ראיתי שפתאום הדף עלה ל-
מה חדש, אז אולי הגיע הזמן להגיד שאני זו שבזמנו פתחתי את הדף.
בסוף עשיתי את ההפלה, ואני יכולה להגיד שעד היום אני שלמה עם זה מאוד.
באותו זמן ההחלטה הייתה מאוד קשה. התחבטתי נוראות.
לפני כן הייתי מאוד בעד להשתדל למנוע הפלה בכל דרך אפשרית. והאמנתי שאם אהיה בהריון - אמשיך עם ההריון בכל מקרה.
(לכן גם פחדתי לכתוב כאן בשמי, כי הייתי לפני כן מאוד נחרצת בעניין, והתביישתי שיידעו שאני פתאום שוקלת הפלה...)
אבל כשזה הגיע פתאום, באופן מאוד מפתיע (אמנם לא ידעתי מי האבא, אבל חשבתי שנזהרתי מספיק, עם שיטת
תכנון הריון באופן טבעי 
) -
הרגשתי שאני משום (!) בחינה לא מוכנה לזה, ולא ידעתי מה לעשות.
ובכל זאת, היו לי בראש מחשבות שאולי זו הזדמנות בשבילי לגדול, להתבגר, אולי זו הזדמנות בשבילי להפסיק לחיות רק בשביל עצמי, להפסיק להיות 'אגואיסטית'.
פחדתי שאולי אם אעשה הפלה - אפספס בזה הזדמנות גדולה שניתנה לי.
פחדתי לצאת אגואיסטית.
פחדתי שאשנא את עצמי על שלא לקחתי את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים, ונשארתי בחיים ה'קטנים' שלי.
פחדתי שאתחרט שלא הבאתי את הילד לעולם.
וגם, מה אם לא תהיה הזדמנות נוספת?
בנוסף, גם הייתה לי איזו אמונה שזו נשמה מסוימת שמנסה להגיע דרכי - ואיזו זכות יש לי להגיד לה לא לבוא?
וכמובן, היה את הפחד לקטול חיים. והיה את הפחד להכאיב לעובר.
לא היה לי עם מי לדבר. את מי לשתף. לא משפחה. לא חברים.
גם אף אחד מהאבות הפוטנציאליים לא היה נראה כפרטנר אפשרי.
הלכתי לעמותת 'דלת פתוחה' והתייעצתי איתם. נראה שהבחורה שם הסכימה איתי שאני ממש לא במצב לגדל ילד.
לעומת זאת, מישהי דתיה שייעצה לי - ניסתה לשכנע אותי שכדאי להשאיר.
היטלטלתי בין האפשרויות.
בסופו של דבר פניתי ל-
חני בונה. הייתי אצלה בפגישות במשך תקופה ארוכה לפני כן. בשלב הזה כבר לא, אך החלטתי להתקשר אליה בצר לי.
בתוך כמה דקות ובכמה מילים היא הצליחה לעשות לי סדר בראש, כמו שרק היא יודעת.
הדברים כפי שכתבתי אותם אז לעצמי:
- בעניין הפחד שזו מתנה מהיקום שאני עלולה לפספס -
כשאדם מקבל מתנה מהיקום הוא מזהה אותה ברמות. זה מתאים לו בדיוק במקום ובזמן.
אין דבר כזה שנופלת פתאום מתנה וצריך מהר מהר להתארגן ולקבל אותה.
- בקשר לפחד לצאת 'אגואיסטית' (חני אמרה: 'מה, לא למדת אצלי כלום?'
) -
לתת לעצמי את הלגיטימציה להרגיש כל מה שאני מרגישה.
אם תבוא איזו פריצה שקשורה בדבר הזה - זה רק אם אאפשר לעצמי הכ-ל.
אם אני רוצה לקבל מתנה מהיקום - זה ללכת עם הרגשות שלי, ולדעת
שמותר לי, שנותנת לעצמי צ'אנס,
שבוחרת בעצמי.
מרגע ששמעתי את הדברים האלה, פתאום היה לי ברור לגמרי מה אני רוצה באמת: לא להביא את הילד !
הבנתי שממש ממש לא מתאים לי להביא ילד לעולם עכשיו.
הבנתי שהמחשבות להביא היו כי 'צריך' וכי זו 'מתנה' וכי 'זה לא בסדר מצדי להיות אגואיסטית', כלומר, מתוך
פחדים - וממש לא בגלל שבאמת רציתי.
פתאום ברגע אחד היה לי ברור שאני ממש, אבל ממש לא הולכת להביא את הילד הזה.
וזה פתאום נהיה עניין של חיים ומוות בשבילי.
הרגשתי שאני מוכנה להרוג אם יהיה צריך (בצורה מטאפורית כמובן) - אבל אני לא מביאה את הילד הזה.
היה לי אפילו קצת כעס על הנשמה הזאת ש'נדחפה' לי. ומה היא חושבת לעצמה שאם היא נדחפת אני חייבת להביא אותה? לא מתאים לי !
וכמובן גם בחמלה: תשמעי, ממש לא מתאים לי עכשיו. בבקשה תבואי פעם אחרת....
