על ידי מיואשת* » 05 דצמבר 2016, 09:00
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
כן, באופו כללי אני אוהבת מין. וגם איתו, מרגע שזה מתחיל, אני די מהר מעוניינת בזה (זאת אומרת, אני כמעט לא יוזמת, אך כשהוא יוזם ונוגע במקומות הנכונים, אני בד"כ זורמת עם זה, ונהנית. קצת כמו ספורט שבד"כ אני חסרת מוטיבציה לעשות אבל ברגע שמתחילה, אז מייד (ובוודאי אח"כ) מרוצה).
ייתכן שאני לא מצליחה לשים את האצבע על הבעיה. הוא לא בחור חתיך במיוחד, והתאהבתי בו בעיקר בשל אשיותו. הוא למעשה לימד אותי זוגיות טובה מהי. באתי ממשפחה שחוותה טראומת שכול נוראית, ודי גדלתי את עצמי. הייתי קצת חסרת גבולות ופרועה. כשנפגשנו הוא היה הבחור הראשון שהיתה לי איתו מערכת יחסים סימטרית ושוויונית מייד מן ההתחלה. ומאז כבר הרבה מאד שנים. הבעיות התחילו לפני יותר זמן ממה שאני רוצה להודות, אולי כבר שנתיים. אני רגישה מאד לנוכחות שלו באופן מעליב. קולות הלעיסה שלו כשהוא אוכל מרגיזים אותי, הפיהוקים המאד רמים שלו כשהוא מתעורר, ליד השולחן או בטרם הולך לישון. בלילות אני נרתעת מנשימתו ומפנה אליו את גבי ועוד ועוד ועוד.
הוא נראה בסדר, לא חתיך במיוחד אך גם לא מאד מכוער. אך תווי הפנים שלו נראים לי פתאום גסים, ובעיקר עכשיו עם הגיל, והדלדלות שרירי הפנים ועוד. אני מבינה שזוהי דרך הטבע, ומעולם לא ייחסתי חשיבות כה רבה למראה חיצוני, ולכן זה קצת מוזר. אני יכולה להניח שאחרות יימשכו אליו.
אני הופכת בדברים ולא מוצאת סיבה ממשית לשינוי שחל באופן בו אני מסתכלת עליו.
ובאשר לשאלה מה משך אותי בו: אולי העובדה שהוא היה הראשון שהתייחס אלי בכבוד, ואהב אותי בזכות מי שאני. ועודני. והיתה שם גם משיכה אינטלקטואלית מאד משמעותית (והיא עוד שם אך הרבה פחות מרגשת). היום אני מאד בטוחה בעצמי (ולגמרי בזכותו, ובזכות האמהות. ואולי גם התבגרתי סוף סוף, ממקום של בטחון שלא היה לי כילדה.
אני לא פוחדת מן הלבד (שכ"כ הפחיד אותי כנערה) אבל לא רואה סיבה ממשית לפרק משפחה באופן שישפיע דרמטית על הילדים, וגם עליו ועלי.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
כן, באופו כללי אני אוהבת מין. וגם איתו, מרגע שזה מתחיל, אני די מהר מעוניינת בזה (זאת אומרת, אני כמעט לא יוזמת, אך כשהוא יוזם ונוגע במקומות הנכונים, אני בד"כ זורמת עם זה, ונהנית. קצת כמו ספורט שבד"כ אני חסרת מוטיבציה לעשות אבל ברגע שמתחילה, אז מייד (ובוודאי אח"כ) מרוצה).
ייתכן שאני לא מצליחה לשים את האצבע על הבעיה. הוא לא בחור חתיך במיוחד, והתאהבתי בו בעיקר בשל אשיותו. הוא למעשה לימד אותי זוגיות טובה מהי. באתי ממשפחה שחוותה טראומת שכול נוראית, ודי גדלתי את עצמי. הייתי קצת חסרת גבולות ופרועה. כשנפגשנו הוא היה הבחור הראשון שהיתה לי איתו מערכת יחסים סימטרית ושוויונית מייד מן ההתחלה. ומאז כבר הרבה מאד שנים. הבעיות התחילו לפני יותר זמן ממה שאני רוצה להודות, אולי כבר שנתיים. אני רגישה מאד לנוכחות שלו באופן מעליב. קולות הלעיסה שלו כשהוא אוכל מרגיזים אותי, הפיהוקים המאד רמים שלו כשהוא מתעורר, ליד השולחן או בטרם הולך לישון. בלילות אני נרתעת מנשימתו ומפנה אליו את גבי ועוד ועוד ועוד.
הוא נראה בסדר, לא חתיך במיוחד אך גם לא מאד מכוער. אך תווי הפנים שלו נראים לי פתאום גסים, ובעיקר עכשיו עם הגיל, והדלדלות שרירי הפנים ועוד. אני מבינה שזוהי דרך הטבע, ומעולם לא ייחסתי חשיבות כה רבה למראה חיצוני, ולכן זה קצת מוזר. אני יכולה להניח שאחרות יימשכו אליו.
אני הופכת בדברים ולא מוצאת סיבה ממשית לשינוי שחל באופן בו אני מסתכלת עליו.
ובאשר לשאלה מה משך אותי בו: אולי העובדה שהוא היה הראשון שהתייחס אלי בכבוד, ואהב אותי בזכות מי שאני. ועודני. והיתה שם גם משיכה אינטלקטואלית מאד משמעותית (והיא עוד שם אך הרבה פחות מרגשת). היום אני מאד בטוחה בעצמי (ולגמרי בזכותו, ובזכות האמהות. ואולי גם התבגרתי סוף סוף, ממקום של בטחון שלא היה לי כילדה.
אני לא פוחדת מן הלבד (שכ"כ הפחיד אותי כנערה) אבל לא רואה סיבה ממשית לפרק משפחה באופן שישפיע דרמטית על הילדים, וגם עליו ועלי.