על ידי משה_אלבאום* » 23 פברואר 2010, 06:51
ניצה ולשאר המטפלים.
למרות שהעמדתי את השיטה כדרך לטיפול שלם, חייבים לדעת להפריד בין חלקיה. בגלל הצורך בעבודה עמוקה בניתי את התהליך המאפשר לנו להתפתח לרמות שלרוב אינן מתאפשרות בתהליכים אחרים, זאת למרות שתהליכים רבים אחרים עושים עבודה טובה וחשובה.
למרות הכתוב, חייבים לדעת להפריד באופן מוחלט (ולפני הטיפול) בין התהליך ההתפתחותי השלם (אוטופי במיקרים רבים מדיי), לבין טיפול ממוקד מטרה בקושי שהילד סובל ממנו. מבחינתי טיפול ממוקד בקושי שהילד סובל ממנו חשוב, נכון ובעל ערך רב יותר, מעבודה על כלל תהליך ההתפתחות של הילד והמשפחה. זאת למרות שמבחינה אוטופית צריך לעזור לכל אחד להגיע למקסימום יכולת ההתפתחות שלו.
בחדר עבודתי, הילדים אינם ניכנסים לתהליכים רגשיים מעבר לתיסכול הנוצר בעקבות התרגול המוטורי. את התיסכול הזה אני מאפשר להם לפרק בדרכים שונות ובעיקר בהומור וצחוק, ובעיקר איני דוחף להעמיק את התהליך בכלים שונים (צעקות, כריות, גלגול במזרון, משחקים אגרסיביים, עיסוי אל הרגש, תנועה אל הרגש ועוד), ואיני דוחף אותם להתמודדות עם התהליך הרגשי העמוק.
לתוך התהליך העמוק אני מכניס רק את המטופלים הדורשים זאת, או את המשפחות המבינות את הנושא, מעוניינות להתמודד איתו ומוכנות לשלם את מחירי ההשתנות.
מיוזמתי איני גורם לילדים ונוער להתמודד עם תהליכים רגשיים עמוקים אלה מעביר אותם את מה שצריך על מנת לשנות את המצב בו הגיעו אלי. הווה אומר לפתח את הרישות הנוירולוגי של המוח ולצמק עד להעלים את הפערים.
מכיוון שרוב מטופליי הם מהסוג של קשיי למידה למיניהם, (קריאה, כתיבה, חשבון, ריכוז, תנועתיו ייתר, ביטחון עצמי) ומכיוון שעל מנת לשנות את קשיי הלמידה והתפקוד הללו ברוב המוחלט של המיקרים לא נידרש להיכנס לתהליכים רגשיים עמוקים, אלה להתמודד עם הקושי המוטורי/חושי הגורם למוח לא לתפקד כראוי (מוטוריקה גסה-עדינה-עיניים-גראפו-חושים), הרי שלאחר התפתחות ושינוי מצבו של הרישות הנוירולוגי באמצעות התירגולים, לרוב נוצר שינוי עמוק ביכולת התפקוד.
במיקרים בהם ישנו קושי רב בביטחון ובדימוי העצמי (שאינו נגרם עקב קושי משפחתי אלה יחסי לקושי הגופני) הרי שהעיסוק העיקרי שלי כמאמן בזמן האימון הוא להראות את השינוי ולאפשר לילד/נער להתמודד עם השינוי מתוך מודעות מלאה ליכולות החדשות שנולדו בעקבות התפתחות המוח.
לרוב זה עושה את התהליך הרגשי ומאפשר את השינו בדימוי ובביטחון העצמי.
כמובן שבזמן האימון של הילד אני מאמן את המשפחה בשינוי טון הדיבור, שינוי הביקורטיות, שינוי היחס והכבוד בתוך המשפחה ועוד. אבל כל זאת ללא כניסה לתהליכים רגשיים ישירים באמצעות טכניקת לכניסה עמוקה אל הרגשות.
לדעתי, ברוב המוחלט של המיקרים של ילדים לפני גיל ההתבגרות אין שום צורך להיכנס לביטוי של תהליכים רגשיים ממוקדים בדחיפתו ו/או עידודו של המטפל.
לדעתי, בתוך גיל ההתבגרות, צריך לאפשר להתליכים כאלו להתרחש רק במידה והמטופל מבין לעומקם של הנושאים הקשורים בכך, המשפחה מבינה לעומק ומוכנה לשלם את מחיר ההשתנות ולבצע כל מה שאני מבקש ונידרש על מנת להשתנות.
ממה שנצפה, ברוב המוחלט של המיקרים אין נכונות לבצע את מה שצריך, למרות מס השפתיים המשולם די ביסודיות, ולפעמים גם אפילו נשמע כנה, (אין זו ביקורת אלה תיאור של המצב בשטח).
קורה גם שמשפחות רבות מוכנות להתחייב לשינוי עד הרגע בו הם צריכים להשתנות. פעמים רבות מדיי קרה שהמשפחה חשבה שהבינה, עד שהיו צריכים לבצע או להשקיע מזמנם ורצונם ורגשותיהם. שם לרוב נפל הטיפול.
