על ידי משה_אלבאום* » 06 אוקטובר 2009, 20:11
טליה היקרה, כל הכבוד
אכן נכון שלא צריך להגזים, אך גם נכן שהחרדה ו/או הפחד שמא יקרה משהו כשאין שום סיבה לכך, יכולים לשגע את האדם.
אני אכן אדם שבעבר הייתי עם כוח רצון בלתי נגמר. יכולתי לבצע כמעת כל מה שעולה על רוחי. כיום, לאחר שחיקה עצומה, כוח הרצון אינו עומד עוד לרשותי כפי שהיה, גם לא חלק קטן ממנו. אני בתהליך של בנייה מחודשת שלו, ואני מאמין שאכן אגיע לכך.
מכיוון שאני אדם בעל תכונות גופניות מובילות בין התכונות המולדות שלי, הדרך שלי להתחזקות מחודשת עוברת ביכולת לכבוש את היכולות הגופניות מחדש.
כשחלשים כפי שאני כיום, התהליך מחייב לגרום לאמיגדלה לא להיכנס לכוננות מכל דבר קטן. החולשה גורמת באופן אוטומאטי לאמיגדלה להיות בכוננות כל הזמן. הפחד להיפגע, להינזק בגלל החולשה, הופך את האמיגדלה למקור לבעיות קשות בתהליך ההתחזקות. הכל נראה לה מסוכן ולא מומלץ.
על כל נסיון להתחזק האמיגדלה מגיבה בהפרזת הסכנות והחולשות שבדרך. כשאני (אנחנו) חלשים התפקיד שלה הוא לשמור עלינו מכל פגע ועל כן היא מגבירה מאוד את הפעילות שלה. כשאנחנו לא מגיבים לשידור הזהירות שלה מבלי שהצלחנו להרגיע אותה לפני כן, היא מתחילה ליצור קשיים אמיתיים בגופנו-רגשותינו. חרדה, כאבים, תגובות אוטונומיות ועוד.
אמנם זה התפקיד שלה, אך התפקיד שלי הוא להחליט מה אני, מי אני, לאן אני הולך ואיך. במידה ומתקשים להגביל את התיפקוד של האמיגדלה, קשה ביותר להצליח בתהליך של ההתחזקות. הפחד ההרגל והחולשה מנצחים.
מצד שני חייבים להיות קשובים ולא להזיק לגופנו. פגיעה בגופנו אינה באה בחשבון בכלל. מה שצריך לתקן חייב תיקון ומייד לאחריו להמשיך את ההתמודדות. מה שלא ניתן לתקן, חייבים ללמוד לחיות איתו ולא לאפשר לו להגביל אותנו.
דוגמא לדרך שאני מתמודד עם קשיים גופניים:
לפני שלשה ימים החל כאב בצד הפנימי של ברך ימין, נראה היה שזהי רצועה שנמתחה. במגע היה מורגש כאב חד ובהליכה היה מורגש אותו הכאב.
בתחילת כל הליכה הרגשתי את הכאבים החדים, לאחר מספר דקות של הליכה מהירה הכאב הפסיק להתקיים, ולא חזר לאורך כל הריצ-ליכה. לאחר שהגוף התקרר, הכאבים חוזרו.
יכול להיות שישנו קושי אמיתי ברצועה, אך גם יכול להיות שהפחד/הרגל הוא הגורם לכך. היום, לאחר שלשה ימים של ריצה הליכה עם הכאב הכאב לא הופיע יותר.
מכיוון שעל מנת להבריא את הגוף הדרך הבטוחה ביותר והמהירה ביותר הוא הפעלתו כמה שיותר, אני בוחר בדרך הזו.
סיפור קטן בנושא:
לפני עשרים ואחת שנים לערך באימון קרטה ניקרעה לי המעטפת של שריר התאומים ברגל ימין. השריר התכווץ לגולה קטנה ביותר באופן מיידי כי לא היה מה שהגן ושמר על המבנה. הכאבים היו עצומים.
הרופא טען שאני חייב לנוח מפעילות גופנית למשך חצי שנה לפחות, כשהדגיש שאסור לי בכלל לנסות ולדרוך על הרגל. כמה שיותר להימנע, כך יהייה יותר טוב עבור ההבראה טען.
יצאתי מחדרו והתחלתי ללכת על הרגל כאילו ואין לי כלום. בפנים ובחוץ כאבתי מאוד ובכיתי. למחרת התחלתי ללכת הליכות לאורך חצי שעה ויותר. לאחר כמה ימים כבר הלכתי כשעה ברציפות ומהר.
לאחר זמן קצר (שלשה ארבע שבועות) חזרתי אל הרופא והוא טען שקרה נס. השריר במצב תקין.
איני ממליץ זאת לאף אחד, אך זוהי הדרך שלי להתמודדות עם קשיים גופניים.
אני לא יכול לנשום לכן אני מתחיל להתאמן בריצה.
כואב לי הגב עד לכאב שאינו מאפשר להתכופף בכלל, אני מתחיל לתרגל את הגמישות של כל הגוף עד שהכאבים עוברים.
הצוואר מתקשה עקב תאונת הדרים (עד היום כל בוקר משנת 82) אני מתחיל לתרגל את העורף ולעסות את המקום עד שהתנועה חוזרת.
