^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פתחתי דף המשך בגלל העומס: בדרך אל האור

אני רואה שכתבתי לפני שריפרשתי. התחלת טיפול. נהדר!

רמזורית,

אני מרגישה שגם כששמתי לו גבול, ואמרתי לו בתקיפות: אל תדבר אלי ככה, אל תעשה לי ככה, זה הכעיס אותו ולא גרם לו לכבד את זה. אם זה נגיד בקשר לזה שלא יגע בי כשאני בנידה, אמרתי מספיק פעמים אבל בגלל שלא איכפת לו, הוא ממשיך. כשאני יותר נחרצת הוא קורא לי לחוצה והיסטרית ומתרחק
אני חושבת שזה לא עובד בדיוק בגלל הפער בין הרובד הרציונלי לרובד הרגשי שתיארתי בהודעה הקודמת. הרובד הרציונלי משדר: "אסור לפגוע בי", והרובד הרגשי-פנימי עדיין לא התמקם שם. הוא משדר משהו אחר. ובמצב כזה השדר הלא מילולי הוא זה שקובע. פחות משנה מה את אומרת, יותר משנה מהי האנרגיה שעולה ממך. ומה שמשפיע על האנרגיה הזאת זה הרבה מטען לא מודע: הפחדים שלך מהתגובות שלו, אולי רגשות האשם, התפיסות העצמיות שלך וכן הלאה. אני יודעת כמה זה מתסכל שקולך לא נשמע.

_נשק יום הדין מבחינתו זה לקרוא לי פמיניסטית, כי הוא שונא פמיניסטיות לוחמניות. אז במקום לכבד את הגבול הוא מתעלם וממשיך, כי מה הוא כבר עשה/אמר? או מפסיק אבל מתעצבן, וימשיך לדרוך על הגבולות בעתיד. בעיניו הגבולות שלי לא נחשבים. ואם אני מתעקשת אני הדפוקה והוא יתרחק.
כל פתרון שלא אומר, שאני אקבל את כל מה שהוא אומר ועושה ואזרום ואפסיק להציב גבול בעצם לא עובד. הוא דורש ממני להשתנות.
וביחסי אישות הוא רוצה שאהנה ממה שאני לא ולא מפסיק לרגע לגרור אותי לשם, ואם אני מגיבה בריחוק או בתלונות, אני מגעילה. לא נראה לי פתיר, ניסיתי להשתנות וראיתי שזה לא עובד, ואני במקום שאני כבר לא רוצה להשתנות._
טוב שאת לא רוצה להשתנות. את לא אמורה לדרוס את הרצונות שלך או את מי שאת. זה לא נקרא להשתנות, זה נקרא לכַלות את עצמך. בעיני המשפט האחרון שלך פה שלך, אי הרצון להשתנות בהתאם לרצונות של בן זוגך, מעיד על תחילתה של התחזקות. של הזדקפות ועמידה על שלך.

תראי, אני מאמינה שמה שיאפשר את השינוי זו התחזקות פנימית שלך. להמשיך אותה עוד ועוד. בהמשך הדרך ההתחזקות הזאת תאפשר לך להציב גבול באופן אפקטיבי (מולו, גם כשכבר לא תהיו ביחד ומול כל אדם אחר שתפגשי), אבל לפני כן היא תאפשר לך לעשות את הצעד שאת רוצה לעשות, וללכת משם.

אני מבינה מהתכתובת עם מי אני שהיית בטיפול, ושהיא מציעה לך לחזור לקבל שם תמיכה. אני מצטרפת להצעה הזאת. אני חושבת שליווי כזה יאפשר לך לבנות את החוסן הדרוש ליצירת השינוי שאת כמהה לו. התמיכה באינטרנט עוזרת אבל היא מוגבלת ואני מרגישה שאת יכולה להיתרם באופן משמעותי יותר ממטפל. מה דעתך לחזור למטפל/ת שלך?

אני אומרת לך בתור מי שחייתה שנים בזוגיות מתעללת- בעלך מתעלל קשה. אלים מאוד. לא שזו תחרות או משנה, אבל כשאני קוראת אותך, אני מרגישה שאני חייתי בזוגיות לא כ"כ אלימה! רק שתביני את הפרופורציה.

גם אני. הייתי נשואה למתעלל, שהיה הרבה פחות נורא מבעלך. ועדיין זה היה נורא נורא. בעלך מאוד אלים.

וואו רמזורית, איזה יופי.
אני שמחה בשבילך על ההרגשה של ההתאמה.
ומגיע לך טיפול , ומקום שיתן לך את הזמן לעצמך.

שתדע ממש את כל הפרטים
נכון. יכול לעזור גם בהמשך, אם ידרש תעוד.

היא אמרה בלי למצמץ שהזוגיות הזו הרסנית והיא קודם כל לא מגיעה לי בלי שום קשר לפגיעה בילדים.

רמזורית, זה מעולה וזה חשוב לספר לה כל פרט קטן והכי אלים, שתדע ממש את כל הפרטים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התחלתי טיפול אתמול. והיה נהדר. חוויה מתקנת מהעו"סית הקודמת שלא התחברתי אליה בכלל. היא שונה, אחת שמחווה דעה ודוחפת לפעולה. היא אמרה בלי למצמץ שהזוגיות הזו הרסנית והיא קודם כל לא מגיעה לי בלי שום קשר לפגיעה בילדים. אמרה שהוא מצטייר לה כאדם נרקיסיסט ומאוד פגוע בעצמו. היא אמרה שזה כמעט מזכיר לה כת סגורה: לא יוצא מהבית, אין חברים, התנגדות לכל מי ומה שאינו כמותו. זה משמח אותי שמצאתי טיפול טוב כי אם הייתי חווה שוב חוסר חיבור עם מטפלת זה היה די מייאש.

אני מרעננת את הדף כל כמה זמן ומקווה לתגובות, להארות, אני ממש במצוקה.
סליחה, רמזורית. לא הייתי פנויה להכנס.
גם כעת, לצערי, לא אוכל להרחיב. ממש בקצרה (מקווה שזה לא יהרוס את הכוונה המלאה), כמו שאת יודעת אני מסכימה מאוד עם קוראת. אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים את לא יכולה לראות כבר- מה שאת עוברת הוא קשה מאוד. אני אומרת לך בתור מי שחייתה שנים בזוגיות מתעללת- בעלך מתעלל קשה. אלים מאוד. לא שזו תחרות או משנה, אבל כשאני קוראת אותך, אני מרגישה שאני חייתי בזוגיות לא כ"כ אלימה! רק שתביני את הפרופורציה.
אבל גם חשוב לי להראות לך שעברת דרך א ר ו כ ה מאז שפתחת את הדף. בסערות היומיות קשה לראות את זה, אבל את כבר במקום אחר.
נכון, עדיין נעה קדימה ואחורה. נכון, לנו שרואות את הסבל העצום קשה מאוד לשמוע עליך ועל ילדייך נשארים במערכת כל כך הרסנית. אבל אני זוכרת ממני, לקח זמן עד שיכולתי לעזוב. על אף ההכרה וההבנה.
אז רק עצה קטנה- תחזרי לטיפול!! זה הדבר הכי חשוב. את חייבת תמיכה. זה יעזור לך מ א ו ד גם בהתמודדות עם הילדים.
אני אמשיך להיות כאן.

שלום לך רמזורים יקרה,
אני חושבת שאת יכולה לבחור לחשוב על הפרידה אחרת: יציאה להרפתקה נפלאה !
את יכולה לנהל חיים נעימים ולהגשים חלומות .

לא רוצה להשתנות, אני מתכוונת, לא רוצה להפוך לזו שהוא רוצה שאהיה. שזה בלתי אפשרי. כן רוצה לגדול למקום טוב בשבילי בלי התכתיבים שלו.

לעירית: אני מרגישה שגם כששמתי לו גבול, ואמרתי לו בתקיפות: אל תדבר אלי ככה, אל תעשה לי ככה, זה הכעיס אותו ולא גרם לו לכבד את זה. אם זה נגיד בקשר לזה שלא יגע בי כשאני בנידה, אמרתי מספיק פעמים אבל בגלל שלא איכפת לו, הוא ממשיך. כשאני יותר נחרצת הוא קורא לי לחוצה והיסטרית ומתרחק.

נשק יום הדין מבחינתו זה לקרוא לי פמיניסטית, כי הוא שונא פמיניסטיות לוחמניות. אז במקום לכבד את הגבול הוא מתעלם וממשיך, כי מה הוא כבר עשה/אמר? או מפסיק אבל מתעצבן, וימשיך לדרוך על הגבולות בעתיד. בעיניו הגבולות שלי לא נחשבים. ואם אני מתעקשת אני הדפוקה והוא יתרחק.
כל פתרון שלא אומר, שאני אקבל את כל מה שהוא אומר ועושה ואזרום ואפסיק להציב גבול בעצם לא עובד. הוא דורש ממני להשתנות.
וביחסי אישות הוא רוצה שאהנה ממה שאני לא ולא מפסיק לרגע לגרור אותי לשם, ואם אני מגיבה בריחוק או בתלונות, אני מגעילה. לא נראה לי פתיר, ניסיתי להשתנות וראיתי שזה לא עובד, ואני במקום שאני כבר לא רוצה להשתנות

זה האבא שהם מכירים... ועם כל חסרונותיו הוא עדיין אבא. ובשביל ילד אובדן של אבא הוא לא משהו קל, גם אם האבא הזה מתנהג בצורה לא תמיד נעימה.
אני לא אומרת שזה תירוץ להישאר, רק יודעת עם מה אצטרך להתמודד בהמשך. הוא אחד כזה שיכול להתעלם לחלוטין מרגשות של אחרים, ולשים עצמו במרכז, כמו למשל כתגובה לפרידה: לחתוך. לא להתמודד ושהילדים יישברו מצידו (הוא לא יקח על עצמו גרם של אחריות כי היי, אני המטורפת שיוזמת את זה אז שאני אתמודד) אני בנויה אחרת. אני מכילה רגשות של אחרים ולוקחת עליהם אחריות, במיוחד של הילדים שלי. הלוואי שהייתי יותר אדישה אבל אני לא.
הוא הסך הכל ילד בעצמו. לא מסוגל להכיל רגשות ולכן מגיב בצורה כזו אינפנטילית. קשה? משתבללים. נעלבים? מסתגרים וכועסים. אני לא מקבל את מה שאני רוצה, את לא רוקדת לפי החליל שלי? את מטורפת ואני לא אהיה איתך.
הוא גם קיבל מסר בילדות (שלצערי הבת שלי משחזרת כיום) שלשתף אחרים זו בושה. שאנשים שמנסים לעזור לך הם מסיגי גבול. שאם רע לך תשתוק ותבלע ותתבשל עם זה.

בלילה היו לי נדודי שינה, בטעות נעלתי את חדר השינה שלנו והוא דפק שאפתח לו אז כשהוא נכנס התעוררתי והתחילו מחשבות מפחידות. (הו כמה שהייתי בצד השני של זאת שנועלים בפניה את הדלת והיא צריכה לדפוק שיואיל לפתוח. הפעם זה קרה ממש בטעות) בקיצור התחלתי לחשוב על דברים קיצוניים שיעשה אם אודיע לו שזהו: יקח את הילדים מהגן ויסע איתם ולא יגיד לי לאן, אולי בקטע של טיול פרידה כזה מהם... שיקח כסף מהחשבון (לא ממש מתאים לו) וכאלה. אני פוחדת , לא רק מזה אלא מכל התהליך המפחיד הזה ואיך אתמודד עם עצמי ועם הילדים. ואיך אסתדר בלי אוטו ואסע לעבודה (ברור שזה פתיר) ואיך אני עלולה להתחרט ולשוב למעגל הזה. אבל חברה טובה אמרה לי משפט יפה אתמול: נגיד שאת צמאה במדבר, מתה מצמא, ומוצאת ג'ריקן של נפט. תשתי או לא? ברור שלא! אז אותו דבר זה להתגעגע למשהו רע , רק כי רגילים אליו.

