:-)

תמרוש
גם אצלנו כך. שתי בנית, ולא טיפוסיות אמיצות במיוחד, אבלאלא מפחדות משום דבר שממנו לפי הספרים כל הילדים אמורים לפחד. אין אצלנו מפלצות מתחת למיטה (על אף שעלינו מהמזרונים למיטות נמוכות), אין פחד מחושך וכדומה. שתיהן איתנו, הגדולה מדי פעם בוחרת לישון בחדר נפרד ( בת תשע, בעיקר כשבאות חברות לישון אצלה), לרוב כולנו יחד בחדר אחד שכולו מיטות מקיר לקיר. מעולם לא היו פחדים אצל שתיהן.
אני עדיין נמצאת איתן עד שנרקמות כי הקטנה מבקשת ( מתקרבת לחמש).

שיר, אם הגדולה כבר בדרך ללוותר על היד שלך, אז אני היתי מנסה לחזק את הקטע הזה.
לצפוס רגע של מצברוח טוב מצד שתיכן, ולהעלות את הנושא. להגיד לה בכנות: הייתי רוצה להחזיק לך את היד אבל זה מאוד קשה, וגורם לי כאבי גב. מה עושים? איך לדעתך אפשר לפתור את הבעיה? מה היה יכול לשמח אותך במקום היד שלי?
ואז לתת לה הזדמנות להעלות רעיונות, ולדבר עליהם, ואם היא מציעה פתרון לא ישים, לשבח אותה על המחשבה ואז להסביר למה הוא לא ישים, וכו', עד שתמצאו איזה פתרון שיתאים לשתיכן. מעין מועצה משפחתית.


[u]לק מהקושי שלי בגידול שלהם הוא הקושי שלי בעבודה. בעבודה שבה אני לא נהנית וקשה לי לקום אליה כל בוקר. כך שהרבה מאוד אנרגיות שלי הולכות לשם,ונגרעות מהילדים שלי. ובערב אני גם לחוצה מיום המחר,וגם זקוקה דחוף לזמן לעצמי כדי להתאושש מהיום.[/u]
אהה! אני חושבת ששמת את האצבע לע משהו מאוד מהותי.

[u]אנרגיות שהולכות ונבלעות לבור ללא תחתית.[/u]
((-))
(הייתי שם, לתקופה מסוימת, עד שהעבודה בעצמה פתרה את הבעיה ופיטרה אותי. מאוד לא נעים, אבל זה היה הפתרון האוליטימטיבי, היחיד האפשרי בנסיבות האלה)

[hr]

_אני יכולה להבין אותה - ככה גם אני נרדמת הכי טוב. ככה זה הכי כיף ונעים. זה משרה ביטחון ותחושה שאתה נאהב, שמלווה אותך ומוליכה אותך לתוך השינה.
ולילדים זה גם עניין הישרדותי אני חושבת. הם מתקוממים נגד הלהישאר לבד כי בחוש עתיק הם זוכרים, גנטית או אחרת, שמישהו קטן לא אמור להישאר לבד בשנתו._
אח, בשביל משפטים כאלה יש את "באופן".
לפני כמה ימים בעלי אמר לי: "שמת לב שהבן שלנו לא מפחד מדברים?
הוא לא מפחד ממפלצות מתחת למיטה".
ולפני שהספקתי להגיב, הוא המשיך: "כי אין לו מיטה!" (כאן פרצתי בצחוק פרוע. איכשהוא לא חשבתי על זה. אין לנו בכלל מיטות בבית, ק מזרונים)
והוא המשיך: "הוא לא מפחד ממפלצות בארון. הוא לא מפחד שמשהו יזנק עליו בחדר החשוך, [b]כי הוא ישן אתנו בחדר[/b], הוא יודע שאנחנו שם"

טוב, אני לא משתגעת לקחת את [b]כל[/b] הקרדיט על היעדר פחדים אצל הילד שלי, הוא פשוט כזה וזהו זה, ובטח שלא לקשר אותם לפרמטר היחיד הזה של שינה משותפת, אבל אני די בטוחה שזה עזר למנוע אולי 50% מהם.

המחשבה הראשנה שעולה לי זה לקנות עגלת תאומים ולקחת גם את הגדולה לטיול. אם הבעיה שלך היא יותר יישומית ולא עקרונית.
לגבי הרדמה בעגלה יש לי פחות או יותר סיוט מהדבר הזה. שני הילדים שלי נרדמו אך ורק בעגלה תקופה מסויימת, וכבר לא הצליחו להרדם אפילו בדרך זה והזמן שלקח רק הלך וגדל. ובתוך הבית נהיה יותר קשה והיה צריך לצאת החוצה.ועוד התעוררו לפעמים. ולישון לילה שלם בעגלה זה ממש לא עניין בעיניי. סיוט אני זוכרת. כבר עדיף מנשא אם זה עובד עדיין בגיל הזה.
אין לי עצות מועילות. כשהעברתי את הילדים שלי משלב הרדמות בעגלה להרדמות במיטה או בידים אפילו,זה כלל בכי רב וחוסר מנוחה. מה שאני עשיתי זה לשבת לידם במיטה ולהחזיק את היד עד שנרדמו,אפילו אם בכו, לחבק בתוך המיטה (וזה לקח התמדה של יותר מכמה ימים,וגם רגרסיה). עד שהתרגלו. להגיד לך שזו דרך טובה,אני ממש לא בטוחה,אבל זו הדרך היחידה שהצלחתי בה ולא היתה עד כדי כך נוראית כמו לשים במיטה וללכת. והייתי מוכרחה להוציא את עניין העגלה והידים כי זה כבר לא עבד בכלל,רק הרגיע מעט אבל לא גרם לשינה. המעבר לשינה בהחזקת יד בלבד כשהם שוכבים במיטה בהרבה מובנים הציל אותי (וכמו שהבנת הקטן שלי עדיין מתעורר).
בקיצור,אני איתך בתסכולך. מבינה מאוד.

שיר, תודה רבה שהחיית את הדף הזה. הוא בא לי בדיוק בזמן בהתלבטות שלי ביני לבין עצמי (ובצהוב: "במאבק בינך ובין עצמך אי אפשר לנצח, רק להפסיד"...).
אני מזדהה עם המון ממה שכתבת, והמון מהתובנות שעולות מסביב, ותוהה איך היה אצלך כשהם היו קטנים יותר.
יש לי תינוקת בת כמעט שנה, ותינוקת גדולה בת 2.9. שתיהן כמובן לא נרדמות לבד, ואין לי בעיה "רעיונית" עם זה, אלא יישומית.
אני איתן בבית, והקטנה נרדמת רק בעגלה. אבל רק. בגיל שמונה חודשים פיטרה את כדור הפיזיו, מעולם לא נרדמה על הציצי או בכל דרך אחרת.
ביום רגיל כשאנחנו לא בנסיעות או מפגשים, יוצא שאני צריכה להושיב את הבכורה מול המחשב לראות פרפר נחמד פעמיים ביום (בוקר + צהריים) ולהסתובב עם הקטנה בחוץ עד שנרדמת, ובערב,
לגרור את הבכורה איתי לטיול ערב כשהיא כבר מתה לישון.
עם הבכורה ההרדמות היו סיוט עד גיל שנתיים - רק בטפיחות על הטוסיק, משהו כמו 40 דקות מינימום כל פעם. עד שהחלטתי שנמאס לי מזה לגמרי, והפסקתי.
וזה היה נורא. צרחות אימה שלה כל ערב עד שנרדמה (לא הסכימה לשום פתרון אחר. כלום), במשך שבוע.
לא יודעת איך עמדתי בזה אז, אבל האלטרנטיבה (להמשיך בטפיחות) פשוט הפסיקה להתקיים עבורי.
אבל עכשיו, אין לי מושג איך ללמד את הקטנה - הפעלתנית מאד - להירדם שלא בעגלה, בלי בכי.
טוב, הארכתי מאד... אבל אולי יש לכן עצות עבורי?

חשבתי. ולא כל כך מתאים לי לשנות את צורת השכיבה שלהם מכל מיני סיבות. לא רואה שמשהו אחר יהיה לי יותר נוח פיזית. מעדיפה כבר את הדרך הנוכחית.
אתמול חשבתי על זה הרבה כשהרדמתי את הקטן,על לתת לעצמי לגיטמציה לזה שאני עושה טוב ושככה זה.

ומה עושים תגידו עם קימות בלילה? הבעיה הגדולה היא בקימות עוד לפני שאנחנו הולכים לישון. אחרי שאנחנו הולכים לישון הוא מצטרף אלינו למיטה, אבל לפני כן, הוא לא תמיד מבחין ורוצה ללכת למיטה שלנו אבל רק איתנו,ולנו עוד לא מתאים לישון (גם אם לבעלי מתאים כבר לישון זה לא עוזר כי הקטן רוצה אותי). ושלשום אני בדיוק התארגנתי לשינה והייתי מוכרחה לעשות עוד כמה דברים לפני שאני נכנסת למיטה והקטן עמד לידי ובכה פשוט. לא רצה ללכת לאבא,ואני עוד לא מוכנה לשינה,והוא עומד ובוכה וצורח שאמא תבוא.

להם. אלה בת ובן, בעצם.

[u]אם הן יסכימו להחלפה הזו אולי תוכלי לסדר כך שנקודת החיבור של ה-ר תהיה ברגליים של שתיהן,[/u]
ואז תעשי להן רפלקסולוגיה עם קרם...(סליחה על ההערה השולית על רקע הקושי שתיארת אבל זה יכול להיות נעים ומרדים. )

קראתי ממש בחלקים קטנים אז אולי כבר כתבת שזה לא אפשרי, אבל אולי הילדות יסכימו להחליף את החזקת היד בהנחת יד על הרגל או הקרסול או אפילו כף הרגל. אני חושבת שהמגע פשוט נותן להם ביטחון שאת שם גם אחרי שהם עוצמים עיניים. אם הן יסכימו להחלפה הזו אולי תוכלי לסדר כך שנקודת החיבור של ה-ר תהיה ברגליים של שתיהן, מה שישאיר לך קצת מקום לשבת שם (על המיטות, הכוונה).
אגב, גם אצלי בבית (כלומר זה שגדלתי בו) מי מבין הילדים שרצה בכך, נרדם עם אמא לידו עד גיל מאוחר מאוד, אפילו לתוך שנות העשרה. כמובן שבגיל כזה העניין הוא יותר בגדר העדפה מאשר הכרח שאי אפשר בלעדיו, ובכל זאת.

[u]המיטות של הילדים מסודרת בר'. ואני איכשהו מנסה לשבת באמצע ולהגיע לשניהם,או על כסא או על הרצפה,או על כרית,או על אחת המיטות. ושום דבר לא ממש נוח לי. יותר קל לי אם הגדולה מוותרת על היד (שזה קורה כי היד שלי לא נוחה לה משום מה. מילא. היד של אבא יותר שווה,סוףסוף). המיטה של הקטן נמוכה מאוד מאוד,כך שצריך להתכופף בישיבה על כסא. המיטות צרת מאוד כך שאין לי איפה לשכב לידם,והחדר קטנטן כך שרק כך המיטות נכנסו נורמאלי ועדיין נשאר מעט מעט מרחב שלפעמים הם משחקים שם על הרצפה כשהם רוצים.[/u]
זה נראה לי קריטי ביותר שיהיה לך נוח. חשוב מאוד. קודם כל בשבילך - למה שתסבלי? ובעקיפין גם משפיע על היכולת של הילדים להירדם.
חוסר נינוחות מצדך משדר להם חוסר נינוחות שעלול להקשות עליהם להירגע.
אם לפחות תנטרלי את הצד הפיזי של חוסר הנוחות הזה, כבר יותר טוב.
אין לי הרבה רעיונות חכמים כרגע.
הדבר היחיד שעולה לי לראש זה אולי להיפטר מהמיטות ושיישנו על מזרנים. כך אפשר להעמיד במשך היום את אחד המזרנים (או שניהם) ולפנות מקום למשחק, ובלילה לשחק עם המיקום שלהם.
אולי יהיה לך נוח לידם על פוף?
בטוח יש עוד פתרונות.

