על ידי אחת* » 14 יולי 2008, 11:03
רציתי לומר לכול-כן המון המון תודה על הדף, ועל שאר דפי הלידה - ההכנה, הפחדים, האבא בלידה וכו'. אני קוראת את הפורומים האלה בעיון שוב ושוב במשך החודשים האחרונים, והם היו ההכנה ללידה שלי.
לפני ארבעה ימים, 11.7.08 ב-5:00 בבוקר ילדתי את היפהפיה שגרה איתנו עכשיו. הרבה בעזרתכן ידעתי: איפה ללדת, איך לקדם את הצירים, מתי להגיע לביה"ח ובאיזו רמת אסרטיביות, כשלצדי גבר שעבר על פרטי הפרטים של התהליך (כתבנו חמישה עמודים על "איך זה אמור להיות")) וחש מספיק מוכן ונחוש כדי לעזור גם בהתפתחות הלידה וגם בהתמודדות מול הצוות הרפואי, ואכן נוכחותו היתה הצלה.
הלידה היתה טבעית, ללא סטריפינג, פיטוצין (גם לא בשלב השליה), אפידורל, חיסונים, וכו' וכו'. כמובן שהציעו לי הכל.
עזבנו את ביה"ח 12 שעות אחרי הלידה. הייתי עוזבת הרבה קודם, אבל הגיעו המון מבקרים בהפתעה.
עברנו מסע הפחדות מאת רופא התינוקיה על חוסר האחריות שלנו, בליווי נבואות זעם שחורות, ואת האב המאושר אך הממוטט מעייפות זה די שבר, אבל התעקשתי.
באשר ללידה: חשתי מלאה באינפורמציה ו"מוכנה", למרות שלא עשיתי שום קורס או התייעצות אחרת. הראש עבד והכרחתי את עצמי, בתוך ערפילי הכאב לקדם את הלידה הלאה, לצאת מהג'קוזי ולשמור על תנועתיות... וזה עובד! פחות משעתיים וחצי מרגע שנכנסתי לחדר לידה (ראשונה) עם ירידת מים ופתיחה של שלוש וחצי. המיילדת שכמעט ולא נכחה, היתה כישלון, אך מכיוון שהיה לי כל כך הרבה ידע מוקדם, זה לא פגם יותר מדי וניהלתי בעצמי את העניינים.
אני חייבת לספר שהיא טענה שאני "בפתיחה של שבע" והורתה לי לא ללחוץ, אלא רק לנשום, בשעה שהייתי נתונה כבר עמוק בתוך צירי הלחץ והילדה חישבה להתפרץ החוצה. זה היה רגע מבלבל כי מכל המידע שאספתי הבנתי שמה שאני מרגישה אלה הם צירי הלחץ, אך הלא שיננתי קודם שזה אמור לקחת יותר זמן, ושיש רווח בין הצירים הקודמים לאלה של הלחץ, אז ניסיתי להקשיב למיילדת (למשך חצי דקה-דקה) אבל הגוף ניצח ופשוט הגיב לצירים. למזלי היא קראה למיילדת הראשית שהבינה ברגע את המצב. תוך כ-5 דקות הילדה היתה בחוץ.
אז זאת תרומתי הצנועה לדף, למרות שאני בטח לא הראשונה כאן שאומרת דברים ברוח הזאת , חשוב לי להוסיף את שלי ולהדגיש - אין כללים, והגוף שלך או של התינוק/ת שלך יכול שלא לציית לסטטיסטיקות, אז שוב: קודם כל להקשיב לו ואח"כ גם ...להאמין לו!
דבר נוסף: הלידה היא החוויה ה"מתוכננת" והמכוונת (פנימית ואדמיניסטרטיבית) הראשונה בחיי. לאחר שנים של לחיות את הרגע, וגם זה הרבה בהשראתכן. מעולם קודם לא התעניינתי בלידות (או בתכנון
) עשיתי את עצמי קשובה במשך שנים לסיפורי הלידה של החברות שלי, ופיהקתי דומם. ופתאם מצאתי את עצמי נערכת, מסמנת מטרות ומעלה רף ציפיות, ואף מדברת על כך בחופשיות עם כל המתעניין (רובם פשוט התפוצצו לי מצחוק בפנים, כשאמרתי שאלד בלי אפידורל, ולא מעט גם ניסו להסביר לי שאני מטורפת כי הרופאים מבינים יותר כי "הם למדו 7 שנים"... חחח)
התוצאה הסופית היתה תחושת עוצמה וסיפוק מהניהול עצמי שלי, שאולי עוד אקח עמי לשאר תחומי החיים.
שוב תודה, אני מרגישה שנתתן לי מתנה עצומה עם השיחות שלכן.
