אביבית מדוע זה לא תוכלי לטפל בנושאים כאלו? (אני יוצא מתוך הנחה שאת מטפלת בשיטה) ברור שצריך פסיכולוג מלווה, אבל גם אני עובד כך במקרים כאלו.
הפעלת השיטה בדרך הנכונה, מהווה כלי נהדר עבור אנשים כאלה, בתני שאכן עוקבים אחר כללי העבודה. מה הפחיד אותך?

בנושא מתבגרים בקיבוץ. במידה והייתה להם דמות חמה ואוהבת שהקדישה להם, הרי שהנזק יכול להיות שולי בלבד אם בכלל. מוח האדם כל כך גמיש ואפשרויותיו רבות ומגוונות כל כך, שהוא יכול ללמוד לחיות טוב בכל חברה. במקרים מסוימים המצב יכול להיות רק יתרון, בעיקר עם ההורה הביולוגי מתקשה מאוד בהבעת רגש.
במידה ולא הייתה דמות חמה ואוהבת, והילדים ראו את הוריהם רק בארוחת ארבע ולאחר מכן בהשכבה (במידה ולא שלחו את הילדים לבד מגיל צעיר מאוד), יכול להיות קשה במקרים מסוימים לפתח את המחויבות למשפחה כדבר ראשון, והמחויבות לחברה או השפעת החברה על היחיד תהייה חשובה יותר. יכול להיות שהמחויבות לאידיאלים שתתפתח תהייה גדולה ביותר וללא פרופורציה לצורך האינדיבידואלי של אותו אדם במחויבות כזו.
מכיוון שאני גדלתי בקיבוץ בלינה משוטפת (למרות שהגעתי לישראל בגיל עשר) אני מכיר אנשים רבים וטובים המסוגלים לחיות חיי רגש תקינים למרות שגדלו בקיבוץ. עבורי המעבר לקיבוץ ולחיים בבית ילדים, הייתה הצלה גדולה.
מה שנראה כמסוכן בצורת גדילה כזו היא החשיפה של הילדים לסכנות שונות מבלי שההורים יוכלו להגן עליהם, כגון התעללויות למיניהן על ידי הבוגר המגדל (מטפלת, שומר לילה, מורים ועוד) התעללויות גופניות ומיניות ועוד. בחברה של ילדים הגדלים ביחד, מתפתחות התנהגויות בעלות קודים דומים פעמים רבות לקודים של חבורות רחוב או קודים של כבוד והסתרת סודות שאינה מועילה במיוחד ליחיד הסובל בתוך החברה.

נושא הקושי בקשר הזוגי בין אדם שבטי אדם אינו קשור בכלל להתבגרות בקיבוץ. זוהי בעיה בתפיסה הבסיסית של החיים בכל מקרה של זוג כזה. במקרים כאלה חייבים לבצע תהליך למידה יסודי עם המון רצון טוב והקרבה, על מנת להגיע לחיים הרמוניים בזוגיות.
מהבסיס הגנטי הצרכים שלהם שונים מאוד. למשל, השבטי אוהב לעשות הכול ביחד, לתכנן ביחד, להרגיש קשר צמוד לאורך רוב היום ועוד. האינדיבידואליסט אוהב מרחב רב, לתכנן לרוב לבד, להרגיש חלקים גדולים מהיום את העצמאות שלו.
שניהם יכולים להיות מאוד אוהבים ולויאליים האחד לשיני, אבל דרך הביטוי שונה מאוד בצורך הטבעי.
האחד צריך להרגיש קרוב וביחד פיזית רוב הזמן על מנת להרגיש אהוב, השני צריך להרגיש מרחב פיזי גדול (שלא צמודים אליו ייתר על המידה) וחופש על מנת להרגיש אהוב. בתקשורת נכונה ביניהם ניתן להגיע להבנות הדרושות.
(חשוב לציין שאין מדובר במקרה הזה על נושא הצרכים השונים בזוגיות בתחום התקשורת ובמגע , המתפתחים בעקבות "דיסהרמונייה נוירולוגית").
אצל כל אחד, שבטי-אינדיבידואליסט, הביטוי של הצרכים הבסיסיים שונה. צריך למצוא איך התכונה מתבטאת בצורה אישית ולעבוד על הביטויים בזוגיות.