בגלל הדברים הנ"ל ודברים רבים נוספים, אני מאמין גדול שכל מה שקשור לקשיים בתהליכי למידה ותפקוד שניתן לשנותם לרוב בחודשים מועטים, צריך להשקיע את רוב העבודה בשינוי הגופני.
לאחר מכן, רק במידה והמשפחה הראתה בגרות אמיתי ומוכנה להיכנס למעמקים אמיתיים מומלץ להיכנס לביטויי הרגש ממוקדי טכניקות.
כמובן שכל רגש שעולה בזמן טיפול גופני חייבים להתמודד איתו ולשוחח על כך, אך אין זו הזמנה להיכנס לטיפול רגשי או למקד תהליכים רגשיים על מנת להגיע לעומקים של הגורם לתהליך הרגשי. על מנת לבצע זאת הייתי נוקט בכל תהליכי ההתמודדות כפי שכתבתי עליהם כאן.
כנתון נוסף, ברוב המוחלט של המיקרים שהגיעו אלי עם: קושי בגבולות, קושי בשליטה באימפולסים הרגשיים (התפרצויות למיניהן), קושי בדימוי העצמי, קשיי למידה למיניהם, נטייה להשמנה, אנורקסיה ונטייה לדיכאון שטיפלתי בהם בשנתיים האחרונות, עבדתי בעיקר על הגורם הגופני, כשמלבד שניים מהמיקרים (מתוך עשרות רבות) לא היה שום צורך להיכנס לתהליכים רגשיים עמוקים.
אלו שניכנסתי איתם לתהליכים רגשיים עמוקים לא היו אלו שנחשבו על ידי בעבר כמחוייבים לתהליך כזה. למשל האנורקסית
ואלו עם הדיכאון לא היו צריכים שום תהליך רגשי בכלל. השינוי הגופני עשה את שלו. מהרגע שהמוח שינה את הרישות הנוירולוגי שבו והתפתח, הפאר בין הפוטנציאל ליכולת המימוש נעלם ואיתו הסימפטומים.
חשוב גם לזכור שכיום לרוב אני לא מטפל במבוגרים, כך שלמזלי איני מחוייב לתהליכים רגשיים עמוקים. כשמטפלים במבוגרים עם מערכת הדחקה ברורה ויציבה, רוב הטכנולוגיה הטיפולית שפיתחתי הינה במקום ונידרשת. כמובן שחשוב לאבחן נכון ולמקד את העבודה על פי הדירוג והצרכים המדוייקים.
[b]ניצה[/b] ולשאר המטפלים.
למרות שהעמדתי את השיטה כדרך לטיפול שלם, חייבים לדעת להפריד בין חלקיה. בגלל הצורך בעבודה עמוקה בניתי את התהליך המאפשר לנו להתפתח לרמות שלרוב אינן מתאפשרות בתהליכים אחרים, זאת למרות שתהליכים רבים אחרים עושים עבודה טובה וחשובה.
למרות הכתוב, חייבים לדעת להפריד באופן מוחלט (ולפני הטיפול) בין התהליך ההתפתחותי השלם (אוטופי במיקרים רבים מדיי), לבין טיפול ממוקד מטרה בקושי שהילד סובל ממנו. מבחינתי טיפול ממוקד בקושי שהילד סובל ממנו חשוב, נכון ובעל ערך רב יותר, מעבודה על כלל תהליך ההתפתחות של הילד והמשפחה. זאת למרות שמבחינה אוטופית צריך לעזור לכל אחד להגיע למקסימום יכולת ההתפתחות שלו.
בחדר עבודתי, הילדים אינם ניכנסים לתהליכים רגשיים מעבר לתיסכול הנוצר בעקבות התרגול המוטורי. את התיסכול הזה אני מאפשר להם לפרק בדרכים שונות ובעיקר בהומור וצחוק, ובעיקר איני דוחף להעמיק את התהליך בכלים שונים (צעקות, כריות, גלגול במזרון, משחקים אגרסיביים, עיסוי אל הרגש, תנועה אל הרגש ועוד), ואיני דוחף אותם להתמודדות עם התהליך הרגשי העמוק.
לתוך התהליך העמוק אני מכניס רק את המטופלים הדורשים זאת, או את המשפחות המבינות את הנושא, מעוניינות להתמודד איתו ומוכנות לשלם את מחירי ההשתנות.
מיוזמתי איני גורם לילדים ונוער להתמודד עם תהליכים רגשיים עמוקים אלה מעביר אותם את מה שצריך על מנת לשנות את המצב בו הגיעו אלי. הווה אומר לפתח את הרישות הנוירולוגי של המוח ולצמק עד להעלים את הפערים.
