על ידי עגור_לבן* » 24 מאי 2014, 17:38
לידה רביעית ואחרונה
שבוע 39 וחצי, שבת בבוקר, יום יפה. מרגישה כאבי מחזור קלים, מתזמנת, לא סדיר, לא כואב, אבל משהו מתחיל. המיילדת שלי, ברברה, נמצאת עם ביתה בצפון, בלידה שהקדימה, אז היא מחוץ לתמונה. מסמסת לשרהל'ה, המיילדת המחליפה שגרה במרחק שעתיים ממני, מעדכנת במעט שיש לעדכן ואנחנו קובעות לדבר בקרוב, כשיתקדם משהו.
אחרי חצי שעה, מתיישבים לאכול יחד ארוחת בוקר, ופתאום ירידת מים בשטף. רצה למקלחת שם אני מגלה שהמים מאוד מקוניאליים. מסתמסת עם ברברה ושרהל'ה. כבר ברור לי שזו לא תהיה לידת בית. שרהל'ה מוכנה לבוא, אבל אני לא מוכנה לחשוב על זה בכלל. נוסעים לבית חולים. כל הדרך אני מנסה להרגיש תנועות אך ללא הצלחה. נזכרת שבערב הקודם העובר התנועע המון, בצורה לא רגילה. התנועות המרובות ביחד עם חוסר התנועות הנוכחי, ביחד עם המים המקוניאליים יוצרים לי בראש תמונה מאוד לא טובה. אסף נוהג כאילו יצא מסרט מירוץ. מנסה לשמור על אופטימיות אבל זה מאוד קשה.
מגיעים לבית החולים, לאן הולכים? איפה מחלקת יולדות? כף רגלי מעולם לא דרכה שם...
מוצאים את דרכנו למיון יולדות. מקבלת את פנינו מישהי מאוד נחמדה, מנסה להרגיע. באמת משתדלת, אבל לא שוכחת לשאול: "איך את יודעת שהמים מקוניאליים?" נו באמת, לידה רביעית, אחרי 3 לידות בית? אמנם אני לא אשת מקצוע אבל משהו אני יודעת על לידות, את לא חושבת? אז זהו שלא. זה משהו שחזר שוב ושוב בכל התהליך, התחושה שכל הצוות בטוח שמכיוון שלא למדתי רפואה או סיעוד, אין לי ולא יכול להיות לי שמץ של מושג מה קורה.
הצעתי להראות לה את הפד, שתתרשם בעצמה, אבל קודם מוניטור. יש דופק טוב (אנחת רווחה). אחרי עוד מלא שאלות ותחקורים עוברת למחלקת יולדות.
נותנים לי חדר ומיד אני מבקשת להתקלח (המים המקוניאליים ממשיכים לזרום ואני מרגישה איכס), אבל אין מקלחת. מתברר לי שמקלחת יש רק בחדר אחד במחלקה, בחדר הטבעי, והוא תפוס כרגע. רגע של דכאון, לא יודעת מה לעשות. אין מצב שאני יולדת בלי מקלחת, לפחות זה. חושבת אפילו להשתחרר ולנסוע לבי"ח אחר. לאחר כמה דקות המילדת שקיבלה אותי מבררת על החדר ומסתבר שיש בו מישהי בהתאוששות, ושאני אוכל ללדת בו. עוד אנחת רווחה. נכנסת מהר למקלחת. עוד אנחת רווחה.
טוב, אחרי המקלחת הכל נראה הרבה יותר טוב, עכשיו רק צריך ללדת. אבל אין לי צירים, הכל נפסק.
מנסים להביא צירים בכל מיני דרכים. רפלקסולוגיה, שעבדה מצויין בלידות הקודמות, לא מזיזה לי הפעם. נקודות לחיצה, עיסוי פטמות - כנ"ל. כלום לא עוזר. במקרה הטוב צירון קטן פה ושם אבל שום דבר לא מתפתח. ברקע הדרישה של המיילדת למוניטור רציף בגלל המים המקוניאליים, ואני מתחברת, אבל מדי פעם מתנתקת, כדי להתקלח שוב ולהתהלך. בכל ניתוק עצמאי שכזה, נכנסת המיילדת ומעירה. אני מרגישה כמו אריה בכלוב. בא לי לברוח משם. אני לא יכולה ללדת ככה! אני אומרת את זה למיילדת והיא מנסה להניח לי לנפשי, אבל הפרוטוקולים והרופאה האחראית נושפים בעורפה.
כך עוברות כמה שעות, בניסיונות שלנו להשיג צירים אבל ללא הצלחה. בשש בערב הרפואה נכנסת ומציעה פיטוצין. אני בדילמה רצינית. כל מה שאני יודעת על פיטוצין זה שזה עושה צירים מאוד כואבים ומאוד בפתאומיות ואני ממש לא מוכנה לחשוב על אפידורל. אני יודעת שצריך לקדם את הלידה, אבל האם אוכל לשאת את הכאב? האם זה יכאב יותר מצירים רגילים? איך אתמודד?