[u]לילדים זה גם עניין הישרדותי אני חושבת. הם מתקוממים נגד הלהישאר לבד כי בחוש עתיק הם זוכרים, גנטית או אחרת, שמישהו קטן לא אמור להישאר לבד בשנתו.[/u]
מסכימה. זו גם הסיבה שאמהות מרגישות הרבה פעמים שזה כל כך נכון.
לדעתי זה מעורר ממש תחושה פיזית או ביולוגית טובה גם בגוף של האם - כמו לשאת תינוק קטן

[u]אני יכולה להבין אותה - ככה גם אני נרדמת הכי טוב. ככה זה הכי כיף ונעים. זה משרה ביטחון ותחושה שאתה נאהב, שמלווה אותך ומוליכה אותך לתוך השינה.[/u]
ולילדים זה גם עניין הישרדותי אני חושבת. הם מתקוממים נגד הלהישאר לבד כי בחוש עתיק הם זוכרים, גנטית או אחרת, שמישהו קטן לא אמור להישאר לבד בשנתו.
[u]ובכל זאת - נורמות חברתיות יכולות לערער את ביטחונה של כל אם כמעט.[/u]
זה נכון, לכן אני כל כך אוהבת את התמיכה פה. שלקחה אותי ביד, ממש, בשנות אימהותי הצעירות.

[u]אין מספיק חומצת אמינו טריפטופן בתזונה של הילדים, ובמיוחד לקראת השינה (נמצאת כמעט בלעדית במזונות טבעיים מן החי, כגון ביצים וגבינה). באופן כללי צריך כמות מספקת של סרוטונין ומלטונין כדי לישון.[/u]

תודה רבה לבשמת על המידע לגבי טריפטופן.

חשוב לדעת-
שלא חייבים מן החי!

סויה מקור מעולה לטריפטופן.
http://www.whfoods.com/genpage.php?tname=nutrient&dbid=103
יש עוד מקורות טובים מאוד מן הצומח. למשל: סומסום (טחינה), קשיו, ובוטנים.
לצמחוניים שבניכם - תגגלו

תודה
תודה שיחות
ותודה דניאלה
ותודה תמרוש
על הלגיטימציה ועל השיתוף
_לגברים יותר קשה עם המסירות לילדים לעת ערב. הם רוצים זמן לעצמם. אני מבינה את זה ולא כותבת את זה לגנותם, אבל גברים מאוד נלחצים מילדים לא "עצמאיים" ונוטים, חלקם, להאשים את האמא ש"הפכה אותם לתלותיים בה" ואז אין לה חיים. לרוב הם מתכוונים "אין לי חיים עם אשה כי היא רק אמא כל הזמן. וזה באשמתה, כי ככה היא הרגילה את הילדים". . יש מי שמראים את זה יותר ויש מי שפחות. אבל אני מאמינה שרובם המכריע מרגישים את זה
הפלת לי וואחד אסימון ענק, שיחות, עם הפיסקה הזאת._
גם לי. זאת אומרת,לא אסימון ממש. אבל אפשרות לקבל את זה שבעלי כזה הוא. והוא גבר, וזה שכיח שזה כך. וזה בסדר. ואני אני.
יש לי כאן משהו לעבוד עם עצמי ולהרהר בו. לגבי ההתנגדות שיש בתוכי והקושי, שהרבה נובע מבושה וממחשבה שאצל אחרים זה לא כך (אני באמת מכירה אחרים שאצלם זה לא כך. והם פוערים עליי עיניים כשאני אומרת שאני יושבת עם הילדים. אבל זה לא אמור לשנות. כי או שהילדים שלהם פשוט כאלה ומה לי יש לעשות בנידון,או שהם הרגילו אותם לזה בדרך שלא מתאימה לי,ואז זה לא שייך אליי. אפשרות נוספת היא שהם הרגילו אותם לזה בדרך שכן מוצאת חן בעיניי,ואז יש לנו על מה לדבר -אלו בדרך כלל האנשים שלא פוערים עליי עיניים..)
אני באמת באמת מודה לכם על כל המילים שלכן,הן עוזרות מאוד. יותר הלגיטמציה מכל השיטות והעצות ודברים המדעיים:)

המיטות של הילדים מסודרת בר'. ואני איכשהו מנסה לשבת באמצע ולהגיע לשניהם,או על כסא או על הרצפה,או על כרית,או על אחת המיטות. ושום דבר לא ממש נוח לי. יותר קל לי אם הגדולה מוותרת על היד (שזה קורה כי היד שלי לא נוחה לה משום מה. מילא. היד של אבא יותר שווה,סוףסוף). המיטה של הקטן נמוכה מאוד מאוד,כך שצריך להתכופף בישיבה על כסא. המיטות צרת מאוד כך שאין לי איפה לשכב לידם,והחדר קטנטן כך שרק כך המיטות נכנסו נורמאלי ועדיין נשאר מעט מעט מרחב שלפעמים הם משחקים שם על הרצפה כשהם רוצים.


וחשבתי על עוד משהו שמתקשר לי עם דף אחר שכתבתי בו על מימוש יעוד [po]ממומשת משומשת ממושמשת[/po] (נראה אם כתבתי נכון). חלק מהקושי שלי בגידול שלהם הוא הקושי שלי בעבודה. בעבודה שבה אני לא נהנית וקשה לי לקום אליה כל בוקר. כך שהרבה מאוד אנרגיות שלי הולכות לשם,ונגרעות מהילדים שלי. ובערב אני גם לחוצה מיום המחר,וגם זקוקה דחוף לזמן לעצמי כדי להתאושש מהיום (וכמה דברים לארגן בבית כמובן). כך שהקושי שלי גדל כשאנרגיות רבות שלי נשאבות למקום אחר בכלל.
בעצם אני יודעת את זה כבר זמן רב בהרבה מאוד הקשרים (בכוחות שלי להשקיע בזוגיות למשל,בכוחות שלי להשקיע בעצמי ובבריאותי ועוד ועוד) אנרגיות שהולכות ובלעות לבור ללא תחתית.

קראתי שוב את הדברים וראיתי שמשהו לא עבר בהם כמו שצריך.
זה נכון שאני רואה את הזמן של ההרדמה כשעה חשובה וכזמן איכות שלי ושל הילדים,
אבל זה לא אומר שתמיד מתחשק לי!
לפעמים, הרבה פעמים, הייתי מוותרת בכיף על ההשקעה הזו לטובת עוד חצי שעה לעצמי.
לפעמים ממש אין לי כוח וממש ממש לא בא לי.
ולפעמים לא אכפת לי.
ולפעמים כאמור אני מנצלת את זה למנוחה.

במילים אחרות - זה שזה נכון וחשוב בעיניי לא הופך את זה לכיף בהכרח.
אני מאוד מזדהה עם ההרגשה הזאת של נוווו תירדמו כבר כדי שיהיה לי קצת אוויר.
אבל הלחץ והחששות בוודאי מעצימים את התחושות האלה ואפילו מוציאים אותן מפרופורציות.
אני חושבת שהעובדה שאני מקבלת את זה ולא צריכה לריב או להתווכח על זה, שמה אותי במקום קל ופשוט יותר מהמקום שאת נמצאת בו

_את יודעת, אני מבקשת ממך להקשיב רוב קשב:
ככה הרבה מאוד אנשים בעולם עושים! מה ההבדל בינהם? חלקם עושים בשמחה, בשלמות, חלקם באשמה, בבושה.
תבחרי בבקשה!_
שיחות תודה.
אני מנסה בכל פעם לבחור מחדש. לא תמיד זה קל!
ברור לי שהגדולה שלי (עוד מעט 7, לידיעת כל החוששים והמתביישים) צריכה אותי שם עד שהיא תירדם.
שילוב של נסיבות ואופי.
אני מרדימה את שתיהן יחד (הקטנה בת ארבע) וזה מצחיק כי לדעתי הקטנה כבר כמעט לא זקוקה לי.
אחרי הסיפור היא מסתובבת מצד לצד, מוצאת את עצמה ונרדמת. אבל אני שם במילא בגלל הגדולה (-:
יש זמנים שאני תוהה מתי היא תשחרר, האם אני לא מעמיקה את ההרגל והוא ממילא לא מסייע לה וכו'.
בזמנים אחרים ברור לי כשמש שהשעה הזו קשה לה (והיתה כך תמיד) ושהיא חייבת נוכחות פיזית שם.
היא חייבת שייגעו בה ויחבקו אותה.
אני יכולה להבין אותה - ככה גם אני נרדמת הכי טוב. ככה זה הכי כיף ונעים. זה משרה ביטחון ותחושה שאתה נאהב, שמלווה אותך ומוליכה אותך לתוך השינה.
ובכל זאת - נורמות חברתיות יכולות לערער את ביטחונה של כל אם כמעט.

שיר, אצלנו אני ממש שוכבת איתן במיטה (המיטות שלהן בינתיים צמודות זו לזו, כמו מיטה זוגית),
זה כל כך הרבה יותר נוח לי מאשר לשבור את הגב על כיסא בישיבה.
לפעמים אני מנמנמת או נרדמת איתן.
כשאבא מרדים אותן זה ברור שהוא יירדם איתן ושצריך להעיר אותו אם רוצים קצת זמן ביחד בערב.
בכל אופן אני רואה בחצי שעה הזו את אחד החלקים האיכותיים ביותר של היום.
גם בימים שאני רואה אותן מעט או שיש בינינו אינטראקציה מועטה (פעילויות/חברים/כל אחד בענייניו/לא הייתי בבית וכו') -
שעת ההרדמה היא השעה שבה מתחבקים, מתכרבלים ונמצאים ביחד,
במובן העמוק, הרגוע והמרגיע של המילה.
אגב, בעניין ההיריון - כשהקטנה נולדה ניסיתי מאוד לדאוג שמישהו יהיה איתה בחצי שעה הזו, כך שאוכל להשכיב את הגדולה בנחת ולתת לה את ההרגשה שאני שם איתה, ורק איתה.
זה יכול להיות רעיון טוב בשבילך - אם יהיה מי שיעזור (בעלך/אמא/חברה) עם התינוק או התינוקת, שעת ההרדמה של "הגדולים" יכולה להפוך גם עבורך לשעת איכות רגועה ולקצת חופש מהתינוק.

[u]לגברים יותר קשה עם המסירות לילדים לעת ערב. הם רוצים זמן לעצמם. אני מבינה את זה ולא כותבת את זה לגנותם, אבל גברים מאוד נלחצים מילדים לא "עצמאיים" ונוטים, חלקם, להאשים את האמא ש"הפכה אותם לתלותיים בה" ואז אין לה חיים. לרוב הם מתכוונים "אין לי חיים עם אשה כי היא רק אמא כל הזמן. וזה באשמתה, כי ככה היא הרגילה את הילדים". . יש מי שמראים את זה יותר ויש מי שפחות. אבל אני מאמינה שרובם המכריע מרגישים את זה[/u]
הפלת לי וואחד אסימון ענק, שיחות, עם הפיסקה הזאת.

אני לא גדלתי עם גבר כזה בבית, כי [b]אבא שלי הרדים אותנו[/b].
אבא שלי היה בא לספר לנו סיפורים ולהרדים אותנו לפני השינה, עד גיל מאוד מאוחר. כל לילה. אחותי הקטנה ואני ישנו בחדר אחד. וכשאבא נסע לשבתון, כשהייתי בת 14, אני נאלצתי להחליף אותו ולקבל על עצמי את התפקיד לספר לאחותי בת ה-11 סיפורים לפני השינה כדי שתירדם.