בהתחלה זה יישמע יותר כמו: למה לעזאזל זה קורה לי? למה ההורים שלי מפילים עלי את השיט הזה? מה לא בסדר כאן? ואיפה אבא שלי?!?! מעכשיו לא יהיה לי יותר אבא????

התכוונת לאבא שאוסר על ילד להסתובב יחף בבית, ששופך לו את הקולה בכוונה לכיור, שטורק את הדלת כשהמתבגרת משתפת את אמא שלה בדכאון שלה, שמסתגר בשבתות, שמדבר אל אמא שלהם בצורה מטורפת ואלימה?
נו, באמת.

עירית לוי, מה שאת מציעה זה ממש לא לעניין. חבל מאוד!
רמזורית מחפשת בכל דרך אישור להישאר בזוועה הזאת, גם על חשבון הילדים. והנה, את נותנת לה את האישור ועוד שנים של נזקים לה ולילדים.

נכון

(קוראת יקרה, אני מבטיחה לך שאני לא מייעצת לאף אדם להמשיך לספוג אלימות. לא מעצמו ולא מהסביבה. זה האני מאמין המקצועי שלי. אנחנו חושבות אותו הדבר

עירית יקרה, אני מאוד מעריכה אותך. אבל מדובר פה בהתעללות של 20 שנה שמעורבים בה גם הילדים. זה לא זמן להתחיל בתוך הנישואין בתהליך ארוך של יציאה מקורבנות כשהמתעלל כל הזמן ליד וממשיך להתעלל באלימות.
מה שאת מציעה הוא מסוכן. חד וחלק. מצטערת לומר. זה גם היה לי ברור שתציעי זאת.
מי שלא עברה התעללות לא יכולה להבין שמה שאת מציעה הוא בלתי אפשרי, או לוקח שנים, וכל יום של התעללות יוצר נזקים בלתי הפיכים.
ידעתי שזה מה שיקרה. את דוחפת את רמזורית להישאר בתוך הגיהנום.
הדרך היחידה לצאת ממנו היא לא להיות שם. אחר כך מתמודדים ואפשר ללמוד את כל מה שאת מציעה.
מה שאת מציעה זה ממש מסוכן.

כמו שאמרתי, ידעתי שזה יקרה. רמזורית מחפשת בכל דרך אישור להישאר בזוועה הזאת, גם על חשבון הילדים. והנה, את נותנת לה את האישור ועוד שנים של נזקים לה ולילדים.

אפשר תיאורטית לצאת ממצב כזה כשרק צד אחד מוכן לשתף פעולה?
כן. אפשר. בוודאי. זה דורש סבלנות אבל זה בהחלט אפשרי. ראיתי וליוויתי לא מעט תהליכים בהם צד אחד (מדובר בנשים) עשה שיפט פנימי עמוק, של פרידה מעמדת הקורבן – מהעמדה של זאת שמותר לחבוט בה ולהטיח בה. ואז, מי שהיא במהות שלה כבר לא משדרת "אפשר/מותר לחבוט בי" – אי אפשר להמשיך לעשות לה את זה. אני רואה את זה קורה שוב ושוב ושוב. וזה משמח ואלו חדשות טובות מאוד. אפשר להפסיק את זה.

זה מרגיש לי שאת בדרך לשם. שברובד של הראש (הרובד הרציונלי) את נפרדת כבר מזמן מהעמדה הזאת. את יודעת שזה לא ראוי ולא בריא ושאת לא מוכנה להמשיך לחיות ככה. ושברובד הרגשי (הפנימי, החווייתי, הלא מודע) יש עוד עבודה לעשות. הרובד הרגשי שלך צריך לסגור את הפער ולהגיע למקום בו הרובד הרציונלי נמצא. הוא צריך להיות בשל ומסוגל לעמוד בהשלכות של הצבת הגבול. וזה לא מובן מאליו. בדיוק על הדברים מהסוג הזה אומרים "קל להגיד" .

אני מרגישה אותך כבר שמה גבולות להתייחסות בוטה. את רכה לעצמך, את לא מרשה לעצמך להיות אלימה כלפי עצמך. את יודעת שהתנועה הרצויה לך והנכונה היא החוצה מהקשר (וזה יקרה), אבל את גם יודעת שאת לא יכולה לגרור את עצמך בכוח אל מחוץ לקשר כי זה מבהיל ומבעית את המערכת הרגשית שלך, את יודעת שנדרש כאן זמן הבשלה. את מכבדת את המערכת הרגשית שלך. את גם שמה גבול מול מה שמגיע מבחוץ. למשל פה, את מבקשת מ'קוראת' שלא "תצא עליך" (קוראת יקרה, אני מבטיחה לך שאני לא מייעצת לאף אדם להמשיך לספוג אלימות. לא מעצמו ולא מהסביבה. זה האני מאמין המקצועי שלי. אנחנו חושבות אותו הדבר ) את יודעת שהיא באה עם כוונה טובה וכמהה להציל אותך אבל את גם קשובה לקצב הפנימי שלך ואת יודעת מה לא יקדם אותך כרגע. את שמה גבול. וזה נהדר. זאת התחלה נהדרת.

אני בעד להמשיך לבנות את החוסן הפנימי שבעזרתו תוכלי לראות שאת וגם הילדים תוכלו לעמוד בכל מה שיגיע. שכל מה שכרגע משתק אותך לא ישתק יותר. וחוסן כזה מתחיל באהבה עצמית. שזה אומר רכות עצמית והתייחסות מעצימה שלך אליך בכל רגע. גם כאשר את מבולבלת ואבודה ומפחדת. מותר לך לפחד. זה נורמלי. בלי מנגנוני ההגנה הללו לא היית שורדת עד היום.

מוזמנת לשאול שאלות ספציפיות. אני פה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועכשיו יש להם אבא? את באמת יכולה להגיד תכלס יש להם אבא?
אבא זה אבא שדואג, שמתפקד , שאכפת לו, שדואג למשפחתו.
כרגע, אין להם אבא. יש לך עוד ילד קטן בבית שעושה "הצגות" ודרמות .
אני מבינה שקשה לך, אבל ככה אי אפשר להמשיך. בעצמך אמרת.
מאחלת לך בהצלחה!

וואי איזו אמא אמיצה וחזקה יש לנו כמה אנחנו חשובים לה
את זה הם אולי יגידו בגיל 30. בהתחלה זה יישמע יותר כמו: למה לעזאזל זה קורה לי? למה ההורים שלי מפילים עלי את השיט הזה? מה לא בסדר כאן? ואיפה אבא שלי?!?! מעכשיו לא יהיה לי יותר אבא????

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אנחנו כאן איתך, אבל את חייבת לעשות את הצעד הזה קדימה לעתיד שפוי.
לך ולילדים.
כרגע הילדים שלכם רואים אותך כאישה חלשה ווואלה לא מחזיקים ממך הרבה אבל אם את תקחי את עצמך ותגידי לו שכל ההתנהגות שלו הגיעה לך עד כאן והחלטת לעזוב אותו ושהוא יתמודד עם התסבוכים שלו -
הילדים שלך יראו אותך באור אחר והם יגידו וואי איזו אימא אמיצה וחזקה יש לנו כמה אנחנו חשובים לה . תחשבי על זה.
ותיישמי.

קוראת, אל תצאי בבקשה. הטקסט שכתבתי מיועד לעירית שביקשה תקציר של העניין, והתייחסתי לחשש שעדיין כאן, תרשי לי לבטא אותו, אני יודעת היטב מה את חושבת אבל גם את רעדת מן הסתם לפני הפירוק ואני לא יכולה לומר שאני שלמה לגמרי עם הרעיון, למרות שאני קרובה הרבה יותר מאי פעם להבנה של מה נכון ולכן לאומץ לבצע.
סבלנות
עוד תהיו כאן איתי בימים שאחרי זה...

אז עכשיו את שוב מחפשת תירוצים והנחיות איך להישאר שם כשברור לך שהוא פסיכופת שלא ישתנה בחיים?

אני גם לא מבינה למה את משאירה את הילדים לגדול עם סוציופת.
מאוד כואב לראות אמהות שעושות את זה.

משהו בי עדיין מבקש להנמיך פרופיל ולשרוד ככה כמו ששרדתי עד עכשיו, כי הילדים יתרסקו וגם לי יהיה מאוד קשה.

רמזורית, את שוב חוזרת לטענה שהילדים יתרסקו?????????????????
הרי אמרת כבר שאת רוצה להציל את הילדים ושהשיחה עם הבת הבהירה כמה הנזק נורא.
טוב, אני כנראה צריכה לצאת מהדף הזה. רמזורית, זכותך לסבול מאלימות כל חייך, אבל לא זכותך להפקיר ילדים לאלימות הזאת ולספר סיפורים ולחפש הצדקות. את הבאת אותם לעולם וזאת אחריותך לספק להם סביבה שפויה.

רק היום כתבת ש
השיחה עם הילדה טלטלה אותי. חושבת שכדאי להציל את הילדים הקטנים במשפחה לפחות

אז עכשיו את שוב מחפשת תירוצים והנחיות איך להישאר שם כשברור לך שהוא פסיכופת שלא ישתנה בחיים?

עירית, מדובר בבעל אלים, מתעלל, מטורף. מדובר פה בשנים רבות שבהן ברור שצריך לעזוב לטובת רמזורית ולטובת הילדים. שרק לא תהיה פה איזו עצה להישאר עוד דקה בתוך האלימות המטורפת הזאת.

מה אני צריכה ממך עירית? כל הנושא הקורבני פה מעסיק אותי. הוא מדבר בצורה לא ממש נעימה אל רוב האנשים אבל יודע כמובן לסנן, מולי אין לו פילטרים ואני חווה את הביקורתיות אלי כתקיפה ופגיעה בערך העצמי, ואובייקטיבית זו באמת אלימות מילולית. חויתי גם סוג של אלימות מינית ממנו, וגם כלכלית (קניות ענקיות של חפצים לעסק ללא התייעצות איתי וגם נגד הסכמתי) אני מרגישה שהדעה שלי והרצון וההעדפות, כולם לא נחשבים בעיניו כלל. אני מחנכת רע, מתחזקת רע את הבית, מבשלת זוועה, מארחת קמצנית, ועוד ועוד. והביקורת שלו היא מבחינתו חסד ענק איתי כי חשוב מאוד שאהפוך לבנאדם נורמלי. אם יש בעיות עם הילדים הוא רק אומר שאני אשמה ולא מתערב בכלל. בבחינת "מה שבישלת תאכלי"
אני מאשימה ומאשימה אותו שהוא פגע ופוגע, אבל הוא מרגיש בדיוק אותו הדבר מולי ומגיב בפאסיב אגרסיב. אפשר תיאורטית לצאת ממצב כזה כשרק צד אחד מוכן לשתף פעולה?

