בתור מי שסבלה מזה קצת כילדה - והסתירה מאד מההורים - תברכי על זה שהיא מסוגלת לעשות את הטקסים האלו לידך ולא מסתירה אותם ממך. אצלי זה היה רק סימפטום - הטקס- ולא הבעיה עצמה. אני חושבת שמה שחשוב באמת זה אולי לשאול מה כל כך מלחיץ או מפחיד שצריך להשתלט עליו? בהצלחה (ולא לדאוג בהכרח יותר מדי. אצלי כשהכאב טופל, הטקסים נעלמו כליל)

יעל, תודה שכתבת זאת.

הי חומת עיניים, אני אמא לבת חמש מתלבטת כמוך בנוגע להתנהגות כפייתית וחרדות שלה. מנסה לתמרן בין רצון לתמוך בה ולהבין את ה"טקסים" שלה לבין הדחף לבטל אותם ולהוכיח לה את חוסר ההגיון שבהם. מתיש ומתסכל.

גישה אחרת אפשרית להתנהגות כפייתית (על סמך ניסיון עם ילדים שלי בלבד, אני לא אשת מקצוע ואין לי ידע מקצועי): התנהגות כפייתית היא סימפטום ולא הבעיה. כמו ששיעול הוא סימפטום. אם ננסה לעצור, להפסיק או להסיח את דעתו של הילד מהצורך שלו להשתעל עלול להגרם לו נזק כי השיעול הוא דרך של הגוף להפטר ממשהו לא רצוי. כנ"ל עם התנהגות כפייתית: היא צורך פיסיולוגי, אולי היא הדרך של הגוף, המוח או הנפש להפטר או להתמודד עם משהו שקשה לו.

הורה שמצטרף לפעילות הכפייתית של ילדו: במצב כזה שיתייחס לכפייתיות כמו לשיעול: משהו לא מזיק (סימפטום) ולכן לא צריך להיות מוטרדים ספציפית ממנו, לא לעודד את זה וגם לא לנסות להפסיק את זה. להתייחס לזה בפשטות כמו שזה ולא לשפוט את זה לטוב ולרע. במקביל לנסות לאתר את הגורם (בעיה נוירולוגית, רגישות יתר, אי שקט, מתח נפשי, רעלים וכד').

ע"י הצטרפות לילד, גם אם הפעולה שלו היא כפייתית ולא נורמלית, ההורה יכול להעביר לילד את המסר שהוא מקבל אותו כמו שהוא, שהוא נהנה להיות בחברתו, שהוא נמצא שם תמיד בשבילו, קשוב אליו, מכבד ומעריך אותו. היחס הזה ועצם מתן תשומת הלב החיובית ישפיע על הילד לטובה: זה יעזור לו להרגיש בטוח ורגוע ויעודד תהליך טבעי של ריפוי.

אם הילד בוגר, מבין ומתקשר מילולית ברמה גבוהה אפשר לנסות לדבר איתו על הכפייתיות ולברר אם זה מפריע לו. אם כן אז אפשר להציע לו טפול התנהגותי. אם הוא מודע לזה ורוצה בעצמו לטפל בזה כי זה מפריע לו, הוא ישתף פעולה בטיפול כזה.

כן, זה בדיוק הספר שקראתי. חייבים להכריח את הילד ללכת לבית ספר וכו'. ממש לא "באופן".
אני מבינה את הערך של לא להשתתף בטקסים, אבל לטעמי הוא לא מתייחס די הצורך לתחושה של הילד שההורה מפקיר אותו ולא עוזר לו למלא את הטקס שלתחושת הילד הכרחי עבורו. הרי ההורה כאילו עומד מנגד, ונראה לילד כאילו לא מבין את הילד (גם אם הוא אומר שהוא מבין) ואת תחושתו של הילד שאי אפשר לשאת ביטול של הטקס. לפעמים נדמה לי שדווקא מתוך קרבה אל בתי ושיתוף פעולה עמה, היא יותר מאפשרת לי להוביל אותה החוצה מקשיים. ואילו כשאני בצד השני של המתרס, מבחינתה, היא פחות משתפת בקשיים שלה, יותר מסתירה מפני אותם וגם פחות קשובה להצעת ולנסיונות שלי לעזור.

ממליצה על "פחדים של ילדים" מאת חיים עומר. עבורי זה היה פוקח עיניים.
בשום אופן לא להסכים לשתף פעולה עם הטקסים של הילד וכו') ואני חוששת שזה מה שינחו אותי לעשות.
הוא אכן בגישה של לא להשתתף בטקסים. אבל לא הייתי מכנה את גישתו "קשוחה". האם זה הספר שקראת?

