אוריאל

לדעתי, כל מי שיודע לאבחן, חייב לאבחן אבחון מלא. גם אם לא שמים דגש גדול על כף היד הרי שמי שמבין בכף היד היטב, גם במידה והוא בודק במהירות את הפרמטרים החשובים, הרי שהוא מונע או שיהייה מוכן בטיפול לקשיים שיכולים להתפתח.

מי שאינו יודע לאבחן בכף היד "ובכל זאת" מעוניין לטפל, חייב להבין לעומק שנושא תהליך רגשי הוא מחוץ לתחום הטיפול שלו באופן המחמיר ביותר, במידה והילד לא עבר אבחון אצל מאבחן

זה בעצם העיקר שאמור לסכם את הנושא, וזה כל הנושא מראשיתו.

למרות זאת, אנחנו לא בעיסקי האבחונים אלה בעיסקי העזרה לאחרים הסובלים מקשיי תפקוד ולמידה שונים. האבחון הוא כלי חשוב בדרך.

בנושא התזונה, אני מסכים שמאבחן/מטפל חייב להבין קצת בנושא התזונה. היא אכן משנה את כל התמונה.
מה שאדם מכניס לתוכו זה מה שהוא.
משפט מעניין ההההההה.

יחסית קל מאוד להוציא את הגוף מאיזון. בנוסף למה שאוריאל כתב בנושא התזונה חשוב מאוד להקפיד שילדים שותים מספיק "מים". בעיקר ילדים שעדיין מרטיבים בלילה נמנעים משתייה מהפחד שירטיבו. מכיוון שבלילה יכולים להזיע המון, ילדים אלו יכולים לקום בבוקר עם רמת נוזלים נמוכה במיוחד. לפעמים קורה שהם מתרגלים לזה ממש וחיים בחוסר איזון במערכת הנוזלים של הגוף, שהיא המערכת הגדולה ביותר שקיימת לאדם.
גם ילדים שאינם מרטיבים פעמים רבות אינם מקפידים על שתייה של מים.
חשוב לזכור שכל הנוזלים המכילים סוכרים וצבעי מאכל אינם נחשבים למים, למרות שהם מורכבים ממים.
גם במידה ושותים כל היום ובכמות גדולה יחסית שתייה אחרת כגון תה או קפה או שתייה אחרת שאינה מים, זה מוציאה את הגוף מאיזון, אך זאת ברמה הכימית של נוזלי הגוף ולאו דווקא בנושא כמות הנוזלים.

_*ילד עם קשיי ריכוז, עצבנות, תנועתיות יתר וכו' שמוריד מהתפריט מיצים ממותקים, ממתקים, מוצרי חלב פרה ולפעמים גם קמח חיטה,
משפר את מצבו באופן ברור לפני שקפץ את הקפיצה הראשונה*.

מסכימה עם אוריאל. לאוכל יש משמעות והשפעה על ההתנהגות , על הקשב והריכוז ועל רמת האנרגיה.
לקטגוריה של מאכלים אסורים אני מוסיפה גם צבעי מאכל אסורים.

כל זמן שהמטפל חושב שחלק מרכזי בעבודה הטיפולית בשיטה הוא התהליך הרגשי, ושמותר לו וכניראה גם חייב להכניס את המטופל לתהליך רגשי על מנת להותציאו מהצד השיני אדם טוב יותר או נינוח יותר, חייבים איבחון מקיף הכולל את כף היד וכל שאר הפרמטרים


אני מאבחן כל מי שבא אלי באבחון מלא, הרוב המכריע ילדים, סיבות הפניה יכולות להיות על פני השטח ניתנות לפתרון גופני, בהמון מקרים זה כך,
במקרים אחרים לא.
את עומק הרגשות שיבואו לידי ביטוי בטיפול או אם החלק הרגשי יהפוך למרכזי או צדדי במהלך טיפול של חודשים אני לא יכול לצפות גם עם אבחון מלא.
לא נראה לי מעשי שבמקרה ויש התפתחות במהלך טיפול שמצריכה הפעלת טכניקות רגשיות עמוקות יותר נודיע למשפחה שעל הילד לעבור אבחון כירולוגי.

מאחר ואנחנו בעיסקי אבחונים,
יש עניין אחר שלא מתעסקים בו מספיק באבחון, וחבל, עניין התזונה, ידוע שמספר הילדים הסובלים מקשיי תפקוד שונים הקשורים לעצבנות,
לקשב וריכוז, ושאר צרות שאנחנו מתמודדים איתם עולה באופן מטורף,בעיקר בארצות מפותחות,
יש היום מידע שלא היה פעם על הנזקים העצומים שהאוכל המהונדס
המלא בסוכרים מלחים שומנים וחלבונים שונים עושה לגוף ולמוחות צעירים.
כשבא אלי ילד לאבחון חלק מהתשאול עוסק באוכל, צריך להבין ממש קצת כדי להשיג הרבה,
ילד עם קשיי ריכוז, עצבנות, תנועתיות יתר וכו' שמוריד מהתפריט מיצים ממותקים, ממתקים, מוצרי חלב פרה ולפעמים גם קמח חיטה,
משפר את מצבו באופן ברור לפני שקפץ את הקפיצה הראשונה.

טליה אכן נכון הדבר ואני מסכים איתך.

על מנת למקד את הנשא עוד טיפה, אציין את התכונות המרכזיות בהן לדעתי אסור לטפל בכלל ללא אבחון כף יד מלא. הקוץ בעליה הוא שלא ניתן לדעת האם האדם סובל מזה ממש ללא האבחון. ההתנהגות הדומה לתכונה בלבד, אינה מספיקה על מנת להחליט שאכן הילד או המבוגר סובל מאחת מהתכונות הבאות:

נטייה אבדנית
הפחד להתבגר
צורך ביצירת מצבי לחץ
התפרצויות זעם בלתי נשלטות
בורדר לייין (Border line) התנהגותי
צורך אובססיבי בשליטה

ישנם גם מצבים רבים שלא ניתן להבינם בכלל ללא הממצאים הברורים של כף היד, למרות זאת לא תמיד חשוב לדעת עליהם על מנת לשחרר ילד או נער מקשיי למידה ותפקוד שונים. תכונות אלו יכולות להיות:
מוציא דברים מהקשרם
זהות כוזבת
סוג ואיכות החשיבה והיצירתיות ועוד.

חשוב ביותר להבין את התיאוריה של התהליך הרגשי והתסכול של האדם.
לדעתי הדבר החשוב ביותר להבין נמצא בדירוג הבא:

1. האם קיימת בעיה של רגישות ייתר במערך החושים?

כשישנה רגישות ייתר, תמיד צריך לחשוד שהקשיים הבאים יכולים לנבוע מחוסר וויסות החושים:
קושי בתפיסת המרחב,
קושי בהבנת גבולות והיכולת לשמור עליהן, כולל הקושי לכבד את המרחב של אחרים
קושי בהבנתם ופירושם של מצבים חברתיים,
חרדות, וחרדות נטישה
פחדים,
דיכאון
התפרצויות לא מבוקרות,
מופנמות ייתר,
תגובתיות ללא פרופורציה למצב,
הבנה בוגרת מדיי של האחרים, בעיקר בגילאים מוקדמים.
תחושה שכל העולם משקר (כולל ההורים)
קושי לרצות להתמודד עם מבוגרים או להיות בחברתם.
נטייה לאנורקסיה בעיקר בגיל ההתבגרות ולאחריו.
קשיי קשב וריכוז המובילים לקשיי למידה ועוד.

1. כשישנו מצב של חוסר גימור של המערך המוטורי (קשיי קורדינציה ואינטגראיה) , ולא חשוב באיזו מהמערכות המוטוריות מדובר, ניתן לצפות לקשיים מהסוג הבא:

קשיי קריאה למיניהם (הבנת הניקרא, קיראה איטית, דילוג על מילים או שורות, קושי עם מילים ארוכות, עייפות בזמן הקריאה, תיסכול וחוסר רצון לקרא ועוד)
קשיי כתיבה למיניהם (כתיבה איטית ומעייפת, עייפות באצבעות או בכף היד, כתב לא ברור, תיסכול או התנגדויות לכתיבה או ציור ועוד)
תנועתיות ייתר והיפראקטיביות
קשיי התנהגות למיניהם אך בעיקר הקושי לשלוט על האימפולס הרגשי. (יכול להיראות אימפולסיבי מדיי, יכול להתפרץ ללא פרופורציה לאירוע, חסר סבלנות, מתקשה לשמור על מיקוד לאורך זמן, אינו יכול להפסיק תהליך רגשי שהחל עד שהוא לא מסתיים מעצמו ועוד)
פחדים וחרדות,
חוסר יכולת לסמוך על עצמו ועל גופו,
בישנות או מופנמות ללא סיבה ניראית.
דיכאון,
מתח ועצבנות קבועה
התנגדות למשחקי כדור.
עייפות גדולה מהנידרש במשחקי כדור או פעילות גופנית כלשהי ועוד.

את כל מצבור הנושאים הללו, ניתן לרוב לתקן בעבודה גופנית ללא תהליך רגשי עמוק המכוון על ידי המטפל.
לרוב, התיקון והתפתחותו של המוח באמצעות התירגולים השונים, יספיק על מנת למקד את הדימוי ואת השינוי הנידרש גם ברמה ההתנהגותית. זאת כל זמן שהמטפל מתחילת הטיפול ממחיש ומדגיש כל שינוי קטנטן ומדגים למטופל לאורך כל הזמן מה השתנה בחדר הטיפולים ומחוצה לו.
רמת התיחקור לגבי מה משתנה בבית ובבית הספר בכל פגישה מחדש היא קריטית על מנת לשנות את דימויו העצמי של המטופל.