תודה עירית. כעת הגעתי למקום נפשי של מיאוס מ"פיוסים" שמטרתם מבחינתו לחזור לשקט תעשייתי ושאחזור להיות חמודה ומשת"פית בלי השטויות שלי. אז רמת המתח תרד אבל המעגל יחזור במהירות ליחס מזלזל וגועלי כלפי, ואני צריכה לבחור אם להתעלם ולהחליק או לכעוס ואז שוב "ברוגז". תקשורת נורמלית לא תהיה כאן. אם אנסה להעלות את הקשיים ולדבר על מה מפריע לי, השיח מיד יהפוך למאשים כולל העלבות אישיות, וטענה שאני אחראית על זה שהחיים שלנו בזבל. עד שהגעתי איתו פעם להקשבה למה הקשיים שלי, הוא טען שהכל שטויות ואני סתם לחוצה, הוזה, אפילו משקרת (הוא לא מקלל ולא מעליב! רק אומר את האמת. כן גם שאני טיפשה ועקשנית ורק רוצה להרוס לו את החיים) ובחלק הבטיח להשתפר אך מיד חזר לסורו.
אני לא מוכנה לדבר בלי פרטנר לשיחה. זו לא שיחה זה מונולוג קורבני ומאשים עם אפס לקיחת אחריות על המצב.
אז אני מיואשת מאפשרות לפיוס וניסיון תיקון, ורואה איך הילדים כבר שנים חיים בבית הרוס, שלהורים אין בכלל זוגיות תקינה רק נדנדה בין טוב ושתיקות אימים, וגם לא משפחתיות נעימה. אז אני די חושבת לסיים את זה ועדיין חרדה מאוד מאוד מהתוצאות כי היא איים שינטוש את הילדים לתמיד (והוא ממש ממש מסוגל) בקיצור... לא קל.
משהו בי עדיין מבקש להנמיך פרופיל ולשרוד ככה כמו ששרדתי עד עכשיו, כי הילדים יתרסקו וגם לי יהיה מאוד קשה.

הי רמזורית
הזמנת אותי והגעתי בשמחה.
התחלתי לקרוא אך דף ארוך, ויקח לי המון זמן להשלים את קריאתו.
האם מתאים לך לכתוב מה שלומך כעת, היכן את נמצאת ומהו הצורך? כלומר מהי הבקשה מולי? יהיה לי פשוט יותר לתמוך ולייעץ באופן מיידי יותר מול בקשה ממוקדת .
תודה,
ואני כאן

נראה לי שאני מתחילה להתחזק לקראת הטלת הפצצה. השיחה עם הילדה טלטלה אותי. חושבת שכדאי להציל את הילדים הקטנים במשפחה לפחות, עם הגדולים אבוד לי.

והכי חשוב: כל הכבוד. את מדהימה. אל תראי את זה כהטלת פצצה, אלא כשינוי החיים לחיים טובים ונטולי התעללות.
לדעתי, אם את בונה עם הילדים משפחה חדשה שלך ושלהם כעת, לא אבוד עם הגדולים. את תסבירי להם בבוא העת (עם ייעוץ אולי) שאבא שלהם מתעלל ושאלה לא חיים נורמליים.

ושוב, לא לדבר איתו בכלל. להכין את החיים החדשים שלך ולצאת אליהם. זה ממש לא מעניין או חשוב מה שהוא אומר. ממש לא חשוב.
בכלל, כל התקשרות איתו צריכה להיות לקונית וקרה מאוד, ומאוד מינימליסטית.

אני זוכרת שאחרי שנפרדתי מהבעל המתעלל, היה איזה אירוע שכל אחד מאיתנו היה מוזמן אליו (האירוע האחרון מהסוג הזה. אחר כך לא באתי לאירועים איתו). עוד גרנו ביחד חודש שהיה סיוט, ואז פשוט עברתי לדירה אחרת בלי לחשוב.
לפני האירוע הוא התחיל באיומים הרגילים שלו שלא יגיע ובעצבים על משהו לא הגיוני כרגיל. התחלתי לענות ולהילחץ. ואז נזכרתי שזה כבר לא מעניין אותי בכלל. לא שווה להקשיב לו. לא אכפת לי וזה לא חלק מהחיים שלי. איזה שחרור!!!!!!!!!!!!!!
גם אחרי שעברתי דירה, ממש לא הקשבתי לו. לא טרחתי לענות. כשדיבר התעסקתי במשהו אחר. די מהר השיחות הפסיקו והתקשורת הפכה להיות מינימלית וטכנית.
איזה חופש. כמה אנרגיות פונו לחלקים הטובים של החיים.

עכשיו צריכה לאגור כוחות לעימות איתו ולכל ה"את מטורפת" "את אגואיסטית" וכל החרא הזה

רמזורית, אל תפלי שוב ושוב לאותם מקומות. אל תדברי איתו בכלל. שום שיחות. פני היום לעורכת דין וקבלי הוראות מדויקות מה לעשות. אחר כך פשוט הודיעי לו. שום שיחות. לך יש את כל הכוח.

נראה לי שאני מתחילה להתחזק לקראת הטלת הפצצה. השיחה עם הילדה טלטלה אותי. חושבת שכדאי להציל את הילדים הקטנים במשפחה לפחות, עם הגדולים אבוד לי. עכשיו צריכה לאגור כוחות לעימות איתו ולכל ה"את מטורפת" "את אגואיסטית" וכל החרא הזה. פעם שעברה היססתי ולא באמת הודעתי נחרצות וזה התמסמס ונעלם, ושום בעיה לא נפתרה. אבל הצילו - - - - מתה מפחד

רק תחשבי שנעילת ממ"ד זו פעולה שמתרחשת בביתינו בתדירות גבוהה כל כך עד שאף אחד לא שם לב. לי זו סטירת לחי, לילדים זה כלום.

יקירתי, זאת סטירת לחי גם לילדים. כי זאת מציאות פתולוגית. כשהנפש מתקהה כלפי ההתעללות, היא נהרסת.
זאת גם סטירת לחי למתבגרת כשהיא רואה שכשאמא שלה מדברת איתה, אבא שלה כל כך מזלזל באמא שלה, שבמקום להצטרף ולהגיד לה שאמא שלה חכמה ושכדאי להקשיב ולשתף, הוא מתנהג בתוקפנות שדורכת על הכבוד של אמא שלה.

קוראת, מה דעתך על הגישה שקראתי עליה כ"כ הרבה פה באתר, שמשהו בי מאפשר לו להתנהג ככה, שאני בעמדת קורבנות ואולי תגובה אחרת תעמיד אותו במקום?

תראי, מתעללים הם בעלי מבנה נפשי חולני. הם יודעים ממי להיזהר לפעמים. זה נכון. אבל זה ממש לא משנה. כי עם בנאדם נורמלי, את לא צריכה להיות דרוכה כל הזמן ולדאוג שהוא לא יהיה אלים ובעל התנהגות מבחילה כלפייך. בנאדם נורמלי לא יוצר בכלל מצב כזה. בטח לא שגרת חיים.
עם בנאדם נורמלי ולא חולה ודוחה כמו בעלך את לא היית צריכה בכלל להגן על עצמך ולחשב את התגובות שלך. היית פשוט את עצמך--לפעמים חלשה, לפעמים חזקה. הרי לפעמים יש רגעי חולשה. בזוגיות טובה בנזוג טוב מחבק כשקשה, לא מנצל את זה באופן חולני.

לדעתי בגלל שהוא גדל בבית כזה לא תקין, הוא לא רואה את מעשיו כפגיעה בכלל. העברת ביקורת אינסופית, כינויי גנאי וזלזול זה דבר שגרתי אצלו והוא לא מבין למה לעשות מזה דרמה. זה מה שהוא אומר כשאנחנו מצליחים לדבר. לדעתו ביקורת זה חיוני ביותר. והתגובות שלי סתם לחוצות ומונעות מאגו.

יקירתי, את רואה כמה שהוא חולה? הוא בעל תפיסת מציאות פתולוגית. את בדיוק מראה שאף פעם לא תצליחי אפילו להראות לו שהוא אלים. הוא בחיים אפילו לא יבין מה הוא עושה. אז להשתנות? בחיים לא!
ואם הוא נוצר כזה בעקבות בית לא תקין, אז את דנה את הילדים שלך גם להיות כאלה: או מתעללים, או קורבנות. הוא הדוגמה שלך לאיך יוצאים מבית כזה. למה את מוכנה שהבנים שלך יגדלו להיות גברים מתעללים?

רק תחשבי שנעילת ממ"ד זו פעולה שמתרחשת בביתינו בתדירות גבוהה כל כך עד שאף אחד לא שם לב. לי זו סטירת לחי, לילדים זה כלום.

קוראת, מה דעתך על הגישה שקראתי עליה כ"כ הרבה פה באתר, שמשהו בי מאפשר לו להתנהג ככה, שאני בעמדת קורבנות ואולי תגובה אחרת תעמיד אותו במקום?

לדעתי בגלל שהוא גדל בבית כזה לא תקין, הוא לא רואה את מעשיו כפגיעה בכלל. העברת ביקורת אינסופית, כינויי גנאי וזלזול זה דבר שגרתי אצלו והוא לא מבין למה לעשות מזה דרמה. זה מה שהוא אומר כשאנחנו מצליחים לדבר. לדעתו ביקורת זה חיוני ביותר. והתגובות שלי סתם לחוצות ומונעות מאגו.

שאלוקים יעזור לי. הוא נחשף לחלק קטן מהשיחה מרחוק, ומיד טרק את הממד ונעל ברעש גדול שהרי שתינו משוגעות עם קבלות

מה אני אגיד לך, זה מחריד שאת נותנת לה לחיות עם אבא כזה. את לא אוהבת אותה? את לא מרגישה אחריות? אני לא מבינה. את רואה את הנזקים האיומים מול העיניים.

ואין לה יכולת להתמודד ולכן היא דוחה ודוחה.

רמזורית, היא רואה שככה חיה אישה. לא מתמודדת ודוחה ודוחה במשך שנים את מה שצריך לעשות.
איך היא אי פעם תצא מהמצב אם היא רואה שאבא שלה נוהג כך באמא שלה ואמא שלה נשארת שם? היא חושבת שאלה החיים.
זה ממש נורא .

הנה עוד שבת עברה. הוא דווקא כן בא לארוחות במין קטע כזה של למלא את הדרישה כדי שלא תהיה לי טענה, כמובן שזה לא מספיק. הפסיק לגמרי לנסות להתפייס.
ניסיתי לשוחח עם המתבגרת הדכאונית והכל התפרץ. קלטתי עד כמה המצב שלה גרוע ולמה לעזאזל אני צריכה להאשים את עצמי בעוד משהו. דיברתי איתה על שנה הבאה והיא הודתה שהיא בלחץ ולא מסוגלת להתמודד ולכן דוחה לרגע האחרון, הכל בבכי גדול ודיבור על חוסר הערכה עצמית, שהיא לא מתאימה ולא מסוגלת ואין לה יכולת להתמודד ולכן היא דוחה ודוחה. אין לה אף חברה והיא לא משתפת בכלל, כשאנשים מודאגים ומנסים לדובב אותה היא מרגישה שזו הצקה ורק רוצה שיניחו לה. דיברתי איתה על איך לעזור לה והיא דחתה מכל וכל כל רעיון שלי. טיפול? היא לא פסיכית, היא לא רוצה שעוד אנשים יתערבו לה בחיים ויתנו לה כותרות, אימון כנ"ל, לדבר איתי גם לא, כלום. היא רוצה שיעזבו אותה בשקט ואף אחד לא יתעניין בה. עצוב.
היא אומרת שהיא שונה מכולם ורק היא מבינה את עצמה, ואין לה כוח למי שמנסה לעזור לה ולהכנס לה לחיים.

היא הצליחה לקחת משנינו את התכונות הקיצוניות איכשהו: ממני את הלחץ והביטחון העצמי הלקוי, ממנו את ההסתגרות מהחברה והבוז לכל הצעת עזרה או רחמים מבחוץ.

