על ידי אליה* » 31 ינואר 2005, 12:47
אם תלכו לטיפול, עוד נשמה נכנסת לך לחיים, היא עשויה לעזור לך לתקן את חיי הנישואין ולהעמיקם
והיא יכולה גם לעזור להיפרד. זה כל הרעיון של טיפול. לבדוק. לא להכריח את הגוף והנפש להיות במקום בו הם לא רוצים להיות.
מסתובבת לי בבטן כבר כמעט שבוע ימים התנצלות, שאולי הגיע הזמן לתת:
מתייסר, אני יודעת שאתה מתייסר. אני מודעת לכאב, לקושי ולבלבול. הייתי שם בעצמי לפני מספר שנים. ההודעה שכתבתי לך פה היא מתנשאת ולא הוגנת בנימה שלה, ובדיעבד התלבטתי אם למחוק אותה בעריכה(איזה יופי שצ'יק צ'ק מאפשר דיעבדים..), אבל רציתי שבכל זאת תקרא אותה. גם זה קול שחשוב לשמוע..
אני מבקשת לספר לך בכמה מילים את הסיפור שלי, אולי יעזור: לפני מספר שנים הייתי נשואה. אי אפשר היה לומר "באושר", כי מעולם לא היה שם אושר אמיתי. היו בטחון, נוחות, חיבה, והרבה דחפים שגעשו אצלי מתחת לפני השטח, כי התחושה המרכזית שלי לאורך כל הזוגיות הזו היתה, כמו שמילן קונדרה היטיב לנסח, ש"החיים הם במקום אחר".
אהבתי איתו כי ידעתי שהוא לעולם לא ילך ממני, ובאותה נשימה, שנאתי אותו שנאה אמיתית על כך. או אולי להגיד "אהבתי אותו" יהיה מעט מוגזם, בראייה לאחור.
כל הזמן חיפשתי משהו אחר, אפילו בלי להיות מודעת לזה שככה אני עושה.
עד שיום אחד הגיע למקום העבודה שלי איש אחד, שקשה לי לתאר איך בדיוק, אבל פחות או יותר בחמש השניות הראשונות שראיתי אותו, הבטן התהפכה לי. אני זוכרת את עצמי הולכת בעקבותיו במקום העבודה, בלי להבין למה בכלל אני עושה ככה. כמו תיכנות מוזר. הוא נראה לי מכוער מדי, צעיר מדי, נבוך מדי, ובכל זאת, הרגליים שלי לקחו אותי לגשת אליו.
מהר מאד התפתח שם קשר חברי חזק, כשבתוכו התחלתי להבין שמשהו קורה לי ביחס אליו.
אתה בטח זוכר היטב את היום שבו הבנתם שאתם מאוהבים זה בזו. אני גם זוכרת את היום הזה, אצלנו.
למחרת אותו היום התקשרתי לפסיכולוגית שהמליצו לי עליה, ונכנסתי לטיפול. לא זוגי. טיפול שלי, עם עצמי ועם כל השדים הפרטיים שלי.
למה? כי היה לי ברור שהגעתי למבוי סתום. "נשואה לאחד, מאוהבת באחר"? שום טוב לא יכול לצאת מזה כל עוד המשפט הזה בנוי ככה. רק צער, לכל מי שמעורב.
כעבור חצי שנה של טיפול אינטנסיבי, מפרק, כואב, אמיתי, מחזק,
נפרדתי מהאיש שהייתי נשואה לו. זו היתה החלטה שהתקבלה בזכות הטיפול, מנותקת מהרומן שהיה לי. כשהתגרשתי, ידעתי שבין אם היה קיים האדם הנוסף, ובין אם לא, אני צריכה לקום ולעזוב את הבית.
האדם השני נשאר בחיי, ואחרי שנה נפרדנו.
בדיעבד, הפרידה היתה חייבת לקרות. ולו כדי להוכיח לעצמנו שהזוגיות שלנו שנולדה מתוך נישואין לאחר והובילה לגירושין ממנו, יכולה להתקיים גם בכוחות עצמה.
