ליהי דרור אני חושב שכל טכניקה היכולה להביא את המטופל נשום בזמן פעילות מוטורית, היא טובה. נשימה מודעת כמובן היא הטובה ביותר כי היא גורמת לאינטגראציה הטובה ביותר ולשילוב מיטבי בין היכולות השונות.

עבור המטופל שלי, היכולת לשיר בזמן התרגול המוטורי הינה הכנה, בסופו של דבר אביא אותו גם לנשימה מודעת. כהכנה הטכניקה הינה טובה מאוד.

האוזניים נושמות בקצב הנשימה. אם נקשיב ללחץ המשתנה בזמן הנשימה בתוך חלל האוזן ובתחושה שמחוץ לאוזן במרחב החיצני, נוכל לאבחין כי כל התחושה משתנה להתרחבות והרפייה בקצב הנשימה. יכול להיות שבמידה ואנשים מאוד כבדי שמיעה, הם סובלים מתחושות מיוחדות בהקשר הזה. אני ממליץ לתשאל אותם על כך ביסודיות. סביר להניח שנוכל ללמוד מהם המון.

ליהי,
כשהולכים לרופא בשל כאבי אוזניים לרוב מפנים אותנו " לרופא אף-אוזן-גרון "
ולא סתם אלו הן מספר מערכות שקשורות אחת בשנייה באופן משמעותי.
כאשר ילד מרכיב שמיעה בשתי האוזניים ישנה חסימה מלאה בזרימת האוויר מכיוון האוזניים מה שמשפיע על המערכות האחרות וכתוצאה מכך
אנו נראה התערבות או חוסר התערבות של מערכות גופניות.

דוג' טובה שיכולה להמחיש לנו את הקושי הוא כאשר אנחנו מצוננים לא פעם יש לחץ באזור האוזניים הן נסתמות.
ואז אנחנו מרגישים שיבוש בדיבור קושי לדבר ולנשום ביחד..
..
ומה אנחנו עושים כדי לפצות על כך?.... (כל אחד יחשוב על תגובותיו...)

בנוסף,
תודה על הרעיון שלך בנושא העריכה .
אכן זה מומלץ יותר.

בהצלחה אורנה פרידמן

אני נכנסת לכאן כבר זמן ארוך כמעט מידי יום רק שעדיין לא אזרתי אומץ להתייעץ ולשתף. מנסה לשבור אצלי את הקרח.. מאוד נעזרת בדוגמאות ברעיונות ובדיונים. תודה לכולם.
שאלתי למשה לגבי הילד חולה הסרטן ששר בזמן שמבצע עבודה על האצבעות במקום נשימה מודעת: אני עובדת עם ילד מקסים בן 7 כבד שמיעה - מכשירים בשתי האוזניים שמתקשה מאוד בנשימה במיוחד בשאיפה אני לא בדיוק מבינה את הקשר בין זה לבין האוזניים (אולי האף?) והייתי שמחה להבין איך שירה תוך כדי התנועה - כנראה, בקצב התנועה יכולה להוות תחליף.
תודה.
והערה קטנה :אולי היה נכון יותר להפוך את סדר הדף כך שמה שמתפרסם עכשיו יופיע בתחילתו ולא בסופו (כמו בפורומים אחרים, של תפוז , לדוגמא.)

אמן.

עדכון לגבי הילד בן החמש שעבר טיפולים כימוטראפיים קשים ולא יכל היה להפעיל את גופו בכלל (זוכרים).
לפני חודשיים היה מושבט חודש בגלל דלקות גרון שונות שעדיין מקבל עם כל חידק שעובר בסביבתו.