שאלוקים יעזור לי. הוא נחשף לחלק קטן מהשיחה מרחוק, ומיד טרק את הממד ונעל ברעש גדול שהרי שתינו משוגעות עם קבלות. אף פעם הוא לא מדבר עם הילדים על איך הולך ומה המצב. ואם יש בעיות מספיק להודיע חגיגית מי אשם בכך, כמובן אני, ובזאת לסיים את תפקידו ההורי.
אגב הוא אמר בזמנו שהיא בדיכאון כי היא בחרה מגמה גרועה שלא מתאימה לה והיא לא מוכשרת בה, ובגלל שהיא מרגישה חסרת תועלת אז היא בדיכאון, ולו היא היתה בוחרת מגמה ריאלית זה היה שונה. היא התעקשה על אומנות למרות שטיפת מוח נגדית שלו ודווקא מצא חן בעיני שהיא מחליטה על עצמה ולא מתכופפת לרצונו, למרות שגם אני הייתי פחות בעד האומנות.

בקיצור... תקופת מתח פה. אם תהיה בינינו שיחה היא תהיה נוקבת ללא ספק כי אני לא מוכנה לטאטא את הדברים יותר.
בינתיים טוב שאתם איתי זה הערוץ היחידי שפתוח לי לשיתוף. והמשא כבד מאוד..

אני חושבת שהוא פשוט גרם לך להאמין שאת לא שווה כלום ואת שווה ועוד איך פי אלף ממנו!!!
נכון מאוד. את שווה פי אלף ממנו.

אם הדלת שלו רוב הזמן נעולה וגם כשכבר רואים אותו הוא מגיב בצורה מגעילה - מה את צריכה את זה?
אני חושבת שאת צריכה להתרכז אך ורק בך. לא בילדים, לא בשבתות ובטח שלא בבעלך.
את צריכה להיות שמחה ואת יכולה להיות שמחה ומאושרת!!! אבל... הוא גרם לך לשכוח את זה במשך השנים והוא כאילו משפיע עליך ומקטין אותך..
למה את צריכה גבר כזה בחייים שלך?
(אז שלא יהיה בקשר עם הילדים. עדיף להם ככה. מה הם צריכים דמות שלילית כזו בחיים שלהם?)
אם הוא לא מעוניין לדבר כמו בן אדם. אין מה לדבר איתו. אם הוא מתנהג כמו ילד קטן חסר בטחון על ידי השפלת אחרים - זו אך ורק בעיה שלו. אין מה לתת במה להתנהגות כזו.
אני חושבת שהוא פשוט גרם לך להאמין שאת לא שווה כלום ואת שווה ועוד איך פי אלף ממנו!!!
אל תתני לאף אחד!!! לגרום לך להרגיש נחותה.
בהצלחה!

האם זה כדאי לשמר את הכעס או לנסות להפשיר בשביל למשל שבת שתעבור קצת יותר נורמלי מבחינת הילדים. או שדווקא להמשיך להתנהג אותו הדבר עד שיזום הוא שיחה?

יקירה, בכנות, מה זה משנה? הוא אדם דוחה ולא נורמלי. ואם תהיה שבת סבירה, אז אינספור שבתות אחרות יהיו סיוט. איתו החיים ימשיכו להיות סיוט, לך ולילדים.

היו פעמים שהוא גם פשוט הרים אותי לצד שלו כשאני ישנה כמו איזה מנוף. איזה כיף. זה מתאים אולי לזוג טינאייג'רים מתלהבים ומאוהבים לא לזוג שלא מתקשר בכלל.

זה לא מתאים גם לנערים מאוהבים. זאת התנהגות אגרסיבית. אם הוא יודע שאת לא אוהבת שמעירים אותך בלילה בשביל סקס, ומעיר אותך בניגוד לרצונך, אזי הוא אלים מבחינה מינית.
הוא פשוט אדם מגעיל.

עכשיו עוד שבת בפתח וברור שהיא תהיה גרועה
כל החיים איתו יהיו גרועים. זא בחירה שלך להישאר איתו ולהשאיר את הילדים בתוך הזוועה הזאת.
את בוחרת את זה. את יכולה לבחור אחרת. אז מה אם זה קשה לבחור אחרת? אז זה קשה. עשי את זה בכל זאת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא יודעת. אני מרעננת את הדף כל כמה זמן ומקווה לתגובות, להארות, אני ממש במצוקה.
לא קרה שום דבר חדש. המציאות של הברוגז כה וותיקה פה בבית, והפעם זה גם מיוזמתי כי אני לא נענית לנסיונות ההתקרבות שלו.
הייתי בסרט הזה הרבה פעמים.
או שלאחר הפיוס מתחילים לדבר כזה בזהירות בלי לדבר על כלום, ומהר מאוד נופלים לאותו דפוס תקשורת מקטין ומזלזל (הוא) ולבליעת צפרדעים (אני) או שמתחילה שיחה רצינית בה הוא נהיה קר כמו קרח ומתחיל עם ההאשמות שלו אותי בטירוף, ברוע, בהרס החיים. אין שיחה. אין הבנה או הקשבה. כ"כ מיותר.

או שכמו עכשיו, אני מסרבת לרדת מהעץ ולא מדברת ולא יוזמת ומתרחקת. מחזירה לו בשפה שלו.
הרי הסברתי לו שוב ושוב, היכן הקווים האדומים, מה לא מקובל עלי, והוא אמר שלא יעשה זאת יותר וגם שאני מגזימה (כמו למשל לגבי ההעלבות והקללות) הבעיה היא שהוא אפילו לא מודע לכך שהוא מעליב ואם כן טוען שאני סתם ילדותית ומלאת אגו כי מה מעליב בזה.
כי לקרוא לי קשקשנית בלי סוף, ותפסיקי לבלבל תביצים ולזיין ת'שכל ו"התחלנו עם ה...?! "" שמענו עליך" זו שפה לגיטימית בין בני זוג. לא?
ודקה אחרי זה לקרוא לי אושר, ולחבק ולנשק וללטף אותי והיי, למה אני לא מתמסרת ובורחת? ולמה אני לא קופצת לזרועותיו כשהוא נכנס למיטה 3 שעות אחרי ומעיר אותי משינה בקלילות? היו פעמים שהוא גם פשוט הרים אותי לצד שלו כשאני ישנה כמו איזה מנוף. איזה כיף. זה מתאים אולי לזוג טינאייג'רים מתלהבים ומאוהבים לא לזוג שלא מתקשר בכלל.
למה אני כ"כ גרועה ביחסים האינטימיים, אולי כי אין אינטימיות בקשר שלנו בכלל?!?!

אין לי מושג למה אני כותבת. ולמה אני מחכה. העו"סית ששלחתי לה הודעה אתמול בקשר לטיפול עוד לא חזרה אלי ואני מרגישה מוצפת.
עכשיו עוד שבת בפתח וברור שהיא תהיה גרועה כי הוא לא יתאמץ חלילה וידיר עצמו מאיתנו בהפגנתיות. אני מתנהגת לא יפה אז הוא מעניש את כולם בגללי.
לפעמים בא לי ללחוץ על כפתור שיעלים אותי מהעולם הזה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם זה כדאי לשמר את הכעס או לנסות להפשיר בשביל למשל שבת שתעבור קצת יותר נורמלי מבחינת הילדים. או שדווקא להמשיך להתנהג אותו הדבר עד שיזום הוא שיחה?
לא יודעת
אציין ששמתי לב שלא פעם להתנהגות שלי אין המון השפעה. בסוף הוא נרגע מעצמו ופחות מהפעולות שלי.
לפעמים אנסה לפייס אותו והוא יראה בזה זיוף, כאילו אני "עושה לו טובה" ומשקרת ולפעמים אנסה לפייס ויקבל את זה בשמחה וינסה להירגע
לפעמים אנסה להישאר כועסת ואז ימשיך לריב איתי ולפעמים אנסה להישאר כועסת וינסה לפייס אותי, להצחיק אותי, לאהוב אותי
ברור שיש דינמיקה ולשנינו יש השפעה אבל היא לא שחור לבן

אישית, אני שונאת את האווירה המתוחה בבית, קשה לי להתמודד איתה ואחרי שאני עצמי קצת נרגעת מהפגיעה והכעס שלי אני בדרך כלל כן מנסה קצת לפייס ולהשרות אווירה נעימה או לפחות ניטרלית. זאת למרות שאני מבינה שהפיוס הזה הוא לא יותר משטיח לטאטא תחתיו את כל הלכלוך כדי שלא יפריע, על אף שהוא לא באמת נעלם לשום מקום.

לשואלת האחרונה: ברור שלא בא לי. זה מסובך מדי.
רמזורית, אני במצב דומה אך שונה, נמצאת במערכת יחסים הרסנית משהו ולא מצליחה להבין שכדאי לפרק ולעזוב ולהמשיך הלאה.
וגם אני אומרת שזה מסובך אבל אני מתחילה לחשוב שזה רק נראה לי מסובך ובלתי אפשרי. שזה סיפור שהמוח שלי מספר לעצמי כי אני פוחדת, מאוד מאוד פוחדת. מה יהיה איתו, מה יהיה איתי, מה יגידו ועצם ההחלטה - משא ההחלטה יושב לי על הכתפיים. במקרה שלך הפחד עוד אולי מתעצם כי אתם ביחד המון שנים, ויש ילדים בתמונה והעסק ועוד ועוד (מניחה שתוכלי לתת רשימה מפורטת)

נגיד כשעומדים על מקפצה גבוהה בבריכה ואת מסתכלת למטה, זה מפחיד, זה נראה לא סביר ולא הגיוני לקפוץ אבל אחרי שעושים את זה וקופצים למים מבינים שהאתגר היה פשוט בהרבה משדמיינו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לשואלת האחרונה: ברור שלא בא לי. זה מסובך מדי.
ושוב אלי:
קודם כל אני חוזרת לטיפול לעצמי. ויתרתי על זה כשהיה סביר אבל עכשיו לא סביר בכלל, ואם להיות כנה לא היה באמת שיפור בהתנהגות שלו אלי חוץ מדברים מזעריים.
אז כבר אני בפרוצדורה של קביעת תור. והוא? אני אתמודד עם הזלזול שלו. בינתיים לא מספרת לו בכלל.
השאלה שלי היא איך לנהוג עכשיו.
עכשיו יש כעס ועוינות ואני די "התחלתי" ובכל אופן סירבתי יותר מפעם אחת להשלים. אני לא מוכנה להתנהג כאילו הכל סבבה ולא לדבר ולשוחח באמת, וזה הרי לא יקרה או יקרה בדרך של האשמה אלי שכבר מאסתי בה.
העניין הוא האם זה כדאי לשמר את הכעס או לנסות להפשיר בשביל למשל שבת שתעבור קצת יותר נורמלי מבחינת הילדים. או שדווקא להמשיך להתנהג אותו הדבר עד שיזום הוא שיחה? לא יודעת. בכל אופן האווירה בבית לא נעימה ורוב היום הדלת שלו נעולה ויש תקשורת מינימלית.

רציתי להגיד עוד משהו. רמזורית, את בטוח בנאדם מקסים ואשה טובת לב. למה את מוכנה לחיות ככה? הרי כל סוג של חיים יהיה יותר טוב. לא בא לך לשבת עם הילדים בארוחת שבת בסבבה, בצחוקים, בלי הפרצוף שלו?

ת אחת ממש לא הסתדרה וגם לא הקימה משפחה, הביאה בסוף ילד לבד.
לא שזה רע להביא ילד לבד. התכוונתי שהיא לא היתה מסוגלת להיות בזוגיות וגם לא להסתדר בחיים.
ממש עצוב.

קראתי את כל הדף. אני מצטרפת למי שאומרת לעזוב מיד. בטוח שהנזק לילדים הוא מטורף!
אבל את כאן. כי בפנים את יודעת את האמת
אני גם חושבת שבטוח שאת יודעת שאת חייבת לפרק את הדבר הסוציופאתי הזה, כלומר הנישואים האלה איתו.