כמו כן חשוב ביותר לחזור ולהדגיש שללא שינוי התנהגותם של ההורים על פי הנידרש, (טון דיבור, סקפטיות וביקורטיות, תחרותיות, חולשה, חוסר גבולות, גובלות חזקים ונוקשים מדיי ועוד) יקשה ביותר לסיים טיפול בצורה נכונה והמתאימה לילד.

אשמח להמשיך את הדיון בנושא, הוא חשוב במיוחד. אנא מכם כתבו את דעתכם גם כשהיא שונה, אחרת, הפוכה ו/או בכל דרך אחרת לדעתי או לדעת רוב הכותבים
הדיון מעניין .
גם אני חושבת שישנם מקרים שאין צורך להיכנס לתהליך רגשי במקרים של קשיי קוראורדינציה. וויסות חושי. קריאה , כתיבה, וכו'.
גם כשקיים קושי רגשי כמו: חסך בקשר אב . אין צורך להיכנס לתהליך רגשי במידה וקיים קשר טוב עם האם שמסוגלת להכיל את הילד , להבין את קשייו ולתרגל איתו כנדרש.
לעומת זאת, כשקיימים קשיים אחרים נלווים כמו אלה שציינתי בתוספת התנהגות לא נאותה,תפרצויות זעם , קשיים בקבלת גבולות, כוח רצון מועט כתוצאה ממערך
כוחות כושל.צורך לייצר מצבי לחץ ועוד...הרי שהטיפול המוטורי והחושי לא יהיו יעילים וחבל....
מי שאינו יודע ויכול להתמודד עם קשיים אלה ,לטפל בילד ובהורים או לשלב טיפול פסיכולוגי משפחתי שלא יקח על עצמו טיפול מסוג זה.
הנזק יהיה גדול יותר מכל תמורה שיקבל..
כיון שהילד לא ישתף פעולה עם המטפל . לא יתן בו אמון , כיון שירגיש ויבין שגם המטפל אינו מודע לשורש הבעיות והקשיים שלו.

ל אמא מודאגת
צורת תגובה כפי שבנך הגיב, אינה מראה בהכרח על פגיעה רגשית. לפעמים זו גם יכולה להיות פריצת הדרך שתשנה את חייו.
פעמים רבות ראינו שילדים סובלים מקשיים שונים, מפתחים גישה רגשית מאוד עמוקה לקושי. הגישה יכולה להיות חיובית או שלילית גלויה או מודחקת, אך מהרגע שישנה גישה רגשית לקושי, ברגע שהקושי מתחיל להשתנות התהליך הרגשי יכול לפרוץ ולהפוך למצב תיפקודי מסויים לאורך תקופה קצרה או ארוכה.
אין זאת אומרת שזה מצב לא תקין, אך זה כן אומר שחיבים להיות מודעים לכך מראש ולהכין את המטופל ואת ההורה. זהו בעצם התפקיד של אבחון נכון.
במידה והמאבחן/מטפל לא עשה אבחון בכף היד, סביר להניח שהוא לא עבר קורס אבחון בשיטה.
במצב הזה אין לו יכולת להצביע על המצב הרגשי, תכונות האופי, דפוסי התנהגות ומערכת ההדחקה. מסיבה זו הוא לא הכין אותך לנושא.

אני מאוד ממליץ לך לקחת את הצעתה הנדיבה מאוד של טליה ולבדוק מה בעצם צריך וניתן לעשות. אל תחשבי שהמצב חמור כי הוא אינו כזה. לרוב ניתן לתקן את המצבים הללו די בקלות, אך צריך לעשות את הנידרש עבור זה.

מאחל לך בהצלחה רבה. במידה ואכן תעשי משהו הקשור לשיטה על מנת לתקן את המצב, נישמח לקרא על כך לאחר התיקון.

שלום לכולם.
מאז חשיפת המקרה שלי אני ממשיכה לעקוב ולקרוא בתשומת לב את תגובותיכם ועיצותיכם.
תודה ללטליה על רגישותך ונכונותך לאבחן ולתת לי הסברים . אני מאוד מעריכה זאת.
כרגע אני עסוקה בלהבין את גודל התיסכול של בני ושלי. אני כועסת מאוד על שנתתי אמון במטפלת שכיום אינה אמינה עלי.
אני כן מבקרת אותה .משום שרק באמצעות הקריאה באתר אני מבינה שהאיבחון שנעשה לבני אינו איבחון בשיטת אלבאום כפי שציינה בפני מראש.
פניתי אליה בגלל השיטה וההמלצה.
לא ראיתי שהתבצע איבחון כירולוגי .הבנתי מתוך מה שנכתב שהיה עלי לקבל דוח מפורט על קשיים מוטוריים , חושיים וקשיים רגשיים באמצעות האיבחון הכירולוגי .בקשתי ממנה לאור ההמלצה שנכתב כאן את הדו"ח בכתב. לדבריה היא אינה נוהגת לעשות זאת .היא מסתפקת במתן הסברים היכולות והקשיים.
ברור לי שכתוצאה מאיבחון שגוי לא הצליחה לאבחן נכון את בני וכתוצאה מכך גרמה לו נזק רגשי.
המלצתי לה להיכנס לפורום ולקרוא כל מ ה שנכתב .
אינני רוצה לעסוק בנקמה . אחרת הייתי מפרסמת את שמה. אינני רוצה להמשיך לכעוס עליה ועל עצמי כי זה גוזל ממני הרבה אנרגיות ואינו מקדם אותי בדבר..
אני רוצה לתת לזמן לעשות את שלו. רק במצב מאוזן אוכל לדעת כיצד להמשיך הלאה.
תודה לכל מי שהקשיה וייעץ.

כל זמן שהמטפל חושב שחלק מרכזי בעבודה הטיפולית בשיטה הוא התהליך הרגשי, ושמותר לו וכניראה גם חייב להכניס את המטופל לתהליך רגשי על מנת להותציאו מהצד השיני אדם טוב יותר או נינוח יותר, חייבים איבחון מקיף הכולל את כף היד וכל שאר הפרמטרים.

מהרגע שמטפל חושב שהטיפול יהייה טכני בעיקרו ויעסוק בשינוי המצב המוחי של המטופל ועל ידי כך לשחררו מהמצוקות התפקודיות, ללא כניסה מחוייבת לתהליך רגשי כזה או אחר, אלה אישפור של ביטוי הרגש כפי שנוח למטופל (ללא ביקורתיות או דיעה קדומה או טכניקה מחייבת) אם יהייה קיים הצורך, הרי שאבחון גופני מעמיק ונכון + שאלון ותשאול נכון על השאלון יספיק.

במידה וישנו חשש לצורך בתהליך רגשי, או שהטיפול יגרר לתהליכים רגשיים, הרי שחייבים להעביר את המטופל איבחון כף יד אצל מאבחן המבין את הגשר של השיטה לאבחון כף היד .

בכל מקרה שההורים אינם תומכים בתהליך, או אינם מבינים את התהליך או את הצורך שבו, או שאינם מוכנים לעבור את השינוי שהם חייבים לעבור על מנת לאפשר את השינוי של ילדם, והילד אינו עדיין באמצע גיל ההתבגרות (14-15 ומעלה, גיל שמאפשר לשחרר את הילד/נער מהוריו) לא יכנס מטפל לתהליכים רגשיים עם מטופליו.

במידה והמצב אינו מאפשר את התנאים הנאותים לטיפול הרגשי כפי שניכתב בפיסקה זו ורבות אחרות לאורך הבלוג, לא נכון להיכנס לתהליך רגשי עם מטופל.

אוריאל אני מאמין שההתכוונות הראשונית של המטפל היא זו שתקבע איך הטיפול יתפתח.

לדוגמא: היום הגיע ילד בן 7 עצבני מאוד מהנסיעה עם אימו אלי 3/4 שעה. ישב בוכה ומרוגז ואינו מוכן לעבוד.
ניתן להתעמת עם קושי מהסוג הזה בדרכים שונות ורבות, בעיקר כשהילד הגיע אלי לאבחון לפני חודשיים תינוקי וכועס, מגיב לכל קושי ברגשנות רבה. באבחון לקח לי כ 3/4 שעה לגרום לו להפסיק את הבכי שהגיע איתו בגלל משהו שאחותו הצעירה ממנו בשלש שנים עשתה לו בבית.

באבחון ראיתי שאין לו מערכת הצלבה בכלל, במוטוריקה הגסה, העדינה ובעיניים. כמו כן הוא בעל רגישויות ייתר בחוש המגע והריח. אינו יכול לבצע אינטגראציה בין האינטליגנציות בכלל. עוצר את נשימתו עד כדי כך שניראה כאילו ואינו נושם בכלל. רגליו מתנועעות ללא הפסקה וגורמות לכל גופו לתנועתיות ייתר חזקה.
הכל קשה לו ומעצבן.
כשבוחנים את המצב לעומק, ניתן להגיע בקלות להבנה שמוח שהרישות הנוירולוגי שלו אינו מפותח מספיק, יגרום למתח ותיסכול רב והצפת המוח בגירויים. כשהילד רגשן ובעל ידיים ילדותיות, יתקשה ביותר להתמודד עם ההצפה הרגשית שהוא חיי בה באופן תמידי.

ההחלטה שלי הייתה לעבוד על המוטוריקה והחושים ורק על זה. החלטתי מראש להתעלם מהקושי הרגשי, כי כשישנן הפרעות מוחיות בהתפתחות הנוירולוגית מהסוג הזה, אין טעם להתמודד עם הרגש ברמה כלשהי. מה שכן, ניסיתי כל הזמן להיות רגוע אמפאטי חם ואוהב, ולתת לו להתמודד עם התיסכולים שלו בעצמו, תוך כדי המתנה של דקות רבות עד שנירגע בכל פעם מחדש.