תודה משה.מאוד עזרתה לי באינפורמציה שכתבת.נראה לי נכון שטיפולים רגשיים הנובעים משחיקה ודלות רגשית
לאורך שנים ומערך רגשי נמוך. עדיף להפנות לפסיכולוגים או אליך.
לשאלה נוספת הקשורה לילדי קבוץ. מהי ההשפעה וההשלחה הנגרמת ליוצאי קיבוץ שחיו עד גיל בוגר בשותפות
כמעט מוחלטת. וחלוקה בלבוש.חדר.משחקים. בחירה.ועוד..איזה נזק נגרם לאידיבידואליות שלהם,לאינטימיות. גבולות לשייכות ולצורך האישי .
האם אפשרי שאחד המינים (בן קיבוץ שבטי) יקים משפחה עם אדם אינדיבידואליסט עירוני ויצליחו לחיות בשלום?

תודה. גם זה משהו.

שלום טליה ותודה על המחמאות.

אני לא יודע לראות קמצנות ביד, אבל אחשוב על איזה מרכיבים יכולים להצביע על כך.
קמצנות רגשית יכולה לנבוע ממספר מרכיבים.

1. גבעת הוונוס דלה - אין צורך בתקשורת חמה ובקשר מגע חושי.
2. אני חלול, יכול לגרום לקושי רב להביע רגשות, למרות שאני מכיר אני חלול שיש לו צורך עצום לתת לאחרים.
3. הפרדה עמוקה מאוד, הגורמת לזהירות גדולה, כשהמרכיבים של כמות האנרגיה ברגש וביצר נמוכה יכולה לגרום לתופעות שנות של קושי לחלוק רגש.

שילוב בין מרכיבים של דלות והדחקה יכולים להוות גורם מכריע בקושי. סביר להניח כי קושי להביע רגש המופיע בפרקי כל האצבעות (פרק אמצעי) יכול להצביע על כך.

יכול להיות שקיימים נושאים רבים ושונים המראים על כך, אך כרגע זה כל מה שהצלחתי להעלות בחיקי }

תענוג לקרוא את דבריך,משה.אני יכולה לחוש מעבר לידע הרחב שלך.את הנדיבות הרבה בסיפוק אינפורמציה
וההתייחסות לכל מי שפונה אליך. אלה הם דברים היוצאים מהלב
שאלתי אליך: בנושא הקמצנות. האם היא גנטית (אופי) או נחשבת לתכונה. לא רק ברכוש / כסף.אלא,גם בחוסר
רצון/יכולת להביע רגשות, להעניק מחמאות. לפרגן. וכן חוסר נתינה מכל סוג, גם בידע. כיצד ניתן לראות זאת בכף היד?