_בן הזוג שלי כנראה גדל במשפחה מאוד דומה לזו שהוא משחזר איתי.
בשבת האחרונה ישבנו כולנו לאכול, כשאבא של הבן זוג שלי צעק לאמא שלו שתסתום את הפה. הייתי קצת בהלם אבל בתכל'ס אני סופגת אמירות הרבה יותר גרועות_

זה בדיוק מה שקורה.
אני אשכרה לא מבינה אמהות שנותנות לילדים לעבור את הסוציופתיות הזאת. אם ישאלו "איפה היית כש?..."
החברה הכי טובה של אמא שלי היתה נשואה למישהו חצי סוציופתי מבעלך. יש לה שתי בנות ובן. הבן ברח וגר רחוק מאוד מאוד, ולא הקים משפחה אף פעם. בת אחת ממש לא הסתדרה וגם לא הקימה משפחה, הביאה בסוף ילד לבד. אחת הקימה משפחה. הבנות לא סולחות לה. הוא לא היה גרוע כמו בעלך, אפילו לא חצי.
סליחה שאני אומרת את זה.

מי אני, תשובתך היתה לי בול במקום.
כמה שעות התבשמתי בזה. כמה כיף לשמוע.
רק הבוקר הבנתי, שבעצם אני לא יודעת לאיזה חלק בהודעה שלי כיוונת. או, בעצם, הבוקר הבנתי שכנראה כיוונת לכך שאמרתי שאת לא חייבת להתגרש. אני עדיין מאמינה שתפיסה לא דיכוטומית- או לסבול ביחד או להתגרש- תעזור לך להתמודד ולצאת, גם אם רק פנימית- ממערכת יחסים מתעללת וקשה. אבל! אני גם רואה שאת שבה ומחפשת את התשובה הזו,כמו שאני עשיתי במשך שנים: גם אצל גיסתי כך- ולא מתגרשת, הנה הילדים שצמחו במערכת רעילה ונשואים באושר (למרות שאת יודעת שאין לך מושג מה קורה בפנים). אני רואה אותך עוברת בין הדפים, ולפי מה שספרת כנראה גם באתרים אחרים- ונתלית בכל אמירה שאומרת שלא צריך להתגרש. וליבי יוצא אליך. כמה זמן התבוססתי בזה. אבל את כאן. כי בפנים את יודעת את האמת- את לא מטומטמת! ולא משוגעת! ולא אצל כולם זה ככה!! את נמצאת תחת טרור. ומה שמייחד אותו- שצריך להיות דרוך כל הזמן, כי אין לדעת מאיפה תבוא ההתעללות הבאה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני האחרונה שתגיד לך תעזבי אותו כאילו הייתי ורדה
מבינה את הקושי והקפיאה במקום
אבל כן כדאי לאט לאט להבין את המקום שבו את נמצאת
אל תשקרי לעצמך.
במיוחד שהילדים שלך לומדים את ההתנהגויות האלו ומפנימים אותן
בן הזוג שלי כנראה גדל במשפחה מאוד דומה לזו שהוא משחזר איתי.
בשבת האחרונה ישבנו כולנו לאכול, כשאבא של בן הזוג שלי צעק לאמא שלו שתסתום את הפה. הייתי קצת בהלם אבל בתכל'ס אני סופגת אמירות הרבה יותר גרועות

כל מה שאני אומרת לך, אני מנסה להגיד גם לעצמי. אני מכחישה מפני כולם וגם מעצמי את חומרת המצב.

הוא שוב התחיל לחפור לי שאלד עוד תינוק.
שכחתי שרציתי להתייחס לזה:
את מבינה שזו דרך לקשור אותך אליו? הרי הוא לא מטפל בילדים, לא מבלה זמן בחברתם- אז מה הלחץ לילד נוסף?
אבל בהריון- לא תעזבי אותו. ובשנתיים הראשונות עם תינוק- לא תעזבי. ועם 7 ילדים- איך תעזבי?! וכך הרשת הולכת ונטווית סביבך.

אין לי פה דף. כתבתי המון אצלך, בדף האם ומתי לחתוך מזוגיות ובדף של סימני התעללות בזוגיות.
לי עזר מאוד לכתוב. אני אולי נראית לך חכמה גדולה, אבל לקח לי שנים לראות, להבין, להפנים, להפסיק לאהוב ולעזוב.
ממליצה לך מ א ו ד לקרוא את כל הדף הזה http://beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl? ... 2%E9%E5%FA[/u]%E1%F2%E9%E9%FA%E9%FA
מההתחלה שלו. מדובר על משפחה דתיה, אז אולי תתחברי יותר לדברים.

את יודעת למה אני מכנה את עצמי כאן מי אני ? זו לא התחכמות עוץ-לי-גוץ-לי. התחלתי לכתוב כשהרגשתי שאני לא מזהה את עצמי. כבר לא ידעתי מי אני. מה אני רוצה, מה טוב לי.

אני פשוט אגיע איתו או בלעדיו
נשמע לי מצויין. אבל זה צריך לבוא באמת מתוכך. תבוא-טוב. לא תבוא-גם בסדר. אל תערבבי ילדים, פנטזיות של חג משפחתי וכו'. את חוגגת עם הילדים איך שאת רוצה. אני בטוחה שהוא יפעיל מניפולציות אינסוף. וככל שתהי יותר חזקה בדרכך, כך תראי את הבעל המקסים והתומך והאוהב שלך. תנסי לא ליפול לזה. זה הפסח שקבעת וזה מה שיהיה. עבורך זה יכול להיות ממש תרגיל.

זה מזכיר לי אותנו בעבר. כבר בשלהי הזוגיות היה במשפחתי אירוע ממש חשוב. הודיע שלא בא (אל תשאלי איזה התפתלויות וסיפורים הייתי צריכה למכור כדי להסביר את זה למשפחתי. זה היה אירוע של ממש. נגיד כמו בר מצוה או חתונה). יום לפני הודיע שבעצם הוא רוצה לבוא. אבל כבר המקומות הוזמנו, היה בעייתי לשנות את זה. אמרתי לו שאי אפשר. בתוכי התכווצתי והצטערתי, אבל כך היה. ממרחק הזמן- לא מצטערת. אסור להיכנע למניפולציות האלה. בלתי נסבל לחיות כך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה ענקית לשתיכן. יש לכן דפים אישיים שסיפרתם בהם? אני ממש רוצה לקרוא.
מי אני, תשובתך היתה לי בול במקום.
סוף דברייך מעציב מאוד. אני מרגישה שאני לא בזוגיות. אין לי מישהו לסמוך עליו לעת משבר, מישהו להתייעץ איתו ללא שיפוט והאשמה, מישהו ללכת איתו לאנשים, מישהו לשיחה על מה שעובר עלי. מישהו שאני יכולה להיות איתו באינטימיות שנעימה לי מכל בחינה שהיא.
הוא מנסה עכשיו שוב ושוב לגרור אותי לפיוס רדוד ורגיל של דיבורים על העסק ועל כלום, ואני לא דוחה אותו בגסות אבל גם לא משתפת פעולה. נמאס לי מהפלסטרים האלה על הפצע הענק.
אני מדברת המון אל עצמי, מקללת אותו בשקט, אומרת שאני שונאת אותו.
דיברתי עם גיסתי שבמצב כה דומה והחלטנו שנעשה יחדיו את ליל הסדר אצלם. אני פשוט אגיע איתו או בלעדיו , ואתן לילדים שלי פעם אחת אווירה של חג ולא של באסה נוראית .

האם אתן בזוגיות חדשה כעת?
לא. ממש ממש גם לא רוצה. אני מסתכלת על חוסר הרצון הזה בצער מסויים. אבל זו אני כעת.
הזוגיות שלי הסתיימה סופית ובאמת מבחינתי (כי לפני כן כל הזמן חזרנו ולא הצלחתי לעמוד בפרידה. כן, ולילדים זו היתה תקופה איומה) לפני כ-5 חודשים. אני מרגישה כמו ניצולה. אני צריכה לשקם את עצמי. לתמוך בילדים. היום-יום כל כך עמוס ותובעני, שזה נראה לי דמיוני להכניס לזה גם היכרות חדשה.
אין לכן רגעי חרטה לפעמים?
אפילו לא לרגע. את לא יכולה לתאר לך את עוצמתה של הרגשת הרווחה. את הידיעה שמגיע סופ"ש, ואני לא במתח עצום איך הוא יעבור. סיפרתי כבר כאן או בדף אחר איך גיליתי את זה פתאום. בהתחלה, גם שכבר נפרדנו, הקול הנוזף בי/יורד עלי/צוחק עלי ליווה אותי לכל מקום. הנה, עוד פעם לא הצלחתי לחנות. קניתי ירקות לא טובים. בישלתי עם יותר מדי/פחות מדי משהו. משוגעת. מה יש לך. לקח לי כמה חודשים להפסיק לחשוש ממה הוא יגיד. "הוא" כבר לא קיים בחיי, השבח לאל. תודה שהזכרת לי את תקופת הפרידה הראשונה, ואת הרווחה בכל פעם- לא, אין מי שידבר אלי ככה. אפשר להזדקף. עכשיו אני כבר זקופה, בד"כ. הקול הזה הולך ונעלם.

להבדיל מ קור את אני לא אומרת לך להפרד. כן, אני חושבת כמוה, אבל נראה לי שהמחשבה על "פרידה" ו"גירושים"מחרידה אותך כ"כ, שאת נמנעת מכל פעולה, אפילו מלהציב בפניו גבול: ככה לא מדברים אלי. אתה כועס? אני כועסת יותר. דום שתיקה? אין בעיה. קבל חודש שתיקה. פרידה גדולה עליך כרגע, וזה בסדר. אבל לדאוג לעצמך ולילדייך זה לא או פרידה או כלום. יש לחזק את עצמך. יש להאמין בעצמך. יש ללכת לטיפול- בידיעתו או שלא בתמיכתו או שלא. טיפול לעצמך גם יתן לך זמן משלך. גם יתן לך מקום שבו לא תצטרכי להעמיד פנים (יו. איזה מעייף זה!) גם יאפשר לך לאוורר מחשבות, רגשות, תחושות ללא חשש. גם יתן מקום לדבר על מצבם של כל הילדים בכלל ועל השניים שהזכרת פה בפרט. תתחילי בעצמך. עזבי עכשיו כן או לא פרידה. את יודעת שהוא לא ישתנה. היה לו זמן שיא של חודשיים שבהם התנהג סביר (אני חוששת שאת רגילה למצב כ"כ נוראי, שבחודשיים האלה מספיק שהוא בא לארוחת שבת וכל היתר נשאר בערך אותו הדבר- וכבר את רואה שינוי ביחסו אליך). אבל את יכולה לשנות את יחסך כלפי עצמך. את יכולה לבדוק למה למה לעזאזל, את שואלת קוראת, את שם? למה את מתעללת בעצמך ובילדייך?? אני לא יודעת. זו שאלה סופר חשובה. תני לעצמך מקום וזמן לברר אותה.

אבל אני כן מתפלאת על שאלתך. נכון, יש לך טייטל של נשואה, אבל סיפרת ש יש כאן אנשים שחושבים שאני גרושה_ , אין לך שותף. יש גבר שחי איתך, ביולוגית הוא אבי ילדייך. האם הוא בן הזוג שלך? האם את בזוגיות?