לא הכרתי תופעה כזאת של "גברים שנלחצים מילדים לא עצמאיים" עד שילדתי בעצמי.

הי,
אצלינו, בכנות, סיפורים מהלב עוזרים לילדים להרדם שזה לא מילה.
וגם המון הורים שלימדתי אותם איך לספר סיפורים מהלב לפני השינה אמרו לי שאצלם זה פתאום קרה.
תנסו, זה עובד פלאים!
מציפורי.

[u]וחמש and still counting[/u]
איזה יופי, שיחות, שאת יכולה להגיד את זה.
הילד שלי יצא מהשלב הזה שצריך להישאר לידי עד שיירדם, קצת בגיל חמש, כשהסבים קנו לו במתנה מנורת לילה קטנה שמיקמנו מעל המיטה שלו.
נפלאו דרכי ילדים, אני עד היום לא מבינה איך פריט ריהוט כזה קטנטן יצר הבדל כזה גדול.
(לפני כן היינו מקריאים לו שלושה סיפורים במיטה שלנו, ואז הוא היה רוצה להישאר שם "כדי לנמנם", לידי ובנוכחותי כמובן, ולפעמים היה עובר מרצון למיטה שלו, ולפעמים היינו מעבירים אותו אחרי שנרדם.
ופתאום, עם מנורת לילה משלו, לא רק שהוא נרדם לבד, הוא גם החליט שהוא מקריא לעצמו את הספרים לבד!
(את אלה שיודע לקרוא, כמובן...)

_ולמה אני ערה עכשו?כי אני מוכרחה זמן לעצמי בסופו של דבר, אחרי הבית והילדים וזה בא על חשבון שינה לפעמים.
אוי, כל כך מוכר_
לגמרי. מוכר לגמרי.

[u](ואני אכן מתביישת לספר שאני יושבת ליד הילדים כל לילה ומחזיקה להם את היד,משתדלת לא לספר בכלל. הלואי והייתי יכולה להיות גאה בזה במקום להתבייש ולחשוב שזה אומר שלא סיגלתי לילדים שלי הרגלים מתאימים).[/u]
את יודעת, אני מבקשת ממך להקשיב רוב קשב:
ככה הרבה מאוד אנשים בעולם עושים! מה ההבדל בינהם? חלקם עושים בשמחה, בשלמות, חלקם באשמה, בבושה.
תבחרי בבקשה!
יש מי שישנים במוצהר במיטה משפחתית ענקית, יש מי שהילדים שלהם מזדחלים להם למיטה הזוגית הקטנה ומכuוצ'צ'ים אותם כל הלילה. יש אנשים רזים אגב או גמישים, שמסתדרים עם זה טוב. לרובם זה לא נוח (-: יש מי שנרדמים ליד הילדים בלילה והצד שלהם במיטה הזוגית נשאר מסודר. אולי גם יש את אלה שאצלם זה מושלם. (האמא מרדימה בנחת , והאבא מחכה בחיוך עם כוס קפה, וכשהוא מגלה שהיא נרדמה עם הילדים הוא בא ומעיר אותה בעדינות ואומר לה : תודה שהרדמת את הילדים שלנו, עכשיו בואי למסאג' ושעת אהבה. " :-D

בקשר לגברים:
לגברים יותר קשה עם המסירות לילדים לעת ערב. הם רוצים זמן לעצמם. אני מבינה את זה ולא כותבת את זה לגנותם, אבל גברים מאוד נלחצים מילדים לא "עצמאיים" ונוטים, חלקם, להאשים את האמא ש"הפכה אותם לתלותיים בה" ואז אין לה חיים. לרוב הם מתכוונים "אין [b]לי[/b] חיים עם אשה כי היא רק אמא כל הזמן. וזה באשמתה, כי ככה היא הרגילה את הילדים". . יש מי שמראים את זה יותר ויש מי שפחות. אבל אני מאמינה שרובם המכריע [b]מרגישים[/b] את זה.
אפשר לקחת את קו האמאזונה עורפת הראשים הפרימיטיביים
אפשר לקחת את זה באימהות מכילה
אפשר בנשיות חכמה

כאמא לילדים קטנים אני עדיין מדלגת בין שלוש האפשרויות בחוסר החלטיות (לרוב נופלת בינהן בערבובית איברים.)

אבל רוצה להגיד לך [b]הדרך שלך כן מתאימה ומקובלת לפחות על אנשים מסויימים,את מוזמנת ללכת בה יותר בנינוחות ובהשלמה למרות הקושי שכרוך בזה, בלי להתבייש כל כך מהסביבה[/b]

וגם להצליח לדאוג לחיי האהבה שלך עם הגבר שלך.
זו אומנות. זה ג'אגלינג.
אני מאמינה שעם תמיכה נשית, יציאה מהלבד, פחות פחד ופחות כעס, אפשר להגיע לזה.
את מאוד לא לבד בפאזל המורכב הזה, ואני מאחלת לך הערב לפני ההרדמה לנשום עמוק ולחייך לעצמך.
לזכור שאת לא לבד, לזכור שזו אומנות, ושאת בדרך. ושאת יכולה להרגיש טוב ולעשות המון דברים בהצלחה. כי את אשה. ואת אמא, ואהובה.

ואת גם בהריון |L|
אז יכול להיות, שבשניכם מכרסם פחד "עכשיו הולך להיות אפילו יותר גרוע".
זה לא חייב להיות ככה.
אני מנסה לחשוב איך, תעשי שיהיה לך זמן ברור עם בעלך. זמן ידוע מראש ביום, שהוא ידע שהזמן הזה שמור רק לכם, וגם המערכות שלך יתכווננו לזה. זה נשמע כמו תוספת מאמץ, אבל אולי זה דווקא יכניס לכם אויר. לנשים יש פיצוי מעצם היותן בתהליך המורכב של הריון, יש טפטפת אושר פנימית גם כשהכל קשה, אבל לגבר אין את זה. לא בהריון, לא בלידה ולא אחריה. הוא רק חווה את ההילה שמקיפה את האשה, ואין לו את ה"תמורה" בדמות פיצוץ האושר הזה, והרגיעה שאחריה.
אני עוצרת כאן, כי פתחת אצלי מעין הזדהות שנובע בפראות, וצריך פשוט לעצור. לא כי אין עוד מה להגיד. אלא כי יש עוד דברים לעשות.

[u]אז המציאות של להחזיק לילד בן שנתיים-שלוש את היד,[/u]
וחמש and still counting (-:

[u]'ילד אמור להרדם לבד ומה פתאום לשבת לידו כל כך הרבה זמן,למי יש זמן לזה? ועוד להחזיק את היד כל הזמן,איך אפשר?'[/u]
איזה משפט מאלף.
התרגום המדויק הוא בעצם: "ילדים ותינוקות אמורים להירדם לבד כי אין בסביבה ולא אמורים להיות בסביבה מבוגרים שיכולים לעזור להם להירדם, והרדמת ילדים היא עול מעיק וגועל נפש שראוי לנסות להיפטר ממנו בכל דרך, כמה שיותר מוקדם".
עכשיו, אני מתפתה להסכים לפחות עם חלק מהמשפט הזה. מה, לא היו ערבים שהרגשתי ככה בעצמי? נוווווווו, תירדם כבר ותעזוב אותי במנוחה, אין לי כוח לשכב ככה חצי שעה בחושך.
מוכר, ידוע, לגיטימי.
[sub]מהזוית של הניסיון הפרטי שלי, עדיף להחזיק לו חצי שעה את היד, מאשר שהוא יחזיק לי את הציץ...[/sub]
והמציאות היא שילדים רבים כן נזקקים לעזרה כדי להירדם, עד גילאים נכבדים. ככה זה.

[sub](בסוגריים: אבא שלי היה מקריא לי ספרים לפני השינה הרבה אחרי שלמדתי לקרוא. כשהייתי בכתה ג' הוא החליט להקריא לי את "מלחמת העולמות". ספר עתיק, תרגום ארכאי, משהו בספר הזה הכניס אותי לשינה עמוקה תוך שתי פסקאות. אחרי שלושה שבועות בהם בקושי התקדמנו מעבר לפרק הראשון, אבא שלי נשבר ורצה להפסיק לקרוא, כי זה "לא מוביל לשום מקום". ואני לא הסכמתי! אחרי שבועות שבהם הייתי שוכבת במיטה אולי שעה בלי להירדם, סוף סוף משהו שהחליק אותי ביעילות כזאת לתוך השינה! אז לוותר על זה? פחחחח...)[/sub]

אז המציאות של להחזיק לילד בן שנתיים-שלוש את היד, או לתת לו ציץ, או להקריא לו סיפור שנמשך ונמשך עד שהוא נרדם וחמש דקות לתוך השינה - נראית לי אלמנטרית, גם אם לפעמים קשה ומכבידה (())
הייתי שם.

בעצם, אני רואה את הבעיה דרך שני זוגות משקפיים במקביל: אחד זה שזה [b]כן[/b] לגיטימי להשכיב ילד ולקבל את הצורך שלו בעזרה ושיש טעם לקבל את זה כמו שזה, ולמצוא פתרונות שיאפשרו לך לבצע את התפקיד הזה ביותר הנאה ובפחות סבל.
בטח כשמדובר בפעוטות, ובטח ובטח כשיש רקע משפחתי של קשיים בהירדמות.

והמשקף השני, שחי בשלום ובאותו זמן עם הראשון, ואיכשהו בלי סתירה, אומר שלא מזיק גם לנסות למצוא דרכים רכות ואוהבות לשנות את המצב הזה מיסודו, ולעזור לילד להחליף מנגנון הירדמות אחד באחר, שיוכל לתת לו את מה שהוא זקוק לו, [b]וגם[/b] לתת להורה המותש והמיואש הקלה, נחת ויכולת לבטא את אהבתו לילד בדרכים אחרות וטובות יותר. בייחוד כשמסתכלים על המשפחה בכללותה, ועל הכניסה של תינוק חדש למערכת.
<וכאן המקום לצטט בפעם האלף את "עקרון תמרושרוש בגידול ילדים":
המטרה: להוציא את התינוק שמח, את האמא מרוצה, ואת המשפחה מתפקדת.
במידת האפשר, כמובן ;-). הבה נהיה ריאליים...
שלוש צלעות, וכל אחת מהן חשובה כמו השניה.
(עם ילדים גדולים יותר, יש מצב להחליף ערכים, שהמטרה תהיה להוציא את האמא שמחה ואת הילד מרוצה. ההבדל בין המונחים הוא קצת כמו "זה נהנה וזה לא חסר" התלמודי)
סוף ציטוט>

אז אם הולכים על האסטרטגיה הראשונה (להשלים עם המצב הבסיסי, לשנות את הארכיטקטורה שלו), המון תלוי ביכולת שלך להיות נינוחה פיזית עם החזקת היד הזאת. הייתי אומרת ששינוי תנוחה מצדך עשוי להיות הדבר הראשון בסדר העדיפויות.
בא לך לפרט עוד על הסיטואציה הפיזית? איזו מין מיטה יש לו, מה התנוחה שלך כשאת אתו, מה המנח שלו בתוך המיטה, איפה את נמצאת ביחס למיטה, מה מרווח התמרון שיש בחדר, איזו תאורה יש בזמן ההשכבה וכולי. זה עשוי לעזור במציאת פתרונות.

[u]בסוף,אחרי הרבה הלוך ושוב, ומאוחר הרבה יותר מדי, הילד נרדם על הספה בסלון[/u]
ההלוך-ושוב הזה נשמע מעניין. האם בא לך לפרט גם עליו? שוב, זה ייתן תמונה ברורה יותר של מה-קורה-פה-בעצם, שדרושה כדי לפתח חשיבה ביוון של אסטרטגיה ב' (שיפור היכולת של הפעוט ללכת לישון). מה קורה מרגע שאת אומרת לעצמך "הגיע הזמן לזוז בכיוון המיטה" ועד שהוא נכנס למיטה, ואז עד שהוא נרדם.