מכיוון שרוב מטופליי הם מהסוג של קשיי למידה למיניהם, (קריאה, כתיבה, חשבון, ריכוז, תנועתיו ייתר, ביטחון עצמי) ומכיוון שעל מנת לשנות את קשיי הלמידה והתפקוד הללו ברוב המוחלט של המיקרים לא נידרש להיכנס לתהליכים רגשיים עמוקים, אלה להתמודד עם הקושי המוטורי/חושי הגורם למוח לא לתפקד כראוי (מוטוריקה גסה-עדינה-עיניים-גראפו-חושים), הרי שלאחר התפתחות ושינוי מצבו של הרישות הנוירולוגי באמצעות התירגולים, לרוב נוצר שינוי עמוק ביכולת התפקוד.
במיקרים בהם ישנו קושי רב בביטחון ובדימוי העצמי (שאינו נגרם עקב קושי משפחתי אלה יחסי לקושי הגופני) הרי שהעיסוק העיקרי שלי כמאמן בזמן האימון הוא להראות את השינוי ולאפשר לילד/נער להתמודד עם השינוי מתוך מודעות מלאה ליכולות החדשות שנולדו בעקבות התפתחות המוח.
לרוב זה עושה את התהליך הרגשי ומאפשר את השינו בדימוי ובביטחון העצמי.
כמובן שבזמן האימון של הילד אני מאמן את המשפחה בשינוי טון הדיבור, שינוי הביקורטיות, שינוי היחס והכבוד בתוך המשפחה ועוד. אבל כל זאת ללא כניסה לתהליכים רגשיים ישירים באמצעות טכניקת לכניסה עמוקה אל הרגשות.
לדעתי, ברוב המוחלט של המיקרים של ילדים לפני גיל ההתבגרות אין שום צורך להיכנס לביטוי של תהליכים רגשיים ממוקדים בדחיפתו ו/או עידודו של המטפל.
לדעתי, בתוך גיל ההתבגרות, צריך לאפשר להתליכים כאלו להתרחש רק במידה והמטופל מבין לעומקם של הנושאים הקשורים בכך, המשפחה מבינה לעומק ומוכנה לשלם את מחיר ההשתנות ולבצע כל מה שאני מבקש ונידרש על מנת להשתנות.
ממה שנצפה, ברוב המוחלט של המיקרים אין נכונות לבצע את מה שצריך, למרות מס השפתיים המשולם די ביסודיות, ולפעמים גם אפילו נשמע כנה, (אין זו ביקורת אלה תיאור של המצב בשטח).
קורה גם שמשפחות רבות מוכנות להתחייב לשינוי עד הרגע בו הם צריכים להשתנות. פעמים רבות מדיי קרה שהמשפחה חשבה שהבינה, עד שהיו צריכים לבצע או להשקיע מזמנם ורצונם ורגשותיהם. שם לרוב נפל הטיפול.
בגלל הדברים הנ"ל ודברים רבים נוספים, אני מאמין גדול שכל מה שקשור לקשיים בתהליכי למידה ותפקוד שניתן לשנותם לרוב בחודשים מועטים, צריך להשקיע את רוב העבודה בשינוי הגופני.
לאחר מכן, רק במידה והמשפחה הראתה בגרות אמיתי ומוכנה להיכנס למעמקים אמיתיים מומלץ להיכנס לביטויי הרגש ממוקדי טכניקות.
כמובן שכל רגש שעולה בזמן טיפול גופני חייבים להתמודד איתו ולשוחח על כך, אך אין זו הזמנה להיכנס לטיפול רגשי או למקד תהליכים רגשיים על מנת להגיע לעומקים של הגורם לתהליך הרגשי. על מנת לבצע זאת הייתי נוקט בכל תהליכי ההתמודדות כפי שכתבתי עליהם כאן.
כנתון נוסף, ברוב המוחלט של המיקרים שהגיעו אלי עם: קושי בגבולות, קושי בשליטה באימפולסים הרגשיים (התפרצויות למיניהן), קושי בדימוי העצמי, קשיי למידה למיניהם, נטייה להשמנה, אנורקסיה ונטייה לדיכאון שטיפלתי בהם בשנתיים האחרונות, עבדתי בעיקר על הגורם הגופני, כשמלבד שניים מהמיקרים (מתוך עשרות רבות) לא היה שום צורך להיכנס לתהליכים רגשיים עמוקים.
אלו שניכנסתי איתם לתהליכים רגשיים עמוקים לא היו אלו שנחשבו על ידי בעבר כמחוייבים לתהליך כזה. למשל האנורקסית
ואלו עם הדיכאון לא היו צריכים שום תהליך רגשי בכלל. השינוי הגופני עשה את שלו. מהרגע שהמוח שינה את הרישות הנוירולוגי שבו והתפתח, הפאר בין הפוטנציאל ליכולת המימוש נעלם ואיתו הסימפטומים.
חשוב גם לזכור שכיום לרוב אני לא מטפל במבוגרים, כך שלמזלי איני מחוייב לתהליכים רגשיים עמוקים. כשמטפלים במבוגרים עם מערכת הדחקה ברורה ויציבה, רוב הטכנולוגיה הטיפולית שפיתחתי הינה במקום ונידרשת. כמובן שחשוב לאבחן נכון ולמקד את העבודה על פי הדירוג והצרכים המדוייקים.