שאלה למשתתפות מי אני וקוראת, וכל מי שיצאה ממערכת זוגית מתעללת, האם אתן בזוגיות חדשה כעת? אם לא, אין לכן רגעי חרטה לפעמים?
כן. אני בזוגיות חדשה. בהתחלה רציתי להיות לבד. אחרי שלוש-ארבע שנים נכנסתי לזוגיות. בן הזוג שלי הוא לא אדם קל במיוחד. אבל הוא לא מתעלל. זה הבדל תהומי. זה הבדל של שמים וארץ. זאת ממש מציאות אחרת. אני אוהבת אותו מאוד והוא אותי. אהבה אמיתית, לא "אהבה" של מתעלל. למתעללים יש מבנה אישיות מסוים של מתעללים. אחרי שיוצאים ממערכת מתעללת, לא מבינים איך אפשר היה להיות שם דקה.

_קוראת, את מלחיצה אותי.
אני מבינה למה את עושה את זה, אבל אני עדיין לא שם._

אני לא עושה את זה כדי להלחיץ אותך, רמזורית היקרה. ברור לי שאת אשה מקסימה. אבל בכנות של אישה לרעותה, ומתוך אהדה עצומה לך, אני אומרת לך שמצב הזה את מפקירה את הילדים. חייבים להתמודד עם האמת. הבן שבודק אותך יומיום ומתיש אותך גדל להיות גבר מתעלל, והבת בדיכאון כי את מראה לה נשיות שלא שווה לגדול לתוכה. את מראה לה שזוגיות באה עם גבר מבחיל ודכאני. זאת הפקרות.
זאת האחריות שלך להוציא את הילדים משם עכשיו.

קחי את המשפט "אני עוד לא שם" וזרקי אותו לפח. זה בכלל לא משנה אם את שם או לא. פשוט עזבי את הנישואין האלה. אף פעם לא בדיוק תהיי שם במצב שבדיוק מתאים לעזוב או שתהיי מוכנה נפשית. עזבי ואז תלמדי לחיות את החיים החדשים. אינספור נשים עשו את זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שאלה למשתתפות מי אני וקוראת, וכל מי שיצאה ממערכת זוגית מתעללת, האם אתן בזוגיות חדשה כעת? אם לא, אין לכן רגעי חרטה לפעמים?

קוראת, את מלחיצה אותי.
אני מבינה למה את עושה את זה, אבל אני עדיין לא שם.
בפורים היה לי ממש קשה ועצוב, כי ההשוואה בינינו לבין זוגות אחרים זועקת לשמיים. אנשים מגיעים למסיבות בזוגות, ולי יש בעל עם אפס כישורים חברתיים מבחירה שלא מוכן להתאמץ בשבילי או בשביל הילדים.
כנ"ל ימי הולדת
כנ"ל אסיפות הורים, מסיבת סיום י"ב, ווטאבר.
אם אני מנסה לבקש או לדבר על זה, הוא אומר שמתי שאני אתנהג כמו בנאדם יהיה לו חשק לבוא. עכשיו מבחינתו החיים חרא והוא לא מסוגל להתאמץ.
אני מרגישה חרא בגללו והוא מאשים אותי שאני לא אוהבת אותו ודוחה אותו. דו שיח של חרשים, רק שמבחינתי, לו היה מקום לפתוח את הדברים מול גורם שלישי, טיפול, היה מוצא לשיפור ובגלל שבשבילו זה וטו מוחלט אין סיכוי לדבר אי פעם.
אז למה לעזאזל, את שואלת קוראת, את שם? למה את מתעללת בעצמך ובילדייך?? אני לא יודעת.

הוא משתדל כל הזמן להתפייס בדרכו המעצבנת ואני מזכירה לעצמי שלפחות הוא מנסה... אבל אנו נשארים במעגל קסמים חסר תקווה.
גם גיסתי הנשואה לאחיו, ביאוש טוטאלי. אנו בקשר טוב ויש לנו קבוצת תמיכה זו לזו. האח השלישי כבר פרוד מאשתו.
עם גיסתי ההיא מצד המשפחה שלי לא חזרתי לדבר לא נעים לי לשתף אותה. אבל אם יהיה צורך אעשה זאת.
אני חייבת לומר שמה שהכי קשה לי בימים אלו זה הבן שבודק אותי יומיום ומתיש אותי לחלוטין. מרגישה על סף התמוטטות עצבים.

אה, ורציתי לשאול: מה נגמר אחרי השיחה עם הגיסים שלך?

מי אני יקרה, מה שאת כותבת כל כך, כל כך, חשוב!!
מה שעברת הוא קשה ביותר, וזה שיצאת מתוך הדיכוי הוא דוגמה ומופת לכל אחת (ואחד--יש גם גברים שעוברים התעללות) שעוברת את זה. את מדהימה.

אבל ההכרה הזו, שעד עכשיו מזעזעת אותי, שאיפשרתי לילדים לנכוח ולחיות בתוך מערכת יחסים מתעללת- בהחלט דחפה אותי לסיים אותה.
רמזורית יקירה, בבקשה קחי את הילדים שלך ועזבי את הבית, או שתוציאי אותו מהבית. זה ממש פיקוח נפש.

כתבו פה דברים נבונים. מוסיפה משלי, ואדבר בעיקר עלי.
שבת שעברה הוא ישן ולא בא בכלל לארוחות.
כמעט בכל ארוחה, בעיקר עם הילדים (כשהיינו רק שנינו כמעט לא קרה) הוא רק צריך לעשות עוד משהו קטן, תכף בא, כבר מגיע. או שהוא בחוץ, וכבר יוצא הביתה. ואנחנו מחכים. האוכל מתקרר, כולם רעבים.
שנים חשבתי, כמו ב"א נורמלי, שהוא פשוט לא מאורגן מספיק על הזמן. שהוא לא שם לב שאנחנו מחכים. שהוא שקוע בעסק ה-הו כה חשוב ולא יכול לעזוב עכשיו. העסק הזה מפרנס אותנו, אז מה אני יכולה להגיד???
ואז קראתי את רשימת הסימנים (מעתיקה ישירות מהדף):
שליטה בזמן שלה:
האביוזר שולט בזמן של בת זוגו בכך שהוא גורם לה לחכות. ...זה שכיח מאוד כשקוראים למתעלל לארוחה, לפעילות משפחתית, או כשכולם כבר מוכנים ליציאה.

הוא מרגיש שהוא ניסה והתאמץ ללכת לקראתי איזו תקופה, ללא תוצאות מצידי
היו כמה ימים לפני כמה שנים שפתאום הופתעתי שאמרתי משהו ולא זכיתי ל"ירידה" או "עקיצה" בתגובה. (אז כבר התחלתי לקלוט את הכמעט התכווצות פיזית של הגוף בהמתנה למהלומה המילולית). ואמרתי לו. והוא- כולו זורח מגאווה- הנה אני מנסה. פחחח אולי 5 ימים נמשך ה"ניסוי" הגדול. אבל שנים שמעתי עליו אח"כ- איך הוא "ניסה" ואני לא "השתפרתי" בהתאם, אז זה מוכיח שאין לו מה לנסות. לנסות, למען הסר ספק=לא להעליב, לרדת ולעקוץ על כל צעד ושעל.

יש לי משבר נוראי ביחסים עם אחד הילדים שהתחיל לצפצף עלי בגדול
אני חושבת שזה היה הטריגר העיקרי לפרידה. פתאום קלטתי- דווקא את הילדה- מדברת אלי בזלזול, בטון מגחיך, מתווכחת על כל דבר. לקח לי זמן לראות את זה. האשמתי את הגיל, את המצב המתוח בבית. אח"כ בדקתי את עצמי- כמובן! אולי אני מדברת בזלזול כלפיה ואותי היא מחקה? ורק בסוף נאלצתי להיישיר מבט ולראות בדיוק איפה היא שמעה את הסגנון וממי היא למדה שמותר לדבר כך אל אמא. לא מיד, אבל ההכרה הזו, שעד עכשיו מזעזעת אותי, שאיפשרתי לילדים לנכוח ולחיות בתוך מערכת יחסים מתעללת- בהחלט דחפה אותי לסיים אותה.
פחדתי שזה בלתי הפיך- הרי היא כבר משתמשת בזה. שנים של נוכחות ליד אבא שמזלזל וצוחק על אמא לא יימחו. אבל, אני מקווה, די מהר מאז שאבא לא גר איתנו, ולאחר שהבהרתי בנחרצות שכך לא מדברים אצלנו לזולת- אני חושבת שהיא הפסיקה כמעט לגמרי לדבר אלי ככה.

אני מספרת עלי עלי גם כי זה עדיין עוזר לי. אבל בעיקר כדי שתביני שמדובר בדפוס. כשקוראים את סימני התעללות בזוגיות פתאום המראה מתבהרת. זה לא שהוא "עסוק", או "משקיע בעסק" או חושב שלקרוא לאשתו "מטומטמת" זה כמו הי ובי (בוא נראה מה יקרה אם את תקראי לו מטומטם. כמה קז'ואל זה יהיה לו). כל הפעולות האלה הן אמצעי בשבילו להשיג שליטה. אל תכנסי לקטנות: הוא לא מתעכב כמו בעלי, כי בעלך פשוט לא בא. זו כבר סמנטיקה. האמצעי אותו אמצעי.

את לא נודניקית בכלל. תמשיכי לשתף ולכתוב כמה שאת רוצה וצריכה

בהחלט!!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את לא נודניקית בכלל. תמשיכי לשתף ולכתוב כמה שאת רוצה וצריכה

_הילדים לומדים שזאת הנורמה!!!!
למה את מרגישה שמגיע לך זוועה כזאת? לאף אחד לא מגיעים חיים כאלה._

נכון!

רמזורית. אני עוקבת כבר מזמן אחרי הדף שלך. כל כך כואב לקרוא עד שאני מרגישה כמו מישהו שהתפרים שלו נפתחים בזה אחר זה. מה שקוראת כותבת כל כך נכון. הילדים לומדים שזאת הנורמה!!!!
למה את מרגישה שמגיע לך זוועה כזאת? לאף אחד לא מגיעים חיים כאלה.

בנוסף לצרה איתו אני מסובכת עם שני הילדים האחרים שאחת מדוכאת ולא משתפת כלום והשני עושה לי מניפולציות מהגהינום ושוחק אותי עד דק.

זה לא בנוסף, זה בגלל המצב איתו. שוב, הילד לומד שגבר "נורמלי" הוא מתעלל. זה נראה לו נורמלי, כי אמא שלו נשארת שם. הילדה לומדת שלהיות אישה זה אומר לספוג זוועות והתעללות. את מלמדת אותה שחיים של אישה זאת קורבנות וסבל. זה לא נותן לה אופק של תקווה.
כל דקה שאת משאירה את הילדים בזוגיות הזו עושה להם נזק נוראי.
זה נורא שאת נשארת שם.

סליחה על ההצפה
כתבי עוד ועוד!!

הכנתי לבד בשר לסעודת פורים כי הוא ישן וכשהוא קם וטעם הוא אמר כמובן ש"זה לא משהו בכלל" ואז הלכנו וחתולים רדפו אחרי אז הוא אמר שגם ככה זה ראוי למאכל רק לחתולים. ושתבינו שלמרות שזה דיבור מעליב ברמות לא נתפסות, בשבילו זה שטויות וזה כמו להגיד היי וביי ויכול שניה אחרי זה להתנהג כאילו הכל סבבה.

כמו שאמרתי, הוא מטורף ובנאדם דוחה בצורה בלתי רגילה.