[u]ולמה אני ערה עכשו?כי אני מוכרחה זמן לעצמי בסופו של דבר, אחרי הבית והילדים וזה בא על חשבון שינה לפעמים.[/u]
אוי, כל כך מוכר (())

[u]אני אחפש את הספר הזה 'לישון בלי לבכות' זה ספר על תינוקות או על ילדים גדולים יותר?[/u]
יש שניים.
"לישון בלי לבכות" (No-Cry Sleep Solutions) הוא על תינוקות ותורגם לעברית.
No-Cry Sleep Solutions for Toddlers and Preschoolers כשמו כן הוא - מדבר על פעוטות וילדים עד גיל בי"ס. אם כי חלקים ממנו בהחלט יכולים להיות רלוונטיים גם לילדים גדולים יותר.
למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית, והאנגלית שלו )ובכלל הפורמט) קריאה, ברורה, נעימה ונוחה למשתמש.
והנה [url=http://www.amazon.com/No-Cry-Sleep-Solution-Toddlers-Preschoolers/dp/0071444912]קישור[/url]

ואוו,כמה תגובות וכמה חומר למחשבה
אני אחפש את הספר הזה 'לישון בלי לבכות' זה ספר על תינוקות או על ילדים גדולים יותר?
לגבי 'ילדים לא אמורים לישון לבד':
תודה. אני תמיד שמחה שנותנים לי לגיטמציה לזה.
כי מה שמשדר העולם מסביבי (ולכן בעלי כל כך בטוח באמירה הזו) זה ש'ילד אמור להרדם לבד ומה פתאום לשבת לידו כל כך הרבה זמן,למי יש זמן לזה? ועוד להחזיק את היד כל הזמן,איך אפשר?' והלואי והיו מדברים רק על ילד,מדברים גם על זה ש'תינוק אמור להרדם לבד' (שזה בכלל אין סיכוי אצל הילדים שלי).
וכשאומרים לי שהדרך שלי כן מתאימה ומקובלת לפחות על אנשים מסויימים,זה עוזר לי לעשות את זה יותר בנינוחות ובהשלמה למרות הקושי שכרוך בזה, בלי להתבייש כל כך מהסביבה (ואני אכן מתביישת לספר שאני יושבת ליד הילדים כל לילה ומחזיקה להם את היד,משתדלת לא לספר בכלל. הלואי והייתי יכולה להיות גאה בזה במקום להתבייש ולחשוב שזה אומר שלא סיגלתי לילדים שלי הרגלים מתאימים).

לגבי הישיבה שלי.אני עוד מחפשת פתרון. בדיוק שינינו את צורת המיטות בחדר,וזה גרם לזה שיותר קשה לי עם הישיבה שלי. הגדולה לא תמיד מבקשת יד (זה מעודד אותי שזה יכול לבוא מכיוון הילד יום אחד)הקטן חייב יד כדי להרדם.
לגבי בעלי ואני.כנראה מהחלוקות בינינו הן במקומות הרבה יותר עקרוניים,ולפני בכלל העניין של השינה,זה רק מתבטא שם מאוד חזק. זה באופן כללי במקום שילד אמור לתפוס בחיים של הורה. בעלי טוען ש'גם לי יש חיים' ולא אמורה להיות הקרבה גדולה כל כך של הורה עבור ילדו.
בכל מקרה המחלוקת בינינו זה כנראה אחד הדברים הקשים לי בכל העניין, יותר מההרדמה עצמה. ובסופו של דבר הוא 'נכנע' לי כי הוא גם שותף בהרדמות 'בדרך שלי' אבל לא מתוך הסכמה מליאה.


גם אתמול בערב היה קשה. בסוף,אחרי הרבה הלוך ושוב, ומאוחר הרבה יותר מדי, הילד נרדם על הספה בסלון כשהראש שלו על הברכיים שלי כשאני קוראת עיתון וכבר מיואשת. היום נרדם בקלות. זה קשור גם בזה שהוא רוצה שרק אמא תרדים אותו,וכשאני אומרת שהיום אבא לוקח אותו הוא מתנגד נורא. היום מראש אמרתי שאני אקח אותו לישון והוא נרדם די מהר. אבל היום לגדולה היה קשה.

חלק מזה זה השלמה שלי עם זה ועם העבודה וההקרבה הכרוכה בזה. זה ברור לי.כי את בעלי לא אשנה.
רק שאני בהריון ואני מפחדת מה יהיה כשיוולד עוד ילד. עד שהגענו לאיזשהו סינכרון בין הילדים,איך מתמודדים עם צרכים שונים כל כך של תינוק? אני זוכרת את הגיל הזה בלילות שהייתי לבד בבית כשהגדולה היתה בת 3 והקטן בן פחות משנה-מאוד פעלתן,ולא ידעתי איך אני יושבת לידה ומרדימה אותה כך. הנקה החזיקה אצלו 5 דקות בגיל הזה.

ולמה אני ערה עכשו?כי אני מוכרחה זמן לעצמי בסופו של דבר, אחרי הבית והילדים וזה בא על חשבון שינה לפעמים.

תמר, תודה על ההסבר לגבי סילאן.

ולנושא הדף:

[u][b]התשובה האמיתית נמצאת בדברים פיזיים.[/b][/u]
|Y||Y||Y|
מסכימה מאוד, לחלוטין ובכלל.
ובהקשר הזה, ממליצה מאוד אמוד על ספר ההמשך של "לישון בלי לבכות" - No-Cry Sleep Solutions for Toddlers and Preschoolers, מאת אליזבט פנטלי.
היא מדברת הרבה על הגורמים הפיזיים האלה.

חוץ מזה יש עוד דברים שמסייעים להרדמה של ילדים:
[list=1]
[*] ששגרת הערב תוביל לשינה. כלומר: שמתחילים את ארוחת הערב מספיק מוקדם, גומרים אותה מספיק מוקדם, יש כמה דקות מנוחה באמצע, ומספיק זמן בשביל צחצוח שיניים וכו', בנינוחות ובריתמוס (ובתאורה) שמתאימים לילדים. אני נוטה בהדרגה לכבות אורות באזורים "לא רלוונטיים" ולהדליק את האורות במקום שאליו אני רוצה לכוון את הילד, קרי האמבטיה ואחר כך חדר השינה, כך שהוא "זולג" למקור האור באופן טבעי. ושלא ייווצר מצב שההורים פתאום אומרים: "אופס, הגיעה שעת השינה, יאללה למיטה". זה פשוט לא עובד. צריך הכנה של איזה 30- 45 דקות שתוביל לזה.
[*] אם את מרדימה את הילדים במגע - לוודא שזה נוח לך פיזית! אם את אומרת שזה שובר את הגב, סימן שיש צורך לשנות את המבנה של סביבת השינה, כדי שתוכלי לעשות את זה בלי לסבול. וכן המקום לשאול איך בדיוק נראית סביבת השינה, איפה את יושבת, באיזה מרחק, מה ניתן לשינוי וכו'.
[*] אם את רוצה לשנות משהו בטקס השינה (נגיד, שבמקום להחזיק את היד עד שנרדמים להקריא סיפור, ואז רק להיות לידם בחדר), שווה להשתמש בסיפור (שאת מחברת) או משחק השכבה לישון (עם בובה, דובי, דינוזאור, משאית או כל צעצוע שהילד מעורב אתו רגשית) שיעבירו לילד את המסר של "זו תהיה שגרת ההשכבה שלנו מעכשיו, אפשר להירדם ככה, כך עושים, אלה הקשיים הקטנים שיש בהתחלה, עד שמתרגלים, וככה בסוף זה מצליח".
[/list]

[u]יש לי רגשות כל כך קשים לאורך השנים לגבי ההרדמה של הילדים,וכל כך הרבה מריבות עם בעלי בנושא. שאולי עדיף להרדים ילד בבכי,העיקר לא להגיע לייאוש/שנאה/כאב/בכי/צעקות/כעסים האלה שעוברים על כולנו או רק עליי ועל בעלי מדי פעם בהקשר של השינה. בפעם אחת אני יכולה להרוס כל מה שאני מנסה לבנות.[/u]
שיר, לא קל ((-))
נראה לי שמה שאולי כדאי לך לעשות זה להשכיל יותר את עצמך ואת בעלך בנושאי שינה והירדמות של ילדים (שוב, ממליצה על הספר של פנטלי), ואז לשבת ביחד ולהקדיש לזה זמן-זוגיות, כדי לאפשר לעצמכם להגיע ליותר הבנה והסכמה בנושא הזה.
אני בפירוש לא חושבת ולא רוצה להישמע כאילו שאי-ההסכמה ביניכם גורמת לבעיות השינה של הילדים, ממש לא! אבל הקונפליקט ביניכם ללא ספק מוסיף עוד מימד של קושי למצב שהוא קשה גם ככה. ואולי שווה להתייחס למימד הזה לחוד, ובמקביל.

[u]על הסילאן שלי רשום בפירוש שהוא מתמרים אורגניים ולא תוספת סוכר. זה שקר?[/u]
לא, מה שכתוב שם זו אמת (או יכולה להיות אמת, בכל אופן), אבל זו אי-אמירה של [b]כל[/b] האמת, לצרכי קידום מכירות אצל צרכנים באוריינטציה "בריאותית".
סילאן הוא [b]מיצוי[/b] של מיץ תמרים, שכרוך בהפרדה של המיץ מהסיבים והקליפה, וכמעט בטוח גם בבישול.
(מישהו ראה פעם "סילאן בכבישה קרה"?)
משמע, סילאן = סוכר פירות מעובד.
זה סוכר.
(חברה שלי עושה סילאן בבית. זה טעים מאוד, כמובן, אבל זה סוכר, סוכר, סוכר מעובד. וכדי לסבר את האוזן: את מכניסה שני קילו תמרים, ובסוף מוציאה צנצנת סילאן. לאן הלכו קילו וחצי?)

שיחות, תמרים הם אן דבר מתוק. אבל תמרים שבמשך מאות שנים נבררו כדי להפוך למתוקים יותר - מתוקים יותר. תמרים שהם לא מג'הול - מתוקים פחות. אבל לא ראיתי סילאן מזן אחר של תמרים. אולי בסוף אני אתחיל להכין סילאן בעצמי.

(מתישהו צריך או למחוק את זה או להעביר על דף בנושאי תזונה)

אולי צריך להשלים עם זה שתמרים זה דבר מתוק (-:
אם אינני טועה, "ארץ זבת חלב ודבש" התכוון במקור לחלב עזים ודבש תמרים.
אני קונה בזמן האחרון תמרים מסוג בהרי, אורגניים של קיבוץ סמר, מצויינים ממש (שלושים שקל קילו, שכנה שלי מוכרת (-: )
(אם כבר לא רלוונטי לנושא הדף אז נלך עם זה. אולי איכשהוא המידע הזה יקל על מישהו את הרדמת ילדיו, מי יודע. )

שיחות, רעיון פשוט גאוני!

וקניתי סילאן בלי תוספת סוכר. הוא עדיין מתוק מידי :-(

אולי יש סילאן מתמר שהוא לא תמר מג'הול?

אבל יש סילאן בלי סוכר.
ותמרים טריים הם התמרים הצהובים שבאים באשכולות בראש השנה. כל מה שכבר חום הספיק להתייבש. יש תמר לח, שזה באמצע בין טרי ומיובש והוא גם טעים מאוד.
איך התחלנו לדבר על תמרים פתאום?! (-:

יש לי וידוי: בסביבות שמונה וחצי הערב נכנסתי לדף הזה לראות מה התפתח, ולפתע נתקלתי בכל העניין עם כיבוי האורות. לגמרי שכחתי!
כמה מהר זונחים הרגל חדש! ממש מביך. מיהרתי לכבות כמה שיותר אורות ולהדליק "אור לילה " בסלון . באופן מפתיע לא היו שום מחאות כנראה שזה פשוט [b]נעים[/b] . והחלטתי, מקווה שברשותכם, לפתוח דף חדש שיהיה דף תזכורת אורות כמו [po]שתו מים[/po] . מוזמנים להקפיץ למה חדש לעת ערב.