אתמול, האם הגיע לאחר כחודש שהילד הגיע עם הנני.
מעבר לעובדה שהאם הייתה מאוד מופתעת מהפעילות הרבה שהילד הציג, ומהרמה הגבוהה שהגיע אליה בכל התרגילים שאנו מתרגלים, היא ספרה שהילד עצמאי הרבה יותר, מלא ביטחון עצמי, והעיקר. כל בדיקות הדם שלו תקינות לחלוטין, כל הממצאים השליליים שעדין היו בבדיקת הדם האחרונה מסוגה לפני שלשה חודשים נעלמו כלא היו.
ילד נחשב לבריא, והאם טוענת שהרופאים מתפלאים על מהירות השינויים.
בבית הספר, המורים טוענים שסיום השנה היה טוב בהרבה מכל ציפיותיהם הילד ערני ומתפקד היטב.

השיפורים שחלו בחדר האימונים הם בתחומים הבאים:
הדיבור שותף וברור כמעת לחלוטין (עדיין נשארה בעיה קטנה עם האות ר בגלל שהחך העליון גבוהה במקצת. אולי נצליח לשנות את המצב בעקבות הפנייה שהיפנתי לאורטודונט.
היכולת המוטורית התחזקה והשתפרה מאוד. כף הרגל השמאלית שהייתה עקומה ופונה לגמרי הצידה (רק לפני שישה חודשים) כבר כמעת וישרה לחלוטין, ולכן אינה מפריעה לתרגל את המוטוריקה הגסה.
מסיבה זו הילד מסוגל לקפוץ בהחלפת מיקום הרגליים כעשרים קפיצות רפוף, מבלי שאני צריך עוד להחזיק את ידיו. בקרוב נתחיל לעבוד על ההצלבה עם הידיים.
החמוד הזה מוסגל להניע את כל האצבעות ברצפים הנכונים בכל יד בנפרד ובשתי ישיים בו זמנית. מכיוון שהוא מתקשה לנשום באופן מודע, אבל הוא אוהב מאוד לשיר, הוא שר את המספרים של תנועות האצבעות לאורך כל התרגול (לא חשוב עם הוא נושם נשימה מודעת או שר, זה בעצם אותו הדבר).
תנועו העיניים עדיין קשות לו, אך הוא מסוגל להניע לצדדים ובקו האנכי. את התנועה המעגלית לא התחלנו עדיין כי הוא מתעייף ביותר ונרדם בהן.
הוא החל לצייר, דבר שלא עשה קודם לכן בכלל. אמנם עדיין מצייר בקווים ישרים בלבד, אך אתמול הוא כבר ביצע ציור של ילד עם מעגלים עבור הראש והידיים. עד אתמול לא הסכים לצייר מעגלים בכלל.
בנוסף לכך הוא הסכים לצייר ספיראלה. הראשונה בחייו.
מבחינת תרגילי כוח הוא עושה עשר עליות וירידות רגליים, תנוחה בסיסית של שכיבת שמיכה עד עשר, עשרים עליות בטן, כשאני מחזיק את ידיו (לבדו עליין אינו יכול).

החשוב מכל הוא שכיום הוא באמת מתחזק נפשית ורגשית ומתחיל להסתמן כאופטימי מבפנים. החיזוק של גופו מקנה לו את היכולת להאמין בשינוי ובכך שהוא יכול להתרחק מהפחד הנוראי שקינן בו בכל תא ותא מסרטן הדם.
אני יכול רק לקוות עבורו שאכן המאמץ העצום שהוא השקיע על מנת להתפתח ולהתחזק, אכן יוביל אותו בדרך הבטוחה לעתיד טוב ובריא יותר.

מרשים ומרגש.

במקרה הזה, מרכיב האהבה חשוב קצת פחות, כי הוריו נהדרים ומשדרים המון חום ואהבה, קבלה ואכפתיות. מאחל לכולם הורים כאלו.

אין ספק שמרכיב האהבה והאמון בטיפול הוא רכיב חשוב מאוד.ככל שהמטופל רך יותר בשנים כך הוא "נקי" יותר ופחות מתנגד לטיפול וערוך לשינויים. במיוחד אי אפשר להתעלם מהמהירות של הקליטה או/ו ההצלחה לבצע מטלות שקודם נראו בלתי אפשריות...הצלחה גוררת הצלחה...

