[u]זה חלק מתוכנית הלימודים "לשים את עצמי במקום הראשון". תוכנית לימודים קשה, הבחינות ממש קשות, מכשילים על כל דבר. אבל אני משתפרת. התלונתיות ירדה פלאים.[/u]
D-:

ובעיקר דגש שוב ושוב: ככל שהאחריות עוברת אליהם, אפילו זו "המעצבנת": כביסה, כלים, בישול- כך יש ירידה בתלונתיות. אולי הם באמת צריכים להרגיש בעלי מסוגלות ויכולות, אולי ההצבה של אמא במקום שווה גורמת להם גם לכבד אותה.
וגם, שמתי לב: כמו בגילאים צעירים הרבה יותר, כשהחלו התנהגויות "לא נעימות" עוד "שעות אמא" כמעט תמיד עזרו. מספיק שהיינו ביחד בבית וכל אחד עסק בענייניו, אבל ברור שאני פנויה אם צריך- וכבר יש הקלה. מה לעשות שהחיים לא תמיד מאפשרים את זה (כמו השבוע |אוף| )
ולבסוף: חברה של מחנכת בכיתה של ילדים בגיל דומה, וגם היא מספרת שהם מתלוננים בלי הפסקה ועל הכל: אם אפשר לאכול אם אי אפשר לאכול, אם יוצאים לפעילות בחוץ ואם נשארים לפעילות בפנים. רוצה לומר: זה גם תלוי גיל. וכמו שמישהי חכמה שכתבה כאן פעם: זה לא בגללי וזה לא קשור אלי. לי זה עוזר גם לנשום ולהזכיר זאת לעצמי מדי פעם.

[u]חבל שאי אפשר להכנס לחדר הזה באופן הכי פיזי ולצרוח, לצייר על הקירות, לרקוד בפראות ושאר התנהגויות לא ראויות לליידי[/u]
איזה חדר? 0-: אני אישית לגמרי בעד להיכנס לחדר ולצרוח, וגם לרקוד בפראות, וגם לקפוץ, וגם לצעוד ולדרוך בעוז על הרצפה עד שירעדו הקירות! אה, ולשיר בקול רם מאוד!
אני לא בעד לצייר על הקירות אבל זה מפני שאני האמא פה ומי אתן חושבות יצטרך לנקות את זה S-:

כשהיה לי פה קטע עם תקופת-התלוננות, ממש לא התכוונתי להכיל. אמרתי, די, לא נעים לי, זו תקשורת בלתי נסבלת, לא מוכנה לזה בבית.
"אין לי מה לאכול" כשהמקרר מלא אוכל, רק מפני שלא בא לו שום דבר והוא דווקא רוצה משהו קנוי מסחרי זבלי?! "אני שונא לרחוץ כלים, למה תמיד אני", הוא אומר [b]לי[/b] , ששוטפת פה את הכלים כל יום כמה פעמים ביום ורק מדי פעם מבקשת על חלק מהם שיתרום את חלקו? סליחה? פשוט לא מקובל עלי בתור התנהגות לאמא.
הוא אמר שזכותו להביע את רגשותיו.
אמרתי נכון, אבל לי זה לא נעים, אז אם עולה בך הדחף להתלונן - צא החוצה ותתלונן אל העצים ואל האבנים. החתולים בוודאי יקשיבו בעניין רב. אבל לא לידי! זה עושה לי רע וזה לא טוב לי!

בהערה מוסגרת אגיד, שזה חלק מתוכנית הלימודים "לשים את עצמי במקום הראשון". תוכנית לימודים קשה, הבחינות ממש קשות, מכשילים על כל דבר. אבל אני משתפרת. התלונתיות ירדה פלאים.

אני לא מבלבלת. הם לא תמיד אותו הדבר, אבל הם מספיק דומים ברוב מוחלט של המקרים בחיי.

לא לבלבל נעים עם קל.
מה שקל לא בהכרח נעים ומה שנעים לא בהכרח קל.

[u]אבל כן שיש התפתחות דרך התמודדות עם קשיים[/u]
אני מסכימה עם זה. אבל אני חושבת שיש גם ככה דגש גדול מידי על להתמודד עם קשיים. למשל, אם ילד סובל בגן, ואמא שלו רוצה להוציא אותו מהגן שלא מתאים לו ולמצוא לו סביבה שמתאימה לו, יגידו לה ש"הוא צריך להתמודד" ושלא ילמד לברוח מקשיים.

לפעמים, יש קשיים, ואין ברירה אלא להתמודד איתם. אבל לפעמים, יש ברירה. ואפשר לוותר על הקשיים ועל ההתמודדות ולבחור במה שקל ונעים. וזו האפשרות שאני מעדיפה.

אני גם לא חושבת שאנחנו צריכים קשיים כמו אויר לנשימה, אבל כן שיש התפתחות דרך התמודדות עם קשיים, ושלהיות מוגן מדי זה עלול להחליש ולפגוע לטווח ארוך.

[u]עליי זה היה עובד הפוך.[/u]

סיפרתי לפני כמה שבועות לילדים שלי ולעוד אנשים וכולם אהבו את הסיפור הזה.

[u]אפשר לספר את הסיפור הזה לילד המקטר. שיהיה לו על מה לחשוב. אולי זה יפחית קיטורים.[/u]
עליי זה היה עובד הפוך. הסיפור הזה נשמע לי מטיפני אפילו שלא סיפרת לי אותו. כי המטאפורות פה לא נובעות בצורה טבעית, אלא ממוצאות בהתאם לתוצאה הרצויה על ידי המספר. או לפחות זו התחושה שקיבלתי. יש המון המון אוויר מסביב, כך שדה פאקטו, הוא פחות חשוב ממים. ולהשוות אוויר לקשיים ולהגיד שאנחנו צריכים קשיים כמו אוויר לנשימה... זה ממש לא מסר שאני מסכימה איתו, או רוצה להעביר.