על הסילאן שלי רשום בפירוש שהוא מתמרים אורגניים ולא תוספת סוכר. זה שקר?

וכן, אני יכולה לאכול ולהפסיק, ליתר דיוק, אין לי ברירה אלא להפסיק, זה פשוט מתוק מידי.

תמרים מתייבשים על העץ.
כאמור, זה לא ממש חשוב.
מה שחשוב הוא אם את מגלה שאת מסוגלת לאכול רק תמרים אחדים ודי, או שאת לא מסוגלת להפסיק. רק במצב השני יש בעיה.
לגבי סילאן: סוכר, כמובן.

איך אוכל לזהות איזה תמר מיובש ואיזה טרי? אכלתי תמרים טריים, ישר מהעץ, והם נראו בדיוק כמו תמרים קנויים, רק קטנים יותר. הם היו קצת יותר עסיסיים, אבל ממש קצת.

ומה עם סילאן? זה כבר לא טרי, זה עבר עיבוד (וגם אם זה אורגני וללא תוספת סוכר זה מתוק מידי)

[u]מה שאמרת לגביי סוכרים תקף גם לגבי פירות בימינו?[/u]
כן, בהסתייגות:
ראשית, תמר מג'הול הוא פרי מיובש ולא טרי ואלה יותר מרוכזים.
שנית, מאלה צריך להיזהר רק אם רואים שיש נטייה לאכול מהם בלי סוף.

[u]תמר מג'הול אורגני עדיין מרגיש לי מתוק מידי.[/u]
זה סימן טוב.
אנשים שמסוגלים לאכול מקסימום תמר או שניים, הם בריאים ולא צריכים לפחד מהם.
לעומתם, אנשים שמסוגלים לאכול תמר אחרי תמר ולא להפסיק - אלה יש להם בעיה ומוטב להם להימנע לחלוטין מפרי שגורם להם לתגובה כזאת.

שיחות, תודה על התזכורת. הרגע הלכתי וכיביתי אתהאור במטבח (דולק במטבח ולא כאן כדי שלא יהיה אור חזק מידי) והדלקתי מבקום זה מנורה קטנה.

בשמת, מה שאמרת לגביי סוכרים תקף גם לגבי פירות בימינו? למשל, תמר מג'הול אורגני עדיין מרגיש לי מתוק מידי. ויש עוד כל מיני פירות שמרוב שהכליאו אותם כדי שיהיו מתוקים עכשיו מתוקים מידי.

איזה כיף ששיחות כתבה את זה!

שיר, אני באתי להגיד שני דברים עיקריים:
האחד, שילדים לא אמורים להירדם לבד.
השני, שבזמן שרוב ההורים מחפשים את התשובה לבעיית ההירדמות בכל מיני שאלות מטופשות של חינוך והרגל ונפש וכולי -

התשובה האמיתית נמצאת בדברים [b]פיזיים[/b].

ולכן כל כך חשוב מה ששיחות ציטטה לגבי הורמון המלטונין. זה קריטי לכולנו. חשמל, מסכים (טלביזיה ומחשב) וכו' וכו' מקלקלים לנו את המנגנון של השינה.

מה עוד יכול להיות?
[list=1]
[*] אין מספיק חומצת אמינו טריפטופן בתזונה של הילדים, ובמיוחד לקראת השינה (נמצאת כמעט בלעדית במזונות טבעיים מן החי, כגון ביצים וגבינה). באופן כללי צריך כמות מספקת של סרוטונין ומלטונין כדי לישון.
[*] הילד בעצם עייף הרבה לפני שעת השינה, אבל כולם מפספסים את זה. לכן קשה יותר להירדם אחרי שעברת את השעה שלך.
[*] הילדים לא קיבלו מספיק אוויר צח ופעילות גופנית בחוץ באותו יום. בגדול, כל ילד צריך להשתולל בחוץ בשעות אחר הצהריים לפחות שלוש שעות אינטנסיביות. כן כן! לקפוץ ולרוץ ולדלג ולצהול ולהתנדנד וכל מה שאפשר. ואז לחזור הביתה, לאכול ארוחת ערב בריאה עם שומנים וחלבונים מהחי, להתקלח ולמיטה. כשבמידת האפשר, כל החדרים בבית חשוכים עם רדת החשיכה, ואורות קטנים נמוכים דולקים רק באיזורים שחייבים.
[*] הילדים לא קיבלו מספיק שמש.
[*] יותר מדי סוכרים בתזונה (כל סוכר שבא בצנצנת, בשקית או בקופסא. אם יש פירות טריים ונקיים מחומרי הדברה, אין צורך לדאוג לגבי הסוכרים שבתוכם).
[/list]

ויש עוד גורמים פיזיים שעלולים להקשות.

(זהו, מחשיך, עוד שניה מכבה את המחשב וכבר כיביתי את רוב האורות בבית).

[u]אני עוד לא מצליחה באמת להבין מה גרם להתדרדרות הזאת בשינה[/u]
אחרי שלושה תינוקות שזה מה שקרה אצלם פחות או יותר, אני נוטה לחשוב שמה שמעיר אותם זה הצורך לעשות פיפי, או אחרי שעשו. במיוחד אם יונקים כל התעוררות כזאת, אז השלפוחית מתמלאת מחדש. במיוחד עם בוא החורף. מה שכן, אח"כ יש הקלה, והצינוק "פותח רווחים" ואח"כ שוב מצמצם, וכן הלאה.

אבל כל זה לא קשור למצוקתה של שיר
שיר, אני חושבת שאת נהדרת בהתגייסות שלך לתת לילד מה שהוא צריך. מאוד מזדהה עם הקושי, ולי עוד יש בן זוג תומך! עם בן זוג שלא תומך בדעתך זה קשה ביותר. העצות של [b]שיחות[/b] נראות לי שמאוד יכולות לשדרג את מצבך בלי לגרוע מהנתינה שלך לילד. לסדר שיהיה נווח וכיף לך בהרדמה. עם את צריכה לקחת חלק בעבודות הבית, אולי לקחת סל כביסה ולקפל ליד הילדים כשהם נרדמים? אחותי מרדימה את הילדים כשהיא יושבת עם הלפטופ שלה לידם ועובדת עלוי או גולשת להנאתה עד שהם נרדמים.

שיחות תודה. נראה לי חשוב לכולנו. גם למבוגרים שבינינו.

היום שיתפתי מישהו בשאלה שעלתה כאן, וחשבתי שכדאי לכולם לקרוא מה שהוא אמר (סליחה אם כבר היו דיונים על זה. בעיני בכל מקרה, גם דיונים שהיו, יש להם מקום כי השיח החי והאפשרות בכלל לשוחח, יש לה תועלת בפני עצמה.)
אז הוא אמר כך:
התאורה המלאכותית מבלבלת את המערכות, ובני אדם, וילדים בכללם, כבר לא יודעים מתי לישון. גרוע מזה, הם כבר לא יודעים מתי הם עייפים, מתי הם צריכים לנוח, וכבוגרים כאלה, הם לא מעבירים לילדים כלים ודרכים לזהות מתי הם צריכים הפסקה, מנוחה או שינה.
ילדים מגיעים אל שעות הערב מופצצים באורות. מהחלון הפונה אל תאורת הרחוב, מהתקרה, מהמסכים הדולקים בכל הבית...
הורמון המלטונין המופרש באור ממשיך להיות מופרש, ולשגע את המערכת ולגרות אותה לעוררות (הערה: אני לא יודעת אם זה נכון. חשבתי שהמלטונין מופרש מאור השמש ולא אור מלאכותי , אבל לצורך העניין זה נראה לי פחות משנה כי הנקודה שלו היא ש: )
לקראת ערב כדאי לעמעם אורות בהדרגה. להדליק מנורות שנמצאות נמוך ולא מעל הראש, כמו מנורות "אור לילה" שמתחברות לשקע, גם בחדרים שאינם חדרי שינה . להפעיל כמה שפחות מכשירים רועשים ומהבהבים, ולאפשר לחשיכה שבחוץ להיכנס בהדרגה לתודעה.
השינה, הוא אמר, זו מתנה מופלאה שהתברכנו בה - זה מעבר לסטייט קסום שדומה לשלוות מוות והתחדשות. זה פירוק, זה הטענה. התהליך הזה צריך תנאים, ובלי חושך והנמכת גירויים, מתקיימת חבלה בתהליך הזה והפרעה לשלמות התפקוד הכללי של המערכת.
עד כאן, סוף ציטוט. אני מאוד נהניתי לשמוע את דבריו ואני מקווה שגם אתם {@

לא מדובר בשיטת החמש דקות. ממש לא.
מדובר בשיטת "לילה טוב". הרעיון של השיטה הואא ליצור תלות אחרת, זמנית, במקום התלות בהנקה או נדנוד שכבר אינן עובדות. התלות הזאת היא למגע. להרדמות עם מגע. התינוק מתרגל להרדם עם מגע ההורה. כאשר הוא בוכה מרימים ומחבקים עד שנרגע,א בל ההרדמות היא במיטה ולא על הידיים. אח"כ באופן הדרגתי ומותאם לגמרי לילד מלמדים להרדם רק עם נוכחות ואח"כ בלי. מרגיעים בכי במגע ובידיים לכל אורך התהליך.
זה כן דורש עקביות רבה ויכולת להכיל את הקושי של התינוק. אבל את איתו שם. מחבקת.
נראה לי שזה שלי היה ברור שליה הקטנה שלי סובלת וזקוקה להרבה יתר שינה, עזר להתמיד גם בתוך הקושי. וגם כי ידעתי שאני לא אחזיק מעמד אם המצב לא ישתנה.
יכול להיות שאמהות שבסה"כ מסתדרות עם העייפות והילד נראה להן בסדר- זה יהיה יותר קשה להתמיד.

[u]ליה שלי למדה תוך פחות מחודש לישון יותר מ10 שעות ברצף. וכן עם אמא שנמצאת לידה עם כל בכי. מרימה ומחבקת.[/u]
תוכלי להרחיב ולספר איך התרחש התהליך? איך היא למדה לישון עשר שעות בלי להתעורר? מה זה דרש ממך?
האם להיות לידה כשהיא בוכה בלי להרים אותה?

הדיון הזה כבר היה:
[po]שיטת חמש הדקות[/po]
[po]הצד האפל של שיטת החמש דקות[/po]
ובכלל [po]מדור שינה[/po]

אני מרגישה צורך להגיב לדברים שלך, [po]אינדי אנית[/po], לא בגלל שחשוב לי להיות צודקת, ולא בגלל שממש איכפת לי איך ההורות שלי נתפסת מבחוץ. אני רוצה לכתוב כאן כי אולי יכנסו לדף הזה עוד אמהות שבורות, שמתפקדות "על ריק", שלא מעיזות לומר לעצמן עד כמה גדולה היא המצוקה. אני עדיין במקום הזה, אבל יוצאת ממנו.