בנושא הילד המופלא בן החמש.
אתמול בפגישה, הבנתי כל מה שאמר. הצליח לספור עד עשר בקול ובצליל ברור ומובן מאוד. הוא נראה מאושר מאוד על היכולות החדשות. מתעייף מאוד מהר מכל תרגול אך אינו מוותר.
אתמול הצליח בפעם הראשונה להתרומם מהרצפה ולהצליב את הרגלים. קפיצה אחת בלבד בכל פעם, עדיין אין כוח לחבר את הקפיצות, אך היכולת כבר ישנה. הצליח גם עשר כפיפות ברכיים. (האורטופד אמר שאין קושי מבני)
הוא כבר מסוגל להפעיל את כל האצבעות ברצף התקין. לאת מאוד, אך נכון. הצליח אפילו לכופף את המפרק האמצעי של האצבעות ולגעת בקצה האצבעות כשהאצבעות כפופות (ולא ישרות) הישג טוב מאוד לשבועיים עבודה.
כמו כן הצליח בפעם הראשונה להניע את העיניים לצדדים מבלי שהחזקתי את ראשו.

הוא מפליא אותי מאוד, אני אוהב אותו מאוד, והוא מתמוגג.

אם נסכם את הנאמר, נמצא ש:
האדם נולד גמיש ביותר
האדם מתכווץ עקב המאמץ לשרוד בחברה בה חיי
ההתכווצות הינה מחשבתית ורגשית ומשפיעה על הגוף
על מנת לשחרר את הכיווצים חייבים לשחרר את דפוסי החשיבה ודפוסי הרגש
הרגשות המכווצים הינם הפחד והכעס
ללא תהליך סליחה לא ניתן לארגן את הגמישות שתישאר גמישה ללא צורך לחמם את השרירים מחדש.

נכון שישנם אנשים שנולדים עם מפרקים פחות גמישים. נכון שעבורם לקיים גמישות גדולה קשה יותר, אך אין זה אומר שעל מנת לשמר את הגמישות המקסימאלית לה הם יכולים להגיע הם צריכים לחמם את השרירים מחדש בכל פעם.
הצורך לחמם מחדש את השרירים על מנת להגיע לגמישות מצביע לרוב על חוסר גמישות רגשית ומחשבתית.

חוסר בגשמישות רגשית ומחשבתית, אינו מצב מולד אלה נרכש בלבד.

סביר מאוד להניח שכשאין קורדינציה תקינה, המתח הננגרם בזמן התפקוד, יכול להוות גורם חשוב ביותר ומרכזי להתכווצות המערכת. מה גם שחוסר קורדינציה תמיד מוביל לתסכול, פחדים וחרדות שונות, דימוי עצמי נמוך, מאמץ גדול מדיי בכל פעילות. כל אלו מהווים מוקד מרכזי וראשוני היכול (אך אינו חייב) לפגוע בגמישותו של האדם.

מכיוון שבעיות בקורדינציה תמיד מצביעות על חוסר בגרות במערך הרישות הנוירולוגי במוח, הרי שעבודה בנושאי קורדינציה חייבת להיו מקדימה לכל עבודה רגשית ומחשבתית.
לרוב בעיות קורדינציה יכלות להוביל לחוסר גמישות מחשבתית ומוחית. לעומת זאת בעיות רגשיות ומחשבתיות, אינן חיבות בכלל לייצר בעיות בקורדינציה המוטורית אך כן קושי רב באינטגרציה בין האינטליגנציות.

"_מה יכולים להיות הגורמים המסוגלים להוביל להתכווצותו מחדש של המערך השרירי?"בנוסף על מה שכתבתי ...

כאשר אדם לא חווה את תהליך הסליחה בכל הרמות בנוסף לכל הפעילויות הפיסיות / מוטוריות.
תהליך זה יכול לשחרר שריר תפוס.(כאשר סיבת נוקשותו היתה כעס/טראומה.)