אמא ו{{}}[po]גם אמא[/po] - יש עדכונים?
עברו כבר שבועיים, ואני מקווה שדברים השתפרו מאז.

נזכרתי בעוד משהו:
כשהילד זורק לכיווני תלונה (חם לי), אני בוחרת את התגובה שמתאימה לי באותו רגע, לפי מצבי:

[list]
[*] שמה לב אם זו בקשה לדבר אחר, ואם זה יכול לענות על הבעיה (רוצה חיבוק או נשיקה?)
[*] אני מגיבה באישור שמיעה (שמעתי, או שמעתי שחם לך), וזהו. בלי תגובה נוספת מצידי.
[*] מוסרת לו את הכדור בחזרה (אההממ, ומה את מתכוונת לעשות עם זה?). יש בעיה בעולם (זה שחם לה, משעמם לה....)אבל זה לא בתחום שלי או ברצון הנוכחי שלי להתעסק אתה.
[*] מעוניינת להעלות רעיונות לפתרון (אז אולי תעשי ככה וככה?- מקלחת קרירה, להתכסות בסדין לח), אבל לא פותרת.
[*] מבררת מה אני יכולה לעשות בשביל להקל או לפתור (אני יכולה להוריד בשבילך מהבויידם את המאוורר הערב או מחר. מתאים לך?).
[*] חותכת ( [u]די, לכי לישון וזהו!![/u])
[*] מבזרת אחריות ([u]אני בחופשה מהתפקיד ולכל עניין יפנו לאבא.[/u] ) פיתרון מאוורר מעולה.
[/list]

_[po]גם אמא [/po]

[u]אולי גם אין לה מספיק "זמן אמא", אבל בעיקר בגלל שאחה"צ היא מעדיפה להיות עם חברים, מה שמובן לגמרי.[/u]
אנחנו לא אשמות בהכל. היא עייפה כי היא (אולי) מהילדים האלו שצריכים להוריד הרבה זמן או משהו דומה. סתם הצעה.


[u]נראה לי שהגיע הזמן לשקף לה את מה שקורה.[/u]
היום אמרתי לילדים שלי שאני בחופשה מהתפקיד ולכל עניין יפנו לאבא.

כבר כמה שבועות, שהמילים האחרונות שהיא שומעת ממני לפני שהיא נרדמת הן: די, לכי לישון וזהו!! כי היא קמה כדי לומר שחם לה... ורק אחרי הריטואל הקבוע הזה - היא נרדמת.
נראה לי שהגיע הזמן לשקף לה את מה שקורה.
תודה לכן על שיחה חשובה!

הבוקר הבנתי שגם היא מתלוננת יותר ככל שהיא יותר עייפה. גם לזה אין לי עדיין פתרון, מלבד לריב יותר על שעת השינה. בדרך כלל בבוקר היא מתוקה וכל ערב השבוע היא הלכה לישון כועסת וזועפת.
אולי גם אין לה מספיק "זמן אמא", אבל בעיקר בגלל שאחה"צ היא מעדיפה להיות עם חברים, מה שמובן לגמרי.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני נהנית מאיך שהדף מתפתח. חבל שאי אפשר להכנס לחדר הזה באופן הכי פיזי ולצרוח, לצייר על הקירות, לרקוד בפראות ושאר התנהגויות לא ראויות לליידי

[list]
[*] למדתי לעשות ׳בולטים׳!
[/list]

זו לא ביקורת מוסווה על כך שהאמא לא מכילה תלונות.

כתבתי מה שכתבתי כי:
[list]
[*] זה מעניין ומשעשע לחשוב מהכיוון הזה.
[*] אפשר לספר את הסיפור הזה לילד המקטר. שיהיה לו על מה לחשוב. אולי זה יפחית קיטורים.
[*] אפשר להשתמש בקושי להכיל כמנוף לצמיחה אישית ולשינוי הדינמיקה במשפחה: יש ערך לזה שקשה ונמאס. זה אומר שכדאי לדחוף לשינוי.
[/list]

[u]כשהמתלונן שלי שמע את הסיפור על חצי הכוס המלאה, הוא התרעם על איך מישהו בעולם יכול לחשוב שזה חצי מלא, כשברור שזה חצי ריק.[/u]

שמעתי הרצאה על הנושא הזה:

על השאלה מה יש בכוס אפשר לענות:
[list]
[*] חצי כוס מלאה
[*] חצי כוס ריקה
[/list]

אבל יש עוד תשובה:
[list]
[*] חצי כוס מלאה בנוזל, וחצי כוס מלאה באויר (אין ריק טבעי בלי סיבה, וכאן יש חלל מלא באויר, גז, מולקולות של חומר בצפיפות של גזים).
[/list]

ועכשיו:
בלי שתיה כמה זמן אפשר לשרוד באקלים סביר? ימים עד שבועות עד חודשים? (ועם תזונה מאוזנת אפשר גם הרבה יותר, ממש בלי שתיה, עם מזונות מרווים).
בלי אויר כמה זמן אפשר לשרוד? אופס...

יוצא שחצי הכוס ה׳ריקה׳ לא ריקה, והיא הרבה יותר חיונית לנו מה׳מלאה׳.

מה אפשר להפיק מזה?