רמזורית יקרה.
יש לי הרבה מה לכתוב אבל כרגע אין לי זמן. אז רק מסמנת שקראתי ושטוב שאת מעדכנת.
ההודעה השניה (רמז) גם את כתבת?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סליחה על ההצפה אבל אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי נהיה לי כואב. אני מרגישה שאנחנו שוב נכנסים לתקופה חרא.
שהוא שוב הולך לשקוע בדיכאון הטפשי שלו ולהרוס לנו את השבתות. עוד מעט פסח וכבר גמרתי בדעתי שאציל את הילדים מהדיכאון של לחגוג כאן את ליל הסדר. שנה שעברה היה מזעזע.
היום אכלנו סעודת פורים אצל הורי, קראתי לו לבוא למרות שכל היום לא תקשרנו, ושלקחתי לבד את הילדים לשני מקומות שלאחד מהם סירב לבוא כי לא בא לו (הוא בחיים לא הולך איתי לשום אירוע או מסיבה. אני חושבת שיש כאן אנשים שחושבים שאני גרושה) וכששאלתי מתי יתחיל להוציא את הפרצוף מהבית, ענה לי "כשיהיה לי עם מי ללכת" להקיא.
הכנתי לבד בשר לסעודת פורים כי הוא ישן וכשהוא קם וטעם הוא אמר כמובן ש"זה לא משהו בכלל" ואז הלכנו וחתולים רדפו אחרי אז הוא אמר שגם ככה זה ראוי למאכל רק לחתולים. ושתבינו שלמרות שזה דיבור מעליב ברמות לא נתפסות, בשבילו זה שטויות וזה כמו להגיד היי וביי ויכול שניה אחרי זה להתנהג כאילו הכל סבבה.
אני בעצם במצב יותר גרוע מפעם, כי בנוסף לצרה איתו אני מסובכת עם שני הילדים האחרים שאחת מדוכאת ולא משתפת כלום והשני עושה לי מניפולציות מהגהינום ושוחק אותי עד דק. בא לי לקפוץ מהרכבת הזו. כמה אפשר לספוג? וכל פעם שהעסק מיטלטל ככה אני צריכה לחשוב מהתחלה מחשבות שמזמן הדחקתי. וזה מטריף. אפילו לשתף כבר לא נעים לי כי כאילו יאללה נודניקית תפסיקי להתבכיין ותברחי ממנו! קל להגיד...

ושיהיה לך ברור שבעלך הוא אדם מגעיל ומטורף. אם מרוב שהתרגלת למצב את לא רואה את זה: הוא מטורף ומגעיל.

רמזורית יקרה, טוב שאת מעדכנת ומתארת מה שקורה. זה שומר אותך במודעות וגם דאגנו לך.

ושני הילדים שתיארתי למעלה הם במצב כה נפיץ שכל שינוי סטטוס במשפחה יכול לפרק אותם לגמרי, וגם אותי.
ברור לך שזה הפוך. הם ככה בגלל המצב המתעלל והמטורף שבו אמא שלהם נמצאת. את הבן שהופך למתעלל בעצמו תצילי רק אם תיפרדי מאבא שלו והוא יבין שזה לא נורמלי לחיות כך. את הבת תצילי רק כשתפסיק לראות את אמא שלה מדוכאת על ידי אבא.
הם רואים הכול ומרגישים הכול. הכול!!! היחסים ביניכם הורסים אותם לחלוטין.
חבל על כל דקה

טוב נכנסת לפה אחרי הרבה זמן ויש לי הרבה מה לכתוב.
היו בערך חודשיים די טובים. הוא עשה השתדלות משמעותית לפחות בקטע של השבתות, להיות בארוחות ולהיות בהן באמת.
בשבתות עצמו עדיין יש הרבה נתק, כי לא מדברים הרבה, אין ממש על מה. אני הרבה קוראת ספרים (פעולה ששנואה עליו ומרגישה לו כהתרחקות מכוונת)
אבל האווירה בסך הכל היתה סבבה
עדיין היתה בעיה לא פתורה של הריחוק בינינו, ההתחמקויות שלי ממנו ולכן המצב לפני שבועיים שוב חזר להידרדר.
שבת שעברה הוא ישן ולא בא בכלל לארוחות.
בשבת הזו בערב הוא עשה מעשה מכוער בטירוף. בא לארוחה (אחרי שכנועים שלי) ואחרי דקות ספורות קם, ונעל עצמו בממ"ד כך שהילדים שמעו והרגישו שהוא הלך.
והיה שם כמה שעות טובות.
בבוקר ניסה להתנצל ולשתף פעולה. בהתחלה לא התמסרתי וכעסתי, אחרי כמה זמן הפשרתי.
ניסיתי לדבר איתו בחדר, לא שיתף פעולה בכלל. לא ענה ולא היה מוכן לדבר
מבחינתי זו היתה חציית קו אדום מאוד, שנעשתה ביודעין ופעמיים ברציפות.
והוא מצפה שאחרי זה אהיה טובה וחמודה ופשוט אעלים עין ממה שהיה, איך אפשר???

כל זה בזמן שיש לי משבר נוראי ביחסים עם אחד הילדים שהתחיל לצפצף עלי בגדול, להתחצף קשות ולהתפוצץ משטויות (מוכר מאיפשהו?) כשאבא שלו מגבה את העניין בכך שהוא לא מתערב , נותן לי להתבשל עם זה וכמובן לטעון שהכל בגללי.
והבת הגדולה בתקופה דכאונית ממש, כשאני מנסה לדבר עם בעלי על זה הוא : א. מאשים אותי במצב ב. מציע הסברים הזויים לדיכאון שלה וכמובן מתנגד נחרצות לפנות לעזרה מקצועית.

עכשיו, אני יודעת מה הפעיל אצלו את הרצון לדרדר חזרה את המצב.
הוא מרגיש שהוא ניסה והתאמץ ללכת לקראתי איזו תקופה, ללא תוצאות מצידי, כי הוא טוען (לא במילים אבל הוא שקוף לי לגמרי) שאני לא אוהבת אותו ומתרחקת ממנו.
אוקיי.
לא אוהבת אותו? יכול להיות. קשה לאהוב ככה.
אני מקבלת ממנו שפע של אהבה גופנית ש: אינה מגובה כלל בהערכה אישית, ואינה מתחשבת ואף רומסת את מה שנוח ונעים לי.
התוצאה היא שאני אכן דוחה אותו והרבה.
וכשאני כן משתפת פעולה או יוזמת הוא מגיב בהלם, באי אמון ודוחה אותי. (כאילו מרגיש שאני משקרת)
מה שאולי גם גרם לפיצוץ של אתמול זה שהוא שוב התחיל לחפור לי שאלד עוד תינוק.
לעזאזל איתו. כמה אפשר להיות מנותקים מהחיים.
ולדבר על זה כמו שני בני אדם תרבותיים ברור שלא בא בחשבון,
כמו שאי אפשר לדבר איתו על שום נושא בעולם שהוא לא העבודה והעסק.
כל מילה שניה שאני אומרת הוא מכנה אותי קשקשנית או חרטטנית או חפרנית. אז מה הפלא שהפסקתי לנסות?
ולדבר עם אנשים אחרים עלינו, זו חוצפה.

לא לא הלכתי לטיפול.
אני בהחלט שוקלת לחזור לזה שוב. בזמנו שוחחתי פעם אחת עם המטפלת בטלפון והסברתי לה את מורכבות המצב, וביקשתי שאנסה שוב כשאוכל להתמודד עם הטיפול.
בחודשיים האחרונים לא היה צורך כי באמת הכל היה כביכול סביר, אבל הנה שוב נמאס לו והוא חזר לסורו.

לא יודעת איך להמשיך מכאן.
ושני הילדים שתיארתי למעלה הם במצב כה נפיץ שכל שינוי סטטוס במשפחה יכול לפרק אותם לגמרי, וגם אותי.
אבל אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על זה שוב, רק על איך יוצאים מהביצה הזו. בלי תוצאות מרחיקות לכת.

רמזורית, גם אני חושבת עליך ורוצה לדעת מה קורה. אנא עדכני

מצטרפת לשאלה
גם אני

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מצטרפת לשאלה

רמזורית שלום,
מה שלומך ?

וואוו רמזורית כל הכבוד.
את בדיוק בכיוון הנכון.
טיפול לעצמך שישנה אותך ישנה את כל האווירה סביבך.
בוודאות את תגיעי למקום יותר טוב.


יש את התקופה שמבינים שמשהו ממש לא בסדר
אחר כך באה התקופה שצריך לעמוד מול המראה ולהודות בכך בקול רם בלי לחפש סיבות מקילות ותירוצים
ואז מגיעה התקופה שמתחילים לפעול.

מרגע זה והילך את תלכי 2 צעדים קדימה ואחד אחורה כל פעם אבל הכיוון קדימה ישאר הדומיננטי.

• זהו אי אפשר לחזור אחורה כי עכשיו זאת כבר הנפש שלך שלא מעוניינת בכך יותר.

מאחלת לך בהצלחה ומחזיקה לך אצבעות.
חיבוק גדול

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל הכבוד. בהצלחה בטיפול אל תוותרי על זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רק לומר שהיתה שיחה שבה הרגשתי שסוף סוף משהו זז בחומה הבצורה שלו. אמרתי לו שאם הוא ממשיך לבטא בשבתות לארוחות רק כדי לצאת ידי חובה ומשרה אווירת נכאים, אז דממש אבל ממש יחסוך מאיתנו את המועקה הזו.
ושנית, שאני מתחילה טיפול לעצמי ומבחינתי זה to be or not to be ואני לא מוכנה לוותר על זה בשום אופן.
אז הוא אמר שהוא החליט להילחם על המשפחה כי אחרת הוא יפסיד את כל מה שיש לו בחיים (רק שלא נתן תשובה ברורה איך!) אז הסברתי לו מאה פעמים, ולשם שינוי הוא הקשיב ולא סתר אותי כל שניה, שהבאסה והצער שהוא משפריץ בצורה אקטיבית הורסים את האווירה ואת המשפחה, שהוא מתבוסס בעבר ובהאשמה במקום לבנות את העתיד שכל כך חשוב לו, ושיתחיל לחיות בהווה ולשים לב איך ההתנהגות שלו פוגעת בי בילדים וגם בו. כי הוא מחליט שרע לו, ואז מתנהג ככה ומנציח את הרע הזה בעצם.
זה הולך להיות מאוד מאתגר להתעקש על הטיפול שלי למרות התנגדותו העזה, אבל האתגרים כאן כדי להישאר ואני לא רוצה למצוא את עצמי שנים באותו מקום בלי להתקדם, בלי לחיות הכי טוב שאפשר איתו או בלעדיו. ולכך אני צריכה מקור כוח חיצוני. שלמרות שהוא טוען שהוא "יכול לטפל בי" ובכן, פחחחח.

תודה לליאת ולאם ואחות על הדברים החשובים והמנוסחים היטב.

אולי זה עוד שלב שאני עוברת, כי תכל'ס מי צריך את זה בכלללל.

ליאת יקרה, זו אכן שאלה חשובה. חיים רק פעם אחת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תוציאי את האשמה מהמשוואה. אשמה לא מובילה אותנו לשום מקום טוב...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רמזורית, לגבי העבודה את לא אמורה לשמוח שזה המצב. אבל הכוונה שכן תתחילי לראות את המציאות כפי שהיא. למרות שבמחשובתיך הוא אמור לדוגמא: לחמול עליך, להיות שותף, לפרגן או כל דבר אחר. הוא לא. וזו המציאות. ואי אפשר להתווכח עם העובדה שזו המציאות. כאן נכנסת הבחירה שלך. מאחר ואת לא יכולה לשנות אותו ומאחר ואת לא יכולה להשפיע על אף אדם חוץ מעל עצמך זה המקום שלך לפעול ולשנות.

"אנשים גורמים סבל לעצמם בגלל שהם לא מקבלים את המציאות"
נכון ! במידה מאד מסויימת.
לא נכון בכלל ! כשמדובר בבן זוג מתעלל.

כמו כל דבר אפשר לפרש את זה לאלפי כיוונים.


בן זוג מתעלל גורם לסבל רבבבב מאדדדד בלי קשר לתפיסת המציאות שלך.
אולי את מוסיפה לסבל הזה כאשר את מנסה להבין "איפה טעית" אבל את בטח לא זאת שיוצרת את הסבל.