התינוק שנולד הוא גמיש ומוכן לקלוט ולספוג את העולם הסובב אותו על כל המשתמע מכך.
תנאים אופטימאליים לצמיחת התינוק מאפשרים לו להמשיך ולהיות גמיש ופתוח לעולם ולהתפתח.
אבל אם התינוק נתקל בקשיים של מחסור של,חום, אהבה,מזון,תשומת לב...אחר... בוכה עוצר נשימתו ומתכווץ... החיים למדו אותו שכדי לשרוד עליו להיות "חזק" והמחשבה שלו עסוקה כל הזמן בהישרדות...ילד כזה יאבד את הגמישות הפיזית והמחשבתית על כל המשתמע מכך.
כדי להחזיר אותו לטבע המולד עליו "לחזור להתחלה" ולהגמיש מחדש את הגוף הפיזי כדי להתפתח.
אסיים במשפט של גייל שייהי "...שלב שדילגת עליו בחיים,עליך לחזור ולעשותו כדי להיות אדם שלם..."ואני מאוד מאמינה בכך.
פתוח גמישות אצל המטופל,מתוך ניסיון,מביאה אותו למודעות מחשבתית ובסופו של דבר לתהליך של שינוי.

למשה.
הסיפור מרתק ומרגש. אשמח לקרוא על המשך הטיפול.

"מה יכולים להיות הגורמים המסוגלים להוביל להתכווצותו מחדש של המערך השרירי?"
נשימה מועטת בזמן התירגול. חוסר בחימום השריר לפני פעילותו. מתיחות בסיום התירגול והרפייה.
כפי שנכתב , כמות וזמן התירגולים.

בהקשר גופנפש - נוקשות . טראומות ו חוסר גמישות רגשית , מחשבתית וכו'.

אצל התינוק/ילד עד גיל 3-4 קיימת גמישות גופנית מולדת , קיימת יכולת הסתגלות גבוהה למצבים שונים .גם הסביבה מתייחסת אליהם בגמישות , הקשבה וברכות.
התינוק מפהק המון . מזרים נשימה בכמות שהמוח דורש . בניגוד לבני האדם הבוגרים יותר העוצרים נשימתם במצבי לחץ וכו'.
במידה והסביבה לא איפשרה לתינוק תנאים אופטימאליים ניתן לראות נוקשות בשרירים באיזורים מסוימים בגוף.(בעיקר בצוואר בכתפיים ובעורף)

שולמית .
אהבתי האנלוגיה בקשר לגמישות.

למנחם .

"הדברים הם מאוד עמוקים ויש חשק לפתח אותם עוד אבל מספיק להפעם"
נהנתי לקרוא על גמישות המחשבה .המשך לפתח ולהתפתח.

בס"ד

גמישות -שמעתי שיש דבר כזה גמישות גופנית אבל לא יצא לי להפגש

אבל יש לי סיפור על גמישות מחשבתית

לפניי שנים אחדות גרתי במודעין ועבדתי כמו שאני עובד היום בירושלים

במשך שנה שלמה היתה לי טרמפיסטית אשר מקום עבודתה היה בעומק האזור החרדי בירושלים

באותה שנה נכנסנו לירושלים דרך האזור החרדי ולא דרך הכניסה הראשית

כאשר עברנו שם דרך השכונות החרדיות התחושה לראות את האנשים , לראות הסביבה שהם גרים בה היתה בין גועל לאי נוחות
וכל יום מחדש הייתי אומר לטרמפיסטית שלי תראי את דוסים האלה איך הם מתלבשים לאן הם רצים כל הזמן ועוד ......

