אני חושבת שהכוונה היא משמעותית אבל רק בתוך גבולות גזרה משמעותיים.
כלומר - בשביל הדימוי העצמי שלי, הדיעה שלי על איזה מן אדם היא אמא שלי, ההבנה המלאה יותר של מה שקרה בינינו - זה מאוד מאוד משמעותי בשבילי לדעת שהפגיעות הקשות שהיא פגעה בי נבעו מאהבה עקומה. מערבוב שלה בין העצמי שלה לעצמי שלי. זה איכות אחרת של אנרגיה וחשוב לי להכיר בקיומו של הגוון הספציפי הזה כדי להבין את עצמי.
אבל בשביל שאלות של ההווה, כמו מה קורה היום כאשר אני נפגשת איתה, האם נעים לי או לא נעים לי איתה, מה זה עושה לי ובהתאם לכך איך אני ממננת את הכמויות של הקשר למינון הנכון לי (מינימאליסטי) זה כבר לא כל כך משנה. בהיבט הזה, יותר חשוב מה קורה לי במפגש איתה מאשר שאלת הכוונה שלה.
בהיבט הערכי, המוסרי, איך אני רואה ותופסת אותה, הכוונה מאוד משמעותית.
גם בהיבט של הבנת העבר וההיסטוריה של היחסים.
אולי גם בהיבט של איך להתנהל איתה כאשר כבר כן יש בינינו מפגש בהווה זה משמעותי, כי זה נותן לי עוד מידע חשוב על דפוסי ההתנהלות שלה.
אני חושבת, מתוך ההבנה שלי את עצמי, ששאלות של מידת החשיבות של הכוונה נוטות לצוץ במבנה מסוים של יחסים:
כאשר הפוגע הסדרתי טוען לחוב מוסרי כלפיו - אתה "חייב" לי, חייב להישאר בקשר איתי, כי אני אמא שלך ולעולם לא אפסיק לאהוב אותך ותמיד תחסרי לי, כי כיבוד הורים, כי ערכי משפחה, כי אנאעארף, ערך חשוב סדרתי אחר.
כאשר הנפגע מנסה להוכיח שאין לו חוב, כי מדובר במערכת יחסים שמתקיימת בה פגיעה שיטתית סדרתית חוזרת על עצמה. ובמצב כזה אין חוב.
והפוגע מנסה לקעקע את הפטור המוסרי שהנפגע לקח לעצמו דרך טענה שהוא לא התכוון לפגוע, ולכן החוב להישאר בקשר איתו עומד בעינו, כי הנה הוא לא התכוון ואולי אפילו מנסה לתקן.
אישית הבנתי שאין פתח יציאה מהמבוך הזה, והשאלות הבסיסיות שיהיה נכון לי לשאול הן:
מה נעים לי ומה לא נעים לי
האם באמת יש לי חוב מוסרי כלפי מישהו להיות בקשר איתו רק כי היינו עד עכשיו וכבר לא מתאים לי יותר, או רק בגלל קשר דם (ובהקשר של קשר דם ממליצה בחום על הספר "רצות עם זאבים", פרק "הברווזון המכוער", הכותרת "הזיגוטה הטועה", המונח שהיא יוצרת שם - "משפחת הלב").
הבנתי אחרי שנים שהישארות בשאלה המוסרית על מידת חשיבותה של כוונה תוקעת אותי בתוך מבוך שאין ממנו יציאה באמת. וגם, שזו לא באמת השאלה. השאלה היא האם אני חייבת לה כי היא אמא שלי והיא לא מספיק מתעללת בזדון כדי לקבל פטור, או שאולי איפה שמערכת יחסים תוקעת את מסלול ההתפתחות שלי, גורמת לזליגת אנרגיה קשה כרונית, ובייחוד מנסה להיזון ממני על חשבוני וגונבת לי את עצמי, ולא כל כך משנה כאן קשת הכוונות שמוחדרות בעניין, אני צריכה להיות חזקה מספיק כדי לתת לי את הפטור לבד, כי אין אף אחד בעולם שאני מעריכה אותו מספיק שהולך לתת לי את הפטור הזה.