כשליה היתה בת שלושה חודשים חלה ירידה רצינית ביותר בשינה שלה, שגם עד אז הייתה קלה ביום ובלילה. במשך חודשיים וחצי התעוררה בלילה כל שעה במקרה הטוב. בחמש בבוקר לא יכלה עוד להרדם. במשך היום ישנה לא יותר מ-40 דקות. היא ילדה עם מזג כל כך נוח, כך שהצליחה להחזיק מעמד בלי הרבה בכי, אבל לא יכלה לשחק לבד כמעל ממעט בכלל. ועל העיניים שלה יכולתי לראות את העייפות הגדולה מאוד.
אני עוד לא מצליחה באמת להבין מה גרם להתדרדרות הזאת בשינה. כנראה שפיתחה תלות כל כך גדולה ביניקה כדי להרדם בלילה, ובנדנודים ביום, ויחד איתה, התפתחה גם עמידות. טיול בעגלה כבר לא הספיק- רק בדרך כורכר וגם אז אם עוצרים מיד מתעוררת.
אחרי חודשיים וחצי של חרדה מתמשכת מהלילה ומהיום שאחריו, כי איך לעזאזל אני אמורה לתפקד כאמא בלי שיש לי רצף של יותר משעת שינה כל כך הרבה שבועות, אחרי נסיונות טיפול שונים ומגוונים, והתייעצות רבה גם עם משתתפי האתר, פניתי לייעוץ שינה.
התהליך שאני עדיין בתוכו, הוא לדעתי קשוב ביותר לצרכי התינוק. הוא עדין והדרגתי. אבל כן, הוא גם דורש התגייסות גדולה ויכולת להכיל את התסכול של התינוק שלך כשהוא לומד לישון ללא עזרים. ליה שלי למדה תוך פחות מחודש לישון יותר מ10 שעות ברצף. וכן עם אמא שנמצאת לידה עם כל בכי. מרימה ומחבקת.

חשוב לי כל כך לכתוב את זה כי אמהות צעירות כמוני לפעמים בונות לעצמן איזשהו מודל אמהות, על סמך נסיון של אחרות, של אמהות שנראות להן מושלמות ומכילות כל כך, ולא מעיזות לבדוק דרכים אחרות.
צריכה ללכת. בהצלחה לכולכן.

הילד שלך ישן עדיין צהריים? אצלי כל עוד ישנים צהריים לא נרדמים לפני עשר או עשר וחצי בלילה. עם הבכורה היו לי המון מצוקות סביב הנושא כי לא הבנתי למה היא נכנסת למיטה בשמונה ורק בעשר נרדמת וגם לי היה סביב הנושא
[u]ייאוש/שנאה/כאב/בכי/צעקות/כעסים האלה[/u] .

עכשיו עם השלישית למדתי והיא פשוט יורדת איתי למטה אחרי ההשכבה של הגדולים וכשהיא רוצה לישון היא באה אלי ונרדמת בכיף תוך שניות.
וגם אצלי קמים לגן, אין שום קשר לחינוך ביתי.
הילד באופן מאוד ברור זקוק לנוכחות שלכם אתו, אז אולי במקום לקרקע אותך לחדר הוא יכול לרדת אתך למטה ואת תעסקי בענייניך והוא בענייניו עד שיהיה עייף..
מניסיון (שוב ניסיון מר שלי עם הגדולה) ברגע שמשחררים את הרעיון שהילד נורא עייף הוא עלול פתאום באופן מאוד מפתיע להיות נורא עסוק בענייניו ובכלל לא להשתולל...
ולגבי שיטות אני אישית מאוד בעד לשמוע אותן אבל לקחת מהן מה שמתאים לך.. אפשר ללמוד את הילד שלך ולהקשיב לו, ואפשר גם להכריח אותו לישר איתך קו..תלוי בעיקר בסוג ההורות שלך.

מהנסיון שלי זה לא מרגיש כמו לייאש את הילד (במקרה שלי- תינוקת). אני מוצאת אותה הרבה יותר חיונית ועליזה מאז שישנה יותר. וגם, התהליך מאוד הדרגתי- בהתחלה יושבים עם יד עליה עד שנרדמת ותמיד תמיד, לכל אורך התהליך ובכלל כמובן מגיבים לבכי בהרמה וחיבוק.

תשמעי, לי יש יועצת רגישה ומעוררת השראה. אני גם הייתי מבולבלת משלל הדעות והעצות ועם חרדה הולכת וגוברת למצבי הנפשי ומצבינו הזוגי.. אולי זה מה שעזר לי לעשות מעשה- כי הבנתי שהמצב לא יכול להמשך כמו שהוא.

אם תרצי בכל זאת פרטים, תכתבי לי בדף בית.

(קוראת מה שכתבתי ואולי נשמע שיש לי איזה אינטרס? באמת שלא. הזדהות ודאגה כנה)

אני מכירה את שיטת לילה טוב.הייתי פעם בהרצאה כזו.
וזה כן דורש הרבה בכי של הילד או התינוק. זה היה נראה לי לייאש את הילד עד שיראה שאין ברירה וירדם.
כבר מעדיפה לשבת לידו ולתת לו לבכות במיטה כשאני איתו.
אבל אני כבר לא יודעת מה אני חושבת כי יש לי רגשות כל כך קשים לאורך השנים לגבי ההרדמה של הילדים,וכל כך הרבה מריבות עם בעלי בנושא. שאולי עדיף להרדים ילד בבכי,העיקר לא להגיע לייאוש/שנאה/כאב/בכי/צעקות/כעסים האלה שעוברים על כולנו או רק עליי ועל בעלי מדי פעם בהקשר של השינה. בפעם אחת אני יכולה להרוס כל מה שאני מנסה לבנות.
קראתי גם את הדף 'לגדל ילדים בלי להרדים' פעם מזמן. וזה היה נראה לי לא מתאים לאורח החיים שלי.כי אנחנו לא בחינוך ביתי,והלואי שהייתי יכולה לתת להם לישון כמה מאוחר שבא להם.אבל כולנו צריכים לקום למחרת,ואז הם סובלים במסגרות שלהם כשהם עייפים מדי. וגם ככה קורה שאני צריכה להעיר אותם בבוקר ואני שונאת את זה.
מה גם שבמקרה של הקטן שלי השבוע,הוא ממש לא נרדם בעצמו למרות שהיה שפוך. הוא פשוט בכה ובכה והשתולל מרוב עייפות. ובסוף נרדם בבכי כי לא יכול היה להרגע גם בידים (בעלי הרים אותו בידים כשהרדים אותו והוא לא נרגע)
בקיצור,מרגישה שיש כל מיני דעות ולא מצאתי עדיין את התשובה שלי והדרך שלי.ואולי בכלל אני צריכה לשאוף להשלמה עם מה שיש, ושזה קשה וכה זה,בלי לנסות לחפש פתרום שיקל כי אין כזה.להשלים עם ההתמסרות הזו שלי ערב ערב ולילה לילה במשך כל השנים שהם קטנים ותינוקות. (היתה תקופה שעשיתי את זה ועדיין רבתי עם בעלי,כי בגלל שהתמסרתי להרדמות של שעה ואחר כך להתעוררויות חוזרות ונשנות,לא היה לנו רגע ביחד,והוא היה צריך לעשות את כל שאר הדברים בערב בבית - כלים,כביסה וכדו כי אני לא הגעתי לזה בכלל. כך שכעסים יש כך כו כך :-()

אולי [po]הרדמת פעוטות[/po]

ואני ממליצה לך על הדף [po]לגדל ילדים בלי להרדים[/po] ,לא בשביל שתכי על חטא אלא בגלל שיש שם רעיונות שלי מאוד עזרו לעשות סוויצ' בראש לגבי איך ילדים הולכים לישון.
לדעתי חשוב מאוד ששעת ההשכבה תהיה נעימה לכולם ושילכו לישון בכיף.
יש באתר הרבה דפים על השכבה אולי [po]השכבת פעוטות[/po]
ממליצה לך לקרוא כי יש הרבה רעיונות טובים שעזרו לי המון בשנים הראשונות.
אנחנו עברנו ממיטה משפחתית מלאה למיטת אחים שלידה עוד מזרון בשביל אמא, אם ללכת לישון איתם לפעמים ביחד ואם לבוא באמצע הלילה..
חייבת ללכת מיד אמשיך..

הי שיר
אני אמנם אמא לתינוקת בת שבעה חודשים, ולא לילדים בגילך, אבל רוצה לשתף אותך בנסיון שלי. מגיל שלושה חודשים החלה אצל הבת שלי התנייה הולכת וגוברת להרדמות עם ציצי. החלה להתעורר בלילה כל שעה ואח"כ כל שלושת רבעי שעה. וביום לא הצליחה לישון יותר מארבעים דקות, וזה תוך נענועי ערסל ועגלה אינסופיים. אני איבדתי את השפיות שלי- במשך חודשיים וחצי לא ישנתי יותר משעה. אחרי נסיונות טיפול שונים- קרניו סקראל, דייקור, אייפק, פרחי באך. הבנתי שאין מנוס מללמד אותה לישון. לא ידעתי איך לעשות את זה לבד. ומכמה מכרות שמעתי על שיטת " לילה טוב". יעוץ שינה. זאת שיטה מאוד עדינה שהולכת עם הילד לגמרי. מאוד הדרגתית וכמובן שנמצאים עם התנוק על הידיים כשבוכה ומחבקים אותו. תשמעי, זה עובד. תוך פחות מחודש הקטנה שלי ישנה לילה שלם. לישון ביום זה יותר מסובך מסתבר, אבל גם זה קורה לאט לאט. העניין הוא שזאת מתנה אדירה ללמד ילד להרדם בעצמו. ללא התניות.
אני קוראת כאן בלי סוף את העצות של האמהות המנוסות, ומעריכה אותן מאוד. אבל לפעמים העזרה האמיתית לילד שלך היא לא לזרום איתו אלא ללמד אותו, ולהכיל את הקושי שלו בזמן שלומד.
בשבילי זה שיעור חשוב מאוד.
אני כותבת לך את זה כי יודעת שהשיטה מיועדת גם לילדים, ולא רק לתינוקות. כמובן שצריך למצוא יועצת שמדברת אלייך ובשפה שלך.
אם מעניין אותך תחפשי באינטרנט. אני ממליצה בחום. בשבילי זאת הצלת חיים.


הרבה בהצלחה בכל דרך שתבחרי!

שכחתי להוסיף: אפשר לקרוא ספר או שניים לפני השינה, ולהמשיך בשיר שקט. זה מאוד מרדים. אפשר לתת להם לבחור כל אחד ספר או שניים, ולשיר שיר קבוע של הרדמה, מאוד בשקט. וגם: לפעמים הילדים לא מגיעים מספיק עייפים פיזית לשעת ההרדמה. בארוחת הערב מוטב לא לאכול דברים מתוקים ולא לשתות משקאות מעוררים, כמו שוקו או תה. זה גם מפריע להתכנס לקראת שינה.

היי שיר, יש לך אפשרות לארגן את חדר הילדים כך שיהיה לך נוח בו (ולא ישבר לך הגב?) - למשל להכניס עוד מיטה או כורסא נפתחת ותוכלי לשכב לידם ולעסוק בענייניך, ספר, סריגה, כתיבה, האזנה למוסיקה, מחשב...ולהתייחס לשעה הזאת כשעת מנוחה שלך לידם?
בקשר לחלוקת הרדמה עם האבא, הייתי מנסה לעשות סוויץ' בראש ולראות את זה כדבר שאני רוצה לעשות לבד (כי הוא עושה את זה בדרך שאת לא אוהבת וזה גם גורם למריבות) - אבל לעשות את זה בתנאים שנוחים לי מאוד. שזו תהיה שעה שאשמח לקראתה. ברגע שזה יהיה מאורגן בצורה שנעימה ונוחה לך כבר לא תרגישי שאת חייבת שיתחלקו איתך. בסך הכל זו יכולה להיות שעה מתוקה מאוד ולא שעה של עימות ותיסכול. את המחליטה. את המנהלת של זה ואת יכולה להחליט שזה זמן איכות נעים ושזכיתם בו רק לכמה שנים כי זה ממש לא ימשך לנצח. שמתי לב שילדים אוהבים להירדם ליד מבוגר שנהנה ועסוק בענייניו. יש בזה משהו מרגיע. (אגב לי יש ילד בן חמש ואני תמיד מרדימה אותו בדרך שתיארתי לך, אף פעם הוא לא הולך לישון לבד . זה נראה לי נורמלי ובריא. אל תדאגי. )
לפעמים גברים מאוד קשוחים ונחרצים בענייני גידול ילדים. אני חושבת שזו טעות גדולה לשלוח ילד להירדם בבכי. אבל יש גברים שחושבים שזה נכון. אז מה? את האמא, קחי על עצמך את ההרדמה ותעשי את זה כמו שאת חושבת שנכון. לא בכל דבר חייבים להתחלק. בהצלחה רבה ולילה טוב .