והסתבר שהיא יכולה.
היום אנחנו נשואים, אוהבים, חברים טובים, נמשכים זה לזה, הורים לילד קטנטן ויפה, ואני יכולה להוסיף על כל זה גם "באושר". וזה יהיה אמיתי.
כשאני מסתכלת אחורה, יש לי המון רגשות אשם, עזבתי איש שאהב אותי, איש שלא היו לו ספקות לגביי, ואהבתי אחר מאחורי גבו, כמו שלא אהבתי מעולם..
אם יש משהו שהייתי מעדיפה לשכוח זה את החצי שנה הזו שעדיין גרתי איתו. את השקט שעמד אז בין הקירות.
אבל אני גם יודעת שלקתי אחריות. אנחנו לא יכולים לשנות את מה שהיינו ואת מה שעשינו כתוצאה מכך, אבל אנחנו בהחלט יכולים לשנות את מסלול החיים שלנו בהווה ובעתיד, ואת זה עשיתי, עם כל הקושי והכאב. אני יכולה להגיד לך שחצי שנה זה לא הרבה זמן בשביל להסיט את ספינת חיי מהמסלול שהיא שטה בו.
היה לי הרבה יותר קשה לחיות עם עצמי היום אם הייתי יודעת שנתתי לעצמי להתבוסס בתוך הביצה המכוערת-מענגת- הזוייה הזאת של בגידה, בלי לנסות לעשות שינוי אמיתי במציאות שלי. במציאות. במציאות. (ולא, מתייסר, לכתוב פה זה לא לעשות פעולה במציאות. לא כל עוד אתה נשאר לדבר איתנו פה במקום לעשות מעשה כלשהו, בעולם האמיתי. )
אני מקווה שהבנת מה שאני מנסה לומר. ואני באמת מקווה שתמצא את האושר שלך בחייך, עם או בלי קשר להתאהבות כזו או אחרת.
בהצלחה.
[u]אם תלכו לטיפול, עוד נשמה נכנסת לך לחיים, היא עשויה לעזור לך לתקן את חיי הנישואין ולהעמיקם[/u]
והיא יכולה גם לעזור להיפרד. זה כל הרעיון של טיפול. לבדוק. לא להכריח את הגוף והנפש להיות במקום בו הם לא רוצים להיות.
מסתובבת לי בבטן כבר כמעט שבוע ימים התנצלות, שאולי הגיע הזמן לתת:
מתייסר, אני יודעת שאתה מתייסר. אני מודעת לכאב, לקושי ולבלבול. הייתי שם בעצמי לפני מספר שנים. ההודעה שכתבתי לך פה היא מתנשאת ולא הוגנת בנימה שלה, ובדיעבד התלבטתי אם למחוק אותה בעריכה(איזה יופי שצ'יק צ'ק מאפשר דיעבדים..), אבל רציתי שבכל זאת תקרא אותה. גם זה קול שחשוב לשמוע..
אני מבקשת לספר לך בכמה מילים את הסיפור שלי, אולי יעזור: לפני מספר שנים הייתי נשואה. אי אפשר היה לומר "באושר", כי מעולם לא היה שם אושר אמיתי. היו בטחון, נוחות, חיבה, והרבה דחפים שגעשו אצלי מתחת לפני השטח, כי התחושה המרכזית שלי לאורך כל הזוגיות הזו היתה, כמו שמילן קונדרה היטיב לנסח, ש"החיים הם במקום אחר".
אהבתי איתו כי ידעתי שהוא לעולם לא ילך ממני, ובאותה נשימה, שנאתי אותו שנאה אמיתית על כך. או אולי להגיד "אהבתי אותו" יהיה מעט מוגזם, בראייה לאחור.
כל הזמן חיפשתי משהו אחר, אפילו בלי להיות מודעת לזה שככה אני עושה.
