושבים: בין יהודים לערבים, בין עשירים לעניים, בין גברים לנשים, בין אזרחים לבין חסרי מעמד משפטי. צורות האפלייה השונות, על רקע השתייכות לאומית, על רקע דת, מין, גיל, נטייה מינית, ומגבלות פיזיות ונפשיות, רווחות במדינה כולה, ובכלל זה גם בתל אביב-יפו. הן חמורות כשלעצמן, ומהוות מכשול בדרך לכינונה של העיר כמקום שטוב לחיות בו. האפליה והפערים החברתיים באים לידי ביטוי בכל מישורי החיים העירוניים: בסיכויים למצוא בה פרנסה, לשכור בה דירה, לחוש ביטחון אישי ברחובותיה, לקיים בה חיים קהילתיים עצמאיים וגאים, ולהינות מנגישות לשירותי חינוך, תרבות ורווחה.
לצד השינוי העמוק והמשמעותי שאנחנו מציעים בסדרי העדיפויות העירוניים, אנחנו גם מציעים צורת התנהלות אחרת של העירייה עצמה. אנחנו מציעים להעמיד את האדם במרכז, לא רק בהחלטות התכנוניות העירוניות, אלא גם באופן קבלתן. שירותי העירייה מוכרחים להיות נגישים לבני כל הקבוצות החברתיות בעיר. הם צריכים להינתן בעברית ובערבית, אך במידת הצורך גם ברוסית, באמהרית ובשפות מהגרי העבודה. חייבת להיות מתכונה אחרת לחלוטין לעבודת העירייה: שקיפות, דמוקרטיה אמיתית המאפשרת לאנשים ולקהילות לקבוע בעניינים המשמעותיים בחייהם, אחריות של נבחרי הציבור כלפי הבוחרים. אנחנו מציעים התנהלות צנועה וישרה, בגובה העיניים, בלי ספינים ובלי תקשורת חסרת כיסוי. אנחנו מציעים להשתית את התנהלות העירייה על רוח של שליחות ציבורית ומסירות לתושביה.
אנחנו מציעים לתבוע מחדש את חלקנו בתל אביב-יפו, אנחנו מציעים להפכה, באמת, לעיר לכולנו.
עיר לכולנו
להחזיר את תל אביב-יפו לתושביה - לעשות מקום שטוב לחיות בו
תל אביב-יפו היא הלב הפועם של ישראל – שילוב מגוון של עבר ועתיד, חומר ורוח, מזרח ומערב. מקום שרבים ושונים חשים בו בבית.
דורות קיימו בעיר חיי עבודה, מסחר ופנאי. גדלו בה, גידלו בה ילדים, היו בה לגימלאים. אך בשנים האחרונות מנשבות בעיר רוחות רעות המאיצות מיסחור ומעבירות בהתמדה את המרחב הציבורי לרשות ידיים פרטיות. העיר הופכת לסדרה של מגדלי יוקרה. שכונות משגשגות הולכות ומסתגרות מאחורי חומות בטון. המוקד עובר מהרחוב אל הקניון, וחלקים רבים בעיר הופכים חסרי נשמה ונטולי ייחוד.
המדיניות האנטי-חברתית של העירייה הולידה מכבסת מילים: לגירוש תושבי יפו וכפר-שלם לטובת פרויקטי נדל"ן יוקרתיים קוראים "תנופת בנייה"; למחירי שכירות משתוללים קוראים "צמיחה"; להפקעת השדרות והכיכרות לטובת גופים מסחריים קוראים "תרבות". בינתיים, תל אביב-יפו הופכת מ"עיר כל תושביה" ל"עיר כל עשיריה".
סדר העדיפויות המעוות של העירייה ניכר בתחום הדיור. בהיעדר פיקוח על שכר-הדירה, ולנוכח ההתמסרות לבניה לעשירים, תל אביב-יפו הולכת והופכת לעיר שאין בה עוד מקום לסטודנטים, לזוגות צעירים, לגימלאים ולמעוטי יכולת. המסר של העיר הולך ומתבהר: אם אינך עשיר, אין לך מקום בינינו.
ההפרטה דוחקת ומעלימה ומצמצמת את החינוך הציבורי, והורים צעירים נאלצים לשלם אלפי שקלים כדי לרשום את ילדיהם לגנים ולחוגים פרטיים. ההתמסרות העיוורת לעשיית רווח כספי מסבה נזק חמור גם לחינוך הלא פורמאלי.
פעילות העירייה מתאפיינת לאחרונה בהיעדר שקיפות. רבות מן ההחלטות – בעיקר אלו שמעוררות מחלוקת ציבורית – מתקבלות בלא שיתוף התושבים.