רוצה גם לשאול בנושא
לשני הילדים שלי קשה להרדם.
הגדולה היתה נרדמת בהנקה עד גיל 8-9 חודשים ואחרי כן זה כבר לא השפיע עליה. הקטן לא נרדם מעולם בהנקה (כן,יש ילדים כאלה מסתבר), בהתחלה היה נרדם לבד בקלות ואחרי כן נהיה סיוט להרדים גם אותו.
לא אלאה אתכם בכל הדרך שעברנו, שהיתה די דומה לשניהם, רק את זה שעד היום קשה להם להרדם. בטח לא לבד. הגדולה בת 5 והקטן בן שנתיים וחצי. אני מוצאת את עצמי יושבת לידם כל ערב ומחזיקה להם את היד (הקטן רוצה רק אותי ולא את אבא,הגדולה מסכימה גם עם אבא ולפעמים מעדיפה אותו).
הגדולה נרדמת סופית לרוב עד הבוקר. הקטן מתעורר מספר פעמים בלילה ורוצה להחזיק לי את היד.
איך עוזרים להם להרדם? עד איזה גיל יושבים לידם ומחזיקים להם את היד?
(מודה,זה קשה לי מאוד ואין לי מושג איך להפסיק. ובעלי ממש שונא את זה וכמובן מתחיל עם:"זה הפינוק שלך,למה לא נתת להם להרדם בבכי,היו בוכים יומיים ונרדמים בנחת עד היום")
באמת מעולם לא השארתי אותם לבד לבכות עד שנרדמו,לא אוהבת את זה.
אבל כן היו פעמים שהשארתי עם אבא לבכות עד שנרדמו, ואמא לא היתה שם.
למשל היום,אמרתי לקטן שהיום אבא ירדים אותו והוא סרב (כמו שבכל פעם שאני אומרת,ולרוב הוא כן מקבל והולך לישון),והוא באמת סרב ובכה וחזר לסלון ולא הסכים ללכת עם אבא. נשאר בסלון הסתובב ובכה והשתולל מרוב עייפות. בסוף אבא לקח אותו בבכי לישון.
הלב שלי עד עכשו מר מהבכי הזה. מצטערת שלא לקחתי אותו לכתחילה בעצמי היום. אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות זאת כל יום כל יום. אני חייבת להתחלק בזה כי אני נגמרת וזה קשה לי.
זה קשה לי.
עד איזה גיל אצטרך להרדים אותם? :-(
ואני מציעה להם לכו למיטה של אבא ואמא ותרדמו שם.הם לא רוצים. הם רוצים לרוב שאמא תשב איתם ליד המיטה שלהם ותתן להם יד (שזה לפעמים שובר לי את הגב כבר.) הקטן בדרך כלל מגיע אלינו במשך הלילה. שזה בסדר.הקושי הוא ההרדמה.
אוף. מתוסכלת כלכך.
(והריבים עם בעלי על זה מדי פעם ממש לא מועילים)

ואני בתחילת הריון וחוששת מה יהיה כשאלד ואהיה עם שלושה שאחד קטנטן שדורש המון. ותוהה איך לעשות את זה נכון הפעם שלא יהיה לנו קשה כל כך. כי ההרגשה היא בפזמון חוזר והפזמון ממש גרוע.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

איך מרדימים ילד שרק נמצא במצב שכיבה ומתחייל לבכות ולצעוק

[po]מחפשת דרך[/po]
מה שמאוד עזר לי (לא לגמרה, אנחנו עדיין בקשיים עם זה), זה שעת השכמה קבועה בכול יום, כולל שבת. זה איפס לה את כול הלו"ז.
וחוץ מזה אני מאוד ממליצה על הספר "לישון בלי לבכות", שמכיל המון רעיונות טובים למה אפשר לשנות, ומה יכול לגרום לבעיות.

אז כרגע הפסקת להניק לגמרי? ואתם שבועיים אחרי הפסקת הנקה? יכול להיות שייקח לה זמן להתרגל, אני אישית לא הייתי מרגילה אותה לאיזה דפוס אחר של עזרה בהרדמות. רק הייתי שוכבת לידה במיטה ומלטפת אותה שתרדם. זה אולי יקח זמן אבל היא תתרגל.

להרגעות לפני השינה אפשר לעשות איזשהו טקס קבוע של סיפור, שכיבה במיטה ופיטפוט בכיף או חיבוקים שקטים משהו שירגיע אותה ויגליש אותה לעבר שינה.

בכל אופן אני חושבת שדבר ראשון את צריכה להאמין שהיא יכולה להרדם כשהיא עייפה ולהרגיש שהיא עייפה. כרגע היא בתוך מאבק של ללכת לישון . יש בדף שקישרתי לך עיצה שלי מאוד עזרה, שכשילד עייף נפתח חלון הזדמנויות להרדמה נעימה מרגע שאת רואה את הפיהוק הראשון ועד הפיהוק השלישי. כלומר ברגע שיש פיהוק לסיים את מה שאתן עושות באותו רגע ( לא בהיסטריה כן? ) ולקחת אותה לשטוף פנים ולמיטה.
בכלל ממליצה לך לקרוא את הדף, לי הוא ממש פקח עיניים...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[po]אינדי אנית[/po] יקרה, קודם כל תודה על ההתיחסות

אני וביתי מבלות את רוב שעות היום ביחד וגם הלילה . אביה נמצא איתה שעות ספורות ובסופשים עקב צורך בפרנסה
בחוויה שלי ההנקה השאירה אותי בתחושת עמימות ועירפול כמו המשך ישיר של התקופה שלאחר הלידה.
משהו בי כבר מוכן להתעורר ולהראות מה הלאה, מה קורה איתי מעבר להיותי אמא.
חוויתי רוויה מההנקה שהפכה אינטנסיבית בחודשיים האחרונים.
כבר פעמים הפסקתי להניק בלילות וחזרתי עקב מחלות וזה גרם לה לרצות לינוק כל רגע ביום ללא הפסק
אני הרגשתי שאני לא יכולה להכיל את הצורך העז הזה יותר.

ביתי היא ילדה אנרגטית ביותר היא לא יודעת איך לבקש לישון או לעצור.
גם אם היא גמורה מעייפות היא תמשוך ותמשוך ותהפוך להיפר מטורף
היא צריכה שיאספו אותה כי היא ללא מעצורים.
בצהרים היא עייפה,
אם אני שמה אותה עלי במנסע או בעגלול היא נרדמת ברגע
אבל השיטות האלה לא מתאימות לי יותר .
מה גם שכשהיא מתעוררת באמצע הלילה והיא לא יודעת להרדים את עצמה מחדש היא מבקשת טיול בעגלול.. ליבי יוצא אליה

מה כוונתך בהרגעות לפני השינה?

אה ואני ממש ממליצה לך להכנס לכאן [po]לגדל ילדים בלי להרדים[/po]

מחפשת יקרה נשמע לי שנתקעת בלופ עם הילדה שלך של נסיון להבין מה היא צריכה ממך מצד אחד ונסיון שלך לשנות את הדרך שלכן מצד שני. לא ברור ממה שכתבת מה בעצם הוביל אותך לנסות לעשות את השינויים שאת רוצה לעשות.

הילדה השלישית שלי היום בת שנתיים ועדיין נרדמת בהנקה. ככה הכי נוח לשתינו, אין לנו אף פעם בכי לפני השינה, אני לא מבלה שעות בנסיונות הרדמה מייאשים ומייסרים..
עם הראשונה הייתי נאבקת נואשות על השינה, לא הבנתי שהשינה בצהריים מפריעה לה ללכת לישון בלילה בשעה סבירה, והייתי, בדיוק כמוך , _שוכבת ועוצמת עיניים והיא צורחת ומושכת אותי שאני אקום
ליבי נקרע או שאני הופכת אדישה וממש מיואשת מהמצב שלא משתפר אפילו במעט._


אני הייתי מציעה לך בראש פתוח לנסות לבדוק האם באמת היא זקוקה לשנת הצהריים הזאת, האם השעה שבה היא עייפה השתנתה אולי? מה יקרה אם כמה ימים תוותרי על נסיונות ההשכבה ותתני לה לבקש ממך לישון כשהיא עייפה?

לא כדאי להפוך את ההשכבה לזירת קרב. נסי למצוא דרך שתהיה נעימה לשתיכן, שכוללת שגרת הרגעות לפני השינה והליכה לישון בצורה נעימה.. @}

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אז ככה, ילדתי בת שנה וחצי עד לפני שבועיים ינקה כל היום והלילה.
כרגע היא יונקת לפני השינה וזה מרדים אותה
וכשהיא מתעוררת בבוקר .זה אומר שהיא לא יודעת להירדם לבדה.
דרכים נוספות שהיא נרדמת בהם תוך כדי נסיעה בעגלול או במנסע על הגב.
אני מרגישה שהגיע הזמן ללמדה להניח ראש במיטה ולשון גם כי כבר היא גדולה פיזית וגם כי היא כבר מבינה הכל.

שינת הצהריים שלה הפכ ה לסיוט יומי. היא צורחת, משתעלת, מזיעה, הופכת אדומה במשך שעה שלמה עד שהיא קורסת
אין לה לול כך שלפעמים זה מאבק להשאיר אותה במיטה ולפעמים אני שוכבת ועוצמת עיניים והיא צורחת ומושכת אותי שאני אקום
ליבי נקרע או שאני הופכת אדישה וממש מיואשת מהמצב שלא משתפר אפילו במעט.

אם היא מתעוררת באמצע הלילה ,לפעמים היא מצליחה לחזור לישון ולפעמים הדרמה חוזרת על עצמה
היא לא רוצה מוצץ יש לה את בובת המיטה שלה שהיא אוהבת ואחרי הגמילה הצטרפה בובה נוספת שהיא אוהבת
אבל כשהיא בוכה כלום לא מענין אותה היא עקשנית ועצבנית וזורקת הכל .

איך עושים את זה? איך מלמדים ילדה אנרגטית מאוד לעצור ולהניח ראש על המיטה ולהרפות???