קשיי ויסות תחושתי - בהחלט יש, אבל אני יכולה להבין שזה קשור כשילד מכניס לפה ויש לו תת רגישות והוא מחפש גירוי, אבל אצלנו דווקא יש רגישות יתר, והיא ההפך ממחפשת גירויים (טיפוס נמנע. מכאן כנראה החרדות, ונראה לי שאובססיביות קומלסיביות קשורה לניסיון לשלוט כמה שיותר בדברים, כמנגנון התמודדות עם חרדות).
כן, אגש לטיפול, פשוט קראתי ספר שמדבר על התגברות על טקסים כפייתיים בדרך מאוד קשוחה (בשום אופן לא להסכים לשתף פעולה עם הטקסים של הילד וכו') ואני חוששת שזה מה שינחו אותי לעשות. רציתי לשמוע עוד דעות. טוב, נראה.

אכן יכול להיות קשור לויסות חושי אבל אינטואיטיבית וגם בתור אמא וגם בתור אשת מקצוע (תחום החינוך) - כדאי להתייעץ עם פסיכולוג או מרפאה בעיסוק.

ממה שאני יודעת, זה יכול להיות חלק מהפרעה של וויסות תחושתי. שלי למשל (ארבע) נוהג להכניס ידיים לפה די הרבה.

אני רוצה להתייעץ בנוגע לכפייתיות של בתי. לא יודעת אם זהמתאים לכאן, כאן מדובר על מין הרגלים מגונים, לא נשמע ממש כמו כפייתיות - שבה, לפי מה שקראתי, אדם מרגיש נכפה לעשות מעשה, כמו מין פולחן, שכאילו אי אפשר שלא לעשותו כי יקרה משהו רע אם לא ימלא אחריו.
בת השש שלי, ילדה רגישה, כמה קשיים גם רשמיים ומאובחנים, שקשורים או לא לחרדות שונות שיש לה לא פעם. מדי פעם היא מאמצת מנהג כפייתי חדש. כבר זמן רב שמריחה את ידיה. לא אמרתי לה על זה מילה, כי "טיקים, כאלה נדמה לי שבאים והולכים בילדות. אני מתלבטת מה לעשות כשהיא מכניסה אותי לטקסים האלה שלה, אם לשתף פעולה. לתקופה מסוימת (כשבוע) היתה שואלת שוב ושוב במהלך משחק משותף: "זה החייל שלי?" אפילו שידעה שזה שלה, פשוט הרגישה חייבת לשאול. זה לא היה מרגיע שהייתי עונה שכן, בסוף אמרתי לה שהתשובה בתוך לבה, וסרבתי לענות. היא בכתה ולאט לאט הפסיקה לשאול.
בזמן האחרון התחילה להרגיש שכל דבר חייב להיות זוגי. אם עשתה משהו שלוש פעמים, צריכה לעשות ארבע (טוב, לא כל דבר, השבח לאל, אבל חלק מהדברים). נוצר מצב שבו עשיתי לה משהו שלא היה לה נעים (נשפתי עליה, בצחוק) ומיד כשבקשה שאפסיק אז הפסקתי - אבל אז התעקשה שאנשוף בפעם הרביעית, אפילו שזה לא נעים לה, כדי שיהיה זוגי. אמרתי שאני לא רוצה, ושיותר חשוב שיהיה לה נעים משיהיה זוגי, וניסיתי להרגיע, אבל היה לה קשה. בסוף נשפתי.
באופו כללי היא נוטה לטקסים ומחפשת הרבה שליטה בחייה, וזה מובן וטבעי ואני רוצה לתמוך בה ולהיות בצד שלה, אבל זה מדאיג אותי. אני חוששת שהיא יותר ויותר תפתח אובססיביות קומפלסיביות, ולא יודעת אם יש משהו שאני יכולה לעשות בעניין.
חושבת על ייעוץ פסיכולוגי אבל רציתי לשמוע גם דעות באופניות.
תודה רבה.

גם אי הפסקתי לכסוס ציפורניים וזה לא פשוט וגם המצאתי שיטה וכתבתי עליה בדף כסיסת ציפורניים
נשמע כאילו שיער אסוף לשניון הדוק (מה שהעם קורא גולגול) וגומיה או משהו אחר לגלגל בין האצבעות יכולים לעזור לך

האם את רוצה להפסיק כי את רוצה להפסיק או שמישהו אחר חושב שאת צריכה להפסיק? יכול להיות ש"ההתמכרות" הזאת משרתת איזשהו צורך שלא יתמלא בדרך אחרת ועדיף לא לגעת בה?