הייתי רוצה להוסיף נופך נוסף לנושא.
(בחלונית כתוב "באופן טבעי כולנו שייכים" וזה מאוד מתאים למה שאני מעוניין לכתוב)
נכון שכשאדם גדל לתוך אווירה של חוסר רגש חם, חסכים עצומים במגע ומה שמתפרש כאהבה, המוח מגדל את המערך התקשורתי חושי מכוונן לכך. מסיבה זו האנשים האלו יגדלו מתואמי חסך, וכך יתפקדו מבחינה רגשית לאורך חייהם.
למרות זאת אני מאמין שבבסיס הגנטי ישנו קוד כלשהו הממשיך לחפש את השינוי לאורך כל החיים. פגשתי אנשים רבים לאורך הדרך שסבלו מחסכים מעין אלו, ולמרות שכך גדלו ורק כך תופסים הם את חייהם ורק כך הם מסוגלים לתפקד ולהרגיש, הם הגיעו על מנת לנסות ולשפר את מצבם הרגשי והתפקודי. לדעתי זה מוכיח את טענתי שמתחת לפני השטח החומר יודע למה הוא צריך להגיע ומה הוא צריך לחפש וממשיך לנסות ולהגיע לכך. אחרת, אנשים אלו יכלו לחפש רק את מה שגדלו עליו ללא צורך כלשהו לנסות ולשנות את המצב, למצב רגשי טוב ונעים יותר.
אני מסתמך על הגישה הזו על מנת לפתח את האופטימיות הנחוצה בכדי לאפשר להם להשתנות בתוך התהליך. אחרת לאחר האבחון, כשאני רואה את המצג הקשה הזה בכפות הידיים, הייתי ממליץ באופן קבוע לא לנסות ולשנות את המצב.
נכון שחלקם לא צלחה דרכם כלל וכלל, אבל אחרים הצליחו לשנות את המוח והגישה החושית רגשית שלהם ברמה כזו, שהם יכלו לחוות רגשות ברמה גבוהה בהרבה מכל מה שחלמו שאי פעם יוכלו.
מתחת לפני השטח ממשיכה לחיות המודעות הגנטית (מודעות החומר והתוכנה שבונה אותנו) המחייבת את הרגשות החמים, על מנת לרצות להמשיך הלאה בחיים.
כשחושפים את הרמה הגנטית, ניתן לחבור לאותם עוצמות שלא הגיעו לידי ביטוי מהלידה והלאה.
שאגיד שהתהליך קל או מהיר, יהיה זה רחוק מאוד מהמציאות. אבל לפחות הוא אפשרי.
במידה והיו מקומות אשפוז עם אוריינטציה כזו, הרי שהיה ניתן לשנות את המצב מהר בהרבה. טיפול מסביב לשעון במצב הרגשי גופני, יכול לסיים את התהליכים העמוקים בתקופה שאינה עולה על חצי שנה עד שנה. נראה שהיכולת להנביט רגשות חדשים והכלים המוחיים הדרושים לכך גדולה בהרבה ממה שהרפואה הפסיכיאטרית או הפסיכולוגיה יודעת כיום או מאמינה .

בתכונות של הקמיצה הדקה והיד השחוקה, ניתן למצא את כל מה שאמרת. זהו מצב קשה מאוד אבל ניתן לשינוי באמצעות עבודה עצמית עמוקה מאוד הכוללת את כל מרכיבי השיטה. צריך לחבר לגוף ולתחושות שלו, ללמד לאבד את הפחד מהפחד, ללמד לבטא את הרגש הכואב. לאחר זמן ארוך מספיק בו האדם מבטא את רגשותיו, צריך להיכנס לתוך הזיכרונות העמוקים של החסכים באמצעות לחיצות עמוקות המחברות במדוייק את המאורעות עם ההווה.
על מנת לעבור את התהליך צריך לפתח מנגנון תמיכה רגשית הבנוי על מספר אנשים המסוגלים להכיל את הכאב. ברגע שמתחילים להיזכר, צריך לארסל את האדם בתוך הכאב שלו, תוך כדי ביטוי של כל הכאב, הכעס, הדיסהרמוניה וכל מה שיוצא.
לאחר שהביטוי עמוק מספיק צריך להתחיל את תהליך הסליחה כמנגנון נוסף שיעסוק בפתיחת הזיכרונות הקשים.
ככל שהאדם יהיה מאורסל בתהליך, כך הוא יתחיל להחליף את הרגשות הקשים מאוד וחוסר היכולת לחוש, בניצני רגש אחר. במידה ויתאפשר לו להנביט את הרגשות הללו, סביר להניח שהוא יוכל לפתח במשך הזמן תקשורת רגשית המושתת על חוויה שונה מאוד.
חשוב לזכור שבמשך התהליך אסור לו להימצא לבד לאורך היממה, מסיבה זו צריך מספר אנשים המארסלים אותו בכל רגע ביום בו צריך.
תהליך מעין זה, במידה ונעשה נכון יכול לקחת כשנתיים ויותר עד לשינוי המיוחל.

