על ידי נוודית* » 01 יוני 2015, 04:57
בישראל יש הוויה רדופה. חיים תחת מטריה של איום ופחד, מציאותית וגנטית. אחת התוצאות של זה היא תחושת סולידאריות כזו, הצטמצמות השורות, כדי להתגונן ולהתחמם יחד. תוצאה של זה - אי-קבלה של מי שלא רוצה להצטופף, או שלא מתאים לתבנית, מי שלא מקבל את המכנה המשותף הרחב (או לא נולד אליו). אם לא דת, אז לפחות המסורת, הלאומיות (שלא לומר הלאומנות), עליהן אפשר להסכים, לא?
אז זהו, שלא בהכרח. אבל - אם אני לא מסכימה, אם אני רואה דברים אחרת, רוצה דברים אחרים - אני הופכת לאיום על שלמות הקבוצה, הכלל. שלא ברצוני. אני ממש לא רוצה לאיים על אף אחד, רק רוצה לחיות את חיי ולחשוב את מחשבותי. אבל יש מידה רבה של קונפורמיות נדרשת, ובלעדיה, כן, צריך לחיות בהוויה של התנגדות, של התגוננות, של התנצלות.
ואני - בסך הכל רוצה שיהיו אדישים אלי. החום והאכפתיות הישראלים, שאני לא מזלזלת בהם בכלל, יש בהם משהו מאד יפה, אבל המחיר שלהם לא קטן בכלל. לי אישית זה מחיר גדול מידי. התבנית הקונפרמית היא כמו עוד מס. הבעיה שהמס הזה לא נגבה בכסף (גם מיסי כסף כואבים, אבל מילא), הרבה פעמים המחיר הוא ויתור על הקול שלי, או מאבק על זכותו להיות. לכן יותר נוח לי להיות זרה במקומות מוזרים. שם לאף אחד באמת לא אכפת מה הדעות והאמונות שלי, איזה חגים אני חוגגת או לא, אין לי תפקיד, ולא יושבים עלי דפוסים וציפיות.
אלה דברים שלא ממש ידעתי כשחייתי בישראל. רק כשהתרחקתי התחלתי להבין אותם (יחד עם עוד המון דברים אחרים). ואלה דברים שנכונים לי, אישית, לא מציעה אותם כדרך כללית.
בישראל יש הוויה רדופה. חיים תחת מטריה של איום ופחד, מציאותית וגנטית. אחת התוצאות של זה היא תחושת סולידאריות כזו, הצטמצמות השורות, כדי להתגונן ולהתחמם יחד. תוצאה של זה - אי-קבלה של מי שלא רוצה להצטופף, או שלא מתאים לתבנית, מי שלא מקבל את המכנה המשותף הרחב (או לא נולד אליו). אם לא דת, אז לפחות המסורת, הלאומיות (שלא לומר הלאומנות), עליהן אפשר להסכים, לא?
אז זהו, שלא בהכרח. אבל - אם אני לא מסכימה, אם אני רואה דברים אחרת, רוצה דברים אחרים - אני הופכת לאיום על שלמות הקבוצה, הכלל. שלא ברצוני. אני ממש לא רוצה לאיים על אף אחד, רק רוצה לחיות את חיי ולחשוב את מחשבותי. אבל יש מידה רבה של קונפורמיות נדרשת, ובלעדיה, כן, צריך לחיות בהוויה של התנגדות, של התגוננות, של התנצלות.
ואני - בסך הכל רוצה שיהיו אדישים אלי. החום והאכפתיות הישראלים, שאני לא מזלזלת בהם בכלל, יש בהם משהו מאד יפה, אבל המחיר שלהם לא קטן בכלל. לי אישית זה מחיר גדול מידי. התבנית הקונפרמית היא כמו עוד מס. הבעיה שהמס הזה לא נגבה בכסף (גם מיסי כסף כואבים, אבל מילא), הרבה פעמים המחיר הוא ויתור על הקול שלי, או מאבק על זכותו להיות. לכן יותר נוח לי להיות זרה במקומות מוזרים. שם לאף אחד באמת לא אכפת מה הדעות והאמונות שלי, איזה חגים אני חוגגת או לא, אין לי תפקיד, ולא יושבים עלי דפוסים וציפיות.
אלה דברים שלא ממש ידעתי כשחייתי בישראל. רק כשהתרחקתי התחלתי להבין אותם (יחד עם עוד המון דברים אחרים). ואלה דברים שנכונים לי, אישית, לא מציעה אותם כדרך כללית.