כיום, כשהוא מסוגל לקפוץ קפיצות 1-4 הלוך וחזור בקלות תוך כדי שהוא עונה על שאלות רגש, שולט הרבה יותר טוב באצבעותיו ובעיניו, כמו כן במדיטצייה האפור, קל לו מאוד לווסת את ההתפרצויות הרגשיות וכמעת שהן אינן קיימות.

כשהגיע היום בוכה ועצבני, חייכתי אליו, אמרתי לו שיקח את הזמן שהוא צריך על מנת להירגע ולהתחיל את התירגול. הלכתי להכין קנקן תה, כשחזרתי החמוד הזה היה מוכן להתחיל את התירגולים. לא לקח לו יותר משלש דקות לווסת את הדמעות והכעס שהגיע איתו בכוחות עצמו.

נכון שניתן להבין את התמורה בדרכים שונות. מבחינתי מה שהשתנה הוא המוח של הילד הזה ולכן הוא מסוגל לתקשר בין ההמיספירה השמאלית לימנית ועל כן מצליח לווסת את האימפולסים הרגשיים.

הוא סלח לאחותו הצעירה על זה שהיא קיימת, מבלי שעבדתי על כך מעבר לשאלה יחידה באבחון " האם אתה מסוגל לסלוח לאחותך על כך שהיא קיימת" את העבודה על הסליחה ביצע בעצמו וסיפר לי על כך כמה שבועות לאחר האבחון.

לדבריו, בעבר אחותו הייתה הסיבה המרכזית לכך שחייו היו בזבל. היום הוא שולט ברגשות שלו ואינו נותן לה לעצבן אותו יותר, גם כשהיא מכה אותו. הוא ילד מאוד טוב וחיובי והיא ילדה תחרותית ביותר.
בבית הספר הוא מתקדם מאוד גם בלימודים וגם בהתנהגות. יכולת הריכוז שלו גדלה ביותר והמורים הפסיקו להתלונן.

אם אני מסכם את העבודה עם הילד הנחמד הזה, הרי שהעבודה הגופנית בונה את המוח לרמה שהילד מסוגל להשתנות, להתפתח ולווסת את עצמו גופנית רגשית ומחשבתית.

בנושא האבחון המקיף. אני תמיד מבצע אבחון מקיף. זה מה שמאפשר לי לדעת ממה להתעלם ובמהירות, ומה מחוייב המציאות. כמו כן אני יודע את הדירוג ההתפתחותי הנידרש.

במידה ולא מעוניינים להיכנס לתהליכים רגשיים והנושא הוא גימור ההתפתחות של הרישות הנוירולוגי במוח ואיפשור תיפקוד טוב יותר כתלמיד וכאדם, הרי שאיני בטוח האם חייבים להיכנס לתהליכים רגשיים עמוקים, או להיכנס לתהליך רגשי כלשהו. נכון שבעבר טענתי שכך צריך לנהוג. כיום אני חושב שאני יודע יותר טוב ומבין יותר ממה שהבנתי בעבר.

אבחון גופני מוטורי/חושי חייב להיות ברמה המאפשרת לטפל בנושאים הללו בדיקנות ובמהירות. גם את האבחון הזה חייבים ללמוד לעומק וביסודיות.

ניראה לי כחשוב גם לזכור שהמטרה המרכזית של הדרך בה התפתח סטודנט במרכז אלבאום לאורך כל השנים, הייתה לפתח את רמת המטפל למקסימום ניתן על מנת שיוכל להתמודד עם כמה שיותר נושאים וקשיים של המטופלים השונים, כולל עבודה רגשית עמוקה.
מטרת ההתמודדות עם הקשיים השונים ברמה התהליכית רגשית איפשרה קודם לכל לסטודנט להתמודד עם קשייו האישיים, על מנת שיוכל להצליח לאחר מכן להבין את קשיי המטופלים טוב יותר. המחשבה שעמדה מאחורי הצורך לפתח את הסטודנט למקסימום ניתן הייתה שכך הוא יהייה פנוי יותר כאדם ולכן יוכל לטפח אמפטיה ברמה גבוהה הרבה יותר. מכיוון שאני מאמין שאמפטיה ברמה גבוהה מאוד חשובה ליכולת של המטפל, הרי שהקדשתי לכך מאמצים רבים בתהליך התפתחותו של הסטודנט.

אין זאת אומרת שתהליך התפתחותו של סטודנט שווה ערך ובעיקר שווה דרך, למטופל הבא על מנת לפתור קושי מסויים.
נכון שעבודה גופנית מעוררת תיסקולים שונים ולפעמים רמות רגש קשות ביותר. נכון גם שמטופלים בעליי אופי שונה, יכולים לנסות כל מיניי טכניקות על מנת לבדוק את הגבולות ולחצותם כל הזמן ובדרכים קשות.

אין זאת אומרת שמטופלים שאינם כאלו חייבים לעבור את כל מסלול ההכשרה שהסטודנט בשיטת אלבאום עובר או אמור לעבור. אין שום קשר בין הנושאים הללו וטוב נעשה עם נבין זאת ונשאיר את תהליך ההתפתחות של הסטודנט, לעבודה שהוא חייב לעשות על מנת לקבל תעודת מטפל.
את התהליך שמטופל חייב לעבור, צריך למקד באבחון, ורק אותו לבצע ובדיקנות.

ניראה כחשוב שמי שצריך ישאל את עצמו "איך זה שמשה מצליח לסיים בהצלחה רבה ובמהירות יחסית גבוהה מאוד טיפולים מבלי שניכנס לתוך תהליכים גשיים עמוקים"
" איך זה שעל ידי עבודה טכנית בעיקרה ניתן להגיע לשינוי עמוק ביותר ומהיר"

בבקשה, אל תגידו לי שזה בגלל שאני משה אלבאום, זה מעליב את האינטליגנציה שלי ובעיקר את הרמה המקצועית של השיטה.
תמיד הייתי טכנאי, ותמיד אהיה טכנאי. ככל שאני טכנאי טוב יותר ומקפיד על הטכניקות ללא וויתור וללא שאני מתפתה לדיבור ולתהליך הרגשי, כך המטופלים מסיימים מהר ובהצלחה גדולה יותר.
כמובן שכשצריך לדבר או להיכנס לרגש, אני עדיין יודע איך לבצע את זה. לרוב אין צורך.

אני רוצה לחזור ולהזכיר שהפיתוי להיכנס לתהליך רגשי הוא ענק וקיים כל הזמן, כי זה מרתק הרבה יותר, מטפח את האגו ברמה אדירה, גורם לנו להרגיש דברים שקשה ביותר להרגיש ללא התהליך הרגשי של האחר.
למרות זאת ובעיקר בגלל זאת, אני מאוד חושש מהצורך להיכנס לתהליכים רגשיים עמוקים. רק כשחייבים חייבים. בכל שאר הפעמים לא מומלץ אפילו לנסות.

אשמח להמשיך את הדיון בנושא, הוא חשוב במיוחד. אנא מכם כתבו את דעתכם גם כשהיא שונה, אחרת, הפוכה ו/או בכל דרך אחרת לדעתי או לדעת רוב הכותבים.

משה, ניצה,

אני נוטה להסכים עם ניצה, הקושי להפריד בין עבודה מוטורית לרגשית לא
מתבטא בקו חד וברור, התחום אפרורי עם המון אפשרויות שלפעמים נוצרות במהלך הטיפול,
מהניסיון שלי, עוד לא הגיע אלי ילד שהוריו הגדירו את מצבו כסובל מקושי אחד או שניים בכל הנוגע לקשיי למידה,
תמיד יש עניין רגשי ברמה כזו או אחרת.

משה,
מאחר ואנחנו עדיין בנושא האבחון,נחזור לאמא מודאגת, על איזה אבחון היינו ממליצים היום לאם שבאה עם ילד בעל רגישויות יתר וקשיי קשב וריכוז?
רוב הכותבים וגם אני הניחו שברור שצריך היה אבחון מקיף.

ממה שכתבת בשתי הפיסקאות האחרונות יכול להיות מובן שבמקרה זה, וברוב המקרים של ילדים הבאים לטיפול בשיטה לא צריך אבחון מקיף.

ניצה ולשאר המטפלים.

למרות שהעמדתי את השיטה כדרך לטיפול שלם, חייבים לדעת להפריד בין חלקיה. בגלל הצורך בעבודה עמוקה בניתי את התהליך המאפשר לנו להתפתח לרמות שלרוב אינן מתאפשרות בתהליכים אחרים, זאת למרות שתהליכים רבים אחרים עושים עבודה טובה וחשובה.

למרות הכתוב, חייבים לדעת להפריד באופן מוחלט (ולפני הטיפול) בין התהליך ההתפתחותי השלם (אוטופי במיקרים רבים מדיי), לבין טיפול ממוקד מטרה בקושי שהילד סובל ממנו. מבחינתי טיפול ממוקד בקושי שהילד סובל ממנו חשוב, נכון ובעל ערך רב יותר, מעבודה על כלל תהליך ההתפתחות של הילד והמשפחה. זאת למרות שמבחינה אוטופית צריך לעזור לכל אחד להגיע למקסימום יכולת ההתפתחות שלו.

בחדר עבודתי, הילדים אינם ניכנסים לתהליכים רגשיים מעבר לתיסכול הנוצר בעקבות התרגול המוטורי. את התיסכול הזה אני מאפשר להם לפרק בדרכים שונות ובעיקר בהומור וצחוק, ובעיקר איני דוחף להעמיק את התהליך בכלים שונים (צעקות, כריות, גלגול במזרון, משחקים אגרסיביים, עיסוי אל הרגש, תנועה אל הרגש ועוד), ואיני דוחף אותם להתמודדות עם התהליך הרגשי העמוק.
לתוך התהליך העמוק אני מכניס רק את המטופלים הדורשים זאת, או את המשפחות המבינות את הנושא, מעוניינות להתמודד איתו ומוכנות לשלם את מחירי ההשתנות.