בן זוג מתעלל הוא כמו סירה רעועה בלב ים. אם יש שמש נעימה אז המצב נסבל אולי אפילו מלווה בהנאה, אבל אם מגיעה סערה כל מה שמעניין אותך זה לייצב את הסירה ולא לטבוע.
כך או כך לא מדובר בשיט תענוגות גם אם תנסי לדמיין שאת בסירת פאר.

אז קיבלתי את המציאות וכן זה הקל משמעותית על הסבל כי אני כבר לא מתבלבלת אבל זה לא מונע את מהסבל להתפרץ מידי פעם.
מה שכן, למדתי להחזיר וגם זה סוג של הפחתת סבל.


אולי זה עוד שלב שאני עוברת, כי תכל'ס מי צריך את זה בכלללל.

היי פלונה, מצטערת לשמוע שהעניינים לא כל כך משתפרים... רוצה לשתף קצת?
תודה
אולי אכתוב בדף שלי, לא רוצה להיכנס לדף של רמזורית, שלא יפריע לרצף.

_צריך לשמוח במצב כמו שהוא.
אבל איך אפשר להתעלם מדברים שכ"כ פוגעים באווירה?
איך אפשר להתעלם מאשמה אינסופית שמוטלת עלי?_

את בשום אופן לא אמורה להתרגל למצב מחפיר כמו שבעלך המתעלל כופה עלייך ועל המשפחה. ואסור להתעלם מהרעל שלו. כי הוא חודר ומזיק.

ושאף אחד לא יכול לפגוע בך, רק אתה בעצמך (בגלל מחשבות רעות שיש לך על המציאות)

זוהי תיאוריה שכשמחילים אותה על תחומים כמו התעללות היא ממש מסוכנת.
היא תמיד מזכירה לי את הסיסמאות המופרכות והמסוכנות של שרי אריסון שהאושר מתחיל בעצמי, תוך כדי שהיא פיטרה כ-1000 עובדים מבנק הפועלים. כשמישהו מפוטר ואין לו איך לפרנס את הילדים שלו, אז המציאות פוגעת בו. אותו דבר בזוגיות עם מתעלל/ת. כשמתעללים בך, זה פוגע בך. וההתעלמות מזה מסוכנת.

אני אחרי ריב מאוד קשה עם בן הזוג, מקווה שזה קצת יוריד את רמות הכעס והחרדה שלי.

היי פלונה, מצטערת לשמוע שהעניינים לא כל כך משתפרים... רוצה לשתף קצת?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הייתה תקופה שעבדתי קצת עם הספר אבל ממש לא בהקשר של הזוגיות הנוכחית שלי אלא יותר בתחומים של לקבל את הגוף שלי ואת המראה שלי. בתחומים האלה דווקא נתרמתי מהשאלות האלו כיוון שהבנתי שהרבה מה"עובדות" שסיפרתי לעצמי הן לא יותר ממחשבות.
היית תקופה שחשבתי לעשות את העבודה גם בהקשר של הזוגיות הרעילה שבה אני נמצאת אבל לא יכולתי כי אם הכול בראש שלנו אז איפה האחריות של בן הזוג על האמירות והמעשים שלו???
מה שכן, מסכימה עם הרעיון שהרבה מהסבל שלנו לא נובע מהסיטואציה שבה אנחנו נמצאים אלא מהמחשבות שלנו עליה.
בגדול נראה לי שהעבודה מכוונת אותנו למקום בו אנחנו מבינים שזו המציאות שלנו, ולנסות שלא לחשוב שוב ושוב "לא ככה זה צריך להיות" "הוא אמור להתנהג אחרת".
ראיתי ששאלת כמה שאלות באתר של באופן ושבשמת המליצה על עבודה עם מנחה, דעי שאפשר לעשות עבודה מונחית גם דרך הטלפון, לא חייבים ללכת פיזית.
יש גם ביוטיוב די הרבה סרטונים של ביירון קייטי עושה את התשאולים האלה לכל מיני אנשים בכל מיני סיטואציות, ממליצה בחום להתנסות.

בהשראתך, מקשיבה ממש עכשיו לסרטון כזה. אני אחרי ריב מאוד קשה עם בן הזוג, מקווה שזה קצת יוריד את רמות הכעס והחרדה שלי.

הרעיון הוא לבחון את האמונות , למשל "הוא עושה אותי אומללה"
את יכולה לעשות היכולים למשפט:
אני עושה אותי אומללה
הוא עושה אותי מאושרת
לבדוק את ההגדים הללו, והאם הם מייצגים נכון יותר את המציאות.
אולי תמצאי שבעצם הוא עושה אותך מאושרת, אז זה נפלא.
אולי תמצאי שאת עושה את עצמך אומללה בכך שאת בוחרת לחיות איתו, ואז זה יכול להביא אותך לפעולה מתוך האחריות לחייך.

קראתי ספר שבילבל אותי: "העבודה" של ביירון קייטי. שמדבר על זה שאנשים גורמים סבל לעצמם בגלל שהם לא מקבלים את המציאות.
ושאף אחד לא יכול לפגוע בך, רק אתה בעצמך (בגלל מחשבות רעות שיש לך על המציאות)
בהקשר של זוגיות, זה ממש מאתגר לחשוב ככה.
שבן הזוג שלך הוא ככה וזהו, ואי אפשר לשנות אותו. וזה שאתה מנסה לצפות ממנו להיות מישהו אחר ולהיעלב מההתנהגות שלו שהיא עקבית אצלו, זו תקלה אצלך.
צריך לשמוח במצב כמו שהוא.
אבל איך אפשר להתעלם מדברים שכ"כ פוגעים באווירה?
איך אפשר להתעלם מאשמה אינסופית שמוטלת עלי?
יש דברים שאני מסוגלת לעשות למען עצמי למרות הביקורת שלו. אבל זה לא גורם לי לשמוח...

הסטנדרטים שלי הרבה יותר מחמירים משלו.

הסטנדרטים שלך לא מחמירים משלו. אתם בכלל לא על אותה סקאלה. את נורמלית ואנושית, והוא בנאדם דוחה עם מבנה אישיות חולה.
הוא בחיים בחיים בחיים לא ישתנה.
אם את נשארת איתו את בוחרת בחיי סבל ויגון. את בוחרת בגיהנום בעודך בחיים.
ואם את חושבת שזה לא הרסני לילדים שלך לראות אותו לא אוכל את האוכל שלך ומתעלם ממך, אז את טועה טעות מרה.

בשבילי, שצועקים על ילד "תפסיק לבלבל ת'ביצים" או להגיד על דעות שלי שהן טמטום וקשקוש, זו גם אלימות.
זו אלימות ברורה. כל בר דעת, לדעתי גם החוק, יגדיר את זה כאלימות. גרוע מכך, זו השפלה והשפטה(מלשון להפוך מישהו לשפוט). וגם הפחדה, כי רוב בני האדם, ובודאי ילדים, ימנעו ויחששו להביע דעה או רצון לנוכח תגובות כאלה.
מזכירה, שהשבוע מורה נקלטה במצלמות אומר לילד שהוא מגעיל. כל אחד מבין מיד למה זה חמור והמורה הושעתה מייד.
אני כותבת כאן, כי נשמע בין דברייך שהוא הצליח להשתלט על הראש שלך, ולמרות שאת חשה שהתנהגותו לא בסדר, את חושבת שבעצם הבעיה שוב בך כי הסטנדרטים שלי הרבה יותר מחמירים משלו. אז מחזקת אותך שהסטנדרטים שלך תקינים לחלוטין. העיוות קיים אצלו.

אני בטח מתישה כבר בהצפות של כמה רע לי
לא מתישה בכלל. המקום הזה קיים בדיוק בשבילנו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רמזורית את ממש לא מתישה. ברור שזה צעד ממש קשה לביצוע וברור שיהיו רגעים קשים לכולם. אבל אני משוכנעת שאת והילדים תצאו נשכרים במקרה שתפרדו.

איך בנאדם יכול להשתדל לא לדרוך במקומות שאסור ועדיין להכאיב כל כך...
בעקבות השיחה האחרונה לפני כשבועיים בה שאל אותי האיש מה צריך לעשות כדי שלא אפנה לגירושין והסברתי לו את הדברים שמפריעים לי, למרות שהיה ברור לי שזה לא יועיל בכלום,
אז הוא הבין כמה טריגרים והוא מנסה לא ליפול איתם אבל זה כל כך לא עוזר לעזאזל!!!
כמו עניין האלימות המילולית, הבטיח לא לדבר מגעיל אבל העניין הוא שהסטנדרטים שלי הרבה יותר מחמירים משלו. בשבילי, שצועקים על ילד "תפסיק לבלבל ת'ביצים" או להגיד על דעות שלי שהן טמטום וקשקוש, זו גם אלימות.

הוא הפסיק לנעול את עצמו בחדר שלנו בשבת (באמת תודה רבה) אבל זה רק כדי שלא אגיד כלום , ועדיין הוא מדיר את עצמו ממני בהפגנתיות כל השבת.
הוא התחיל להקפיד להגיע לארוחות השבת, לחמש דקות על השעון בהן הוא אוכל כריך שמכין לעצמו בלי לגעת חלילה באוכל שבישלתי או ירקות שחתכתי, עושה את ההפגנה שלו ומתקפל לחדר. וואו איזה שיתוף פעולה, פשוט כביר !! לזה התפללתי, נכון?
בקיצור, הוא חושב שאם הוא ממלא בדרכו המכוערת את הכללים שלי כביכול, אז הכל טוב ויפה. ואני כמובן מתפוצצת מזה. אני בהחלט מעדיפה שלא יבוא בכלל לארוחות מאשר יבוא ויתנהג כמו טווס וילך אחרי כמה דקות. אם אפתח את הנושא הוא כמובן יאמר שאני מתנהגת בדיוק ככה, מה ששקר גמור, כי הסיבה שאני אוכלת מאכלים שונים מכולם היא רפואית ולא הפגנתית. ואני כבר 3 שנים אוכלת ככה והילדים יודעים, מבינים ומשתפים פעולה. אצלו הסיבה לכך היא רק להראות שלא יאה לא לטעום ממה שנגעתי בו.

אני בטח מתישה כבר בהצפות של כמה רע לי, אבל באמת שאין לי מקום לפרוק את התסכול. לפעמים בא לי לצאת עליו בצעקות כמו איזו מאמא מרוקאית עם פה גדול, באוזני הילדים ושיתפוצץ...
המון פעמים אני שואלת את עצמי למה, למה לחיות ככה. למה העונש הזה. ועדיין הספקות לא נוטשים אותי לרגע, שזה יפגע נורא בילדים ובו וגם בי.

צעד מעולה. לעבוד בחוץ ולא להיות המזכירה של העסק.

לי את, את ממש מותק
מדהים איך כשיש ימים נורמליים אני כמעט שוכחת או לפחות מדחיקה לאין שם את כל ההסטוריה המגעילה שלנו, ומספיק פיפס קטן כדי להציף שוב את הכל...
מה שהשתנה אצלי הוא שצמצמתי את השעות שלי בבית והתחלתי לעבוד יומיים בשבוע בחוץ, בעיקר לשם אוורור ופרנסה, וכן הפסקתי לתפקד כמזכירה של העסק וזו הקלה גדולה.

שבתות וחגים עדיין אתגר גדול מאוד
והברוגזים המאוסים שלו מצד אחד לא מזיזים לי, מצד אחד מזיזים לי עד דמעות (משנה דעתי כל רגע) כי זה נותן לי מנוחה מהלחץ שלו עלי, מצד שני גורם לי להרגיש רעל בבית.