מסתמסת עם ברברה ומתייעצת. מסתבר שגם היא בביה"ח זיו, עם ביתה, בלידה עם ירידת מים ללא צירים. אירוני. ברברה מרגיעה אותי שאני אוכל להתמודד עם מה שיביא הפיטוצין. אני הרבה יותר רגועה עכשיו, מיחלת שהלידה תתקדם כבר, מסכימה לפיטוצין.
מתחילים במוניטור רגיל חצי שעה לפני מתן פיטוצין. השעה כבר שמונה בערב. הפיטוצין בקצב 5, איטי מאוד, צירים חלשים ורחוקים. אחרי שעה אני צריכה לשירותים. מבקשת ללכת רגע להתפנות. אומרים לי תעשי בסיר. מה פתאום בסיר קרטון הזה?! מנתקים. אחרי השירותים מסתבר לי ששוב צריך חצי שעה מוניטור ללא פיטוצין. זה הפרוטוקול. איזה דיכאון. אחרי חצי שעה (שבה נעלמו לי לגמרי הצירים) שוב מתחילים במינון נמוך של פיטוצין, אחרי שעה ללא התקדמות מעניינת, מעלים את המינון ל10 מתחילים צירים טובים, סוף סוף. אחרי כמה זמן מתברר שלעובר יש האטות דופק בזמן צירים. מנתקים פיטוצין, שעה מוניטור במנוחה, שהעובר יתאושש קצת.
אני עייפה מאוד, נמצאת בחדר הלידה מעשר בבוקר וללא מנוחה אמיתית. בשעה הזו, אני מנסה לנוח קצת, לאגור כוחות. יש מדי פעם צירים פה ושם, אבל לא סדירים, ואני לא מצליחה לנוח. אסף ישן בכורסא ואני מקנאה בו.
בין לבין כבר שתיים לפנות בוקר, מתחילים שוב פיטוצין, מינון 5, מתחילים שוב הצירים הסדירים והמיילדת מציעה להעלות ל7. זה המינון שלי, הצירים טובים והעובר בסדר. סוף סוף לידה פעילה. אסף נכנס לתפקיד. עם כל ציר הוא מחזיק ומעסה. עוזר לי לעבור את הציר כי אני כבר גמורה. בין הצירים אני מנמנמת, אפילו שהם מאוד תדירים, כל דקה בערך. אני מותשת. אין לי מושג איך אני סוחבת עוד, כל מה שאני רוצה זה לישון. רק בזכות התמיכה האינטנסיבית של אסף אני מצליחה איכשהו לצלוח את זה. הוא כל הזמן שם, מעודד, מחזק. את הצירים אני מעבירה על הכדור, אבל בגלל כל החוטים של המוניטור ושל האינפוזיה אני יכולה לזוז בשטח של מטר על מטר.
בסביבות שבע בבוקר, החלפת משמרת. נכנסת אחות, רואה שאנחנו עם עצמנו ויוצאת. אסף מזהה שהלידה קרובה ומציע לי לעלות על המיטה לעמידת שש. עומדת על הברכיים ונשענת על ראש המיטה. מבקשת מאסף שיכסה לי את הגב בסדין. אני בצירי לחץ, נושמת ונושפת, מצליחה לשמור על טונים נמוכים. שוב נכנסת המיילדת, מציגה את עצמה ואין לה מושג שאני בצירי לחץ. אני אומרת לה שאני לא יכולה לדבר עכשיו (היא לא מבינה את זה בעצמה) והיא מניחה לי, אבל נשארת בחדר, מקלידה משהו במחשב. המוניטור כל הזמן נופל לי ואסף מנסה להחזיק אותו במקום כדי שלא יבואו לבדוק אותנו ולהפריע. הוא לא מבין שאין קליטה כי העובר כבר נמוך מדיי. אני כל כך שקטה שהוא אפילו לא קולט שאני תיכף יולדת.
אני מייחלת שהמיילדת תצא מהחדר, אבל זה לא קורה.
אחרי כמה שניות (היו בערך חמישה צירי לחץ) הראש בחוץ, ולא אסף ולא המיילדת מודעים לזה. אני לוחשת לאסף בשקט "תעזוב את המוניטור, הראש בחוץ" והוא עונה, נדהם "הראש בחוץ?!" בקול רם. המיילדת נלחצת "מה בחוץ?!" ומתחיל מאבק שבו אני מזהירה אותה שלא תיגע, שאני מוציאה, ורק אני נוגעת בתינוק, והיא אומרת "אבל צריך להוציא אותו" ואני מרגיעה אותה שהוא תיכף יוצא. כעבור זמן קצר הגוף יוצא ואני מרימה אותו ומתיישבת. 16/2 שבע וחצי בבוקר.