מיוזמתי איני גורם לילדים ונוער להתמודד עם תהליכים רגשיים עמוקים אלה מעביר אותם את מה שצריך על מנת לשנות את המצב בו הגיעו אלי. הווה אומר לפתח את הרישות הנוירולוגי של המוח ולצמק עד להעלים את הפערים.

מכיוון שרוב מטופליי הם מהסוג של קשיי למידה למיניהם, (קריאה, כתיבה, חשבון, ריכוז, תנועתיו ייתר, ביטחון עצמי) ומכיוון שעל מנת לשנות את קשיי הלמידה והתפקוד הללו ברוב המוחלט של המיקרים לא נידרש להיכנס לתהליכים רגשיים עמוקים, אלה להתמודד עם הקושי המוטורי/חושי הגורם למוח לא לתפקד כראוי (מוטוריקה גסה-עדינה-עיניים-גראפו-חושים), הרי שלאחר התפתחות ושינוי מצבו של הרישות הנוירולוגי באמצעות התירגולים, לרוב נוצר שינוי עמוק ביכולת התפקוד.

במיקרים בהם ישנו קושי רב בביטחון ובדימוי העצמי (שאינו נגרם עקב קושי משפחתי אלה יחסי לקושי הגופני) הרי שהעיסוק העיקרי שלי כמאמן בזמן האימון הוא להראות את השינוי ולאפשר לילד/נער להתמודד עם השינוי מתוך מודעות מלאה ליכולות החדשות שנולדו בעקבות התפתחות המוח.
לרוב זה עושה את התהליך הרגשי ומאפשר את השינו בדימוי ובביטחון העצמי.

כמובן שבזמן האימון של הילד אני מאמן את המשפחה בשינוי טון הדיבור, שינוי הביקורטיות, שינוי היחס והכבוד בתוך המשפחה ועוד. אבל כל זאת ללא כניסה לתהליכים רגשיים ישירים באמצעות טכניקת לכניסה עמוקה אל הרגשות.

לדעתי, ברוב המוחלט של המיקרים של ילדים לפני גיל ההתבגרות אין שום צורך להיכנס לביטוי של תהליכים רגשיים ממוקדים בדחיפתו ו/או עידודו של המטפל.
לדעתי, בתוך גיל ההתבגרות, צריך לאפשר להתליכים כאלו להתרחש רק במידה והמטופל מבין לעומקם של הנושאים הקשורים בכך, המשפחה מבינה לעומק ומוכנה לשלם את מחיר ההשתנות ולבצע כל מה שאני מבקש ונידרש על מנת להשתנות.
ממה שנצפה, ברוב המוחלט של המיקרים אין נכונות לבצע את מה שצריך, למרות מס השפתיים המשולם די ביסודיות, ולפעמים גם אפילו נשמע כנה, (אין זו ביקורת אלה תיאור של המצב בשטח).

קורה גם שמשפחות רבות מוכנות להתחייב לשינוי עד הרגע בו הם צריכים להשתנות. פעמים רבות מדיי קרה שהמשפחה חשבה שהבינה, עד שהיו צריכים לבצע או להשקיע מזמנם ורצונם ורגשותיהם. שם לרוב נפל הטיפול.

בגלל הדברים הנ"ל ודברים רבים נוספים, אני מאמין גדול שכל מה שקשור לקשיים בתהליכי למידה ותפקוד שניתן לשנותם לרוב בחודשים מועטים, צריך להשקיע את רוב העבודה בשינוי הגופני.
לאחר מכן, רק במידה והמשפחה הראתה בגרות אמיתי ומוכנה להיכנס למעמקים אמיתיים מומלץ להיכנס לביטויי הרגש ממוקדי טכניקות.

כמובן שכל רגש שעולה בזמן טיפול גופני חייבים להתמודד איתו ולשוחח על כך, אך אין זו הזמנה להיכנס לטיפול רגשי או למקד תהליכים רגשיים על מנת להגיע לעומקים של הגורם לתהליך הרגשי. על מנת לבצע זאת הייתי נוקט בכל תהליכי ההתמודדות כפי שכתבתי עליהם כאן.

כנתון נוסף, ברוב המוחלט של המיקרים שהגיעו אלי עם: קושי בגבולות, קושי בשליטה באימפולסים הרגשיים (התפרצויות למיניהן), קושי בדימוי העצמי, קשיי למידה למיניהם, נטייה להשמנה, אנורקסיה ונטייה לדיכאון שטיפלתי בהם בשנתיים האחרונות, עבדתי בעיקר על הגורם הגופני, כשמלבד שניים מהמיקרים (מתוך עשרות רבות) לא היה שום צורך להיכנס לתהליכים רגשיים עמוקים.

אלו שניכנסתי איתם לתהליכים רגשיים עמוקים לא היו אלו שנחשבו על ידי בעבר כמחוייבים לתהליך כזה. למשל האנורקסית
ואלו עם הדיכאון לא היו צריכים שום תהליך רגשי בכלל. השינוי הגופני עשה את שלו. מהרגע שהמוח שינה את הרישות הנוירולוגי שבו והתפתח, הפאר בין הפוטנציאל ליכולת המימוש נעלם ואיתו הסימפטומים.

חשוב גם לזכור שכיום לרוב אני לא מטפל במבוגרים, כך שלמזלי איני מחוייב לתהליכים רגשיים עמוקים. כשמטפלים במבוגרים עם מערכת הדחקה ברורה ויציבה, רוב הטכנולוגיה הטיפולית שפיתחתי הינה במקום ונידרשת. כמובן שחשוב לאבחן נכון ולמקד את העבודה על פי הדירוג והצרכים המדוייקים.

משה
קצת קשה לי להתחבר לניסיון שלך להפריד בין שני סוגי טיפול.
_לטפל בקשיי למידה דרך התיקון המוטורי, ללא שום עיסוק בתחומים התהליכיים רגשיים בדרך כלשהי.
_
אני יכולה לקבל את החלוקה הזו רק אם הטיפול נעשה בתחומי בית הספר או /ו בקבוצות כפי שהיה מקובל בסטאז'. ולדעתי גם שם מתרחשים תהליכים מינורים.הפעילות שם לא מאפשרת משהוא אחר וכל שינוי הכי קטן הוא מבורך וחשוב ויותר טוב מכלום.
.
אני רוצה לשאול אותך בכמה מהטיפולים שלך לא עלו כלל רגשות כל שהם-כמו כעס, עצב , שימחה, שינאה, קנאה, או תיסכול.התנגדויות, או ויתור, ואני מתכוונת לטיפולים שלמים לאורך זמן לא למפגש בודד.

במידה והתעלמנו ולא התיחסנו, מעלנו בתפקידנו. כי מה שקורה בחדר קורה גם בחיים מחוץ לחדר ואם לא נתיחס ולא נבין פיספסנו. עשינו חצי עבודה.

מגיעים אלינו המון ילדים שעברו ריפוי בעיסוק. ונשאלת השאלה למה? המרפאות בעיסוק עושות עבודה מאוד דומה לשלנו אם כך מדוע הילדים מגיעים שוב,לדעתי זה בגלל שנעשית חצי עבודה אין שם את המקום הטיפולי שמאוורר ונותן מקום לרגש. מקום שמקשיב למה אני מרגיש כשקשה לי, מקום שעוזר לא רק להתגבר על הקושי . אלא עוזר גם להתגבר על מה שהקושי הזה עשה לי.

זו רק דוגמא אחת מיני רבות למה אני לא יכולה להבדיל ולהפריד או לקיים סוגים שונים של טיפולים.

למטפלים המבצעים רק את האיבחן המוטורי + שאלון בלבד, אני מקוה שידוע לכם שרמת האבחון הזו מספיקה היטב על מנת לטפל בקשיי למידה דרך התיקון המוטורי, ללא שום עיסוק בתחומים התהליכיים רגשיים בדרך כלשהי.
במידה וזה לא היה ברור, אני מקווה שהכתיבה הזו הבהירה את המב.

מה שמותר למטפל לעשות ללא אבחון או עם אבחון חלקי
אבחן ברמה זו מאפשר לכם לטפל היטב בכל מה שקשור ליציבה גמישות והרפייה.
קשיי קריאה כתיבה חשבון, וויסות החושים.
בכל מקרה הרי שתחומים אלו אמורים להיות רוב העבודה של השיטה ורוב הכלים הטובים המשנים במהירות את מצבו הרגשי נפשי תפקודי של האדם, מבלי שהיה צורך כלשהו להיכנס תהליך רגשי מכוון או ממוקד מטרה.

מה שאסור למטפל לעשות ללא אבחון מלא:
עוסוי ועיסוי אל הרגש (מותר עיסוי לשיחרור שרירים "בלבד" ללא כניסה לסיבות הרגשיות שגרמו לקושי בשריר)
תנועה אל הרגש (כל התנועה של שנה א' מותרת ומומלצת, גם כאן ללא כניסה כלשהי לתהליך הרגשי שהתנועה יכולה להוביל)
עיסוק בתהליכי התחזקות רגשית (אלה בעקיפין כתוצאה מההתחזקות הגופנית ללא כניסה ממוקדת לתהליך הרגשי בעצמו)
עבודה על ביטויי רגש מכוון בכלים ממוקדים כגון - הכאת כריות, צעקות מכוונות, פתיחת בכי ועוד
דיבור היכול להוביל לשיחות נפש או לפתיחה של מה הילד מרגיש ברמה הרגשית (ללא קשר לאיך הוא מרגיש בעקבות השינויים המוטוריים החלים בעקבות הטיפול, זאת מותר ורצוי)
בתרגילי הכוח אסור להיכנס לצד הרגשי של מה מחליש את המטופל (בעיקר לא באמצעות שאלות מכוונות לנושא)
תהליך הסליחה או מצב היכול להוביל לצורך בתהליך הסליחה ברמה כלשהי
התמודדות עם הפרעות התנהגות למיניהן

בכל התחלה של תהליך רגשי בו הילד מתחיל לבכות, לכעוס, לשנוא (מבלי שזה קשור ישירות לתרגול המוטורי עצמו), או שהוא מתחיל להיזכר בחוויות של התעללות כלשהי, או להעלות כעסים על המשפחה ו/או על עצמו, ו/או תהליכים רגשיים מהסוג הזה ואחרים, על המטפל להעביר את המטופל איבחון אלבאום מלא הכולל אבחון כף היד או להעבירו למטפל/מאבחן המתמצא באבחון כף היד.