עד שיום אחד הגיע למקום העבודה שלי איש אחד, שקשה לי לתאר איך בדיוק, אבל פחות או יותר בחמש השניות הראשונות שראיתי אותו, הבטן התהפכה לי. אני זוכרת את עצמי הולכת בעקבותיו במקום העבודה, בלי להבין למה בכלל אני עושה ככה. כמו תיכנות מוזר. הוא נראה לי מכוער מדי, צעיר מדי, נבוך מדי, ובכל זאת, הרגליים שלי לקחו אותי לגשת אליו.
מהר מאד התפתח שם קשר חברי חזק, כשבתוכו התחלתי להבין שמשהו קורה לי ביחס אליו.
אתה בטח זוכר היטב את היום שבו הבנתם שאתם מאוהבים זה בזו. אני גם זוכרת את היום הזה, אצלנו.
למחרת אותו היום התקשרתי לפסיכולוגית שהמליצו לי עליה, ונכנסתי לטיפול. לא זוגי. טיפול שלי, עם עצמי ועם כל השדים הפרטיים שלי.
למה? כי היה לי ברור שהגעתי למבוי סתום. "נשואה לאחד, מאוהבת באחר"? שום טוב לא יכול לצאת מזה כל עוד המשפט הזה בנוי ככה. רק צער, לכל מי שמעורב.
כעבור חצי שנה של טיפול אינטנסיבי, מפרק, כואב, אמיתי, מחזק,
נפרדתי מהאיש שהייתי נשואה לו. זו היתה החלטה שהתקבלה בזכות הטיפול, מנותקת מהרומן שהיה לי. כשהתגרשתי, ידעתי שבין אם היה קיים האדם הנוסף, ובין אם לא, אני צריכה לקום ולעזוב את הבית.
האדם השני נשאר בחיי, ואחרי שנה נפרדנו.
בדיעבד, הפרידה היתה חייבת לקרות. ולו כדי להוכיח לעצמנו שהזוגיות שלנו שנולדה מתוך נישואין לאחר והובילה לגירושין ממנו, יכולה להתקיים גם בכוחות עצמה.
והסתבר שהיא יכולה.
היום אנחנו נשואים, אוהבים, חברים טובים, נמשכים זה לזה, הורים לילד קטנטן ויפה, ואני יכולה להוסיף על כל זה גם "באושר". וזה יהיה אמיתי.
כשאני מסתכלת אחורה, יש לי המון רגשות אשם, עזבתי איש שאהב אותי, איש שלא היו לו ספקות לגביי, ואהבתי אחר מאחורי גבו, כמו שלא אהבתי מעולם..
אם יש משהו שהייתי מעדיפה לשכוח זה את החצי שנה הזו שעדיין גרתי איתו. את השקט שעמד אז בין הקירות.
[b]אבל אני גם יודעת שלקתי אחריות.[/b] אנחנו לא יכולים לשנות את מה שהיינו ואת מה שעשינו כתוצאה מכך, אבל אנחנו בהחלט יכולים לשנות את מסלול החיים שלנו בהווה ובעתיד, ואת זה עשיתי, עם כל הקושי והכאב. אני יכולה להגיד לך שחצי שנה זה לא הרבה זמן בשביל להסיט את ספינת חיי מהמסלול שהיא שטה בו.
היה לי הרבה יותר קשה לחיות עם עצמי היום אם הייתי יודעת שנתתי לעצמי להתבוסס בתוך הביצה המכוערת-מענגת- הזוייה הזאת של בגידה, בלי לנסות לעשות שינוי אמיתי במציאות שלי. [b]במציאות. במציאות. [/b](ולא, מתייסר, לכתוב פה זה לא לעשות פעולה במציאות. לא כל עוד אתה נשאר לדבר איתנו פה במקום לעשות מעשה כלשהו, בעולם האמיתי. )
אני מקווה שהבנת מה שאני מנסה לומר. ואני באמת מקווה שתמצא את האושר שלך בחייך, עם או בלי קשר להתאהבות כזו או אחרת.
בהצלחה.