לא עברו הרבה שנים מצאתי את עצמי נקשר למקום לימודי בתוך האזור החרדי הזה קשור קשר עז לאותם האנשים

ומתפלל לקדוש ברוך שבקרוב תהי'ה לי אפשרות לרכוש דירה באזור הזה

זה מחזיר אותי אל הלימודים במכללת אלבאום , שם עד שהגעתי לא הייתי מקושר לגוף אפילו ..... כמו שמשה אומר אפילו לא בטעות

אבל לאט לאט התחלתי לגלות את העולם המופלא של הגוף

שתי מהפכות אלו בחיי גרמו לי לשאול איך זה יתכן ?????

את המענה מצאתי לא מזמן במאמר חז"ל "שוחד יעוור עיני חכמים"

אתם שואלים בודאי מה הקשר

אצל חז"ל בד"כ המעט מחזיק את המרובה

כמו שאנחנו מכירים "חכם עינו בראשו כל דבר שהוא פוגש הוא שואל מה זה???

כאשר הוא שואל הוא קודם כל מודה שאינו יודע משמע יש לו נכונות לצאת מן המוכר והידוע

אבל אמרו לנו חז"ל ששוחד משמע דברים מוכרים גורמים לנו להאחז בחביב ובמוכר במרחב המוגן

אז איך קורה שפתאום משהו שנראה לי מגעיל ודוחה כמו הדוסים פתאום נעשה מתוק וחביב

או משהו שנראה מופרך מן יסוד , שלי יהיה קשר עם פעילות גופנית לא רק כמשחק כדור סל שדוקא אהבתי אלא ככלי התפתחותי

כל זה נבע מכך שחיפשתי תכלית רחוקה מטרה רחוקה כאשר מקפידים להחזיק מבט אל מטרה רחוקה

אז קורה שינוי בתיחסות ובחשיבה

ולפתע מוצאים את עצמנו עם דעות חדשות ועמדות חדשות

למדתי לדעת כאשר אדם הוא עקשן והוא מחפש את האמת אז כל מיני דמיונות שאחז בהם לגביי עצמו ולגבי הסביבה
נעלמים פתאום

הדברים הם מאוד עמוקים ויש חשק לפתח אותם עוד אבל מספיק להפעם


גוט שבאס

בגמישות שלי יש קלות וזרימה כמו של מיים,
לפעמים היכולת הזאת חודרת דרך החיים, נטמעת באנשים כשהם עבירים
ולפעמים עוקפת כאלה שמתנגדים או כשאני נתקלת בקשיים.
גם את הגבולות שמאפשרים את הזרימה באפיק,
יש לי נטיה לעקוף כשהם מגבילים,
ואז אני עולה על גדותי מוצפת, מתבזבזת...
החוזקות שלי הן גם החולשות שלי.

סליחה על האנלוגיה (בנושא הגמישות). צפיתי בכתבה על גידולי הבקר בגליל. החוואים בוחרים לגדל את העגלים בטבע ושמו במיוחד דגש על מצב של רוגע, ללא טראומות ושוקים חשמליים,על מנת שהשררים ישארו רכים ולא נוקשים, כמובן שמבחינתם זה לתועלת איכות הבשר.
כנראה שזה נכון גם לגבינו.

מה דעתכם על הגמישות הנהדרת של רוב התינוקות עד לגיל שנתיים שלוש ארבע ועד כמה היא הולכת לאיבוד לאחר מכן בחלק גדול מהמקרים. מה זה יכול להגיד לנו? האם הגמישות היא מולדת, או ההתקשחות לאחר מכן? מה יכולים להיות הגורמים לשני המצבים ההפוכים? הישרדות? אולי משהו אחר?

