על ידי אמא* » 15 נובמבר 2017, 06:49
לאחרונה אני מנסה לתת לה זמן איכות אישי איתי בזמנים שהיא במצב רוח טוב, כדי שלא נשאר רק עם הכעסים אחת על השניה. כי אם היא
רוצה לעוף
אני מאד מבינה, וחושבת שהגישה שלך מועילה מאד. עם הבת שלי לאחרונה אני מרגישה שעייפתי כל כך וגם דברים שאני כל כך מתאמצת בהם לשמח אותה היא מתלוננת. קשה לי להנות איתה לאחרונה. ננניח אני אעבור בחנות חיות ואקנה כמה דברים לכלב שלה- היא לא תאמר תודה אלא תמצא למה אחד (או יותר) לא טובים. לא נעים לי להיות איתה בזמן האחרון, ממש לא
בל לדעתי חלק חשוב מהענין הוא לתקשר את התסכול ולספר אותו לאמא אוהבת שמסתכלת עלי במבט טוב והיא עצמה רואה את חצי הכוס המלאה. אצלנו בכלל לא צריך פתרונות (ומאוד מקל עלי לזכור שאני לא בהכרח צריכה להציע פתרון) ואז, אחרי הקיטור יש שוב אנרגיות, והילדה בעצמה מחפשת משהו שייקל עליה.
תמי , אם תקראי את התגובה שלך, אולי תשמעי את הטון שעולה ממנה שלא נעים לאוזני ולא תורם לי בדיון הזה.
_אני הבנתי שלא התסכול לא לגיטימי, אלא לבטא אותו על האמא. בכל זאת, יש המון דרכים להתמודד עם תסכול, ואפשר לצפות ממנה שתשמש בהן ולא תטיל הכל על האמא.
אני מסכימה שהמשפט הוא משפט קשה. אבל, קודם כל, אנשים מבוגרים יכולים להבין רמזים ולראות שלפעמים הרבה זה יותר מידי. ודבר שני - אני דווקא כן הייתי אומרת משהו בסגנון לחברה או בן זוג. ודבר שלישי, תקופה קשה זה ממש לא אותו הדבר כמו תלונות נצחיות.
לדעתי האמא פה היא זו שבמבטאת תסכול לגיטימי. ומותר לה! היא לא חייבת לסבול לנצח את כל התסכולים של הבת שלה! ובגיל 12, היא כבר מזמן-מזמן יכלה לפתח מנגנוני התמודדות אחרים. אם זה לצאת להליכה או להתלונן לחברות שלה._
אשה במסע בדיוק! שתהיה מתוסכלת, שתתלונן קצת לאחרים, הכוס שלי מלאה על גדותיה ואני מעדיפה לתקשר את זה מאשר להעמיד פנים או לשקר. אפס כוחי.גם עם חברה אני מעדיפה לומר שאין לי כוח לדבר עכשיו מאשר להמציא תירוץ.
איך הגבת לתלונות בכל השנים האלה?
טלי ב
חיבקתי, הקשבתי, ניסינו למצוא פתרונות יחד. לאחרונה ממש יש שינוי ואני לא יודעת אם כמות הקיטורים עלתה בצורה דרמטית (יתכן) או שלי נשבר. נמאס לי שכל פעם שהיא פונה אלי זה כי היא צריכה ממני משהו או לקטר (בוקר טוב אמא, תודה! איזה פרח יפה! זה לא)
במיוחד צריך להזהר לא ליצור אצל הילדה את התחושה שאין לך כוח אליה - יש גבול עדיין בין אין לי כוח לשמוע אותך לאין לי כבר כוח אלייך.
תמי ההודעות שלך מזכירות לי את הטון שאמא שלי מדברת אלי, מעורר בי טריגר
למה? לדעתי (לא בתור אמא, בתור בת) גיל 12 זה כבר לא ילדה קטנה. ועדיף לתת לילדה כבוד ולהאמין שהיא יכולה להתמודד עם דברים. לדעתי זה מה שאומר להיות מבוגרת אחראית. ולא להמשיך לספוג תלונות לנצח.