חשוב לשלב פסיכולוג שמבין את העבודה הגופנית רגשית אינטגרטיבית של השיטה. פסיכולוג שאינו מודע למעמקי העבודה שלנו, ואיננו מצליחים להסביר לו את העבודה ולחשוף אותו לכך, לא כל כך יוכל לעזור כשותף
תודה ,משה על תשובתך.
לשאלה הבאה. האם רגשות של , אהבה ,שמחה ,הנאה ,התלהבות .שנמנעו מילדים רבים של יוצאי שואה (יובש רגשי)
שגדלו בחלקם הרב באוירה עצובה.מופנמת קודרת ללא הבעת רגשות.האם הם יכולים לחוות רגשות אלה ?
האם ניתן "ללמוד לחוש רגש"כשהמערכות הרגשיות למדו אולי להבין.אך לא להרגיש?
ניתקלתי רבות באנשים שאינם מסוגלים לומר גם לקרובים שלהם ביותר את המשפט:"אני אוהב אותך"
אינם מחבקים ומנשקים.שלא לדבר על פירגון והתלהבות.אין שמחת חיים בחייהם.
אם כן ,כיצד ניתן לעשות זאת?

אביבית
נראה שהשאלה האם זה דפוס גנטי יכולה לקבל תשובה בוררה בכף היד של הילד והאם. במקרה ונראה שם נטייה לאובססיביות, הדפוס בהחלט יכול לקבל קיבעון עקב השילוב בין הנלמד לתכונה המולדת.
בכל מקרה, מה שצריך על מנת לעזור הוא קודם כל מוכנות של המטופל לעבוד על הנושא מתוך מודעות ורצון. במקרה והשניים הללו קיימים, הרי שניתן לפתח תהליך שיתאים למצב.
לדוגמא, צילום רצוף של יממה שלמה של המטופל, לאחר מכן ניתוח משותף של מה שנראה בסרט, לאחר מכן ניסיון הבנה וניסיון פתוח מודעות למצב ולמה שגרם לכך, לאחר מכן עבודה ממוקדת על הרגשות שמובילים את הנושא.
חשיבות הצילום נובעת מהצורך לגרום למודעות חיצונית למצב, הנולדת בצילום.
סביר להניח שאצל הילד והאם מה שנחוץ לבצע זוהי פתיחה של החוויות המודחקות שהובילו לפיתוח הדפוס, תוך כדי ניסיון התמודדות עם התחושות (לצורך מיקוד המודעות), שהיו קיימות בזמן עבר כשהדפוס התפתח. לאחר פיתוח ושכלול המודעות, ניסיון לבטא את הרגשות בכל דרך של ביטוי גופני אפשרי (ניתן להתחיל בביטוי דרך תרפיה באומנות במידה וקל יותר להתחיל כך, אך אסור להסתפק בכך וחייבים להגיע לביטוי הגופני שלך הרגש) ביטוי הכעס בדרך של פריקתו על כריות, שק אגרוף, צעקות ועוד.
פרוק העצב והבושה על ידי בכי ללא הפסקה עד שהתהליך הביוכימי יסתיים מעצמו (חשוב ביותר לא להפריע לתהליך להתפרק עד סופו, גם כשהו מוביל לתחושות גופניות קשות כגון הקאות, כאבי בטן, סחרחורות שיעול ועוד). פירוק הביקורתיות על ההורה באמצעות ביטויי הרגש מצד אחד, והבנה קוגניטיבית תוך כדי שיחה על הנושא לאחר מכן. חיזוק כוח הרצון והקשבה להרמוניה הפנימית הנולדת בזמן תנועה מודעת נשימה ומדיטציה ועוד. הקשבה להרמוניה הנוצרת מעלה למודעות את כל הנושאים הגורמים להדיסהרמוניה המודחקים במערכת ומשבשים אותה.