אני חושבת שהכוונה היא משמעותית אבל רק בתוך גבולות גזרה משמעותיים.
כלומר - בשביל הדימוי העצמי שלי, הדיעה שלי על איזה מן אדם היא אמא שלי, ההבנה המלאה יותר של מה שקרה בינינו - זה מאוד מאוד משמעותי בשבילי לדעת שהפגיעות הקשות שהיא פגעה בי נבעו מאהבה עקומה. מערבוב שלה בין העצמי שלה לעצמי שלי. זה איכות אחרת של אנרגיה וחשוב לי להכיר בקיומו של הגוון הספציפי הזה כדי להבין את עצמי.
אבל בשביל שאלות של ההווה, כמו מה קורה היום כאשר אני נפגשת איתה, האם נעים לי או לא נעים לי איתה, מה זה עושה לי ובהתאם לכך איך אני ממננת את הכמויות של הקשר למינון הנכון לי (מינימאליסטי) זה כבר לא כל כך משנה. בהיבט הזה, יותר חשוב מה קורה לי במפגש איתה מאשר שאלת הכוונה שלה.
בהיבט הערכי, המוסרי, איך אני רואה ותופסת אותה, הכוונה מאוד משמעותית.
גם בהיבט של הבנת העבר וההיסטוריה של היחסים.
אולי גם בהיבט של איך להתנהל איתה כאשר כבר כן יש בינינו מפגש בהווה זה משמעותי, כי זה נותן לי עוד מידע חשוב על דפוסי ההתנהלות שלה.
אני חושבת, מתוך ההבנה שלי את עצמי, ששאלות של מידת החשיבות של הכוונה נוטות לצוץ במבנה מסוים של יחסים:
כאשר הפוגע הסדרתי טוען לחוב מוסרי כלפיו - אתה "חייב" לי, חייב להישאר בקשר איתי, כי אני אמא שלך ולעולם לא אפסיק לאהוב אותך ותמיד תחסרי לי, כי כיבוד הורים, כי ערכי משפחה, כי אנאעארף, ערך חשוב סדרתי אחר.
כאשר הנפגע מנסה להוכיח שאין לו חוב, כי מדובר במערכת יחסים שמתקיימת בה פגיעה שיטתית סדרתית חוזרת על עצמה. ובמצב כזה אין חוב.
והפוגע מנסה לקעקע את הפטור המוסרי שהנפגע לקח לעצמו דרך טענה שהוא לא התכוון לפגוע, ולכן החוב להישאר בקשר איתו עומד בעינו, כי הנה הוא לא התכוון ואולי אפילו מנסה לתקן.
אישית הבנתי שאין פתח יציאה מהמבוך הזה, והשאלות הבסיסיות שיהיה נכון לי לשאול הן:
מה נעים לי ומה לא נעים לי
האם באמת יש לי חוב מוסרי כלפי מישהו להיות בקשר איתו רק כי היינו עד עכשיו וכבר לא מתאים לי יותר, או רק בגלל קשר דם (ובהקשר של קשר דם ממליצה בחום על הספר "רצות עם זאבים", פרק "הברווזון המכוער", הכותרת "הזיגוטה הטועה", המונח שהיא יוצרת שם - "משפחת הלב").
הבנתי אחרי שנים שהישארות בשאלה המוסרית על מידת חשיבותה של כוונה תוקעת אותי בתוך מבוך שאין ממנו יציאה באמת. וגם, שזו לא באמת השאלה. השאלה היא האם אני חייבת לה כי היא אמא שלי והיא לא מספיק מתעללת בזדון כדי לקבל פטור, או שאולי איפה שמערכת יחסים תוקעת את מסלול ההתפתחות שלי, גורמת לזליגת אנרגיה קשה כרונית, ובייחוד מנסה להיזון ממני על חשבוני וגונבת לי את עצמי, ולא כל כך משנה כאן קשת הכוונות שמוחדרות בעניין, אני צריכה להיות חזקה מספיק כדי לתת לי את הפטור לבד, כי אין אף אחד בעולם שאני מעריכה אותו מספיק שהולך לתת לי את הפטור הזה. |L|