אשה במסע
אין ספק שאת שופעת הברקות. היא ילדה יצירתית ויש לה חברים ועוד בני משפחה גרעינית, יש גבול לכמה שאני יכולה להכיל והיא מוזמנת לחפש עוד פתרונות.
ש סוג של תקשורת שאני באופן אישי פשוט לא מוכנה לקבל. למצוקה ול"לא טוב לי" ולסבל קטן או גדול יש לי הרבה סבלנות בדרך כלל. ואם אין אז אני לוקחת אחריות ומסבירה שזה בגלל שלי קשה עכשיו, לא בגלל הילד. לא מסוגלת כרגע. אבל חוסר שביעות רצון שיוצא החוצה בצורה של תלונות זה פשוט סוג תקשורת שלא קביל אצלנו בבית. אני לא נכנסת בכלל לדיאלוג במצב הזה. אין לי מושג אם זה טוב או רע. והרבה אני תוהה על כך. כי זו תקשורת מתבגרים אופיינית קלאסית. אני לא מסכימה לשחק בה.
לב שומע איך את יוצאת מדיאלוג התלונות? אני מאד מעוניינת לשמוע
למשל, אם חשוב לה להכין את עצמה מראש לכך שיש חוג שחייה היום, ולכן היא מתלוננת שאת לא עשית את זה, אז אפשרות אחת תהיה שהיא תלמד לבקש את מה שהיא צריכה בצורה נעימה יותר, אבל יש גם האפשרות שהיא תלמד איך לעשות את זה עבור עצמה (ולדעתי עדיף שלא בזריקה למים...).
טלי ב הדוגמא של השחיה היא טובה. יש לוח שנה גדול שתלוי במטבח שמפרט את לוחות הזמנים, יש לה טלפון על לוח שנה עם תזכורות שאני הכנסתי לה וחוצמיזה אמרתי לה שיש שחיה. מעבר לזה היא שוחה כבר שלוש שנים, אז היא אמורה כבר לדעת בשלב זה שיש שחיה ביום מסויים. זה דוגמא שהיא מקטרת כי כנראה לא בא לה על השחיה וטענה שלא אמרתי לה.
העמדה שלי כרגע- אלו התזכורות שיש, תסתדרי איתם או תוסיפי לך אחרות כרצונך אין לי מה לעשות בנוגע לזה.
זה לא דחיה, זה מתאר את המצב שלי- באמת אין לי מה לעשות אלא אם תבוא עם בקשה ספציפית (והיא לא).
ד. באופן אישי, אני לא יכולה כל הזמן להיות קשובה ב-100% ולחפש מה בעצם מסתתר מתחת לתלונה. אני לא פסיכולוגית. קשה לי לשער כל הזמן מה בעצם היא אומרת לי. וממילא, כאמא שלה, ההטיה גדולה. והסיבות לתסכולים או לקשיים רבות ומתרבות ככל שהגיל עולה. לא מעט קורה שאחרי כמה שעות ואפילו ימים אני לומדת מה עמד בבסיס. באופן מעשי, אני גם לא חושבת שזה נכון. הילדה, שהופכת אט אט לנערה, צריכה ללמוד לנסח ברור את הבעיה. נכון שאנחנו כאן כדי לעזור, אבל לא כדי להיות אשמים.
גם אמא אני הלכתי לאחרונה לטיפול, התחלתי טיפול. שתפתי את הפסיכולוגית כמה אני רצוצה ומה אני עושה כל יום למען המשפחה שלי. המסקנה היתה שאני עושה הרבה יותר מדי (אולי לא בקריטריונים של כמה אמהות פה מהאתר, אבל) לפי היכולות שלי, הזמנים שלי מספר שעות שאני ישנה בלילה והאחריות העצומה שעלי בהרבה מאד אגפים. אם אני מגיעה למצב של התמוטות פיזית ונפשית כשאין לי תינוק בבית אלא מתבגרים, בשבילי זה סימן להעביר יותר כדורים למגרש שלהם.