לדעתי הדפוסים אינם גנטיים, אך יכולים להיות. בכל מקרה גם עם הבסיס גנטי, ניתן לשנותו תוך כדי עבודה ממוקדת.

חשוב לשלב פסיכולוג שמבין את העבודה הגופנית רגשית אינטגרטיבית של השיטה. פסיכולוג שאינו מודע למעמקי העבודה שלנו, ואיננו מצליחים להסביר לו את העבודה ולחשוף אותו לכך, לא כל כך יוכל לעזור כשותף, למרות שיוכל לעזור מאוד כטיפול נפרד. נראה כנכון יותר עבודת צוות משותפת.

בנושא דרך הטיפול בנושא ילדים ליוצאי שואה, הטיפול חייב להיות ממוקד מטרה. לכל דפוס פוגע, חייב להינתן טיפול הממוקד במדויק בו. על מנת לבצע זאת צריך לחשוף קודם כל את הדפוס
לדוגמא דפוס התנהגותי -האם יוצאת דור השואה -אובססיבית לאגירת מזון.עד כדי חולי.אינה זורקת גם מזון מעופש.
קונה בכמויות הרבה מעל הצורך.בארועים מלקטת מאכלים שניתנים לקחת עם תרוצים"זה עבור הכלב"למרות שאין
חיה כזו בביתה. צורת האכילה כשל אדם שאכל במסתור ופחד .(מסיטה את הפנים הצידה .מסובבת חצי גוף מהצלחת .
אינה מסתדרת עם סכ"ום.מחזיקה פרוסה ביד ובוצעת פירורים בידה השניה.)הבת -אוגרת עיתונים מלפני שנים המאורגנים בקופסאות קרטון וחונקים את הסביבה.גם צורת אכילתה לא אסטתית.ממלאה צלחת בכמות המספיקה למשפחה.אינה מסוגלת לגמור את הכמויות ש"אגרה".
הנכד -אוגר זוגות נעליים מיושנות ,מסריחות שאבד עליהם הקלח.
השאלה הנשאלת.האם דפוסי התנהגות אלה הם גנטיים.ללא קשר עם דור השואה.או, שהשואה החריפה את הדפוס.
האם התנהגות הילדים קשורה לגנטיקה או לדפוס נלמד,
האם נחוץ למקרה טיפול פסיכולוגי,או אחר?
תודה על ההתייחסות והתשובות המעמיקות.

על מנת לברר את הנושא, צריך לבדוק קודם כל את הצורך בשבטיות של הילד והנכד. ככל שרמת השבטיות הגנטית גדולה יותר, הצורך בהזדהות עם הדפוסים הקיימים בבית עמוק ושורשי יותר, לכן יגרום להתפתחותם של דפוסים דומים, או לדפוסים המפורשים כדומים ומספקים על ידי הילד. לאחר התפתחות הדפוס בילדות המוקדמת, חל תהליך ההתבגרות בו מתחילים לנסות ולשנות את המצב. בזמן הזה מתחילה בושה והתמודדות עם מה שברור כבר שאינו תקין. כל אחד מתמודד עם זה קצת אחרת. באופן כללי נראה שילדים אלה ינסו בכל הכוח לשנות את מה שגדלו איתו, יכולים להשתמש במגוון של רגשות מרחיקים על מנת לממש את הצורך, כעס, פחד, חרדה, בושה ועוד. תהליך ההתבגרות הוא זה שיקבע אצל האנשים הללו איך יעברו לחיי הבוגר שלהם. ככל שאפשרו לעצמם לטפל בצורה פתוחה בנושא, כך יכולים הם להתנקות והדפוסים אינם חייבים לעבור לבניהם. ככל שהדחיקו וניסו לברוח מההתמודדות, כך יצרו דפוסים דומים או דפוסים מחליפים שיגרמו למגוון רחב של קשיים שיעברו בדרך זו או אחרת לילדיהם (הנכדים).