המסקנה בהרצאה היתה:
הדברים שקל לנו לראות, ה׳נוזל׳ (הצלחה, חפצים, כבוד, משפחה, כסף) פחות חשובים להתפתחות שלנו מהדברים שפחות קל לנו לראות, ה׳אויר׳ (הקשיים, הבעיות) שהם הטריגרים שלנו לצמיחה והתפתחות.
ועליהם כדאי וצריך להודות, ולנצל לצמיחה אישית.

[u]למ אני מסכימה. ברור שכשאני פחות עיפה קל לי יטתר להתמודד. אבל מה לעשות שמלבד הילדים יש דברים נוספים? ולפעמים אנחנו עיפים ואני עדיין חושבת שמתבגרים יכולים להתחשב בכך, וכמו שאמרתי לעיל, אחת הדרכים היא פשוט לשתף אותם פיזית (לא בשיחה) באותם דברים נוספים.[/u]

ברור שאנו עסוקים אבל לפעמים אפשר להכניס איזה חצי שעה של זמן איכות עם עצמי לפני הכניסה הבייתה וכדו' במסגרת האפשרי.
או פעם ב יום חופש כשמגיעים המים עד נפש..
או לבדוק היטב את המטלות לראות אם אין משהו שאפשר לוותר עליו היום

[u]מהניסיון שלי, גם אם כל היום אני נחה הסבלנות שלי לתלונות מוגבלת מאוד. חצי שעה, נניח[/u]
ברור שצריך לעצור את זה (חצי שעה זה המון סחטיין על הסבלנות)

[u]היא רק בת 8, אבל מאז שהיתה בת שנתיים למדה את המושג חצי הכוס המלאה, כיוון שתמיד ראתה את החצי הריק...[/u]
כשהמתלונן שלי שמע את הסיפור על חצי הכוס המלאה, הוא התרעם על איך מישהו בעולם יכול לחשוב שזה חצי מלא, כשברור שזה חצי ריק.

אני כרגע שוקלת לרשום אותו למסגרת, שיתלונן קצת לאחרים.

[u]איך היית מרגישה אם כל היום היית נחה או עושה משהו שאת אוהבת ואז היא היתה מגיעה?[/u]
מהניסיון שלי, גם אם כל היום אני נחה הסבלנות שלי לתלונות מוגבלת מאוד. חצי שעה, נניח. וזה כשהתלונות מנוסחות בצורה הרבה פחות מעצבנת מבדף הזה.

זה יכול להשפיע, אני מסכימה. אבל לדעתי זה לגיטימי לחלוטין לא לאהוב תלונות ולא להסכים לשמוע אותן, גם בלי סיבות נוספות. פשוט כי זה מעצבן!

למ אני מסכימה. ברור שכשאני פחות עיפה קל לי יטתר להתמודד. אבל מה לעשות שמלבד הילדים יש דברים נוספים? ולפעמים אנחנו עיפים ואני עדיין חושבת שמתבגרים יכולים להתחשב בכך, וכמו שאמרתי לעיל, אחת הדרכים היא פשוט לשתף אותם פיזית (לא בשיחה) באותם דברים נוספים.

[u]הכוס שלי מלאה על גדותי[/u]

[u]שאני עושה הרבה יותר מדי[/u]

לדעתי זו הבעיה העיקרית
גם ככה את מרגישה קורבן ואז היא באה עם התלונות שלה..

איך היית מרגישה אם כל היום היית נחה או עושה משהו שאת אוהבת ואז היא היתה מגיעה?
קודם כל זה פחות היה משגע אותך והיו לך כוחות לשים גבול בלי כעס (אני מבינה שאת רעבה אבל ככה לא מדברים אלי או משהו כזה)?
אז היא מתלוננת שוין.


זה מניסיוני
כשאני נותנת לעצמי יש יותר כח להגיב "נכון" ובלי כעס
בכלל כשאני מקבלת את פניהם בנחת וסבלנות התלונות פוחתות אם כי לא תמיד

באופן מעניין, ההתנסחות המתלוננת היא ממכרת. לא ברור לי בדיוק למה. אולי כי זאת דרך לקבל תשומת לב, אולי נעים להיות קצת מסכנים (בהתענגות קלה על המסכנות), אולי כי כך פחות מתאכזבים. יש כאלה שקשה להם להיות מרוצים ונוח להם באזור המתמסכן של התלונות.
בגלל זה, הייתי עושה הכול כדי לא לתמוך בתקשורת המתלוננת ולטפח תקשורת חיובית חלופית. אחר כך די קשה להיגמל ממנה! שלא לדבר על כך שהתנסחות חיובית גם גורמת למציאות להיראות מוצלחת יותר מאשר התנסחות שלילית.
בכל פעם שהמתבגרת מתלוננת הייתי מבקשת ממנה לנסח את משפט בצורת בקשה חיובית (שתעזור גם להפוך את המצב לרצוי בעבורה). ובנוסף, אם אפשר, הייתי במשך היום בלי קשר יוצרת מעין משחק שבו אומרים כמה דברים חיוביים על היום שעובר, באופן כללי וכו'.

[u]נמאס לי שכל פעם שהיא פונה אלי זה כי היא צריכה ממני משהו או לקטר (בוקר טוב אמא, תודה! איזה פרח יפה! זה לא)[/u]

אני אומרת לילדים שלי בדיוק את זה. שנמאס לי להיות רק שק חבטות או פרה נחלבת (סליחה פרות העולם), ושאני זקוקה מהם לטיפוח, חיבוק, חיוך, מחמאה, עזרה, השתתפות....
אצלנו לא הכל וורוד (שני מתבגרים, וקטנה עם אופי ג׳ינג׳י), אבל הם מציעים לי פינוקים מדי פעם (עיסוי כתפיים, פרח...), ומגיעים לחבק.
אצל חלקם בולטת התבנית של להאשים את כולם ובמיוחד אותי במה שמתפגשש להם. נו, אמרתי שלא הכל וורוד.