גמישות היא בד"כ תכונה מולדת אבל גם נרכשת עד רמה מסוימת, בעזרת תרגול ("שעות מנוע" ציטוט של משה אלבאום),אי אפשר להתעלם מגורם הגיל בנושא הגמישות...התרגול עשוי להוביל בסופו של דבר לגמישות רגשית ומחשבתית.מניסיוני האישי ושל מטופלים ראיתי איך הדברים הופכים להיות הלכה למעשה.לכן התמדה מאוד משמעותית ע"מ להתקדם ולהשיג מטרות בחיים.
אני מודה שיש בי שני צדדים אחד רוחני ושני ריאלי ולכן יש בי צורך להעביר כל התנסות דרך מסננת מחשבתית ומעשית זהירה.אני חושבת שיש יכולות שהן תורשתיות.אמי הייתה אישה מאוד רוחנית וכך גם סבתי שאני נקראת על שמה ואני רואה המשכיות אצל ילדי.
לוקח זמן של הבשלה להתמודד עם היכולות האלה,שמלוות אותי מאז שהייתי ילדה.גם אז במגע שלי עם אנשים אני זהירה כי היכולת האנרגטית מאוד חזקה ממני מלווה בצמרמורת.לעיתים מפתיעה גם אותי היכולת "לראות ולחוות דברים" אצלי ואצל האחר ולגלות שהם אמיתיים ומדויקים...ולהתייחס אליהם באופן נכון (בלי לגרום נזק).היו לי לא מעט שיחות עם טליה בנדון אבל היא המריאה ומדברת על כך חפשי ומרתק....

משה סיפור מאוד מעניין, נראה שהילד בעל רצון מאוד חזק לחיות ולהתפתח, לכן כול כך משקיע ומתרגל, ובהתאם התוצאות, מגיעה לו להצליח.

בקשר לגמישות, אם מדברים רגע על ההיבט הפיזי, זה טבעו של שריר, וחומר בכלל, להתרחב/להמטח ולהצטמצם/להתכווץ בשינויי טמפרטורה.
יש הבדל גדול בביצועים הגופניים, כאשר הגוף חם ובמיוחד אם חוממם ע"י מתרגיל הספציפי אותו מבצעים (ריצה, שחייה, אטלטיקה) לבין אם "סתם" מנסים לקפוץ מעל שלולית, לגעת באצבעות או להרים לכלוך מהרצפה.
(כמובן שיש גם חשיבות לחמצן בשריר, כמות החומצות הלקטיות,כמות הATP ,האקטין והמיוזין, העצבוב ועוד)

אך כאשר קראתי את השאלה, היה לי ברור שיש צורך גם בהקשר רגשי.
ההנחה שגמישות שרירית קשורה לגמישות מחשבתית, רגשית ואנרגטית, גם נכונה לגבי וגם לא. למה אני מתכוון.
אני בהחלט יכול לראות את ההבדלים, בין המקומות בהם אני גמיש ואת אלו בהם אני גמיש פחות, פיזית בשרירים, אני גם יכול לעשות את הקישור לאיך אני מרגיש באותם מקומות.
ואכן במקומות שאני מרגיש יותר בנוח, יותר זורם, פחות מטוח, אז גם השרירים שלי יותר גמישים.
ובמקומות שאני יותר מטוח, יותר עסוק בגירויים אחרים, השרירים יותר מכווצים.

האם ניתן לשנות את הגמישות?
לפחות אצלי, כן, כמה? לא ניתן לדעת, תמיד יהיה או יותר או פחות. אבל יותר ממה, פחות ממה, זאת השאלה, מה זאת גמישות?
אני יכול להגיד שפעם הייתי הרבה יותר גמיש, והביצועים הגופניים שלי היו הרבה יותר גבוהים מהיום (לא שהם נמוכים).
כיום אני פחות גמיש, פחות אטלטי, אך זה חוזר אליי לפעמים (באותם מקומות נוחים).
הגמישות הרגשית-מחשבתית שלי היום, הרבה יותר גמישה ממה שהיתה פעם, ועדיין יש לאן להשתפר.
לכן אני כותב כן ולא, כן אחד השתפר, לא השני פחת, כן להגיע לאצבעות זה גמישות, לא זה לא השיא, מה הוא השיא? האם להיות נערת גומי זה נחשב גמיש, לזה צריך לשאוף.
אני חושב שזה יכול להיות גם מוגזם, כול אחד צריך למצוא את האיזון בגמישות שלו, את האמצע אך להשאר גמיש גם שם.
מה שבטוח, זה שגמישות היא דבר גמיש, תמיד ניתן לשפר אותה ותמיד ניתן לאבד אותה, היא גם עניין גנטי פזיולוגי וגם עניין של תרגול, היא גם עבודה וגם דרך חיים.
והכי חשוב להישאר גמישים