גם בתחום התחבורה מציבה העירייה סדר עדיפויות עקום. המגמה העכשווית בערים מתוקנות בעולם היא הרחקה של כלי רכב פרטיים מריכוזי אוכלוסייה והשקעה בתחבורה ציבורית זולה ונגישה. בתל אביב-יפו המגמה היא הפוכה. העירייה מעודדת תוספת כבישים מהירים ומסלולים להזנת תנועה ללב העיר, אפילו על חשבון שטחים מפארק הירקון. היא שוקדת על הקמתם של עוד חניונים, ומגלה העדפה לא מאוזנת לתחבורה בכלי רכב פרטיים. נראה שמבחינת קברניטי העיר הכנסה קבועה של מיליוני שקלים מגביית דו"חות חנייה ומשימוש בחניונים חשובה יותר מבריאות התושבים. כשכל אלה באים במקום השקעה בתחבורה ציבורית זולה ונגישה, התוצאה היא אבסורד המנוגד לכל היגיון תכנוני.
התנערות העירייה מאחריותה כלפי כל תושבי העיר צריכה להיפסק. עלינו לקרוא בקול צלול: גירוש של אנשים מבתיהם – באופן ממשי ובאופן מטאפורי - לא יעבור!
אנו מציעים חזון אחר לתל אביב-יפו. חזון שבו כולם זכאים לדיור הולם, למים ראויים, לחוף רחצה נאות ולאוויר בריא לנשימה. אנו רוצים סדר יום עירוני שבו התושב במרכז, לא היזם.
לשם כך התארגנו, תל אביבים ויפואים מקבוצות אוכלוסייה מגוונות, למסגרת חדשה: עיר לכולנו. אנו עובדים ביחד כרשת פעילים ופעילות ומטרתנו להשפיע על הרכב העירייה, מדיניותה ודפוסי התנהלותה. איננו עושים זאת כדי לקדם עצמנו. איננו לוטשים עיניים לתפקידים או משכורות. אנו יוצאים עם היזמה הזו בגלל רצוננו לחיות כאן גם מחר ומחרתיים ועוד עשורים רבים.
אנו קוראים לכל מי שהעיר הזו יקרה לו להצטרף אלינו לבניית תנועה שתתמודד, למימוש הערכים האלה, בבחירות לעירייה ולראשות העירייה. "עיר לכולנו" נוסדה ותתנהל כתנועה על-מפלגתית השואפת לשותפויות מגוונות, עם מפלגות, תנועות והתארגנויות אזרחיות אשר חולקות עימנו את ערכי היסוד שלנו. כתנועה בהתהוות אנו מציעים לכל חבר מקום והזדמנות להשמיע דעות ועמדות ולהשפיע על עתיד המאבק על תל אביב-יפו.
עיר לכולנו משמעותה:
בית לכולנו
בכל רחבי העיר אנחנו עדים לתהליך גובר של דחיקת תושבים מבתיהם. לעתים בא הדבר בצווי הריסה ופינוי, לעתים ביוזמות נדל"ן שנערכות מאחורי גב התושבים, ולעתים פשוט בעלייה דרמאטית ביוקר המחייה ושכר הדירה. צעירים וסטודנטים, אוכלוסיות ותיקות – מהקהילה הערבית ביפו ועד שכונות הדרום - ואפילו שכבות הביניים במרכז ובצפון הולכים ונדחקים החוצה מן העיר.
עיר לכולנו משמעותה הבטחת הזכות של כל אחד ואחת מאיתנו לדיור נאות כבר היום, ולא פחות מכך גם ביטחון שנוכל לשכון בבתינו גם ביום המחר. האמצעים לכך מגוונים וכוללים חיזוק של הדיור הציבורי, התייצבות העירייה לצידנו במאבק נגד מהלכי הריסות הבתים ומבצעי הפינוי ביפו ובשכונות הדרום, הקצאת דירות לדיור בר השגה בכל פרויקטי הבנייה בעיר ופיקוח על גובה שכירות הדירות.
הצעדים האלה צריכים לבוא כחלק ממדיניות תכנונית עירונית כוללת שבמרכזה עומדים תושבי העיר וזכויותיהם לדיור, ולא אינטרסים נדל"ניים ושיקולי ארנונה צרים.