אמא,
אני מתנצלת.
לא כתבתי בתחושה של התנשאות, לפחות לא כך הרגשתי, להיפך, מכירה מקרוב ומתנסה בעצמי. אבל אני מבינה שזה עולה מהניסוח שלי. כבר מוחקת את הדברים ומאחלת לך למצוא את הדרך המוצלחת עבורך להתמודדת עם הקושי.

[u]בשבילי זה סימן להעביר יותר כדורים למגרש שלהם.[/u]
בדיוק מה שאני עושה. אני מציעה לכנס את המשפחה לשיחה, להסביר שיש מטלות בבית שצריכות להיעשות ולחלק אותן, או לחשוב איך לחלוק אותן ביחד. אני לא יודעת בני כמה יתר הילדים, אז בהתאם לגיל. גם ילד בן שש יכול להיות אחראי על לפנות את הכלים מהשולחן ולנגב אותו.
יש תקופות שהעבודה שלי עמוסה יותר, ואז אני מודיעה מראש ומבקשת התחשבות ויותר עזרה מבני הבית. אני חושבת שבבסיס הם רוצים להתחשב וזה נותן להם כוח וביטחון להיות שותפים. ובדרך הטבע, כשהם מתחילים להיות שותפים- יש פחות אל מי לבוא בטענות ויותר אפשרות לקחת אחריות.

[u]לאחרונה אני מנסה לתת לה זמן איכות אישי איתי בזמנים שהיא במצב רוח טוב, כדי שלא נשאר רק עם הכעסים אחת על השניה. כי אם היא[/u]
[po]רוצה לעוף[/po]
אני מאד מבינה, וחושבת שהגישה שלך מועילה מאד. עם הבת שלי לאחרונה אני מרגישה שעייפתי כל כך וגם דברים שאני כל כך מתאמצת בהם לשמח אותה היא מתלוננת. קשה לי להנות איתה לאחרונה. ננניח אני אעבור בחנות חיות ואקנה כמה דברים לכלב שלה- היא לא תאמר תודה אלא תמצא למה אחד (או יותר) לא טובים. לא נעים לי להיות איתה בזמן האחרון, ממש לא



[u]בל לדעתי חלק חשוב מהענין הוא לתקשר את התסכול ולספר אותו לאמא אוהבת שמסתכלת עלי במבט טוב והיא עצמה רואה את חצי הכוס המלאה. אצלנו בכלל לא צריך פתרונות (ומאוד מקל עלי לזכור שאני לא בהכרח צריכה להציע פתרון) ואז, אחרי הקיטור יש שוב אנרגיות, והילדה בעצמה מחפשת משהו שייקל עליה.[/u]
תמי , אם תקראי את התגובה שלך, אולי תשמעי את הטון שעולה ממנה שלא נעים לאוזני ולא תורם לי בדיון הזה.


_אני הבנתי שלא התסכול לא לגיטימי, אלא לבטא אותו על האמא. בכל זאת, יש המון דרכים להתמודד עם תסכול, ואפשר לצפות ממנה שתשמש בהן ולא תטיל הכל על האמא.
אני מסכימה שהמשפט הוא משפט קשה. אבל, קודם כל, אנשים מבוגרים יכולים להבין רמזים ולראות שלפעמים הרבה זה יותר מידי. ודבר שני - אני דווקא כן הייתי אומרת משהו בסגנון לחברה או בן זוג. ודבר שלישי, תקופה קשה זה ממש לא אותו הדבר כמו תלונות נצחיות.

לדעתי האמא פה היא זו שבמבטאת תסכול לגיטימי. ומותר לה! היא לא חייבת לסבול לנצח את כל התסכולים של הבת שלה! ובגיל 12, היא כבר מזמן-מזמן יכלה לפתח מנגנוני התמודדות אחרים. אם זה לצאת להליכה או להתלונן לחברות שלה._
[po]אשה במסע[/po] בדיוק! שתהיה מתוסכלת, שתתלונן קצת לאחרים, הכוס שלי מלאה על גדותיה ואני מעדיפה לתקשר את זה מאשר להעמיד פנים או לשקר. אפס כוחי.גם עם חברה אני מעדיפה לומר שאין לי כוח לדבר עכשיו מאשר להמציא תירוץ.



[u]איך הגבת לתלונות בכל השנים האלה?[/u]
[po]טלי ב[/po]
חיבקתי, הקשבתי, ניסינו למצוא פתרונות יחד. לאחרונה ממש יש שינוי ואני לא יודעת אם כמות הקיטורים עלתה בצורה דרמטית (יתכן) או שלי נשבר. נמאס לי שכל פעם שהיא פונה אלי זה כי היא צריכה ממני משהו או לקטר (בוקר טוב אמא, תודה! איזה פרח יפה! זה לא)


[u]במיוחד צריך להזהר לא ליצור אצל הילדה את התחושה שאין לך כוח אליה - יש גבול עדיין בין אין לי כוח לשמוע אותך לאין לי כבר כוח אלייך.[/u]
תמי ההודעות שלך מזכירות לי את הטון שאמא שלי מדברת אלי, מעורר בי טריגר


[u]למה? לדעתי (לא בתור אמא, בתור בת) גיל 12 זה כבר לא ילדה קטנה. ועדיף לתת לילדה כבוד ולהאמין שהיא יכולה להתמודד עם דברים. לדעתי זה מה שאומר להיות מבוגרת אחראית. ולא להמשיך לספוג תלונות לנצח.[/u]
[po]אשה במסע[/po]
אין ספק שאת שופעת הברקות. היא ילדה יצירתית ויש לה חברים ועוד בני משפחה גרעינית, יש גבול לכמה שאני יכולה להכיל והיא מוזמנת לחפש עוד פתרונות.