גמישות זה להיות האני בתוך האחר, ולאפשר לאחר להיות בתוך האני. (כולנו רקמה אנושית אחת, אבל אני תמיד נשאר אני)

משה, איזה סיפור טיפולי מעודד, דווקא במקרים הקשים יותר ההתקדמות כל כך בולטת
ומחזקת.
מה המצב של התכווצות מחודשת אומר? הרי הגענו לגמישות באימון, לא?

אולי זה אומר שהפסקנו להיות במודעות מסויימת שעזרה לשחרור וחזרנו לדפוס שגרם מלכתחילה לכיווץ.

מאחר ומשה והכותבים הקבועים מנסים לקבוע כללי התנהגות מסויימים בבלוג לטובת האוירה וההמשך הכל כך רצוי שלו,
כמו: בחירה זהירה של המילים, מתן משוב ותשומת לב לכל כותב/ת שמעיזים לכתוב פה, (וזה לא קל בכלל, אבל משתלם),
וגם לא להיעלם סתם ככה, אני מודיע באופן רשמי ובחגיגיות על פרישה מכתיבה עד סוף החודש. ביי

בשבועים האחרונים, אני מטפל בילד בן חמש, שסבל מסרטן הדם מאוד נדיר, מגיל שנתיים עד ארבע. עבר כימנוטראפיה קשה ביותר, שגם מבוגרים מתקשים מאוד לעמוד בה. כיום הוא נחשב לבריא, אך איבד שנתיים ויותר מהתפתחותו. הוא אינו יכול לבצע תרגולים של מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה, עיניים ובכלל. ילד אינטליגנטי במיוחד, ונשמה טובה במיוחד. עדינות הנפש והאנושיות זורחות ממנו ממש.

בתרגולים, אני מנסה להביא אותו למצב בו יצליח להתנתק מהרצפה ללא אחיזה שלי את ידיו. מסתבר שכנראה כף רגלו השמאלית, אינה מתפקדת נכון, וגורמת או לכאב שאינו מבוטא, או לקושי מוטורי רב, המתבטא בקפיצה מעוותת על קצות הבהונות. זה מפריע לכל תהליך הבנייה של המוטוריקה הגסה, ולכן גם מפריע לבנייה של התקשורת התקינה בין ההמיספירות. המצב מוביל לקושי לשלוט באינפולס הרגשי. מסתבר, שלמרות שמגיל שנתיים נמצא בריפוי בעיסוק המנסה להפעיל את המוטוריקה הגסה, לא בדקו אורטופדית האם המצב תקין, כי לא ראו את הקושי. שלחתי אותו לאורטופד מומחה לספורטאים, נראה מה יהייה.
כמו כן הוא לא יכל היה לבטא אותיות שהלשון צריכה לגעת בחלק העליון של החך. מסתבר שלאחר תרגול תרגילי כוח ללשון די קצר (שני מפגשים כעשר דקות במפגש), החל לבטא את ה - ל- וה- ס- וה -ר- והצלחתי להבינו כמעת לחלוטין. גם את פעילות הלשון לא בדקו למרות היותו בריפוי בדיבור מגיל שנתיים.
את השרירים המכופפים את האצבעות, לא יכול היה להפעיל ברמה מודעת בכלל. גם כאן לאחר מספר תרגולים חל שיפור רב.
את העיניים, לא הצליח למצא בכלל. גם בנסיון להחזיק את ראשו בידיי ולבקשו להביט בחפצים המונחים בצידיי ראשו, היה לו קשה ביותר להצליח. כיום הוא מסוגל להניע את העיניים לכל הכיוונים, לצדדים ומעלה מטה.