רחוב לכולנו
הרחוב משמש את כולנו כדי לנוע בעיר – אם ברכב פרטי, אם בתחבורה ציבורית, אם באופניים ואם ברגל. משום כך, השאלה כמה נתיבים יוקדשו לכל אחד מסוגי התחבורה האלה היא אולי המבחן המדויק ביותר לסדרי עדיפויות עירוניים. בבחינת רוב רחובות העיר, ובמיוחד בחדשים, אנחנו מגלים מציאות עגומה: את עיקר הרחוב תופסים מסלולי הרכב, ולא ניתן בהם כל יתרון לתחבורה הציבורית. בשולי הדרכים נאבקים אלה באלה הולכי הרגל ורוכבי האופניים על שטח המדרכות המועט שנותר ואשר משמש גם כחנית אופנועים, אופניים, פחי הזבל, שילוט דרכים, תחנות האוטובוס ומעט הספסלים שעדיין נמצאים אי פה אי שם. סדר העדיפות התעבורתי הזה מבטא בראש ובראשנה סדר עדיפות חברתי: הרחובות שלנו, מתוכננים כך שיזמינו בעלי רכב פרטי שמחוץ לעיר, להיכנס אליה בנוחות, לחנות בה, ולצאת ממנה בתום יום העבודה. אותנו משאירה העירייה עם זיהום האוויר, הרעש, והצפיפות ברחוב. למעשה, הרחובות שלנו, כבר מזמן אינם שלנו.
עיר לכולנו תהפוך את המדיניות התעבורתית הזו על פניה. אין צורך לחכות ל-2025 בשביל להבטיח נתיבים מהירים לתחבורה הציבורית בעיר. אין גם צורך לחכות עד אז כדי להגביל את כניסת כלי הרכב הפרטיים אליה, וגם לא כדי להרחיב את שטחי המדרכה ונתיבי האופניים. אפשר להתחיל כבר היום בפינוי הרחובות ממטרדים, עמודים ושילוט מיותר, יש להוסיף ספסלים מוצלים ומקורים, להתאים את הרחובות לבעלי מוגבלויות, להולכי הרגל, לעגלו ילדים, לרוכבי אופניים ולגימלאים. מדובר בצעדי מדיניות פשוטים, אחראיים, אבל כאלה שתלויים, פעם נוספת, בשינוי סדרי העדיפויות העירוניים: במקום נדל"ן ושיקולי ארנונה צרים, תושבי העיר הם אלה שצריכים לעמוד במרכזו של תכנון העיר ורחובותיה.
שכונה וקהילה לכולנו
העיקרון של שכונות אשר במרכזן מרכזים קהילתיים ושטחים ציבוריים שכונתיים, הולך ונזנח היום לטובת שתי חלופות גרועות במידה דומה. הראשונה, חלופה של פירוק השכונות; השנייה – הסתגרות שלהן.
הזנחת השכונות והמתחמים הציבוריים הביאו רבים להתייאש מהיכולת של העירייה לתחזק את המרכזים השכונתיים האלה. מתוך היאוש הזה, מוצע לנו לוותר על חלום השכונה הקהילתית, למכור את המרכזים השכונתיים לכל המרבה במחיר, ובמרחבים הציבוריים מוצע להקים בנייני משרדים וחניונים. תושבי השכונות "המתחדשות" נדרשים כל העת להרחיק יותר ויותר מבתיהם כדי להנות מגנים ציבוריים, כדי להגיע למוסדות החינוך, כדי לערוך את קניותיהם, וכדי לבלות, לראות סרטים ולהינות משירותי תרבות.
במקביל, צצות, במבצעי נדל"ן שערורייתיים, השכונות הסגורות: חומות בצורות, בפתחיהן שומרים חמושים ומאחוריהן דירות ובתי יוקרה. שכונות אלה אינן מאפשרות חיים קהילתיים – כל כולן מבוססות על התנשאות וניכור, על הפרדה על בסיס כלכלי בין תושבי העיר, ועל מסירה של שטחים עירוניים למעטים.
העקרון המרכזי המנחה את פעילות עיר לכולנו הוא שיש להבטיח לכולנו את הזכות לחיים קהילתיים בעלי משמעות. יש לחזור ולשקם את השכונות ואת הקהילות המקומיות; יש להפכן למרכיבים בעלי חיוניות ומשמעות בחיינו; יש לאפשר מרחב התפתחות לקהילה הערבית ביפו; יש להבטיח ולהגדיל את השטחים הציבוריים בשכונות; יש לחזק את מוסדות החינוך השכונתיים, את מרכזי הספורט ואת מקומות התרבות; יש להעביר תקציבים לפרוייקטים קהילתיים בשכונות; יש לחזק את ועדי השכונות ולהעניק לשכונות יכולת השפעה אמתית על החלטות העירייה. כנגד הייאוש מהדגם השכונתי יש להציב את חיי הקהילה בשכונות, כעקרון המארגן את העיר. כנגד ההסתגרות והניכור יש לבנות את השכונות כקהילות פתוחות, שיוויוניות וצודקות.