אנא, בוא ננסה לשמור על השיטה ולא להפכה לכלי שלא מצליח לעשות את מה שהוא מיועד ויכול לעשות.

אם לא היו מאבחנים טובים היכולים לבצע את האבחון עבור המטפלים שאינם יודעים אבחון, היה ניתן להבין את המצב.
אם לא היה ניתן ללמוד קורס אבחון ברמה טובה, לא הייתי מעלה את הנושא. אך הקורס קיים וניתן ללמוד אותו.

לכל הקוראים והכותבים

אכן ידוע שישנם מטפלים המטפלים ללא אבחון בשיטה. כמו כן ישנם מטפלים שמטפלים עם אבחונים שאינם האיבחונים המתאימים לשיטה ומטפלים המטפלים עם אבחונים שהם כאילו איבחוני השיטה.

ניראה לי שחשוב ביותר להבין את הנושא לעומק ולדחוף לכך שהמצב הזה יפסק.

האבחון בשיטה כולל:

1. שאלון המקיף מההיריון ועד לרגע האבחון את קורות חייו ותפקודו של המאובחן והמשפחה.
2. תשאול מקיף על השאלון. על מנת לרדת לעומקם של נתונים שבשאלון.
3. אבחון של מערכת החושים (כל חוש והאבחון המתאים לו).
4. אבחון של המערך המוטורי - גסה - עדינה- עיניים - גראפו מוטוריקה - יציבה - גמישות
5. אבחון כירולוגי המותאם לשיטת אלבאום. זהו אבחון כירולוגי שונה מאוד מהאבחון של הולצמן למרות שהבסיס של הולצמן הוא הבסיס לאבחון הזה. ללא הגשר של האבחון לתפקודי השיטה, קשה ביותר להשתמש באבחון הולצמן על מנת לטפל בכלים של השיטה.
6. מסקנות האבחון
7. המלצות להורים ולמערכת החינוך
8. המלצות למטפל (בניפרד מדו"ח האבחון, הן עבור המטפל בלבד ואינן מגיעות להורים).

אני באמת מקווה שבקרוב יתאפשרו התנאים בהם כל הורה ידע מה לצפות מהשיטה, ועל ידי כך נוכל להגיע לרמת ציפיות מותאמת לכולנו.

למטפלים שמטפלים ללא אבחון, אני רוצה להמליץ שילמדו אבחון ועל ידי כך ישוו את עבודתם לעבודה של המטפלים עם אבחון. לרוב העבודה שלהם תשתבח ביותר כתוצאה מכך.

מה שבטוח הוא שבגלל שאנחנו רק בני אדם, תמיד תיהיינה אבחנות לא מספיקות, לא מדוייקות מספיק וגם טעויות. לפחות מי שמאבחן מנסה כל שביכולתו על מנת להבין את המצב ולשפר עד כמה שניתן, לאומת זה המטפל ללא אבחון יורה לכל כיוון, מבלי שישנה מטרה מובנת וברורה מעבר לסיבות הפנייה,. לרוב סיבות הפנייה אינן משקפות את מה שצריך לעבוד עליו או את הסיבות למצב.

בעיקר כשהמטפל מרשה לעצמו לבצע תהליכים רגשיים עמוקים כגון גילגול במזרון, עיסוי הפותח תהליך רגשי, התחזקות העוברת דרך הסיבות הרגשיות לחולשה, התמודדות בין הורים לילדים, עבודה מול אנשי מקצוע שונים כשהמטרה היא לחזק את הילד ועוד, עבודה ללא אבחון לא רק אסורה אלה היא חסרת אחריות ברמה מסוכנת ממש.

טליה
מסכימה עם כל מה שכתבת.
ניסחת זאת באמפטיה ורגישות רבה.
נגעת באופן אנושי והוגן בכל הנוגעים בדבר.
נתת פתרון נפלא לקושי הרב של האם והילד.
תודה.
למדתי

אני לא בטוחה שאמא מודאגת מדברת על אותו אבחון שכולנו (מטפלים ומאבחנים) כאן מדברים.
יש לי תחושה שהתרחש כאן קצר בתקשורת ביננו לבין האם.
ייתכן, והאבחון שהאם מתארת הוא לא אותו אבחון שאנו מתכוונים ודורשים.
ידוע, שיש אצלינו מטפלים שמבצעים רק את האבחון המוטורי+תישאול.
ויש שמבצעים את האבחון המעמיק.

טליה, אני מצטרפת בלב שלם לכל המלצותייך

_*לשאלתך האם זה תמוה שישנם אנשים שלא עושים אבחון?
נראה לי שעניתי לך.*
אורנה פרידמן
לא שאלתי את השאלה. העלנו את הנושא הנ"ל בעבר.
השאלה שנשאלה היתה:"מדוע לא נימסר לאם דו"ח איבחון? בהחלט נראה תמוה."

לדברי האם: הילד עבר איבחון אך תוצאותיו נמסרו לה בע"פ. אני רוצה להאמין בכל ליבי שהאיבחון התבצע כיאות וביושר והוגדר בהתאם..
הוספתי, כי במידה ובכל זאת נעשה איבחון לפי השיטה אך משום מה לא נמסר לאם בכתב. יש לבקש אותו מהמאבחנת+השאלון כדי שמאבחן נוסף ישב עם האם
ויתן לה הסבר נוסף .

לאור רגישותי לנושא אני פונה אליך אמא מודאגת

ומציעה לך לשוחח עם בנך ולאבחן אותו ללא תשלום .להסביר לך את המימצאים בהמשך ולהפנות אותו למטפל המתאים..
אפשר לומר לילד שאת כאם רוצה עבורו את המטפל הטוב ביותר.בחרת במי שבחרת בגלל המלצות טובות עליה ובזכות היותה מטפלת טובה.
קורה לפעמים,שיש חוסר הבנה או טעות שנעשתה למרות הרצון הטוב של המטפל לעשות את הטוב ביותר עבורו .
דבר שעלול לקרות גם בין הורים לילדים.(הכי הרבה "טעויות")אפשר בהזדמנות זו לדבר על הטעויות שלכם כהורים ולבקשליחה מהילד.
במידה והמטפלת נהגה בדרכה ופגעה בו בטעות. חשוב לסלוח לה.
(חשוב להדגיש שגם היא סובלת מאוד מהמקרה) יש להדגיש בפניו על המפגשים החיוביים .הרגשתו הטובה איתה והתקדמותו .
להבטיח לילד שהפעם הוא זה שיבחר לעצמו את המטפל הטוב עבורו רק לאחר התנסות.

טליה, מצטערת שלא התייחסתי לדברייך,
שלחנו פחות או יותר במקביל.

לשאלתך האם זה תמוה שישנם אנשים שלא עושים אבחון?
נראה לי שעניתי לך.

אוריאל, שבוע טוב
אין לי מטרה להכנס כאן ולצדד האם היה נכון או לא נכון לנהוג כפי שנהגו.
( לא חושבת שזה המקום )
לגבי, האבחון כבר דיברנו בעבר בחשיבותו.
אך, אנחנו יודעים שכיום עדיין ישנם מטפלים בשיטה שמקיימים טיפולים ללא אבחון ( ולא ארחיב כעת בעד או נגד האבחון ) .
ומה שאני טוענת שאנחנו צריכים לזכור שזה עדיין ישנו בשטח .
ייקח זמן עד שהאבחון יכנס כטאבו ויושרש כחלק בלתי נפרד מהשיטה כולה.
וכל עוד האבחון לא ברמה הזו לא ניתן להגיע בטענות לאף אחד.
( לעמותה יש עבודה רבה בנדון ) .

נכון, התיאור של האם אינו פשוט,
כפי הנראה, התרחשה כאן סיטואציה לא קלה בכלל!
ולדעתי, מן ההכרח לתקן את המצב.

ולא, איני חושבת שזה מאוחר לגשת לאבחון כעת.

לעיתים, אנחנו כאנשי מקצוע טועים,מועדים, לא מצפים,,,
אפילו, אם יש אבחון זה לא בהכרח פותר אותנו מחלילה לשגות בהחלטותינו המקצועיות.
( ושלא חלילה נבוא לידי ניסיון )

אסיים במספר מילים מתוך שירו
של בועז שרעבי-
לתת,

"לראות בתוך הנפילה
שיש מקום למחילה
תמיד אפשר שוב להתחיל
כמו יום חדש כמו כרגיל
לתת."

אני לא מצליח להבין את ההמלצות לאבחון בשיטה, אם נעשה אבחון אז אין צורך בכך
זאת שאלת המאה.האם המאבחנת הינה מאבחנת בשיטת "אלבאום" או מאבחנת פסיכוטראפיסטית ?
מדוע לא נימסר לאם דו"ח איבחון? בהחלט נראה תמוה.
אני הצעתי לעבור שוב על האיבחון ולהסביר לאם שוב את הפרמטרים. מותר ורצוי לפעמים לעבור גם על איבחון של מאבחן.
גם רופאים מומחים עשויים לאבחן ולטפל בצורה שונה.