זוהי הברכה שקיבלתי.
[b]טליה היקרה, כל הכבוד[/b]
אכן נכון שלא צריך להגזים, אך גם נכן שהחרדה ו/או הפחד שמא יקרה משהו כשאין שום סיבה לכך, יכולים לשגע את האדם.
אני אכן אדם שבעבר הייתי עם כוח רצון בלתי נגמר. יכולתי לבצע כמעת כל מה שעולה על רוחי. כיום, לאחר שחיקה עצומה, כוח הרצון אינו עומד עוד לרשותי כפי שהיה, גם לא חלק קטן ממנו. אני בתהליך של בנייה מחודשת שלו, ואני מאמין שאכן אגיע לכך.
מכיוון שאני אדם בעל תכונות גופניות מובילות בין התכונות המולדות שלי, הדרך שלי להתחזקות מחודשת עוברת ביכולת לכבוש את היכולות הגופניות מחדש.
כשחלשים כפי שאני כיום, התהליך מחייב לגרום לאמיגדלה לא להיכנס לכוננות מכל דבר קטן. החולשה גורמת באופן אוטומאטי לאמיגדלה להיות בכוננות כל הזמן. הפחד להיפגע, להינזק בגלל החולשה, הופך את האמיגדלה למקור לבעיות קשות בתהליך ההתחזקות. הכל נראה לה מסוכן ולא מומלץ.
על כל נסיון להתחזק האמיגדלה מגיבה בהפרזת הסכנות והחולשות שבדרך. כשאני (אנחנו) חלשים התפקיד שלה הוא לשמור עלינו מכל פגע ועל כן היא מגבירה מאוד את הפעילות שלה. כשאנחנו לא מגיבים לשידור הזהירות שלה מבלי שהצלחנו להרגיע אותה לפני כן, היא מתחילה ליצור קשיים אמיתיים בגופנו-רגשותינו. חרדה, כאבים, תגובות אוטונומיות ועוד.
אמנם זה התפקיד שלה, אך התפקיד שלי הוא להחליט מה אני, מי אני, לאן אני הולך ואיך. במידה ומתקשים להגביל את התיפקוד של האמיגדלה, קשה ביותר להצליח בתהליך של ההתחזקות. הפחד ההרגל והחולשה מנצחים.
מצד שני חייבים להיות קשובים ולא להזיק לגופנו. פגיעה בגופנו אינה באה בחשבון בכלל. מה שצריך לתקן חייב תיקון ומייד לאחריו להמשיך את ההתמודדות. מה שלא ניתן לתקן, חייבים ללמוד לחיות איתו ולא לאפשר לו להגביל אותנו.
דוגמא לדרך שאני מתמודד עם קשיים גופניים:
לפני שלשה ימים החל כאב בצד הפנימי של ברך ימין, נראה היה שזהי רצועה שנמתחה. במגע היה מורגש כאב חד ובהליכה היה מורגש אותו הכאב.
בתחילת כל הליכה הרגשתי את הכאבים החדים, לאחר מספר דקות של הליכה מהירה הכאב הפסיק להתקיים, ולא חזר לאורך כל הריצ-ליכה. לאחר שהגוף התקרר, הכאבים חוזרו.
יכול להיות שישנו קושי אמיתי ברצועה, אך גם יכול להיות שהפחד/הרגל הוא הגורם לכך. היום, לאחר שלשה ימים של ריצה הליכה עם הכאב הכאב לא הופיע יותר.
מכיוון שעל מנת להבריא את הגוף הדרך הבטוחה ביותר והמהירה ביותר הוא הפעלתו כמה שיותר, אני בוחר בדרך הזו.
סיפור קטן בנושא:
לפני עשרים ואחת שנים לערך באימון קרטה ניקרעה לי המעטפת של שריר התאומים ברגל ימין. השריר התכווץ לגולה קטנה ביותר באופן מיידי כי לא היה מה שהגן ושמר על המבנה. הכאבים היו עצומים.
הרופא טען שאני חייב לנוח מפעילות גופנית למשך חצי שנה לפחות, כשהדגיש שאסור לי בכלל לנסות ולדרוך על הרגל. כמה שיותר להימנע, כך יהייה יותר טוב עבור ההבראה טען.
יצאתי מחדרו והתחלתי ללכת על הרגל כאילו ואין לי כלום. בפנים ובחוץ כאבתי מאוד ובכיתי. למחרת התחלתי ללכת הליכות לאורך חצי שעה ויותר. לאחר כמה ימים כבר הלכתי כשעה ברציפות ומהר.
לאחר זמן קצר (שלשה ארבע שבועות) חזרתי אל הרופא והוא טען שקרה נס. השריר במצב תקין.
איני ממליץ זאת לאף אחד, אך זוהי הדרך שלי להתמודדות עם קשיים גופניים.
אני לא יכול לנשום לכן אני מתחיל להתאמן בריצה.
כואב לי הגב עד לכאב שאינו מאפשר להתכופף בכלל, אני מתחיל לתרגל את הגמישות של כל הגוף עד שהכאבים עוברים.
הצוואר מתקשה עקב תאונת הדרים (עד היום כל בוקר משנת 82) אני מתחיל לתרגל את העורף ולעסות את המקום עד שהתנועה חוזרת.
זוהי הברכה שקיבלתי.