לשאלתך בנושא בני הקיבוצים, אפשר למלא את החסך. בזמן התקלות בחסכים בטיפול, נושא האירסול הגופני והרגשי, בתוך הקושי והקניית האווירה החמה והאוהבת כשהאדם נמצא בתוך מודעות התינוק החווה את כאב החסך, יכול להוות מנגנון הממלא את הצורך של התינוק ומרחיק את תחושת הבדידות. לאחר שנחשפו לתחושת החום והאירסול כתינוקות, חייבים להתחיל את תהליך הסליחה להורים. השילוב בין הימצאות לאורך מספיק זמן (יכול להימשך גם חודשים) בחוויית האירסול כבוגר החיי את זיכרונות וחוויות התינוק הנטוש מחדש, ובמקביל תהליך הסליחה, יכולים לשנות את החוויה הראשונית ובעיקר את הגישה אליה.

סביר להניח שאדם אינדיבידואליסט מאוד, יתקשה לחיות בחברה קיבוצית, אלה אם הוא המוביל או המנהיג שלה.

בנושא דרך הטיפול בנושא ילדים ליוצאי שואה, הטיפול חייב להיות ממוקד מטרה. לכל דפוס פוגע, חייב להינתן טיפול הממוקד במדויק בו. על מנת לבצע זאת צריך לחשוף קודם כל את הדפוס, מה גרם לו ולמקד את הזיכרון כך שיוכל לפתוח את מאגר הרגשות והתפיסות הקוגניטיביות המובילים אל הדפוס. לאחר מכן התהליך הקבוע של השיטה יכול לשחרר את הדפוס.

האם ישנו נושא ספציפי שאת מעוניינת לדון בו ? אנא מקדי את שאלתך כי בדרך בה שאלת הנושא רחב מדי עבורי.
שאלה לגבי בני קיבוצים.האם אפשר למלא את החסך הגדול שנגרם לתינוק/ילד שחי בבית תנוקות עם כל המשתמע?
האם ילד בעל אישיות אינדיבידואליסטית יכול לתפקד בצורה סבירה בחברה קיבוצית?

האם ישנו נושא ספציפי שאת מעוניינת לדון בו ? אנא מקדי את שאלתך כי בדרך בה שאלת הנושא רחב מדי עבורי
שאלות רבות מציפות אותי.אחת מהן היא:ילדים רגישים להורים יוצאי השואה שהוריהם פיתחו התנהגות אובססיבית
כפייתית כמו צבירה(אוכל.עתונים.שקיות ניילון וכ"ו)לאנשים "רגילים"מהווים זבל ומטרד.גם ילדם ונכדם פיתחו סימני התנהגות
דומה.האם ניתן לטפל בשיטה ובאיזו דרך?

שלום אביבית
שאלתך כל כך רחבה ומקיפה זוויות רבות כל כך שלא פשוט לענות עליה.
ראשית בשתי הקבוצות ישנם אנשים בעלי אופי וצרכים שונים (מולדים) לכן עברו את הילדות שלהם בצורה מאוד שונה. בכל אחת מהקבוצות, ההורים עברו את התקופה אחרת ושדרו רגשות אחרת, לכן הילדים קבלו את השידורים הרגשיים אחרת והושפעו בדרכים שונות.
נראה שמה שחשוב הוא לאבחן כל אחד לגופו של עניין ולבדוק איך הילדות האינדיווידואלית שלו השפיע עליו, מאשר לעשות הכללה גורפת.
בכל מקרה, ילדים להורים שהתקשו מאוד להראות רגשות כי הרגש היה חסום, או ילדים להורים חרדתיים מאוד, או ילדים להורים שלא כל כך שמו עליהם כי היה משהו חשוב יותר או סתם כי היה נהוג, או ילדים להורים שהמערכת הייתה חזקה עליהם ולא יכלו להביע את הורותם, יכולים לפתח צורות שונות להתייחסות רגשית, ואינטליגנציה רגשית שונה מאוד האחד מהשיני.