ואם לא נעשה אבחון אז זה קצת מאוחר ,לא כך?...
האם משתמע מכך שהכל אבוד ואין פתרון???

הילד לא הסכים ובקש ממנה שתשחרר אותו. היא המשיכה בלחץ. הילד נלחץ צעק ובכה ונכנס לפניקה. העיניים החלו להתגלגל.

המטפלת התקשרה והסבירה לי שזו תגובה אופינית לקשיים שלו וחייבים להמשיך בטיפול ולא לוותר לו.

אורנה פרידמן

הדברים החמורים נמצאים פה ולא במה שנכתב ע"י אחרים.

אני לא מצליח להבין את ההמלצות לאבחון בשיטה, אם נעשה אבחון אז אין צורך בכך, ואם לא נעשה אבחון אז זה קצת מאוחר ,לא כך?...

לדעתי, נאמרים כאן דברים מעט חמורים.
ויש כאן מעין " משפט שדה " למטפלת שקולה לא נשמע ואין זה תפקדינו כאנשי מקצוע,
לשכנע, להמליץ או להורות על המשך או חוסר טיפול במסגרת הפורום הזה.
לדעתי, הפורום כן מאפשר אינפורמציה וחובה עליו ( דעתי האישית ) להאיר,לעיר,להציע ולהמליץ על אופציות אחרות\נוספות מנקודות זווית שונות,
וזאת על-מנת לנסות להבהיר ולתקן את המצב הנוכחי.
אני סומכת על האמא- שתעשה שימוש נכון באינפורמציה הניתנת כאן .
תוך רגישות ותשומת לב, מה היא כאמא רואה לנכון למען בנה.
לדעתי,זה לא נכון לנקוט בגישה " שוברים את הכלים ולא משחקים " - להרים ידיים, לחתוך טיפול וכ"ו....
כן, הייתי חוזרת למפגש עם המטפלת או אפילו הייתי מציעה שהמטפלת תקפוץ אליכם למפגש ביתי ( ולא בהפתעה )
אם ישנה התנגדות רבה.
התרחשה כאן סיטואציה שהייתה לא פשוטה בכלל למעורבים בה,
יש לתת עליה את הדעת ולקיים בירור.
כפי שטליה הציעה- בהחלט נכון וחשוב לעשות אבחון מעמיק עפ"י השיטה.
האבחון זה יכול לסייע ולהאיר את המשך הטיפול.
על מה חשוב לעבוד,
עם מי חשוב לעבוד,
איך חשוב לעבוד,
ועוד....

ייתכן, והאבחון יבהיר את התמונה העמומה שנוצרה.

בהצלחה רבה

אמא מודאגת,
רגשת אותי במילותייך,
_עכשיו אני מעריכה אותה כפל כפליים.....
בינתיים אני מרגישה כאדם שהולך לאיבוד ביער עבות יחד עם ילד שיקר לי ואינני מוצאת את הדרך הביתה._

מאחלת לך שנזכה ביום מן הימים (בקרוב ) לכנותך אמא-מאושרת

@}

שבת-שלום לכולם

דיון נהדר, אהבתי

אמא _מודאגת
בניגוד לקודמי אני לא חושבת שיש הכרח לחזור לטיפול אצל אותה מטפלת. מתוך " ידע אישי" כאשר קורה דבר כזה לילד שהוא כל-כך רגיש בכל החושים אין סיכוי שבעולם שהוא יסכים לחזור אליה.וזה לא מפני שאין לו גבולות, או נימוסים. זה מפני שגם לו יש קוים אדומים,ועלינו לכבד אותם.
את כותבת שהוא תלמיד טוב, חשוב לי שתדעי שזה לא מובן מאיליו, שתדעי שהוא משקיע פי אלף יותר מאמצים על מנת להתעלם מכל ההפרעות החושיות ולהתרכז וללמוד. חישבי כמה מאמץ הוא משקיע בלא להריח את כל הריחות מסביב . כי הוא מריח את הסנדוויצים של כולם את זה עם הנקניק ואתזה עם הטונה, ואת הנעלים של השכן ואת הבושם של המורה, קשה מאוד ללמוד כשאתה מתאפק לא להקיא. (וזה רק חוש אחד)
את כותבת שהוא קם ויוצא מהכיתה. צריך להבין שהוא יוצא כאשר הוא אינו יכול יותר- אין מה לכעוס עליו אלא לכבד את זה שהוא יודע מתי הגיע לסף היכולת שלו. צריך להסביר למורה שזה נעשה לא על מנת להרגיז, ולא מתוך רצון לשבור גבולות וסמכות, הוא פשוט לא יכול אחרת..
כמו כן אני נגד המחשבה שאפשר לעשות דברים בכוח, לאלץ אותו לעשות. יש מקום להסביר ולהכין, ולבנות את היכולת להתמודד עם תרגילים שהם קשים או מאיימים.
אני מסכימה עם מה שנאמר על הקושי לגדל ילד עם רגישות חושית. וההורים אכן לא אשמים. ההדרכה הייתה צריכה להינתן כבר בטיפת חלב, ואז היו נכסכות הרבה בעיות וקשיים ועוגמת נפש.
צודקת טליה לגבי האבחון, וההמלצה שלה לגבי הספר של משה היא דבר שכדאי לאמץ.
אמליץ לך על עוד שני ספרים שמפשטים את ההבנה בנושא .האחד הוא " הילד הלא מתואם" כתב קרול סטוק קרנוביץ. השני " ילד שלי מיוחד" שכתבה עירית חגי שהיא פסיכולגית חינוכית והתפתחותית. הספרים מדברים בדיוק על הקשיים בקליטה החושית. עירית חגי מקדישה את הספר

" לאימהות שלא הפסיקו אף פעם להילחם
לאבות שלא התייאשו
לגננות שעודדו ולא הפסיקו לחייך
למורים שהאמינו ותמכו
למטפלים שהאמינו שאפשר גם אחרת
ולילדים שלא ויתרו ולא נכנעו"

זיכרי שהילד שלך יודע כל כך טוב מה מה אפשרי לו ומה לא, הקשיבי לו הוא אינו בורח מאחריות. תהייה שם בשבילו עם ים האהבה שיש בך האמון יחזור עם הזמן.

"_*קבלתי המלצה על המטפלת שגם איבחנה אותו. לדבריה השתלמה גם בפסיכוטרפיה .אינני יודעת להסביר בוודאות איזה סוג של איבחון היא ביצעה.
ההסברים לאיבחון נאמרו בע"פ.(את חלקם שכחתי)*_"

• אמא מודאגת^

מאוד מוזר שמאבחנת בשיטת:"אלבאום" סיכמה איתך את האיבחוןן בעל פה.
איבחון בשיטה כולל שאלון בשיטה. איבחון מוטורי וחושי ואיבחון כירולוגי בכפות הידיים.
את אמורה לקבל דו"ח מפורט מאוד לגבי היכולות והקשיים של ילדך כפי שהתגלו באיבחון.
את לא אמורה לזכור את כל הממצאים והפרמטרים.
הייתי מציעה לך בשלב זה לבקש מהמאבחנת דו"ח איבחון שנקרא: איבחון : m.c.q
זו זכותך המלאה לקבל אותו.
לאחר מכן להראות את האיבחון הכולל איבחון כפות ידיים למאבחן שמומלץ ע"י משה שנמצא קרוב למקום מגוריך.
שווה ומומלץ לעבור שוב על האיבחון עם מאבחן/ת נוסף כדי שיתרשם ותוכלי לקבל חוות דעת נוספת.
איבחון בשיטה שנעשה נכון אמור להיות מובן וברור לכל מאבחן בשיטה.
כך ,שיוכל להדריך אותך בהמשך גם ללא נוכחות הילד בשלב מסוים.
כמו כן, כדאי לך לקרוא את הספר של משה . כך תקבלי מידע רב שעשוי לעזור לך להבין יותר ולעשות יותר.
בהצלחה

אמא מודאגת על מנת לנסות להרגיע אותך (במידה וניתן) אני חייב לציין שילדים עם רגישויות ייתר תמיד מתקשים להרגיש שהם מובנים. מכיוון שהם מודעים לנושאים רבים שאחרים אפילו אינם יודעים שקיימים, ומכיוון שלרוב הם רגישים למצבם הרגשי/נפשי של האחרים וחווים כל תהליך רגשי של האחר כמתקיים בתוך גופם, אין לך כאם שלא עברה הכשרה בנושא, כלים על מנת להבין את מקומו ומצבו הגופני והרגשי. לכן נסי לא להרגיש אשמה (קל להגיד)

כתוצאה מכך כל הורה לילד כזה מתקשה להבין את ילדו לעומק. רק במידה וההורה סובל מרגישות ייתר בעצמו הוא יכול לנסות ולהבין את הילד, וגם זה לא מתכון בטוח להצלחה.

פגשתי ילדים רבים בעלי רגישויות ייתר להורים שבאמת ובתמים מנסים הכל על מנת להבין ולעזור, מבלי שבעצם יש להם מושג אמיתי מול מה הם עומדים.

אין זו אשמת ההורה ביכלל

זוהיא אשמת המערכת שאינה יודעת לחנך הורים וללמד את מה שצריך, במיקרה הזו המצב חמור קצת יותר כי המערכת אינה יודעת איך לטפל בקשיים של רגישויות ייתר והכלים העומדים לרשותם אינם מספיקם גם לא במיקרה.
לרוב מפנים את הנושא לפסיכולוגים במיקרה הטוב ולפסיכיאטרים במיקרה החומור יותר. לשני המקצועות הללו אין כלים לטפל ברגישויות ייתר או להבינה ברמה כלשהי.
עבודתם של מרפאים בעיסוק אינה מספיקה ולרוב אינה מטפלת בכלל ברגישויות שאינן של העור. גם העבודה על העור דרך עיסוי ושיפשופים של העור אינה מספקת ביכלל ולרוב אינה משחררת את הסובל מקשייו.