אני באמת חושבת שזה קשור יותר לתחושה שאין לי שליטה בזה. אני לא בוחרת.
כשהפסקתי לעשן (לפני שבע וחצי שנים) לא סבלתי מההתמכרות- להיפך כמובן, נהניתי מאוד. ובכל זאת נגמלתי בנחישות.
עם השיער זה יותר קשה כי הוא זמין כל הזמן.
אז באמת הייתי רוצה להפסיק בעיקר כי אני רוצה להפסיק. זאת נראית לי סיבת הסיבות.
וברור שיש לי אלף מוזרויות אחרות. רובן הן לתחושתי חלק ממני. הפיצול לא.

עם ציפורניים אני חווה שזה עניין של תקופות.
את רואה זאת כך.
אני מכירה הרבה שבשבילם כסיסת ציפורניים היא סוג של התמכרות, שקשה להם לצאת ממנה.
אז מבחינתי כל התנהגות [גם זו של פותחת הדף] היא עיניין של מינון ומסוגלות להפסיק ברגע נתון.

נהדר. בד"כ זה לא כזה פשוט. עם ציפורניים אני חווה שזה עניין של תקופות.
אגב, לא התכוונתי שהסבל הוא בהכרח חלק "מהגמילה" אלא שכדי לרצות להפסיק צריך די לסבול מהכפייתיות, אחרת אין מספיק מוטיבציה להפסיק.
זו דעתי. מקווה שעכשיו אני יותר מובנת.

לדעתי התנהגות כפייתית, לא משנה איזו, דורשת קודם כל רצון מאוד חזק לשינוי. רצון ברמת הסובלת קשות מכך.
לא בטוחה...
אני כססתי ציפורניים מאז שאני זוכרת את עצמי. ולפני כשלוש שנים הפסקתי לכסוס צפורניים באופן מוחלט ביום אחד בלי סבל ובלי כוח רצון חזק במיוחד.

זה מפריע לך? באמת? או רק נראה לך שזה לא נראה טוב מבחוץ (כולל הבנזוג)?

לדעתי התנהגות כפייתית, לא משנה איזו, דורשת קודם כל רצון מאוד חזק לשינוי. רצון ברמת הסובלת קשות מכך.
אחרת קשה להתגבר על ההרגל.

יקירתי, אם זו ההתנהגות המוזרה היחידה שלך אז את יותר נורמלית מרוב האנשים.

כן, הלוואי שבדבר כזה הייתה מסתכמת ההתנהגות הכפייתית שלי .

יקירתי, אם זו ההתנהגות המוזרה היחידה שלך אז את יותר נורמלית מרוב האנשים.

עצה אחת: לאהוב את עצמך מאוד. הכל כולל הכל. גם את ההתנהגות הזו. אהבה מרפאה הכל. נשמע אולי נורא "בעננים" כזה, משפט חלול ולא מספיק פרקטי ועל הקרקע
אבל גם בלאהוב את עצמנו אנחנו צריכים להתאמן. תתחילי היום.
תעמדי מול המראה (אולי אחרי שהתקלחת) ותסתכלי על עצמך טוב טוב בעיניים. ותגידי לעצמך "אני אוהבת אותך" ממש כמו שהיית אומרת לבת שלך. זה אולי יצחיק אותך בהתחלה, או יביך, אולי תימנעי מזה, אולי זה יגרום לך לבכות. הכל יכול להיות. אבל תתאמני. עד שתאמיני לעצמך, עד שבאמת תרגישי שמה שאת אומרת נכון.
ואת יכולה להרגיש את זה ממש.
אז תדעי שהכל בסדר. את בריאה לגמרי.

המרגיעון: אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה.

יוצאת מהארון (הוירטואלי, מי שמכיר אותי כמובן שלא יכול לפספס)
קוראים לי אפרת ואני מפצלת שיער באופן כפייתי. (נכון שאתם אוהבים אותי?)
בגיל ההתבגרות פיתחתי שלל התנהגויות אובססיב-סומפולסיביות שהתלוו כמובן למצב נפשי לא משהו. עשיתי עבודה ונפטרתי מכולן. חוץ מזאת...
נמאס לי. זה ככה מאז גיל 13. אני הורסת לעצמי את השיער וגם נראית די דבילית. בנזוגי מתעצבן עליי שברמזורים אדומים אני יכולה לשכוח מהכל ולפצל ולא לשים לב שהרמזור מתחלף...
לאחרונה בנסיון להתקיף את העניין מכיוון פיזי הסתפרתי די קצר. אבל מכיוון שאני לא מעיזה לעשות קצוץ אני כבר מוצאת את עצמי חוזרת לסורי. וגם קצוץ היה גדל לבסוף...
בקיצור, אם יש לכם עצות מועילות מנסיונכם זה יהיה נפלא ונהדר.