סביר להניח כי ילדים להורים יוצאי שואה שההורים היו חסרי סבלנות באופן ברור, חרדתיים מאוד, מרוחקים רגשית ותפקודית ועדיין בתוך הטראומה שעברו, יתקשו ביותר להרגיש שהם מרכז העולם כפי שילד אמור להרגיש בראשית דרכו. מצד שני יכול להיות שההורה מגונן כל כך שהוא חונק את הילד לחלוטין ומתקשה להתפתח עצמאית. יכול להיות מצב בו ההורה מפתח קשר סימביוטי חזק מאוד על מנת לחיות את חייו דרך הילד כי הוא אינו מרגיש חיי.
בכל מקרה ילד שגדל עם הורה שעבר את השואה כטראומה (ולא כולם עברו אותה כך) יגדל באווירה היכולה להכניסו לטראומה רגשית.

ככל שאני מתקדם בנושא, אני מתחיל להרגיש כאילו וצריך לכתוב על כל נושאי הפסיכולוגיה על מנת להצליח לענות ולו במקצת על שאלתך.

במידה ורוצים להתייחס לקבוצות הללו בהכללה, ניתן להגיד שיוצאי קיבוץ שלא גודלו על ידי הוריהם יכולים לחוש מתחת לפני השטח בדיסהרמוניה בסיסית עם הטבע, כי הטבע והגנטיקה כנראה שצריכים צרכים ברורים וקבועים מראש. כל אחד על פי המבנה הגנטי שלו ייקח את הדיסהרמוניה למקום אחר.
מהתרחקות מוחלטת מכל מה שקשור לחברותה, ועד לקושי עצום להרגיש שהוא מסוגל לבצע דברים בחייו שלא נקבעו על ידי האחר. ממצוקה רגשית קשה בכל נושא השייכות, ועד לקושי עצום להרגיש עצמאי. כמובן ישנם נושאים רבים נוספים, וכמו כן ישנם רבים החיים את חייהם הרגשיים בצורה טובה מאוד.

ילדים להורים שעברו את השואה כטראומה יכולים לחוש חסימות רגשיות וחרדות רבות שגדלו איתן כחלק מהוויית חייהם. כמו כן להתנהג על פי דפוסי התנהגות שונים השייכים לקשיי ההורה.

אסור לשכוח שהאבולוציה האנושית נמצאת כיום בתנופת השתנות גדולה בעקבות המידע הרב הנמצא בידי הציבור. השינוי העיקרי חל בנושא היחס של האדם לרגשותיו, ללגיטימציה רגשית, למה היא התפתחות, לרמת המידע שהאדם צריך על מנת לחיות ועוד. כל אלו משנים את היחס של היחיד לחייו, ולכן השאלות שאנו שואלים כיום נשאלות. לפני 200 שנה לא היו נשאלות שאלות כאלו בכלל. מי היה מתייחס בכלל לצרכים ההתפתחותיים של הילד? רק יחידי סגולה. סביר להניח שבעתיד כלשהו רמת הידע שתהייה בציבור ל "מה צריך ילד על מנת להתפתח רגשית נכון" יהיה שווה ברמתו לרמת החמדנות האנושית, ואולי יתחיל להיווצר איזון שיאפשר לחיות אחרת על פני הפלנטה הזו.

האם ישנו נושא ספציפי שאת מעוניינת לדון בו ? אנא מקדי את שאלתך כי בדרך בה שאלת הנושא רחב מדי עבורי.

שלום משה.
אני מעוניינת לדעת מהם הקשיים הרגשיים המאפיינים ילידי קיבוץ.(אלה שישנו בבית ההורים.ובבית ילדים).?
מהם הקשיים הרגשיים המאפיינים את בני דור יוצאי השואה וכיצד זה בא לידי ביטוי?
תודה מראש

ראו גם מדור אינטיליגנציות ו{{}}מדור אוכלוסיות מיוחדות ומקרים חריגים

_{הדיון הועבר מדף אלבאום דף חדש}