בסך הכל נפגשתי איתו שלש פעמים, פעמיים בשבוע למשך שעה. עד למפגש איתי, הוריו גוננו עליו כל כך הרבה, שבכל צליל של "לא מרוצה, או מתקשה" מייד הפסיקו כל פעילות ואפשרו לו לעשות כרצונו. נראה שהצלחתי לגרום להורים להבין את הקשר בין התגברות על קושי והצלחה בתהליך ההתפתחות. הם לא מתערבים יותר בתרגולים, במידה וכן רק בעידוד להמשיך.

מה שאני מנסה להגיד בזה, הוא שהיכולת לקדם ילדים בתהליכי בניית הרישות הנוירולוגי, ניתנת לקידום מהיר מאוד. חשוב ביותר להסביר כל שלב ושלב עד שהילד והוריו מבינים היטב למה לתרגל. רמת ההתנגדויות קטנה ביותר, והרצון להצליח להתמודד גדלה.
אני משוכנע שאוכל לחלוטין להבין את דיבורו בפגישה הבאה. הוא מתרגל את לשונו כל הזמן. הבין, מבצע. הרי הוא זה הסובל יותר מכולם.

לילד הזה אין גמישות בכלל. מתקשה ביותר לכפוף את גופו לפנים, כמעת כמו בול עץ. אני משוכנע שבעוד מספר שבועות, יוכל כבר להגיע עם ידיו לרצפה כשרגליו ישרות. כמו כן אינו יכול לכפוף את ברכיו לישיבהמעמידה ומתקשה להרים את גופו על בהונותיו בעמידה, בגלל חולשת השרירים. על שכיבות שמיכה או תרגילי כוח אחרים, אין מה לחלום כרגע, אבל בינואר אני מתחיל איתו תרגילי כוח וכוח רצון.
תחזיקו עבורו אצבעות.

אני יכולה להעיד על עצמי שהנוקשות שלי בשרירים לא הצליחה להשתנות למרות התירגולים הרבים.
ניראה לי שגמישות זה דבר מולד, תכונה או אופי של שריר. גם כשאני מסתכלת על סטודנטים אחרים אז יש את אלה שגמישים וכאלה שלא. אני כמובן מאמינה שאפשר לשפר אבל לא ממש לשנות תכונה של שריר.
ולכן השרירים אחרי אימון חוזרים למצבם הטיבעי.

מכיוון שהתהליך הרוחני אינו מוליך ישירות ליכולת להפוך למטפל טוב יותר, ברצוני לחזור לנושאים ארציים הרבה יותר, ומפחידים פחות את הנכנסים בשערי הידע. הנושא הבא חשוב במיוחד לתהליך השחרור הפנימי.
מכיוון שחלק מתוך הסדנאות בסוף החודש יעסוק בנושא הרגשי, הייתי מעוניין לחבר את נושא הגמישות והקשר שבין הגמישות לתהליכים הרגשיים וליכולת התפקוד.
מכירים בוודאי את המצב בו צריך לחמם את הגוף היטב על מנת להגיע לגמישות. זהו מצב בו הגוף בעצם נמצא בהתנגדות מתמדת לגמישות, ועל כן חייבים לחממו הרבה זמן. לאחר שהגענו לגמישות בדרך הזו, כשהגוף מתקרר לאחר הפעילות, המפרקים מתקשים מחדש כי השרירים מתכווצים.
מה המצב של התכווצות מחודשת אומר? הרי הגענו לגמישות באימון, לא?
מה יכולים להיות הגורמים המסוגלים להוביל להתכווצותו מחדש של המערך השרירי?
אשמח לקבל התייחסות ודוגמאות לנושא, מהוותיקים והחדשים כאחד.

_{הדיון הועבר מ אלבאום דף אחר}

ראו גם: מדור אינטיליגנציות | מדור ילדים ונוער
זהו גם דף תיאור מקרה

---