אני מאוד ממליץ לשבת עם בנך מול המחשב והבלוג הזה, ולאפשר לו לקרא את מה שניכתב ולדון איתו לעומק על כל ההשלכות של הנושא.
אני מאמין שברגע שהוא יבין שישנו ניסיון אמיתי להבין את הקושי ושישנם כלים על מנת לעזור לו (גם אם עדיין לא הופעלו מספיק או נכון) הוא יכול להתחבר לנושא ברמה אחרת.

במידה ושום דבר לא יעזור, אני מאוד ממליץ שתורידי למחשב של בנך את הספר האינטרנטי שלי ותלמדי ממנו ביחד עם בנך את נושא הוויסוט של מערכת החושים (כתוב ומפורט לעומק).

חשוב ביותר להבין ולזכור כל הזמן, שכל זמן שמערכת החושים אינה מווסתת, האדם אינו יכול להרגיש כאדם רגיל בין אנשים אחרים. נושאים רבים יפריעו לו והמאמץ לחיות חיים רגילים הוא עצום.
במיקרה של בנך, מכיוון שסיפרת שבנך תלמיד טוב, סביר להניח שהמאמץ שהוא משקיע על מנת להצליח להיות מפוקס במסגרת בית הספר די שוחק אותו בכל מיניי מקומות אחרים ובעיקר ברמות האנרגיה וביכולת לחוש רוגע וילד רגיל.

תודה למשה,אוריאל ו-אורנה פרידמן.
תענוג לקרוא את התיחסותכם ותגובתכם ..
לשאלותיך אוריאל:
האם היה קשר טוב ואמיתי של המטפלת איתו ואיתך?
הקשר התבטא בטיפול עצמו פגישה חד שבועית למשך שעה בה הייתי נוכחת . למדתי איך לעסות את בני ובצעתי את
המוטל עלי כפי שהורתה לי. בתחילת הפגישה נשאלנו איך עבר השבוע ?
הילד הלך אליה לפעמים ברצון ולפעמים בפחות רצון.

_האם במהלך השבועיים שחלפו מאז המקרה המצער היא ניסתה ליצור קשר?
האם הוא סלח לך?- המטפלת התקשרה והסבירה לי שזו תגובה אופינית לקשיים שלו וחייבים להמשיך בטיפול ולא לוותר לו.
נראה לי שהוא עדיין כועס עלי. אומנם בפחות עוצמה אך הכעס קיים.
האם הוא יסכים להפגש עם המטפלת רק כדי לשמוע בקשת סליחה?_אינו מוכן לשמוע או לראות אותה.
אוסיף עוד, כי בעבר הילד טופל תקופה קצרה אצל פסיכולוג התנהגותי. הילד סרב ללכת לפגישות לאחר 4 מפגשים.
לדבריו:"הפסיכולוג לא יכול להבין אותי אך לא להרגיש אותי .וסרב בתוקף להמשיך.
בררתי על שיטות אחרות. קראתי על שיטת "אלבאום".נראה לי כמתאימה יותר. קבלתי המלצה על המטפלת שגם איבחנה אותו. לדבריה השתלמה גם בפסיכוטרפיה .אינני יודעת להסביר בוודאות איזה סוג של איבחון היא ביצעה.
ההסברים לאיבחון נאמרו בע"פ.(את חלקם שכחתי)
כפי שכתבתי, העיסויים והמגע מאוד עזרו בתחילה.שמחתי שהילד מוכן לקבל את סוג הטיפול.
הגילגול במזרון כנראה לא התאים לו.
מה שמדאיג אותי כרגע זה החוסר אמון שלו בי ובקבלת טיפול.
לדבריו, לא התחברתי לרגשות שלו. בחרתי להאמין למטפלת במקום להרגיש אותו ולא להרשות לה להמשיך
כשבקש את עזרתי....
אני מודה, יש לי רגשות אשמה כבדים לנוכח ההסבר שלך משה על התגובות השלכות של רגישויות יתר.
ידעתי והבנתי במידה מסויימת אך לא יכולתי "להרגיש" את בני כפי שהיה מצופה ממני.
הקשר המאוד טוב שהיה לו עם מוסדות החינוך היה בגן. הגננת הבחינה ברגישויות שלו. היא מאוד עטפה והגנה עליו.
כמו: לא סיפרה סיפורים עצובים כיון שאלה היו משפיעים עליו מאוד.
נתנה לו את המרחב שהיה צריך. בחגיגות בקשה מהאמהות לא לבוא עם בושם בגלל כמה ילדים רגישים לריחות.

עכשיו אני מעריכה אותה כפל כפליים.....
בינתיים אני מרגישה כאדם שהולך לאיבוד ביער עבות יחד עם ילד שיקר לי ואינני מוצאת את הדרך הביתה.

לכל פעילי הדיון האחרון ובעיקר לאמא מודאגת.
אני חושבת שהדיון הזה בהחלט נותן לך מענה מעמיק ורחב לגבי, הבנת הקושי והשלכות הטיפול.
( ומקווה שימשיך להוות עבורך ועבור כולם כמקור אינפורמציה ומשאב יקר).
אך, כפי שכבר ציינתי, אני חושבת שישנה חשיבות שאת כאמא תחזרי למטפלת לשיחת בירור\מיקוד ובעיקר הניסיון להבין את המתרחש גם מנקודת הזיוות שלה- זהו שלב הכרחי!
וחשוב עוד יותר לחזור לטיפול בשביל הילד עצמו ולמצוא את כל הדרכים האפשריות על מנת- לצור מפגש בירור ילד-אמא-מטפלת בשל, הסיבות שנמנו לעיל.
אסור לנו לשכוח, שאנחנו בעיקר שומעים כאן את זיוות הראייה שלך כאמא ( דבר מבורך כשלעצמו ) אך מצד שני, חסרים כאן הרבה פרמטרים שבמסגרת הפורום לא נדונו כאן כגון: איזה סוג מידע המטפלת קיבלה, האם הילד עבר אבחון, מה טיב הקשר של כל המעורבים ( ילד-אם-מטפלת ) , זווית הראיה של המטפלת עצמה.
לכן, אנו צריכים ובעיקר את כאמא להיות מאוד זהירים מחד גיסא ומאידך גיסא לאפשר לעצמינו את יכולת הראיה הרחבה יותר.
ייתכן, שהמטפלת מודעת לקושי החושי וגבולות הגוף ודווקא משום כך הרגישה לנכון שהטכניקה שהשתמשה היא החיונית והרלוונטית.

לסיכום,
אני חושבת שבהחלט ניתן לסייע ולעזור לילד- וזאת המטרה של כולם.
אין סיבה ויש לי האמונה לחשוב כך, שלא הייתה כל כוונה מצד המטפלת חלילה לפגוע ולהזיק לבנך כתוצאה משיקול מקצועי.
יש חשיבות לחזור לטיפול בכדי לתקן ולשפר את ההשלכות החזקות של הטיפול האחרון.
ומי יודע אולי מהלך זה יצור נקודת מפנה מאוד חשובה ומשמעותית להצמיח ולחזק את הילד עד כמה שאפשר.

כפי שאמרו קודמי, כאשר, ישנם קשיי על רקע חושי:
יש חשיבות רבה לטפל קודם כל בהיבט הזה.

יום-טוב
ובהצלחה

אמא מודאגת מעבר לעובדה שאני מסכים עם אוריאל לחלוטין, ממה שכתבת עולה כי בנך אכן סובל מבעיית גבולות קשה, אך אין לזה ולא כלום לגבולות פסיכולוגיים או רגשיים או לקושי לקבל גבולות. מצבו הוא שאין לו גבולות גוף ועל כן הוא מתקשה בכל מה שהגדרת. ילדים ומבוגרים הסובלים מרגישויות ייתר בחושים, מתקשים ביותר בגבולות גוף ועל כן קשיים סביבתיים רבים להם, ביניהם כל מה שסיפרת ועוד.

דמייני לעצמך שאת נמצאת במקום בו תחושות הגוף שלך חונקות אותך לחלוטין, כמה חשק יהייה לך להיות במצב ובמקום הזה? כעת, נסי לתאר לעצמך "לחיות" בתחושה הגופנית הזו ואולי תצליחי להבין חלק מזערי ממצבו התמידי של בנך.

חייבים במהירות הניתנת ללמדו את מדיטציית האפור על בוריאה וזה כניראה ישפר מאוד את מצבו ואולי אף יסיים את רגישויות הייתר לחלוטין. במידה ויצליח מצבו ישתנה מקצה לקצה וקשייו החושיים יקטנו בצורה משמעותית ביותר.

גם אני ממליץ על שיחה עם המטפלת ועל ניסיון שלה לגשר על הקשיים שנגרמו עקב הגישה הטיפולית.
לרוב עם הסבר נכון ורגיש מספיק ובעיקר מתנצל, ניתן לגרום לילדים לשנות את מצבם הרגשי כלפי הקושי שנוצר.

חייבים גם לקחת בחשבון שלא כל מטפל מתאים לכל מטופל. בעיקר כשמדובר בילדים בעלי רגישויות ייתר חושיות, חייבים לעבוד עם מטפל המבין היטב את המצב ויודע להתמודד איתו ואם דרך העבודה הנידרשת על מנת להצליח בתהליך הפשוט והקשה הזה.

אשמח לשמוע האם הילד עבר אבחון בשיטה או שהחל טיפול ללא איבחון. במיקרה של רגישויות ייתר מומלץ לאבחן את התוצרים הנילווים של הרגישויות.

