על ידי הרסתי_הכל* » 08 אפריל 2016, 12:04
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
קראתי פה בשקיקה לאחרונה מספר דפים ארוכים וסוערים כמו
ייסורי בגידה,
איך שוכחים מישהו,
לא נמשכת לבעלי ועוד...
אני נשואה כבר למעלה מעשור, שלושה בנים מקסימים, בעל טוב שסה"כ לא מדבר יותר מדי, אבל כשצריך מנסה ותומך. בנוסף, הוא מדהים עם הילדים והבית, יותר ממני, למרות שהוא עובד במשרה ניהולית בכירה.
היו דברים שהפריעו לי בקשר מפעם לפעם, היו מריבות שבהן הרגשתי שאנחנו מדברים שתי שפות שונות לחלוטין, חשבתי על גירושים אבל אף פעם לא בהמשך תקופה ארוכה ,אלא נקודתית ועבר.
הסקס בינינו היה בסדר, כמעט תמיד ביוזמתי, תמיד קצר משרציתי, תמיד בתדירות פחותה משרציתי, אבל אני לא יכולה להגיד שלא נהניתי.
לפני שלוש שנים הכרתי גבר, נשוי אף הוא, שנראה לי "מוכר" מהרגע הראשון, השיחות שלנו קלחו, אינטימיות מיידית, ומשיכה שלא מומשה זמן רב (זה תרם, אגב, לחיי המין עם בעלי)
לפני כמעט שנה, "עלינו מדרגה", נשיקות סוערות, מגע מחשמל, משיכה עזה ורצון להמשיך לסקס.
נבהלנו והפסקנו את זה לפני שנתדרדר, ומאז (כבר חודשים) אני שבר כלי. עצובה, בוכה, רוצה רק לישון. בעלי מבין שאני בדיכאון ומנסה כל דבר כדי לעזור. אני מרגישה חרטה עזה, לא על הבגידה, לצערי, אלא על כך שהצצתי ונפגעתי, על כך שחוויתי כזו משיכה, כזו אינטימיות ולא אחווה זאת בבית לעולם.
החיים שלי היו די בסדר, מעולם לא חוויתי כזה צער ודכאון, ועכשיו אני מרגישה שזה העונש הכי גדול שיכולתי להביא על עצמי.
גם הסקס נפגע כי אני משוועת למשיכה האדירה עם האחר, לחשמל בינינו, לזיקוקים. ומה שיש כבר לא מספיק.
יש לציין כי ה"מאהב" מרגיש כמוני בקשר אלי, עצוב, מתגעגע, בסערת רגשות, אבל מעולם לא דיברנו על הקשר החוקי שלנו כך שאני לא יודעת אם גם אצלו זה הרס משהו, או שלא היה משהו מלכתחילה.
לא רואה איך אני ממשיכה לחיות כך. חשבתי להתגרש אבל אני חושבת שזה לא מגיע לילדים שלי וגם אני חושבת שמה שחוויתי היה חד פעמי ומה הסיכוי שאמצא משהו כזה, ועוד עם שלושה ילדים.
התרחקתי מכל החברים שלי, גם כי אני מדוכאת וגם כי אני מסתירה משהו וקשה להתנהל מולם. לא רואה איך לחיות לבד ולא רואה איך לחיות איתו.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
קראתי פה בשקיקה לאחרונה מספר דפים ארוכים וסוערים כמו [po]ייסורי בגידה[/po], [po]איך שוכחים מישהו[/po], [po]לא נמשכת לבעלי[/po] ועוד...
אני נשואה כבר למעלה מעשור, שלושה בנים מקסימים, בעל טוב שסה"כ לא מדבר יותר מדי, אבל כשצריך מנסה ותומך. בנוסף, הוא מדהים עם הילדים והבית, יותר ממני, למרות שהוא עובד במשרה ניהולית בכירה.
היו דברים שהפריעו לי בקשר מפעם לפעם, היו מריבות שבהן הרגשתי שאנחנו מדברים שתי שפות שונות לחלוטין, חשבתי על גירושים אבל אף פעם לא בהמשך תקופה ארוכה ,אלא נקודתית ועבר.
הסקס בינינו היה בסדר, כמעט תמיד ביוזמתי, תמיד קצר משרציתי, תמיד בתדירות פחותה משרציתי, אבל אני לא יכולה להגיד שלא נהניתי.
לפני שלוש שנים הכרתי גבר, נשוי אף הוא, שנראה לי "מוכר" מהרגע הראשון, השיחות שלנו קלחו, אינטימיות מיידית, ומשיכה שלא מומשה זמן רב (זה תרם, אגב, לחיי המין עם בעלי)
לפני כמעט שנה, "עלינו מדרגה", נשיקות סוערות, מגע מחשמל, משיכה עזה ורצון להמשיך לסקס.
נבהלנו והפסקנו את זה לפני שנתדרדר, ומאז (כבר חודשים) אני שבר כלי. עצובה, בוכה, רוצה רק לישון. בעלי מבין שאני בדיכאון ומנסה כל דבר כדי לעזור. אני מרגישה חרטה עזה, לא על הבגידה, לצערי, אלא על כך שהצצתי ונפגעתי, על כך שחוויתי כזו משיכה, כזו אינטימיות ולא אחווה זאת בבית לעולם.
החיים שלי היו די בסדר, מעולם לא חוויתי כזה צער ודכאון, ועכשיו אני מרגישה שזה העונש הכי גדול שיכולתי להביא על עצמי.
גם הסקס נפגע כי אני משוועת למשיכה האדירה עם האחר, לחשמל בינינו, לזיקוקים. ומה שיש כבר לא מספיק.
יש לציין כי ה"מאהב" מרגיש כמוני בקשר אלי, עצוב, מתגעגע, בסערת רגשות, אבל מעולם לא דיברנו על הקשר החוקי שלנו כך שאני לא יודעת אם גם אצלו זה הרס משהו, או שלא היה משהו מלכתחילה.
לא רואה איך אני ממשיכה לחיות כך. חשבתי להתגרש אבל אני חושבת שזה לא מגיע לילדים שלי וגם אני חושבת שמה שחוויתי היה חד פעמי ומה הסיכוי שאמצא משהו כזה, ועוד עם שלושה ילדים.
התרחקתי מכל החברים שלי, גם כי אני מדוכאת וגם כי אני מסתירה משהו וקשה להתנהל מולם. לא רואה איך לחיות לבד ולא רואה איך לחיות איתו.