ולמרות המחשבה שאולי בהפלה אני הורגת את העובר (שהרי אני לא יודעת ממתי הוא כבר חי, ממתי הוא מרגיש) - הסכמתי לזה.
אמרתי אוקיי, אני יודעת שיש מצב שאני הולכת להרוג, וזה בסדר מצדי.
מה שכן, השתדלתי מאוד שזה יהיה כמה שיותר מהר (לפני שבוע 7), כדי שיהיה יותר סיכוי שלא תהיה כאן לקיחת חיים או גרימת סבל. בזה התנחמתי.
עשיתי את ההפלה בביילינסון, עם גלולות ציטוטק. (צריך לבוא ביום שלישי. ואח"כ שוב ביום חמישי).
היה ממש בסדר. הצוות היה חביב. לא כאב לי כמעט.
במשך כמה ימים אח"כ היה הרבה דימום. השתמשתי במונקאפ, וכך גם בדקתי מה יצא. (דברים מעניינים).
באותו לילה של הדימום (חמישי בלילה) כבר עשיתי סקס. הנחתי לבחור לחשוב שזה 'רק' מחזור.
באותו לילה גם חזרתי לקחת גלולות (אחרי כמה שנים שניסיתי בלי, והבנתי שאני לא כזו חכמה).
אחרי כמה שנים עברתי ל-
התקן תוך רחמי (פחות מזיק מגלולות).
אני לא מוכנה שוב לקחת את הסיכון לעשות הפלה.
נכון שהיום אני מבינה שיש מצבים שפשוט אי אפשר.
שיש מצבים שאני לא אשפוט על הפלה.
שאני אסכים שגם אם זה הרג - זה עדיין מוצדק בעיניי.
בכל זאת - אני חושבת שצריך להיזהר מלהיות עם אצבע יותר מדי קלה על ה'הדק' - וכן לעשות מראש כל מה שאפשר כדי לא להגיע למצב הזה.
אז אני ממש מקווה שלא אגיע למצב הזה שוב.
ואני אמנם מאוד רוצה ילדים, אבל יודעת שעד עכשיו זה ממש לא היה הזמן.
ואני לגמרי שלמה עם הבחירה שלי אז.
אני חושבת שאם הייתי יולדת - זו הייתה קטסטרופה.
(נכון שתמיד אני עלולה גם בהמשך להתחיל פתאום להתחרט. אבל טוב, מה אפשר לעשות. לפחות עד עכשיו אני ממש שלמה עם זה).
ראיתי שפתאום הדף עלה ל-[po]מה חדש[/po], אז אולי הגיע הזמן להגיד שאני זו שבזמנו פתחתי את הדף.
בסוף עשיתי את ההפלה, ואני יכולה להגיד שעד היום אני שלמה עם זה מאוד.
באותו זמן ההחלטה הייתה מאוד קשה. התחבטתי נוראות.
לפני כן הייתי מאוד בעד להשתדל למנוע הפלה בכל דרך אפשרית. והאמנתי שאם אהיה בהריון - אמשיך עם ההריון בכל מקרה.
(לכן גם פחדתי לכתוב כאן בשמי, כי הייתי לפני כן מאוד נחרצת בעניין, והתביישתי שיידעו שאני פתאום שוקלת הפלה...)
אבל כשזה הגיע פתאום, באופן מאוד מפתיע (אמנם לא ידעתי מי האבא, אבל חשבתי שנזהרתי מספיק, עם שיטת [po]תכנון הריון באופן טבעי[/po] :-P) -
הרגשתי שאני משום (!) בחינה לא מוכנה לזה, ולא ידעתי מה לעשות.
ובכל זאת, היו לי בראש מחשבות שאולי זו הזדמנות בשבילי לגדול, להתבגר, אולי זו הזדמנות בשבילי להפסיק לחיות רק בשביל עצמי, להפסיק להיות 'אגואיסטית'.
פחדתי שאולי אם אעשה הפלה - אפספס בזה הזדמנות גדולה שניתנה לי.
פחדתי לצאת אגואיסטית.
פחדתי שאשנא את עצמי על שלא לקחתי את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים, ונשארתי בחיים ה'קטנים' שלי.
פחדתי שאתחרט שלא הבאתי את הילד לעולם.
וגם, מה אם לא תהיה הזדמנות נוספת?
בנוסף, גם הייתה לי איזו אמונה שזו נשמה מסוימת שמנסה להגיע דרכי - ואיזו זכות יש לי להגיד לה לא לבוא?
וכמובן, היה את הפחד לקטול חיים. והיה את הפחד להכאיב לעובר.
לא היה לי עם מי לדבר. את מי לשתף. לא משפחה. לא חברים.
גם אף אחד מהאבות הפוטנציאליים לא היה נראה כפרטנר אפשרי.
הלכתי לעמותת 'דלת פתוחה' והתייעצתי איתם. נראה שהבחורה שם הסכימה איתי שאני ממש לא במצב לגדל ילד.
לעומת זאת, מישהי דתיה שייעצה לי - ניסתה לשכנע אותי שכדאי להשאיר.
היטלטלתי בין האפשרויות.