רציתי לומר לכול-כן המון המון תודה על הדף, ועל שאר דפי הלידה - ההכנה, הפחדים, האבא בלידה וכו'. אני קוראת את הפורומים האלה בעיון שוב ושוב במשך החודשים האחרונים, והם היו ההכנה ללידה שלי.
לפני ארבעה ימים, 11.7.08 ב-5:00 בבוקר ילדתי את היפהפיה שגרה איתנו עכשיו. הרבה בעזרתכן ידעתי: איפה ללדת, איך לקדם את הצירים, מתי להגיע לביה"ח ובאיזו רמת אסרטיביות, כשלצדי גבר שעבר על פרטי הפרטים של התהליך (כתבנו חמישה עמודים על "איך זה אמור להיות")) וחש מספיק מוכן ונחוש כדי לעזור גם בהתפתחות הלידה וגם בהתמודדות מול הצוות הרפואי, ואכן נוכחותו היתה הצלה.
הלידה היתה טבעית, ללא סטריפינג, פיטוצין (גם לא בשלב השליה), אפידורל, חיסונים, וכו' וכו'. כמובן שהציעו לי הכל.
עזבנו את ביה"ח 12 שעות אחרי הלידה. הייתי עוזבת הרבה קודם, אבל הגיעו המון מבקרים בהפתעה.
עברנו מסע הפחדות מאת רופא התינוקיה על חוסר האחריות שלנו, בליווי נבואות זעם שחורות, ואת האב המאושר אך הממוטט מעייפות זה די שבר, אבל התעקשתי.
באשר ללידה: חשתי מלאה באינפורמציה ו"מוכנה", למרות שלא עשיתי שום קורס או התייעצות אחרת. הראש עבד והכרחתי את עצמי, בתוך ערפילי הכאב לקדם את הלידה הלאה, לצאת מהג'קוזי ולשמור על תנועתיות... וזה עובד! פחות משעתיים וחצי מרגע שנכנסתי לחדר לידה (ראשונה) עם ירידת מים ופתיחה של שלוש וחצי. המיילדת שכמעט ולא נכחה, היתה כישלון, אך מכיוון שהיה לי כל כך הרבה ידע מוקדם, זה לא פגם יותר מדי וניהלתי בעצמי את העניינים.
אני חייבת לספר שהיא טענה שאני "בפתיחה של שבע" והורתה לי לא ללחוץ, אלא רק לנשום, בשעה שהייתי נתונה כבר עמוק בתוך צירי הלחץ והילדה חישבה להתפרץ החוצה. זה היה רגע מבלבל כי מכל המידע שאספתי הבנתי שמה שאני מרגישה אלה הם צירי הלחץ, אך הלא שיננתי קודם שזה אמור לקחת יותר זמן, ושיש רווח בין הצירים הקודמים לאלה של הלחץ, אז ניסיתי להקשיב למיילדת (למשך חצי דקה-דקה) אבל הגוף ניצח ופשוט הגיב לצירים. למזלי היא קראה למיילדת הראשית שהבינה ברגע את המצב. תוך כ-5 דקות הילדה היתה בחוץ.
אז זאת תרומתי הצנועה לדף, למרות שאני בטח לא הראשונה כאן שאומרת דברים ברוח הזאת , חשוב לי להוסיף את שלי ולהדגיש - אין כללים, והגוף שלך או של התינוק/ת שלך יכול שלא לציית לסטטיסטיקות, אז שוב: קודם כל להקשיב לו ואח"כ גם ...להאמין לו!
דבר נוסף: הלידה היא החוויה ה"מתוכננת" והמכוונת (פנימית ואדמיניסטרטיבית) הראשונה בחיי. לאחר שנים של לחיות את הרגע, וגם זה הרבה בהשראתכן. מעולם קודם לא התעניינתי בלידות (או בתכנון :-)) עשיתי את עצמי קשובה במשך שנים לסיפורי הלידה של החברות שלי, ופיהקתי דומם. ופתאם מצאתי את עצמי נערכת, מסמנת מטרות ומעלה רף ציפיות, ואף מדברת על כך בחופשיות עם כל המתעניין (רובם פשוט התפוצצו לי מצחוק בפנים, כשאמרתי שאלד בלי אפידורל, ולא מעט גם ניסו להסביר לי שאני מטורפת כי הרופאים מבינים יותר כי "הם למדו 7 שנים"... חחח)
התוצאה הסופית היתה תחושת עוצמה וסיפוק מהניהול עצמי שלי, שאולי עוד אקח עמי לשאר תחומי החיים.
שוב תודה, אני מרגישה שנתתן לי מתנה עצומה עם השיחות שלכן.