[u]ש סוג של תקשורת שאני באופן אישי פשוט לא מוכנה לקבל. למצוקה ול"לא טוב לי" ולסבל קטן או גדול יש לי הרבה סבלנות בדרך כלל. ואם אין אז אני לוקחת אחריות ומסבירה שזה בגלל שלי קשה עכשיו, לא בגלל הילד. לא מסוגלת כרגע. אבל חוסר שביעות רצון שיוצא החוצה בצורה של תלונות זה פשוט סוג תקשורת שלא קביל אצלנו בבית. אני לא נכנסת בכלל לדיאלוג במצב הזה. אין לי מושג אם זה טוב או רע. והרבה אני תוהה על כך. כי זו תקשורת מתבגרים אופיינית קלאסית. אני לא מסכימה לשחק בה.[/u]
[po]לב שומע[/po] איך את יוצאת מדיאלוג התלונות? אני מאד מעוניינת לשמוע


[u]למשל, אם חשוב לה להכין את עצמה מראש לכך שיש חוג שחייה היום, ולכן היא מתלוננת שאת לא עשית את זה, אז אפשרות אחת תהיה שהיא תלמד לבקש את מה שהיא צריכה בצורה נעימה יותר, אבל יש גם האפשרות שהיא תלמד איך לעשות את זה עבור עצמה (ולדעתי עדיף שלא בזריקה למים...).[/u]
[po]טלי ב[/po] הדוגמא של השחיה היא טובה. יש לוח שנה גדול שתלוי במטבח שמפרט את לוחות הזמנים, יש לה טלפון על לוח שנה עם תזכורות שאני הכנסתי לה וחוצמיזה אמרתי לה שיש שחיה. מעבר לזה היא שוחה כבר שלוש שנים, אז היא אמורה כבר לדעת בשלב זה שיש שחיה ביום מסויים. זה דוגמא שהיא מקטרת כי כנראה לא בא לה על השחיה וטענה שלא אמרתי לה.
העמדה שלי כרגע- אלו התזכורות שיש, תסתדרי איתם או תוסיפי לך אחרות כרצונך אין לי מה לעשות בנוגע לזה.
זה לא דחיה, זה מתאר את המצב שלי- באמת אין לי מה לעשות אלא אם תבוא עם בקשה ספציפית (והיא לא).


[u]ד. באופן אישי, אני לא יכולה כל הזמן להיות קשובה ב-100% ולחפש מה בעצם מסתתר מתחת לתלונה. אני לא פסיכולוגית. קשה לי לשער כל הזמן מה בעצם היא אומרת לי. וממילא, כאמא שלה, ההטיה גדולה. והסיבות לתסכולים או לקשיים רבות ומתרבות ככל שהגיל עולה. לא מעט קורה שאחרי כמה שעות ואפילו ימים אני לומדת מה עמד בבסיס. באופן מעשי, אני גם לא חושבת שזה נכון. הילדה, שהופכת אט אט לנערה, צריכה ללמוד לנסח ברור את הבעיה. נכון שאנחנו כאן כדי לעזור, אבל לא כדי להיות אשמים.[/u]
[po]גם אמא[/po] אני הלכתי לאחרונה לטיפול, התחלתי טיפול. שתפתי את הפסיכולוגית כמה אני רצוצה ומה אני עושה כל יום למען המשפחה שלי. המסקנה היתה שאני עושה הרבה יותר מדי (אולי לא בקריטריונים של כמה אמהות פה מהאתר, אבל) לפי היכולות שלי, הזמנים שלי מספר שעות שאני ישנה בלילה והאחריות העצומה שעלי בהרבה מאד אגפים. אם אני מגיעה למצב של התמוטות פיזית ונפשית כשאין לי תינוק בבית אלא מתבגרים, בשבילי זה סימן להעביר יותר כדורים למגרש שלהם.

כל מיני מחשבות מסתובבות לי בראש לאחר הקריאה פה, ואנסה לנסח אותן:
ראשית, התסכול הוא לגיטימי. בודאי. ונכון גם שההורה הוא המבוגר האחראי ואלו לא יחסים שוויונים עם חברה. כלומר ההורה הוא המודל וגם זה שנשענים עליו. אבל גם ההורה הוא בן אדם. והיכולת לדחות סיפוקים היא שלב חשוב בגדילה ובהתבגרות של כולנו. וגם זה דבר שחשוב ללמוד. באופן אישי, אני לא יכולה כל הזמן להיות קשובה ב-100% ולחפש מה בעצם מסתתר מתחת לתלונה. אני לא פסיכולוגית. קשה לי לשער כל הזמן מה בעצם היא אומרת לי. וממילא, כאמא שלה, ההטיה גדולה. והסיבות לתסכולים או לקשיים רבות ומתרבות ככל שהגיל עולה. לא מעט קורה שאחרי כמה שעות ואפילו ימים אני לומדת מה עמד בבסיס. באופן מעשי, אני גם לא חושבת שזה נכון. הילדה, שהופכת אט אט לנערה, צריכה ללמוד לנסח ברור את הבעיה. נכון שאנחנו כאן כדי לעזור, אבל לא כדי להיות אשמים.