[u]לאחרונה אני מנסה לתת לה זמן איכות אישי איתי בזמנים שהיא במצב רוח טוב, כדי שלא נשאר רק עם הכעסים אחת על השניה. כי אם היא[/u]
[po]רוצה לעוף[/po]
אני מאד מבינה, וחושבת שהגישה שלך מועילה מאד. עם הבת שלי לאחרונה אני מרגישה שעייפתי כל כך וגם דברים שאני כל כך מתאמצת בהם לשמח אותה היא מתלוננת. קשה לי להנות איתה לאחרונה. ננניח אני אעבור בחנות חיות ואקנה כמה דברים לכלב שלה- היא לא תאמר תודה אלא תמצא למה אחד (או יותר) לא טובים. לא נעים לי להיות איתה בזמן האחרון, ממש לא
[u]בל לדעתי חלק חשוב מהענין הוא לתקשר את התסכול ולספר אותו לאמא אוהבת שמסתכלת עלי במבט טוב והיא עצמה רואה את חצי הכוס המלאה. אצלנו בכלל לא צריך פתרונות (ומאוד מקל עלי לזכור שאני לא בהכרח צריכה להציע פתרון) ואז, אחרי הקיטור יש שוב אנרגיות, והילדה בעצמה מחפשת משהו שייקל עליה.[/u]
תמי , אם תקראי את התגובה שלך, אולי תשמעי את הטון שעולה ממנה שלא נעים לאוזני ולא תורם לי בדיון הזה.
_אני הבנתי שלא התסכול לא לגיטימי, אלא לבטא אותו על האמא. בכל זאת, יש המון דרכים להתמודד עם תסכול, ואפשר לצפות ממנה שתשמש בהן ולא תטיל הכל על האמא.
אני מסכימה שהמשפט הוא משפט קשה. אבל, קודם כל, אנשים מבוגרים יכולים להבין רמזים ולראות שלפעמים הרבה זה יותר מידי. ודבר שני - אני דווקא כן הייתי אומרת משהו בסגנון לחברה או בן זוג. ודבר שלישי, תקופה קשה זה ממש לא אותו הדבר כמו תלונות נצחיות.
לדעתי האמא פה היא זו שבמבטאת תסכול לגיטימי. ומותר לה! היא לא חייבת לסבול לנצח את כל התסכולים של הבת שלה! ובגיל 12, היא כבר מזמן-מזמן יכלה לפתח מנגנוני התמודדות אחרים. אם זה לצאת להליכה או להתלונן לחברות שלה._
[po]אשה במסע[/po] בדיוק! שתהיה מתוסכלת, שתתלונן קצת לאחרים, הכוס שלי מלאה על גדותיה ואני מעדיפה לתקשר את זה מאשר להעמיד פנים או לשקר. אפס כוחי.גם עם חברה אני מעדיפה לומר שאין לי כוח לדבר עכשיו מאשר להמציא תירוץ.
[u]איך הגבת לתלונות בכל השנים האלה?[/u]
[po]טלי ב[/po]
חיבקתי, הקשבתי, ניסינו למצוא פתרונות יחד. לאחרונה ממש יש שינוי ואני לא יודעת אם כמות הקיטורים עלתה בצורה דרמטית (יתכן) או שלי נשבר. נמאס לי שכל פעם שהיא פונה אלי זה כי היא צריכה ממני משהו או לקטר (בוקר טוב אמא, תודה! איזה פרח יפה! זה לא)
[u]במיוחד צריך להזהר לא ליצור אצל הילדה את התחושה שאין לך כוח אליה - יש גבול עדיין בין אין לי כוח לשמוע אותך לאין לי כבר כוח אלייך.[/u]
תמי ההודעות שלך מזכירות לי את הטון שאמא שלי מדברת אלי, מעורר בי טריגר
[u]למה? לדעתי (לא בתור אמא, בתור בת) גיל 12 זה כבר לא ילדה קטנה. ועדיף לתת לילדה כבוד ולהאמין שהיא יכולה להתמודד עם דברים. לדעתי זה מה שאומר להיות מבוגרת אחראית. ולא להמשיך לספוג תלונות לנצח.[/u]
[po]אשה במסע[/po]
אין ספק שאת שופעת הברקות. היא ילדה יצירתית ויש לה חברים ועוד בני משפחה גרעינית, יש גבול לכמה שאני יכולה להכיל והיא מוזמנת לחפש עוד פתרונות.