אמא מודאגת?

ממה שכתבת ברור שהמטפלת טעתה בהבנת מצב בנך במהלך התרגיל,
מקריאה של מה שכתבת עולות לי כמה שאלות ,

האם היה קשר טוב ואמיתי של המטפלת איתו ואיתך?
האם במהלך השבועיים שחלפו מאז המקרה המצער היא ניסתה ליצור קשר?
האם הוא סלח לך?
האם הוא יסכים להפגש עם המטפלת רק כדי לשמוע בקשת סליחה?

למשה ול-אורנה פרידמן תודה על תשובתכם והתיחסותכם.
_*בנושא הגבולות ותגובתו של בנך:
האם בנך סבל מקושי רב בזמן היציאה שלו מהרחם בלידה, או שנולד בניתוח קיסרי? התשובה היא לא. הוא נולד בלידה רגילה במהירות יחסית
הלידה היתה קלה.
או האם הוא סובל מקושי רב למצוא את האנרגיה להתמודדות עם קשיים*? תלוי אילו קשיים.בדרך כלל הוא ילד שמבצע משימות שונות ללא בעיות.
הוא תלמיד מצוין ברוב המקצועות.
הבעיה שלו בקבלת גבולות באה לידי ביטוי בכתה ובמקומות סגורים וצפופים כמו מעלית. הוא מרגיש שהוא נחנק ומעדיף לעלות ולרדת ברגל.
כמו כן קשה לו במקומות צפופים כמו קנייון .
גם בכתה קשה לו מבחינת הצפיפות 35 תלמידים בכתה קטנה. יש רעש , צעקות וריחות שלא נעימים לו לכן כעבור זמן קצר הוא קם ויוצא החוצה ללא הסכמת המורה.מאחר והם אינם מאפשרים לו לצאת כשהוא בקש רשות.הם מפרשים את יציאותיו כחוסר יכולת לקבל גבולות
אני מתבקשת לבוא לביה"ס וכמובן שאני כועסת עליו והוא אומר שאינני מבינה אותו וגם המורים לא מבינים מה הוא מרגיש.
בבית הוא ילד ממושמע ובעל מזג טוב מאוד ונוח ואין לו כלל בעיה של גבולות. כמובן שהוא דרש ממני דרישות מסויימות שנראו לי הגיוניות ולכן נשמעתי לו כמו:
להפסיק לעשן כי אינו יכול לסבול את הריח . בזכותו הפסקתי לעשן. או,מאכלים מסויימים אינם עולים על השולחן בנוכחותו בגלל הריח .אני בהחלט מתחשבת
ולא רואה בכך שליטה. הוא עלול להקיא מריחות שאינם טובים עבורו.יש בגדים שהוא מסרב ללבוש . כל הסימנים האלה הוסברו לי כרגישות חושית.
הוא ילד מאוד רגיש והוגדר כהיפר סנסטיבי. הוא יכול להתרגש מכל מיני מראות שילדים אחרים לא מתיחסים אליהם. אינני מוצאת לנכון שהוא משתלט על בני המשפחה.
הגלגול עם המזרון היה מפתיע ללא הסבר . הוא הגיב כפי שהגיב ואינו מוכן לשמוע יותר על טיפול.
אני אובדת עיצות כיון שיש מה לשפר אצלו. אך אין לי אפשרות לשכנע אותו.
.

אני מצטרף לדבריה של אורנה פרידמן .

לכל ההורים שקוראים את המדור הזה הייתי גם מוסיף שמאוד לא מומלץ לאפשר למטפל משיטה כלשהי לטפל בילדיכם בכלים או טכניקות שאינם מובנים לכם ושאינכם יודעים את ההתשלשלות של התהליך. חשוב ביותר להבין לפני העשייה.

בעיקר כשעובדים עם כלים לשינויי דפוסי התנהגות, חשוב ביותר להבין את התהליך ואת מה שהורה חייב לדעת ולשנות על מנת להתאים את עצמו והמשפחה לשינויים שהילד עשוי לעבור.

אני הייתי גם ממליצה לך לשוחח עם המטפלת עצמה.
במידה והתהליך לא ברור- לבקש הסבר ומידע על התהליך עצמו, מה המטרה שלו, לשם מה הוא בוצע.
תקשורת טובה, משמע תקשורת שזורמת בין ההורים למטפל תאפשר תהליכים של קבלה, הבנה והתגייסות לטובת הילד.
באותה סיטואציה היו מס' משתתפים וכל אחד חווה אותה בצורה שונה.
יש בהחלט מקום להביע את התחושות שלך כאמא ולשתף את המטפלת.

בהצלחה

ל אמא מודאגת ראשית, אני שמח שבנך מתקדם בתחום החושי. מאוד מומלץ ללמוד את מדיטציית האפור, זה יכול לשפר ביותר את המצב עד לוויסות מוחלט של החושים השונים ללא צורך בשיפשופים או עיסויים למיניהם.

בנושא הגבולות ותגובתו של בנך:
האם בנך סבל מקושי רב בזמן היציאה שלו מהרחם בלידה, או שנולד בניתוח קיסרי? או האם הוא סובל מקושי רב למצוא את האנרגיה להתמודדות עם קשיים?
במידה והתשובה היא כן לאחד משתי השאלות הללו, טכניקת הגילגול במיזרון וההתמודדות ביציאה ממנו היא במקום ויכולה לעזור ביותר.
חשוב לדעת איך ומתי לבצע את הטכניקה, ולהכין היטב את המטופל והוריו לקראת ההתמודדות.

פעמים רבות, ילד שמתקשה מאוד להגיב לגבולות ברורים, מגיב חזק מאוד כשמראים לו גבול ברור שהוא חייב להתמודד איתו (כגון לצאת מהמיזרון במאמץ גדול), אך אינו רוצה להתמודד כי הוא רגיל שכל מה שהוא רוצה הוא מקבל או יכול לעשות איך ומה שבא לו (חוסר גבולות).
כמו כן יכול להיווצר מצב בו ילד שלימד את הוריו שהוא זה שקובע את הגבולות, יצר אצל ההורה פחד וחרדה מלקחת אחריות על היכולת לשלוט בילד. ילד כזה לרוב חיי בחרדה פנימית מתמדת בגלל הקושי של ההורים להציב גבולות ברורים וחד משמעיים.

לרוב מהרגע שילד למד שהוא הקובע את הגבולות, הוא יסרב להרפות מכך, למרות החרדה המתמדת שבמצב. הוא ילחם בהוריו ובכל מי שינסה להציב לו גבולות בכל כוחו, על מנת להכריח את ההורה להתחזק, גם במידה ולהורה קשה ביותר להתחזק ולהציב גבולות ברורים. במיקרה כזה נכון שהמטפל יהייה זה אשר לוקח את האחריות על לימוד הצבת הגבולות לילד ולהורים, ועזרה לילד ולהורים לחזור לחיים פרופורציונאליים.

הקושי במצב הזה הוא שההורה חייב להבין היטב במה מדובר, ולקחת אחריות ברורה על הגבולות. במידה וההורה אינו מוכן או אינו יכול עדיין לקחת את האחריות להצבת גבולות ברורים מבלי שהוא יוותר על הגבולות שהציב, אין טעם לבצע את הטכניקה הזו, הילד ינצח תמיד וישאר חסר גבולות.

כפי שכשהורה הוא חזק מדי הילד אינו יכול להתחזק, כך קורה שכשהורה חלש מדיי, הילד אינו יכול לפתח תחושה בריאה לגבולות ברורים.
גם כשהורה הוא בעל צורך ביצירת מתח או לחץ הילד אינו יכול שלא לפתח את אותו הצורך. במצב הזה הקושי בהצבת גבולות יענה לצורך של ההורה והילד.

כמובן שישנם גורמים נוספים כגון הפרעות רגשיות עקב סוג אופי מולד (גנטיקה), מצבים נפשיים הדורשים טיפול פסיכיאטרי, הורים החייבים טיפול אך לא מוכנים לעבור תהליך התפתחותי, קשיים בזוגיות של ההורים, חוסר איזון גופני ונפשי עקב חוסר איזון תזונתי, חוסר איזון נפשי עקב חוסר שינה טובה ומספקת ועוד.

במידה ובנך אינו מצליח להירגע, אני מאוד ממליץ לחזור למאבחן/ת שאבחן את בנך ולבדוק מה נכון לעשות על מנת לעזור לו להתמודד נכון עם המצב.

מקווה שעזרתי במקצת, במידה ולא אנא הרגישי חופשיה להמשיך ולשאול.

שלום רב.
אני אם לילד בן 9 שאובחן כבעל רגישויות ייתר חושיות .עקב בעיות קשב וריכוז
כמו כן יש לו בעיות של גבולות.
המטפלת שלו (מטפלת בשיטת:"אלבאום") המליצה בין השאר על עיסויים ורחצה בליפה.גם אני מעסה אותו יום יום ואכן חל שיפור במצבו.
לפני שבועיים היא בצעה איתו תרגיל שעליו לצאת ממזרון המגולגל סביב גופו בלחץ.
הילד לא הסכים ובקש ממנה שתשחרר אותו. היא המשיכה בלחץ. הילד נלחץ צעק ובכה ונכנס לפניקה. העיניים החלו להתגלגל.
בשלב זה דרשתי ממנה להפסיק ולהניח לו.
הילד לא הצליח להרגע . כל הלילה לא ישן .הוא כועס עלי מאוד שלא הקשבתי לצעקות שלו ואמר לי שאינו סומך עלי יותר.
אינו מוכן לשמוע יותר על טיפול.
מה עושים?
האם נכון היה לעשות איתו את התרגיל הנ"ל?
אודה מאוד על התייחסותכם ותגובתכם..