אני מצטרפת לחושבות שמה שאמא אמרה לבת שלה הוא לא דחיה אלא שיקוף נאמן של המציאות עם קורטוב צחוק. ילד יכול לשמוע שהוא הגדיש את הסאה. זו לא דחיה. אנחנו גם לפעמים ממש מתבדחות על זה, מקצינות את "אמא אשמה בהכל", ואני חושבת שלפרודיה הזו בינינו יש כוח להסביר ולשקף לילדה את ההתנהגות שלה, כך שהיא בעצמה תבין שהיא מגזימה ושיש דרך אחרת לבטא את עצמה.

_אפשר גם, בהדרגה, ללמד אותה שגם לה יש את הכוח והיכולת לשנות דברים שמתסכלים אותה.
לפעמים תלונות באות דווקא ממקום של תחושת חולשה מול מישהו אחר, שהוא כביכול החזק, היכול, המסוגל והאחראי (אז מאוד הגיוני לפנות אליו ולצפות ממנו לפתור דברים...)._
מסכימה מאוד! לא חשבתי על זה ככה, אבל כבר כמה פעמים שמתי לב שכשהיא מרבה מדי בטרוניות ובבקשות, אני מבקשת ממנה לעשות משהו מעבודות הבית. לא כעונש, ממש לא. אלו באמת דברים שצריך לעשות ואני באמת לא נמצאת לעשותם. אני אומרת: אין כמו מטאטא כדי להוריד בן אדם אל הקרקע...
אני התחלתי בזה מכיוון אחר: בחופשים, אני לא רוצה שהיא רק תרבץ, ומכיוון שאני בעבודה נראה לי הגיוני שהיא תשתתף בעבודות הבית. והיא עשתה זאת יפה מאוד ובלי להתלונן. אני רוצה גם להרחיב קצת במה שנקרא "העבודות השקופות": בדיוק כל אלה שעד שהן לא נעשות, בכלל לא שמים לב אליהן. הילדים שלנו אינם רעים, הם באמת לא שמים לב לזה. אפילו מבוגרים רבים אינם רואים את זה. ולכן שיתוף בעבודות האלה, מעבר לכך שזה פשוט חלק מהחיים, גם מסביר היטב מה ההורים עושים כל כך הרבה.
ורק ממה שכתבתן כאן אני מבינה שזה גם נותן כוח ואחריות ותחושת מסוגלות.
[u]עדיף לתת לילדה כבוד ולהאמין שהיא יכולה להתמודד עם דברים.[/u]

[u]בשני המקרים הפתרון דומה: לעזור לה לנסח מחדש בצורה שפחות תרגיז אותך. לא חייבים כל פעם, אבל כשיש לך סבלנות וכשאת תופסת את זה בזמן – תנסי להבין יחד איתה מה היא באמת רוצה להגיד ואיך אפשר לנסח את זה בצורה שתתאים גם לך.[/u]
בנוסף למה שיונת הציעה למעלה, אפשר גם, בהדרגה, ללמד אותה שגם לה יש את הכוח והיכולת לשנות דברים שמתסכלים אותה.
לפעמים תלונות באות דווקא ממקום של תחושת חולשה מול מישהו אחר, שהוא כביכול החזק, היכול, המסוגל והאחראי (אז מאוד הגיוני לפנות אליו ולצפות ממנו לפתור דברים...).
למשל, אם חשוב לה להכין את עצמה מראש לכך שיש חוג שחייה היום, ולכן היא מתלוננת שאת לא עשית את זה, אז אפשרות אחת תהיה שהיא תלמד לבקש את מה שהיא צריכה בצורה נעימה יותר, אבל יש גם האפשרות שהיא תלמד איך לעשות את זה עבור עצמה (ולדעתי עדיף שלא בזריקה למים...).


[u]איך הגבת לתלונות בכל השנים האלה?[/u]
שאלתי למעלה ולא היה לי זמן לפרט קודם - זה חשוב בעיני כי לא מדובר בילדה שהיא "לוח חלק" (וגם לא באמא שהיא לוח חלק...).
יש כנראה נורמות מסוימות שהיו מקובלות בבית, יש מסרים ותפיסות עולם שהופנמו על ידי כל הצדדים, וכאי לקחת את כל אלה בחשבון כשחושבים מה לעשות הלאה ואיך לשנות.
אם אני מבינה נכון, בעצם היה שינוי בנכונות שלך לשמוע תלונות רק בחוש האחרון, אחרי 12 שנים שבהן זה היה אחרת? זה נתון חשוב גם לגבי ה-איך לשנות, וגם מבחינת פיתוח ציפיות ריאליות לגבי כמה זמן ייקח עד שהשינוי יורגש.

ככל שאני חושבת על זה, נראה לי שיש הבדל מהותי בין תלונות של מתבגרים לתלונות של ילדים.
אצל מתבגרים, זה מבטא רשת שלמה של רגשות, שאני פשוט רוצה לקבל אותה בעצמה ולא את ההמרה שלה לתלונה.

[u]אבל אם נאמין לילדה מה שהיא מבקשת כרגע זה את הקשב והסיוע של אמא שלה.[/u]
לא להאמין [b]ל[/b] ילדה. להאמין [b]ב[/b] נערה. להאמין ששום דבר נורא ואיום לא יקרא אם היא לא תקבל תמיד, מייד, וללא הגבלה את הקשב והסיוע של אמא שלה.
להאמין שהיא רוצה ויכולה להתחשב באמא שלה.

והכי חשוב, להאמין שהאמא חשובה. אני לא חושבת שהאמא נפנפה את הילדה. זה פרשנות מאוד לא נדיבה של המעשים שלה, ולדעתי פשוט לא נכונה.