יכולה לספר איך זה עבד אצלנו.
הבן שלי (עוד מעט) בן שש גיל די מאוחר גם היינו מרדימים אותו.
כלומר- מקריאים סיפור, ואז אחד מאיתנו, בדרך כלל אבא, שוכב או יושב לידו עד שנרדם. העניין הוא שבדרך כלל אבא היה נרדם קודם...:-).
באיזשהו שלב קצנו בדבר והחלטנו שאנחנו רוצים את הזמן הזה בערב. כל העניין היה גם בדרך כלל לוקח המון המון זמן, ואני מודה שגם לי לא היה בדרך כוח לזה אז זה בעיקר הבן זוג שהיה נשפך איתו וממשיך עד הבוקר, או קם הפוך באמצע הלילה...בקיצור, זה כבר לא התאים לנו והרגשנו שכבר אין לנו סבלנות לזה, ואני בטוחה שזה המוד הכי גרוע להרדים מישהו...
בקיצור, כשהחלטנו שדי לנו, דיברנו איתו. גם לי לפעמים לוקח זמן להרדם ואני אוהבת לקרוא לפני השינה, אז הצעתי לו שידפדף בספר עד שהוא נרדם. ישבתי לידו קצת ואז אמרתי שאני הולכת לשטוף כלים והצעתי לו לבחור ספר לדפדף בו ואמרתי שזה בסדר אם לוקח זמן להרדם ושידפדף לו (הוא עוד לא קורא) ושאני במטבח אם הוא צריך.
בהתחלה הוא קרא לי כל כמה דקות אבל לאט לאט זה הלך ופחת וגם ההירדמות שלו נהייתה הרבה יותר מהירה. הוא כאילו ראה שהוא יכול להיות עם עצמו קצת וזה בסדר, ונהיה פחות עסוק בלשמור שאנחנו שם, והעניין של להרדם או לא ותוך כמה זמן הפך להיות עניין שלו.
אני חייבת לציין שבשום שלב זה לא היה מאבק, פשוט הסברתי שיש לי המון כלים לשטוף ושהוא יכול לדפדף וכו'.
אני לא אוהבת את הרעיון של להרדם בסלון וכו', וכן התעקשנו שישאר בחדר ושאם צריך אותנו, יקרא ונבוא.
בקיצור, זה עבד אצלנו ממש מהר והרגשנו שזה עשה טוב לכולנו בעוד המון מישורים

מה באמת עם לתת לו לשכב על הספה בסלון או משהו כזה, קרוב אליכם, כך שזה לא ימנע בעדך מלהמשיך את העיסוקים שלך?
אני מבינה שכל רעש קטן יפריע לו להירדם, מצד שני כתבת על עצמך שהיית מביאה את עצמך לתשישות ואז נרדמת. הרי באיזה שלב בסוף הוא יירדם, לא?

בגיל הזה באמת אין צורך וגם אי אפשר "להרדים".
בגילו הוא מספיק גדול למצוא את הדרך שלו להרדם בכוחות עצמו.
אם הוא לא מוכן להיות לבד בחדר, שמישהו יהיה איתו. לקרוא ספר לידו זה מצוין. אל תתיחסי אליו אם הוא מגיב לרעש הדפדוף. שידבר לעצמו. ואם זה מפריע לו להרדם תסבירי לו שיהיה לו קל יותר להרדם אם יהיה לבדו בחדר בלי רעש והסחות דעת.
אצלנו היתה לבן שלי תקופה שהיה שוכב על הספה ליד פינת העבודה שלי, היה מביא לו שמיכה וכרית ושוכב ונרדם שם. אחרי שהיה נרדם הייתי מעבירה אותו למיטה שלו. לו היה חשוב להרדם לידי, ולי היה חשוב לעבוד בערב ולא להקדיש את הזמן שלי להרדמה שלו. בהמשך הוא עבר להרדם ישירות במיטה שלו שנמצאת בחדר צמוד לפינת העבודה, בדלת פתוחה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שיחה זה רעיון טוב. אני בדרך כלל נרתעת מלשוחח. ראיתי במשרד הפנים אם מטופחת עם ילד בן שלוש אולי פחות שצורח מתסכול ונענה ב "זו לא צורה לנהל דיון". אני יודעת שאני מגזימה לכיוון השני רק לא בטוחה באשר למינונים. מתי השיחה מוגזמת. מה גם שהילד שלי הוא אלוף בדיונים. הוא מסוגל להשמע בוגר והגיוני כשבעצם אין לו מושג ירוק.

זרח - מצחיק. אני מכירה את זה היטב. היטב. השלב הבא אחרי שכבר לא הזיז לי לא לישון לילה אחד, היה שנדודי השינה נמשכים שלושה ואפילו ארבע לילות רצוף ואז כבר מתפקדים בצורה הזויה. גם אבא שלי סובל מנדודי שינה. אפילו עברנו ביחד שלב של התמכרות לכדורי שינה. (לפעמים אני חושבת שזה סינדרום שומרת לילה שומרת לילה שאנחנו סובלים ממנו)

אני לא לחוצה ממה שיקרה אם לא ירדם. אני חושבת שהכי מהכל אני פשוט שונאת את הלהרדים. ולכן עד היום הצלחתי להמנע מזה. כשהוא היה קטן הייתי מרדימה בהנקה ואחר כך הוא פשוט הלך תמיד לישון איתנו. זה כבר לא טוב לו. כי הוא צריך לקום לבית ספר מוקדם. אז אנחנו בעצם לומדים עכשיו משהו שהיינו צריכים ללמוד מזמן כנראה.

אני רוצה לא לצעוק וקשה לי לא לצעוק. הדלקתי לו נר עם שמן לוונדר. יש לי ספר מדיטציות לילדים שחשבתי לעשות לו לפני השינה. אני מנסה להתמקד בלחזור על המנטרה שעכשיו הולכים לישון ומקווה שעם הזמן זה יכנס לו לראש. אבל לא מצליחה להתגבר על תחושת סלידה איומה מהמעמד.

מה שמוביל אותי, בעצם, לשאלה - האם יכול להיות שאת לחוצה ממה שיקרה אם הוא לא יירדם (לא ייתן לך לישון, יהיה בלתי נסבל למחרת, לא יצליח לקום בבוקר...), ואת מעבירה את הלחץ גם אליו?

יכולה לומר מניסיון על עצמי, ואני יודעת שזאת בעייה שיש גם לאבא שלי -
כשאני מתחילה לחשוב על להרדם, לחשב כמה שעות יש לי לישון, והכי גרוע כשאני צריכה לקום מוקדם, אני מכניסה את עצמי למן לחץ "את חייבת להרדם מהר, הנה תראי כמה מעט שעות יש לך לישון גם ככה", והייתי כל פעם מסתכלת מה השעה ונלחצת עוד יותר, כי הזמן רץ כשלא ישנים.

היום אין לי בעיות כאלה כמעט אף פעם.

כדי לפתור את זה עשיתי כמה דברים -
למדתי שאני יכולה לתפקד גם בימים שכמעט לא ישנתי בלילה. גם אחרי שלוש שעות, גם אחרי שחודש עשיתי חינוך צרכים לכלבה, ויצאתי איתה בלילה כל שעתיים. זה הרגיע אותי, כי ידעתי שגם אם אני עוד שעתיים לא אצליח להרדם, יהיה בסדר.
הוצאתי את השעון מחדר השינה. הוא הפריע לי גם כי הייתי שומעת בחושך ובשקט את התקתוקים שלו, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הזמן שעובר, וגם כי הייתי כל הזמן בודקת מה השעה ומחזירה את עצמי למעגל הזה של הלחץ ממעט שעות שינה. זה מגיע למצב שאפילו אם אני קמה בלילה לשרותים אני מחזיקה את עצמי לא להסתכל על השעונים שאני עוברת בדרך. קצת מוגזם, אבל עובד.
התחלתי לנצל את הזמן לקריאה. אני יודעת שכאילו הגיוני שאם יש אור ואני עסוקה במשהו אחר יש פחות סיכוי להרדם. אז א' - ראי סעיף ראשון - גם אם לא ארדם יהיה בסדר, וב' - זה עוזר לי לחשוב על משהו אחר ולא לספור שניות, וג' - זה הרבה יותר נעים מלהתהפך במיטה ולסבול, ואפילו ד' - לא חשוב כמה הספר מעניין, העיניים מתעייפות בסוף :-)

סליחה אם זה כבר נוסה, אבל אולי לנסות לשאול אותו. מה לדעתו יעזור לו להירדם בנעימים. ואם הוא לא רוצה להירדם בכלל אז אולי לשאול למה. אם יש משהו מציק במחשבה על השינה.
זה פשוט כבר ילד שיכול להביע עצמו היטב אז אולי פשוט... שיחה טובה?

[u]זה מביא אותי למצב שאני חוששת לנשום.[/u]
אנני יודעת הרבה על הצרכים של ילד בן 7.5...אבל מה שעוזר להירדם לתינוקות/פעוטות הוא נשימה מרוווחת ועמוקה של ה"מרדים"...בדיוק כמה נשימה של אבא ש [u]פשוט הולך לישון איתו, נרדם לפניו[/u]
אני היתי מסמלצת את זה גם בלי ללכת לישון, מאוד עוזר להם להירדם וגם מלמד להירדם.

אין לי ילדים. אני כן מטפלת בילדים, וגם מתבוננת :-).
אבל זה בטח לא אותו הדבר כמו להיות ממש אמא. אז אני לא מתיימרת... :-P

ובכל זאת יש כאן מירכוז שנראה לי לא הגיוני.
ויש כאן חצייה של הגבולות של מה שמתאים לך.
אני לא רואה סיבה לשבת לידו כ"כ הרבה זמן עד שיירדם.

לא שיש לי כרגע פתרונות, במיוחד שאני מבינה שיש כאן כבר הרגל שהתקבע במשך שנים.
אבל אולי כדאי לבדוק קודם למה הוא לא מוכן להיות לבד באופן כללי?
את יודעת מה הסיבה?

הוא לא מוכן להשאר לבד בשום חדר גם כשהוא ער.
איך הילדים שלך נרדמים?

זה שקשה לו להירדם זה כבר סיפור אחר.
אולי אפשר למצוא דרכים לעזור לו. (הלוואי שהייתי יודעת אותן בשביל עצמי :-)).

אבל יש הבדל בין זה לבין הרעיון שאת צריכה לשבת לידו את כל הזמן הזה.

(ואולי אפילו יהיה לו יותר קל להירדם לבד. את בעצמך אומרת שכל תזוזה שלך מעירה אותו...)

למה את צריכה להרדים אותו? הוא כבר בן שש !
את יכולה לכסות אותו, לשבת לידו קצת, אולי להקריא סיפור או לשיר, ואז לצאת מהחדר, ושייקח לעצמו את הזמן להירדם לבד.
לא ככה?

הוא מתעקש שתשבי לידו?
וגם אם כן, את לא חייבת. את יכולה לשים את הגבול שלך.

(אפילו בגילאים יותר צעירים לדעתי לא חייבים לשבת לידם ממש עד להירדמות. אבל בטח ובטח שבגיל הזה)

הילד, בן שש וחצי, לא נרדם. ולפני שתשאלו כן גם לי יש בעיות שינה. גם אני לא יודעת להרדם
לכן אני שואלת. [po]איך מלמדים ילד להרדם[/po]?
הילד שלי עושה כל מה שהוא יכול כדי להשאר ער
זו לא הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית היא שאני שונאת להרדים.
ממש ממש שונאת. זה יכול לקחת יותר משעה וזה מאוד מתסכל.
באמצע הוא נזכר שהוא רעב. וכן אני מנסה לפני כן לוודא שהוא אכל היטב אבל לא תמיד מצליחה. יש לו גם המון בעיות אכילה לאחרונה. אז הוא רעב והוא צמא והוא צריך לגרד באף וקר לו ואחר כך חם והוא פשוט לא רוצה ללכת לישון. גם אני שונאת להרדם. שנים. כשהיתה לי אפשרות הייתי מביא את עצמי לתשישות ונרדמת כך. כשכבר אין לי כוח אפילו לכבות את האור או את הטלויזיה.
כשאני אומרת לו מפורשות - תרגע ותרדם - נדמה לי שאני הכי מטומטמת בעולם, איך אפשר לצוות על מישהו להרגע ולהרדם
אני שוכבת לידו וקוראת ספר, כל פעם שאני הופכת את הדף הוא מתהפך במיטה, כלומר כל פעם שיש איזשהו רעש חיצוני הוא מייד מגיב אליו, זה מביא אותי למצב שאני חוששת לנשום. ואז אני מתרגזת וכשאני מתרגזת וצורחת אז באמת כבר כל הסצנה נהיית עלובה ביותר
כשאבא מרדים אותו אז אבא פשוט הולך לישון איתו, נרדם לפניו ובזה נגמר הסיפור אבל הייתי רוצה להרדים אותו בעצמי, וגם להגיע אולי יום אחד למצב שלי ולאבא יש זמן בערב כשהוא ישן.
אז איך מלמדים ילד להרדם?