[u]ש סוג של תקשורת שאני באופן אישי פשוט לא מוכנה לקבל. למצוקה ול"לא טוב לי" ולסבל קטן או גדול יש לי הרבה סבלנות בדרך כלל. ואם אין אז אני לוקחת אחריות ומסבירה שזה בגלל שלי קשה עכשיו, לא בגלל הילד. לא מסוגלת כרגע. אבל חוסר שביעות רצון שיוצא החוצה בצורה של תלונות זה פשוט סוג תקשורת שלא קביל אצלנו בבית. אני לא נכנסת בכלל לדיאלוג במצב הזה. אין לי מושג אם זה טוב או רע. והרבה אני תוהה על כך. כי זו תקשורת מתבגרים אופיינית קלאסית. אני לא מסכימה לשחק בה.[/u]
[po]לב שומע[/po] איך את יוצאת מדיאלוג התלונות? אני מאד מעוניינת לשמוע
[u]למשל, אם חשוב לה להכין את עצמה מראש לכך שיש חוג שחייה היום, ולכן היא מתלוננת שאת לא עשית את זה, אז אפשרות אחת תהיה שהיא תלמד לבקש את מה שהיא צריכה בצורה נעימה יותר, אבל יש גם האפשרות שהיא תלמד איך לעשות את זה עבור עצמה (ולדעתי עדיף שלא בזריקה למים...).[/u]
[po]טלי ב[/po] הדוגמא של השחיה היא טובה. יש לוח שנה גדול שתלוי במטבח שמפרט את לוחות הזמנים, יש לה טלפון על לוח שנה עם תזכורות שאני הכנסתי לה וחוצמיזה אמרתי לה שיש שחיה. מעבר לזה היא שוחה כבר שלוש שנים, אז היא אמורה כבר לדעת בשלב זה שיש שחיה ביום מסויים. זה דוגמא שהיא מקטרת כי כנראה לא בא לה על השחיה וטענה שלא אמרתי לה.
העמדה שלי כרגע- אלו התזכורות שיש, תסתדרי איתם או תוסיפי לך אחרות כרצונך אין לי מה לעשות בנוגע לזה.
זה לא דחיה, זה מתאר את המצב שלי- באמת אין לי מה לעשות אלא אם תבוא עם בקשה ספציפית (והיא לא).
[u]ד. באופן אישי, אני לא יכולה כל הזמן להיות קשובה ב-100% ולחפש מה בעצם מסתתר מתחת לתלונה. אני לא פסיכולוגית. קשה לי לשער כל הזמן מה בעצם היא אומרת לי. וממילא, כאמא שלה, ההטיה גדולה. והסיבות לתסכולים או לקשיים רבות ומתרבות ככל שהגיל עולה. לא מעט קורה שאחרי כמה שעות ואפילו ימים אני לומדת מה עמד בבסיס. באופן מעשי, אני גם לא חושבת שזה נכון. הילדה, שהופכת אט אט לנערה, צריכה ללמוד לנסח ברור את הבעיה. נכון שאנחנו כאן כדי לעזור, אבל לא כדי להיות אשמים.[/u]
[po]גם אמא[/po] אני הלכתי לאחרונה לטיפול, התחלתי טיפול. שתפתי את הפסיכולוגית כמה אני רצוצה ומה אני עושה כל יום למען המשפחה שלי. המסקנה היתה שאני עושה הרבה יותר מדי (אולי לא בקריטריונים של כמה אמהות פה מהאתר, אבל) לפי היכולות שלי, הזמנים שלי מספר שעות שאני ישנה בלילה והאחריות העצומה שעלי בהרבה מאד אגפים. אם אני מגיעה למצב של התמוטות פיזית ונפשית כשאין לי תינוק בבית אלא מתבגרים, בשבילי זה סימן להעביר יותר כדורים למגרש שלהם.