[u]פרקטית. כי איזו צורה זה לובש?[/u]
זה אומר, ללמד את הילדה. "כשאני חוזרת ממקום X אני עייפה ואין לי כוח לדבר איתך. בחצי השעה הראשונה אני צריכה זמן לעצמי בלי הפרעות". "אם את רוצה לקטר לי, את לא פשוט ניגשת ומתחילה לקטר. קודם תשאלי אם זה מתאים לי, וכמה זמן יש לי לזה."

אני חושבת שטוב שתהיה הנחייה הורית, אבל אני למדתי את המיומנות החברתית הזו בלי הנחייה שלהם, ועדיין למדתי את זה. למרות שאני לא ממש מוצלחת בלהבין רמזים וכאלו. אבל אני מכירה את ההורים שלי מגיל אפס, ובאמת, זה לא כל כך קשה להבין מתי אמא פנויה להקשיב ומתי לא, אם רק רוצים.

ואני חושבת שלפעמים להציב גבול ברור ולסרב לבקשה זה [b]בדיוק[/b] ללמד התחשבות. זה ללמד שהיא לא חייבת למחוק את עצמה ולעזור לאחרים על חשבונה. לדעתי זה מסר מאוד מאוד חשוב, במיוחד בתהחשב בכמות המסרים החברתיים ההפוכים, שמצפים מנשים לדאוג לרגשות ולצרכים של כולן על חשבונן ולשים את עצמן בעדיפות אחרונה.

הדרך לסתור את המסר הזה מתחילה מדוגמא אישית של לדאוג לצרכים הבסיסיים שלי תחילה. ולאמא יש הזדמנות מצויינת לספק דוגמא אישית בדיוק של זה!

<לב, לדעתי זה מה שאת עושה. מספקת דוגמא אישית מצויינת של "איך לדאוג לעצמי">

יש סוג של תקשורת שאני באופן אישי פשוט לא מוכנה לקבל. למצוקה ול"לא טוב לי" ולסבל קטן או גדול יש לי הרבה סבלנות בדרך כלל. ואם אין אז אני לוקחת אחריות ומסבירה שזה בגלל שלי קשה עכשיו, לא בגלל הילד. לא מסוגלת כרגע. אבל חוסר שביעות רצון שיוצא החוצה בצורה של תלונות זה פשוט סוג תקשורת שלא קביל אצלנו בבית. אני לא נכנסת בכלל לדיאלוג במצב הזה. אין לי מושג אם זה טוב או רע. והרבה אני תוהה על כך. כי זו תקשורת מתבגרים אופיינית קלאסית. אני לא מסכימה לשחק בה.

[u]במיוחד צריך להזהר[/u]
למה? לדעתי (לא בתור אמא, בתור בת) גיל 12 זה כבר לא ילדה קטנה. ועדיף לתת לילדה כבוד ולהאמין שהיא יכולה להתמודד עם דברים. לדעתי זה מה שאומר להיות מבוגרת אחראית. ולא להמשיך לספוג תלונות לנצח.

אם כבר, זה לא נראה לי חינוכי או מועיל במיוחד - להתלונן כל הזמן זה הרגל רע שיכול לפגוע בחיים החברתיים שלה, והלמידה שבאיזשהי נקודה לאנשים ימאס וצריך לשים לב לרצון לשהם להקשיב ולהתחשב בהם זה משהו שכדאי ללמוד במקום בטוח, ולא איפה שזה יכול להרוס חברות.

[u]זה אחרי שנים של שנים עם סבלנות.[/u]
איך הגבת לתלונות בכל השנים האלה?

[u]אבל עצם התסכול - קיים. להגיד שהוא לא לגיטימי - אני לא רואה איך זה יעזור.[/u]
אני הבנתי שלא התסכול לא לגיטימי, אלא לבטא אותו על האמא. בכל זאת, יש המון דרכים להתמודד עם תסכול, ואפשר לצפות ממנה שתשמש בהן ולא תטיל הכל על האמא.

אני מסכימה שהמשפט הוא משפט קשה. אבל, קודם כל, אנשים מבוגרים יכולים להבין רמזים ולראות שלפעמים הרבה זה יותר מידי. ודבר שני - אני דווקא כן הייתי אומרת משהו בסגנון לחברה או בן זוג. ודבר שלישי, תקופה קשה זה ממש לא אותו הדבר כמו תלונות נצחיות.

לדעתי האמא פה היא זו שבמבטאת תסכול לגיטימי. ומותר לה! היא לא חייבת לסבול לנצח את כל התסכולים של הבת שלה! ובגיל 12, היא כבר מזמן-מזמן יכלה לפתח מנגנוני התמודדות אחרים. אם זה לצאת להליכה או להתלונן לחברות שלה.

היא רק בת 8, אבל מאז שהיתה בת שנתיים למדה את המושג חצי הכוס המלאה, כיוון שתמיד ראתה את החצי הריק...
לאחרונה אני מנסה לתת לה זמן איכות אישי איתי בזמנים שהיא במצב רוח טוב, כדי שלא נשאר רק עם הכעסים אחת על השניה. כי אם היא "בוכה" אני לא יכולה לחבק בזמן ה"בכי", אז לפחות לפני ואחרי.

