על ידי תמרוש_רוש » 26 ינואר 2019, 12:23
אני מאוד נאמנה לחברים שלי ולאנשים שמסביבי ולכן לרוב לא מוותרת למרות שפשוט עייפתי ונמאס לי מהמרדף האינסופי הזה אחרי הכרה ואהבה ללא שיתוף פעולה מהצד השני אלא טיפטופים שמרגישים כעשיית טובה.
אני חושבת שזה משפט מפתח.
אם חברים עושים לך טובה בזה שנפגשים אתך, אז החברות איננה טובה אלא רעה.
אני מכירה את תחושת הרדיפה אחרי אנשים, כי אני עצמי נוטה להתחבר עם אנשים עסוקים, והרבה פעמים הם צוללים ונעלמים לתקופות ארוכות, ויש כאלה שאם לא אתקשר אליהם גם הם לא יתקשרו, ויש את אלה שעד שמצליחים להיפגש אתם צריך חמישה תיאומים, וגם זה מתבטל לעתים...
אבל יש הבדל מהותי בין החווייה שלי לשלך:
עם החברות האלה שלי, (אלה מהן שאני מתחזקת כבר שנים, לא אלה שנשרו) הסיבות לא להיפגש הן ממוקדות, ואחריהן, לפחות חלק מהפעמים, באה אופציה אחרת מצידן (עוד שבועיים / כשייגמר הסמסטר / כשחצי מהמשפחה שלי תחזור לביתה ותפסיק להתארח אצלנו בשקי שינה), וכשאנחנו כן נפגשות הן חמות ואוהבות, ואני מרגישה שכיף להן אתי, שהמפגש מתגמל אותן ושהן ישמחו להיפגש אתי שוב - רק לא מאוד בקרוב, כי הן עסוקות....
כלומר, יש הבחנה ברורה של "אני עסוקה ועמוסה ולא קל לתפוס אותי - אבל כשאני מצליחה להתפנות אני באמת ובתמים נהנית מחברתך".
ואני חושבת שאצלך לרוב זה לא ככה.
ואני שואלת את עצמי: אם כך, האם הנאמנות הזאת משרתת אותך בכלל?
למה לדבוק במה שאבוד? למה לא להניח לאנשים כאלה ולאבד אותם בשלב הרבה יותר מוקדם, ועם הרבה פחות כאבי לב חוזרים?
אם, כמו שאת מתארת, הם נפגשים אתך בתחושה של "נו, טוב, בסדר", אז המאמצים וה"נאמנות" פשוט לא שווים את זה.
החברים הטובים של "פעם" חשובים לי ואני מזמן - לא חשובה להם, אם אני לא מתאמצת שומרת על קשר מתקשרת ושולחת הודעות כלום לא קורה..
גם זה איכשהו מזכיר לי את עצמי, איך שהייתי מנסה להיאחז במה שהיה פעם, ולא משלימה עם זה שהלוחות הטקטוניים זזו מתחתינו, שהאוניברסיטה נגמרה, שאנחנו כבר לא גרות באותה עיר, או ארץ, שאנשים הביאו ילדים לעולם, ושמה שאפשר אז קשר נהדר פשוט לא קיים יותר, ואי אפשר בלעדיו.
ואני חושבת שאת זקוקה ליכולת להשלים עם זה. להניח לעצמך להתאבל על מה שאיבדת, כי זה לגיטימי, אבל לא לנסות להחזיק את זה על מכונת הנשמה.
ואז... לפנות את הזמן והמרץ שמתבזבזים עכשיו על אנשים שלא ראויים להם, להפנות אותם לגדילה אישית ובניית חברויות חדשות-חדשות.
[u]אני מאוד נאמנה לחברים שלי ולאנשים שמסביבי ולכן לרוב לא מוותרת למרות שפשוט עייפתי ונמאס לי מהמרדף האינסופי הזה אחרי הכרה ואהבה ללא שיתוף פעולה מהצד השני אלא טיפטופים שמרגישים כעשיית טובה.[/u]
אני חושבת שזה משפט מפתח.
אם חברים עושים לך טובה בזה שנפגשים אתך, אז החברות איננה טובה אלא רעה.
אני מכירה את תחושת הרדיפה אחרי אנשים, כי אני עצמי נוטה להתחבר עם אנשים עסוקים, והרבה פעמים הם צוללים ונעלמים לתקופות ארוכות, ויש כאלה שאם לא אתקשר אליהם גם הם לא יתקשרו, ויש את אלה שעד שמצליחים להיפגש אתם צריך חמישה תיאומים, וגם זה מתבטל לעתים...
אבל יש הבדל מהותי בין החווייה שלי לשלך:
עם החברות האלה שלי, (אלה מהן שאני מתחזקת כבר שנים, לא אלה שנשרו) הסיבות לא להיפגש הן ממוקדות, ואחריהן, לפחות חלק מהפעמים, באה אופציה אחרת מצידן (עוד שבועיים / כשייגמר הסמסטר / כשחצי מהמשפחה שלי תחזור לביתה ותפסיק להתארח אצלנו בשקי שינה), וכשאנחנו כן נפגשות הן חמות ואוהבות, ואני מרגישה שכיף להן אתי, שהמפגש מתגמל אותן ושהן ישמחו להיפגש אתי שוב - רק לא מאוד בקרוב, כי הן עסוקות....
כלומר, יש הבחנה ברורה של "אני עסוקה ועמוסה ולא קל לתפוס אותי - אבל כשאני מצליחה להתפנות אני באמת ובתמים נהנית מחברתך".
ואני חושבת שאצלך לרוב זה לא ככה.
ואני שואלת את עצמי: אם כך, האם הנאמנות הזאת משרתת אותך בכלל?
למה לדבוק במה שאבוד? למה לא להניח לאנשים כאלה ולאבד אותם בשלב הרבה יותר מוקדם, ועם הרבה פחות כאבי לב חוזרים?
אם, כמו שאת מתארת, הם נפגשים אתך בתחושה של "נו, טוב, בסדר", אז המאמצים וה"נאמנות" פשוט לא שווים את זה.
[u]החברים הטובים של "פעם" חשובים לי ואני מזמן - לא חשובה להם, אם אני לא מתאמצת שומרת על קשר מתקשרת ושולחת הודעות כלום לא קורה..[/u]
גם זה איכשהו מזכיר לי את עצמי, איך שהייתי מנסה להיאחז במה שהיה פעם, ולא משלימה עם זה שהלוחות הטקטוניים זזו מתחתינו, שהאוניברסיטה נגמרה, שאנחנו כבר לא גרות באותה עיר, או ארץ, שאנשים הביאו ילדים לעולם, ושמה שאפשר אז קשר נהדר פשוט לא קיים יותר, ואי אפשר בלעדיו.
ואני חושבת שאת זקוקה ליכולת להשלים עם זה. להניח לעצמך להתאבל על מה שאיבדת, כי זה לגיטימי, אבל לא לנסות להחזיק את זה על מכונת הנשמה.
ואז... לפנות את הזמן והמרץ שמתבזבזים עכשיו על אנשים שלא ראויים להם, להפנות אותם לגדילה אישית ובניית חברויות חדשות-חדשות.