סביבה בריאה לכולנו
זיהום האוויר בעיר הוא לא בעיה שולית כלל ועיקר. הוא גורם לתמותה עודפת של מאות רבות של תושבים מידי שנה, ומגביר את שכיחותן של האסטמה, מחלות הסרטן ומחלות נוספות. כמוהו, גם זיהום מקורות המים של העיר, החופים, והקרקעות, מהווים סכנה ממשית ומדאיגה על בריאותנו ובעיקר על בריאות ילדי העיר וקשישיה. והנה, על אף שהדברים ידועים, עירייה כמנהגה נוהגת, ולא ננקט ולו צעד מדיניות משמעותי אחד לצימצום היקפם של הזיהומים האלה. נהפוך הוא – ככל שחולפות השנים רק גובר העידוד העירוני לכניסת כלי רכב מזהמים לעיר, מוקמים גורדי שחקים וחניונים במרכז העיר ומתמשכת הזנחת התחבורה הציבורית. כאשר ערים אחרות בעולם נרתמות למאמץ העולמי לצמצום פליטת גזי החממה והזיהום, הנהגת העיר שלנו רק ממשיכה להעמיק את הפגיעות בסביבה.
מדיניות העירייה הופכת מרחבים ציבוריים וחופי ים לשטחי נדל"ן ומעבירה נכסים של כולנו לידי בעלי הון.
אחריות לבריאותם של תושבי העיר מחייבת הצבת השאלות הסביבתיות והבריאותיות במרכז העשייה העירונית. תל אביב-יפו יכולה להפוך למקום בטוח בריאותית, להפוך לעיר הסביבתית המובילה בישראל, לעיר מתקדמת ועכשווית באמת.
עיר לכולנו
אנחנו יודעים שאנחנו מציעים שינויים עמוקים ומשמעותיים בהתנהלות העיר. אנחנו גם יודעים שהשינויים האלה יתאפשרו רק אם יירתמו להם תושבי העיר בכללותם, רק אם נדע להקים מסגרות הידברות בין כל תושבי העיר וביניהם לבין מוסדות העירייה.
יותר מידי שנים התנהלה העיר בחדרי חדרים, בלי היוועצות עם התושבים, בלי חובת דיווח להם, בלי דמוקרטיה אמיתית, בלי שיתוף אמיתי של השכונות. בעסקאות שמתחת לשולחן ובחדרי החקירות של המשטרה.
תהליכים חברתיים שעברו על החברה הישראלית כולה גם העמיקו פערים בין התושבים: בין יהודים לערבים, בין עשירים לעניים, בין גברים לנשים, בין אזרחים לבין חסרי מעמד משפטי. צורות האפלייה השונות, על רקע השתייכות לאומית, על רקע דת, מין, גיל, נטייה מינית, ומגבלות פיזיות ונפשיות, רווחות במדינה כולה, ובכלל זה גם בתל אביב-יפו. הן חמורות כשלעצמן, ומהוות מכשול בדרך לכינונה של העיר כמקום שטוב לחיות בו. האפליה והפערים החברתיים באים לידי ביטוי בכל מישורי החיים העירוניים: בסיכויים למצוא בה פרנסה, לשכור בה דירה, לחוש ביטחון אישי ברחובותיה, לקיים בה חיים קהילתיים עצמאיים וגאים, ולהינות מנגישות לשירותי חינוך, תרבות ורווחה.
לצד השינוי העמוק והמשמעותי שאנחנו מציעים בסדרי העדיפויות העירוניים, אנחנו גם מציעים צורת התנהלות אחרת של העירייה עצמה. אנחנו מציעים להעמיד את האדם במרכז, לא רק בהחלטות התכנוניות העירוניות, אלא גם באופן קבלתן. שירותי העירייה מוכרחים להיות נגישים לבני כל הקבוצות החברתיות בעיר. הם צריכים להינתן בעברית ובערבית, אך במידת הצורך גם ברוסית, באמהרית ובשפות מהגרי העבודה. חייבת להיות מתכונה אחרת לחלוטין לעבודת העירייה: שקיפות, דמוקרטיה אמיתית המאפשרת לאנשים ולקהילות לקבוע בעניינים המשמעותיים בחייהם, אחריות של נבחרי הציבור כלפי הבוחרים. אנחנו מציעים התנהלות צנועה וישרה, בגובה העיניים, בלי ספינים ובלי תקשורת חסרת כיסוי. אנחנו מציעים להשתית את התנהלות העירייה על רוח של שליחות ציבורית ומסירות לתושביה.
אנחנו מציעים לתבוע מחדש את חלקנו בתל אביב-יפו, אנחנו מציעים להפכה, באמת, לעיר לכולנו.