על ידי אוריאל* » 13 יולי 2009, 20:54
עדכון לגבי אינטליגנט לא תקשורתי,
עד השבוע האחרון אחד הטיפולים הכי מייאשים שנתקלתי בהם,
אנחנו אחרי הטיפול ה20, במשך הזמן עשינו המון עבודה גופנית
של תנועה, תרגילי כוח רגילים שיחות ועיסויים, טיפולים אחרונים נמשכו כשעה וחצי, בחדר הטיפול היו שינויים,
נפתח אלי קצת, לגבי יעילות הטיפול, כלום, שותק. במציאות החיים גם כלום. ממשיך לשבת בחדר ולשחק במחשב,
לא יוצא, לא מתקשר עם אף אחד, מתעלם מכולם,
אם לוחצים עליו מתחיל לצעוק ולהשתיק את כולם.
במהלך החודשים עברו דירה, ממודיעין למקום מרוחק, לא שינה מבחינתו דבר, "החדר" עבר איתו וגם ההרגלים.
אלי ממשיך להגיע ,לוקחים אותו, אין לו רשיון נהיגה.זרקתי עליו את כל ארגז הכלים
לפני שבוע נמאס לי, אמרתי להורים שאין התקדמות אמיתית במציאות,
שלא נעים לי מזה שהם נוסעים מרחקים גדולים ומשלמים על טיפול שכנראה לא עובד,
הבחור בא למה שנראה כפגישה אחרונה, עבדנו כרגיל ושוחחנו,
כששאלתי בפעם המי יודע כמה אם הוא מרגיש התקדמות או רוצה להמשיך, שתק.
בא לי לסיים את הטיפול באותו רגע, פשוט לומר לו ביי וזהו, במקום זה ביקשתי ממנו להכנס למצב של תרגיל כוח רצון,
לא יודע למה, מרוב הקריזה כנראה,
אז הוא כמו ילד טוב וממושמע ,כמעט בן 20, נכנס למצב שכיבת סמיכה, אחרי כ2 דקות התחיל לרעוד,
אני מעודד אותו בדיבורים שהופכים לצעקות ואומר לו דברים על חייו, כל הזוועות, הוא מתחיל לרעוד בטירוף
ראיתי שהוא בפנים, סוף סוף בפנים ,נלחם על החיים שלו, פעם ראשונה.
אחרי 3 דקות הוא פשוט קרס, נפל והתחיל לבכות בכי עמוק ושקט עם המון נסיונות לשליטה, לא הצליח לו,
כשאמרתי לו לא לדבר ושזה בסדר גמור ענה לי שאני לא מבין כלום...
שזו הפעם הראשונה בחיים שלו שהוא מבין כמה הוא כועס, מיואש, בדיכאון בקריזה, הכל ביחד,
ככה תוך בכי ודיבורים "הטיפול האחרון" פתח את תחילת הטיפול.
עדכון לגבי אינטליגנט לא תקשורתי,
עד השבוע האחרון אחד הטיפולים הכי מייאשים שנתקלתי בהם,
אנחנו אחרי הטיפול ה20, במשך הזמן עשינו המון עבודה גופנית
של תנועה, תרגילי כוח רגילים שיחות ועיסויים, טיפולים אחרונים נמשכו כשעה וחצי, בחדר הטיפול היו שינויים,
נפתח אלי קצת, לגבי יעילות הטיפול, כלום, שותק. במציאות החיים גם כלום. ממשיך לשבת בחדר ולשחק במחשב,
לא יוצא, לא מתקשר עם אף אחד, מתעלם מכולם,
אם לוחצים עליו מתחיל לצעוק ולהשתיק את כולם.
במהלך החודשים עברו דירה, ממודיעין למקום מרוחק, לא שינה מבחינתו דבר, "החדר" עבר איתו וגם ההרגלים.
אלי ממשיך להגיע ,לוקחים אותו, אין לו רשיון נהיגה.זרקתי עליו את כל ארגז הכלים
לפני שבוע נמאס לי, אמרתי להורים שאין התקדמות אמיתית במציאות,
שלא נעים לי מזה שהם נוסעים מרחקים גדולים ומשלמים על טיפול שכנראה לא עובד,
הבחור בא למה שנראה כפגישה אחרונה, עבדנו כרגיל ושוחחנו,
כששאלתי בפעם המי יודע כמה אם הוא מרגיש התקדמות או רוצה להמשיך, שתק.
בא לי לסיים את הטיפול באותו רגע, פשוט לומר לו ביי וזהו, במקום זה ביקשתי ממנו להכנס למצב של תרגיל כוח רצון,
לא יודע למה, מרוב הקריזה כנראה,
אז הוא כמו ילד טוב וממושמע ,כמעט בן 20, נכנס למצב שכיבת סמיכה, אחרי כ2 דקות התחיל לרעוד,
אני מעודד אותו בדיבורים שהופכים לצעקות ואומר לו דברים על חייו, כל הזוועות, הוא מתחיל לרעוד בטירוף
ראיתי שהוא בפנים, סוף סוף בפנים ,נלחם על החיים שלו, פעם ראשונה.
אחרי 3 דקות הוא פשוט קרס, נפל והתחיל לבכות בכי עמוק ושקט עם המון נסיונות לשליטה, לא הצליח לו,
כשאמרתי לו לא לדבר ושזה בסדר גמור ענה לי שאני לא מבין כלום...
שזו הפעם הראשונה בחיים שלו שהוא מבין כמה הוא כועס, מיואש, בדיכאון בקריזה, הכל ביחד,
ככה תוך בכי ודיבורים "הטיפול האחרון" פתח את תחילת הטיפול.