בסופו של דבר פניתי ל-[po]חני בונה[/po]. הייתי אצלה בפגישות במשך תקופה ארוכה לפני כן. בשלב הזה כבר לא, אך החלטתי להתקשר אליה בצר לי.
בתוך כמה דקות ובכמה מילים היא הצליחה לעשות לי סדר בראש, כמו שרק היא יודעת.
הדברים כפי שכתבתי אותם אז לעצמי:
[list=1]
[*] בעניין הפחד שזו מתנה מהיקום שאני עלולה לפספס -
[/list]
כשאדם מקבל מתנה מהיקום הוא מזהה אותה ברמות. זה מתאים לו בדיוק במקום ובזמן.
אין דבר כזה שנופלת פתאום מתנה וצריך מהר מהר להתארגן ולקבל אותה.
[list=1]
[*] בקשר לפחד לצאת 'אגואיסטית' (חני אמרה: 'מה, לא למדת אצלי כלום?' :-)) -
[/list]
לתת לעצמי את הלגיטימציה להרגיש כל מה שאני מרגישה.
אם תבוא איזו פריצה שקשורה בדבר הזה - זה רק אם אאפשר לעצמי הכ-ל.
אם אני רוצה לקבל מתנה מהיקום - זה ללכת עם הרגשות שלי, ולדעת [b]שמותר לי[/b], שנותנת לעצמי צ'אנס, [b]שבוחרת בעצמי[/b].
מרגע ששמעתי את הדברים האלה, פתאום היה לי ברור לגמרי מה אני רוצה באמת: לא להביא את הילד !
הבנתי שממש ממש לא מתאים לי להביא ילד לעולם עכשיו.
הבנתי שהמחשבות להביא היו כי 'צריך' וכי זו 'מתנה' וכי 'זה לא בסדר מצדי להיות אגואיסטית', כלומר, מתוך [b]פחדים[/b] - וממש לא בגלל שבאמת רציתי.
פתאום ברגע אחד היה לי ברור שאני ממש, אבל ממש לא הולכת להביא את הילד הזה.
וזה פתאום נהיה עניין של חיים ומוות בשבילי.
הרגשתי שאני מוכנה להרוג אם יהיה צריך (בצורה מטאפורית כמובן) - אבל אני לא מביאה את הילד הזה.
היה לי אפילו קצת כעס על הנשמה הזאת ש'נדחפה' לי. ומה היא חושבת לעצמה שאם היא נדחפת אני חייבת להביא אותה? לא מתאים לי !
וכמובן גם בחמלה: תשמעי, ממש לא מתאים לי עכשיו. בבקשה תבואי פעם אחרת....
ולמרות המחשבה שאולי בהפלה אני הורגת את העובר (שהרי אני לא יודעת ממתי הוא כבר חי, ממתי הוא מרגיש) - הסכמתי לזה.
אמרתי אוקיי, אני יודעת שיש מצב שאני הולכת להרוג, וזה בסדר מצדי.
מה שכן, השתדלתי מאוד שזה יהיה כמה שיותר מהר (לפני שבוע 7), כדי שיהיה יותר סיכוי שלא תהיה כאן לקיחת חיים או גרימת סבל. בזה התנחמתי.
עשיתי את ההפלה בביילינסון, עם גלולות ציטוטק. (צריך לבוא ביום שלישי. ואח"כ שוב ביום חמישי).
היה ממש בסדר. הצוות היה חביב. לא כאב לי כמעט.
במשך כמה ימים אח"כ היה הרבה דימום. השתמשתי במונקאפ, וכך גם בדקתי מה יצא. (דברים מעניינים).
באותו לילה של הדימום (חמישי בלילה) כבר עשיתי סקס. הנחתי לבחור לחשוב שזה 'רק' מחזור.
באותו לילה גם חזרתי לקחת גלולות (אחרי כמה שנים שניסיתי בלי, והבנתי שאני לא כזו חכמה).
אחרי כמה שנים עברתי ל-[po]התקן תוך רחמי[/po] (פחות מזיק מגלולות).
אני לא מוכנה שוב לקחת את הסיכון לעשות הפלה.
נכון שהיום אני מבינה שיש מצבים שפשוט אי אפשר.
שיש מצבים שאני לא אשפוט על הפלה.
שאני אסכים שגם אם זה הרג - זה עדיין מוצדק בעיניי.
בכל זאת - אני חושבת שצריך להיזהר מלהיות עם אצבע יותר מדי קלה על ה'הדק' - וכן לעשות מראש כל מה שאפשר כדי לא להגיע למצב הזה.
אז אני ממש מקווה שלא אגיע למצב הזה שוב.
ואני אמנם מאוד רוצה ילדים, אבל יודעת שעד עכשיו זה ממש לא היה הזמן.
ואני לגמרי שלמה עם הבחירה שלי אז.
אני חושבת שאם הייתי יולדת - זו הייתה קטסטרופה.
(נכון שתמיד אני עלולה גם בהמשך להתחיל פתאום להתחרט. אבל טוב, מה אפשר לעשות. לפחות עד עכשיו אני ממש שלמה עם זה).