[u]הראשון, הוא שהרבה פעמים תלונה החוצה היא ביטוי של חוסר נוחות פנימית. למשל ״למה אין מה לאכול״ יכול להיות ״אני רעבה כל כך שאפילו לא מסוגלת לחשוב מה לאכול״. או ״למה חייבים ללכת לסבתא״ יכול להיות ״אני עייפה או לחוצה״.[/u]
את צודקת לגמרי, אני רואה לגמרי שאת צודקת, הרבה יותר קל לקבל תינוק "נודניק" ולהכיל אותו, ואולי עייפתי כי התינוקת הזו כבר הרבה שנים תינוקת שדורשת המון. אני צריכה לזכור שהדגש זה חוסר הנוחות הפנימית שלה.

[u]הרעיון השני שעולה לי הוא שהילדה מחקה את צורת הביטוי של מישהו אחר. מישהו קרוב אליה נוטה להתבטא בשאלות כאלה? אולי אפילו את?[/u]
אני די עצבנית לאחרונה אבל, די יודעת מה אני רוצה (אני רעבה, תעזבו אותי עכשיו), אז אולי פחות אני, אבל אני בהחלט אחשוב מי


[u]אבל אמא היא לא שק חבטות. ואני לא בטוחה שאני צריכה להכיל בלי סוף התנהגות לא נעימה, כי יש מאחוריה צורך אמיתי.[/u]
נכון, בדיוק! רק בשבוע אמרתי לה שנגמר לי המקום במוח לתלונות שלה השבוע. שמעתי כל כך הרבה שלא יכולה להכיל יותר.


[u]תחבירי של שימוש ודיוק במילים, שאנחנו לא מספיק מלמדים אותם. כי מבחינת התוכן לגיטימי לומר שהיא רוצה או לא רוצה משהו.[/u]
אולי לא לגיטימי? אולי שיכתבו לעצמם, או יציירו, בכלל לא בטוח שברור שלאמא יש יכולת אינסופית להכיל את כל התלונות של כל בני המשפחה. שיבחרו מה חשוב להם.

גם אצלנו זה קורה, עם בן 9 , אבל שמתי לב שכשאני מעירה לו אני נשמעת בדיוק כמוהו ("למה אתה כל הזמן מתלונן??").
לפעמים אני חושבת שזה עניין תחבירי של שימוש ודיוק במילים, שאנחנו לא מספיק מלמדים אותם. כי מבחינת התוכן לגיטימי לומר שהיא רוצה או לא רוצה משהו.

וואו! בול גם אצלי. ובאותו הגיל. וכל דבר גם גורר ויכוחים אינסופיים.
לפעמים נדמה לי שכל ההורות המכילה שמתחשבת ברצון הילד היא מקור הבעיה. כי אם הכל פתוח לדיון, אז הכל פתוח. ואי אפשר כל דבר ובכל רגע להסביר את כל מכלול השיקולים שהביאו אותי לקבל החלטה מסויימת.
[u]אפשר להתייחס לכל תלונה כאל בכי, להתעלם מהמלים ולחפש רק את הצורך.[/u]
זה בטח נכון, וגם מתאים לגיל ההתבגרות, שיש הרבה חוסר נוחות פנימית ו/או אינטרקציות חברתיות שמקשות - והכל יוצא על האדם הכי קרוב. אבל אמא היא לא שק חבטות. ואני לא בטוחה שאני צריכה להכיל בלי סוף התנהגות לא נעימה, כי יש מאחוריה צורך אמיתי.

[u]הילדה מחקה את צורת הביטוי של מישהו אחר[/u]
אני חושבת שזה נכון. אולי קצת אני, אבל בודאות הורה אחר ;-) . ואני לא מצליחה להסביר לו עד כמה זה לא נעים לשמוע את זה כל הזמן.

שני רעיונות עולים לי כשאני קוראת את התיאור שלך.

הראשון, הוא שהרבה פעמים תלונה החוצה היא ביטוי של חוסר נוחות פנימית. למשל ״למה אין מה לאכול״ יכול להיות ״אני רעבה כל כך שאפילו לא מסוגלת לחשוב מה לאכול״. או ״למה חייבים ללכת לסבתא״ יכול להיות ״אני עייפה או לחוצה״.
לפעמים אני חושבת שהיה קל יותר כשהילדים היו תינוקות ופשוט בכו במקום להשתמש במלים, כי אז יכולנו לנחש מה הם צריכים לפי המצב במקום לפי מה שהם אומרים, שיכול להיות מטעה. אז בתור תרגיל, אפשר להתייחס לכל תלונה כאל בכי, להתעלם מהמלים ולחפש רק את הצורך.

הרעיון השני שעולה לי הוא שהילדה מחקה את צורת הביטוי של מישהו אחר. מישהו קרוב אליה נוטה להתבטא בשאלות כאלה? אולי אפילו את?

בשני המקרים הפתרון דומה: לעזור לה לנסח מחדש בצורה שפחות תרגיז אותך. לא חייבים כל פעם, אבל כשיש לך סבלנות וכשאת תופסת את זה בזמן -- תנסי להבין יחד איתה מה היא באמת רוצה להגיד ואיך אפשר לנסח את זה בצורה שתתאים גם לך.

בהצלחה!

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הבת שלי בת 12, כל משפט שיוצא מפיה מכיל תלונה וטרוניה. למה לא הודעתי לה שיש שחיה היום? ( הודעת ורשמתי בלוח שנה)
למה אין מה לאכול בבית?(יש)
למה חייבים ללכת לסבתא? אני שונאת אותה
( היא בדרך כלל מתה על סבתא)
הבעיה העיקרית שאני שמה שבחודש האחרון אין לי סבלנות בככל ואני מתפרצת עליה מהר, כי היכולת שלי להכיל את זה פשוט הסתיימה. זה אחרי שנים של שנים עם סבלנות.
איך לוזרים לסבלות ופחות מתעצבנים.?