הוא מושלם וישן. ישן לגמרי. אני משפשפת אותו, הוא נושם אבל לא בוכה. אנחנו מחכים לבכי והמיילדת לחוצה לידי, נושפת בעורפי, רוצה לקחת אותו ואני לא מוכנה שתחתוך את חבל הטבור לפני שמפסיק לפעום. אני ממש מתווכחת איתה ולא מוכנה, והיא לחוצה מאוד. אומרת שחייבת לעשות לו סקשיין, אני מסכימה שתביא את המכשיר אליי אבל היא אומרת שאי אפשר, חייבים בעמדה, זה לא נייד. ואז היא פשוט חותכת את החבל, בניגוד להסכמתי, וחוטפת לי את התינוק מהידיים. פשוט חוטפת אותו, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. זה החלק הכי קשה בכל הלידה.
עד היום זה מלווה אותי. ולא משנה שהוא חזר לזרועותיי אחרי פחות מדקה. הידיעה שהוא היה לגמרי בסדר (ואין לי צל של ספק בזה), ורק בגלל שהמיילדת פחדה על הראש שלה, והייתה לחוצה לעמוד בפרוטוקול, מטריפה אותי. לחטוף כך תינוק מהידיים של אמו, בלי לתת עוד כמה רגעים, בלי לחשוב אולי יש דרך אחרת... מזעזע בעיניי.
וזהו בעצם. מקלחת זריזה. בונדינג שעה עור לעור, הנקה ראשונה שלווה ונעימה ומהר למחלקת תינוקות לבדיקה ושחרור מהיר. הליך השחרור המזורז ארך "רק" 4 שעות, ובצהריים כבר היינו בבית.
לא החוויה שהייתי רוצה שתהיה לי בלידה האחרונה, אבל למזלי היו לי 3 לידות מדהימות שבזכותן גם עברתי את הלידה הרביעית באופן טבעי עד כמה שאפשר.
לידה רביעית ואחרונה
שבוע 39 וחצי, שבת בבוקר, יום יפה. מרגישה כאבי מחזור קלים, מתזמנת, לא סדיר, לא כואב, אבל משהו מתחיל. המיילדת שלי, ברברה, נמצאת עם ביתה בצפון, בלידה שהקדימה, אז היא מחוץ לתמונה. מסמסת לשרהל'ה, המיילדת המחליפה שגרה במרחק שעתיים ממני, מעדכנת במעט שיש לעדכן ואנחנו קובעות לדבר בקרוב, כשיתקדם משהו.
אחרי חצי שעה, מתיישבים לאכול יחד ארוחת בוקר, ופתאום ירידת מים בשטף. רצה למקלחת שם אני מגלה שהמים מאוד מקוניאליים. מסתמסת עם ברברה ושרהל'ה. כבר ברור לי שזו לא תהיה לידת בית. שרהל'ה מוכנה לבוא, אבל אני לא מוכנה לחשוב על זה בכלל. נוסעים לבית חולים. כל הדרך אני מנסה להרגיש תנועות אך ללא הצלחה. נזכרת שבערב הקודם העובר התנועע המון, בצורה לא רגילה. התנועות המרובות ביחד עם חוסר התנועות הנוכחי, ביחד עם המים המקוניאליים יוצרים לי בראש תמונה מאוד לא טובה. אסף נוהג כאילו יצא מסרט מירוץ. מנסה לשמור על אופטימיות אבל זה מאוד קשה.
מגיעים לבית החולים, לאן הולכים? איפה מחלקת יולדות? כף רגלי מעולם לא דרכה שם...
מוצאים את דרכנו למיון יולדות. מקבלת את פנינו מישהי מאוד נחמדה, מנסה להרגיע. באמת משתדלת, אבל לא שוכחת לשאול: "איך את יודעת שהמים מקוניאליים?" נו באמת, לידה רביעית, אחרי 3 לידות בית? אמנם אני לא אשת מקצוע אבל משהו אני יודעת על לידות, את לא חושבת? אז זהו שלא. זה משהו שחזר שוב ושוב בכל התהליך, התחושה שכל הצוות בטוח שמכיוון שלא למדתי רפואה או סיעוד, אין לי ולא יכול להיות לי שמץ של מושג מה קורה.
הצעתי להראות לה את הפד, שתתרשם בעצמה, אבל קודם מוניטור. יש דופק טוב (אנחת רווחה). אחרי עוד מלא שאלות ותחקורים עוברת למחלקת יולדות.
נותנים לי חדר ומיד אני מבקשת להתקלח (המים המקוניאליים ממשיכים לזרום ואני מרגישה איכס), אבל אין מקלחת. מתברר לי שמקלחת יש רק בחדר אחד במחלקה, בחדר הטבעי, והוא תפוס כרגע. רגע של דכאון, לא יודעת מה לעשות. אין מצב שאני יולדת בלי מקלחת, לפחות זה. חושבת אפילו להשתחרר ולנסוע לבי"ח אחר. לאחר כמה דקות המילדת שקיבלה אותי מבררת על החדר ומסתבר שיש בו מישהי בהתאוששות, ושאני אוכל ללדת בו. עוד אנחת רווחה. נכנסת מהר למקלחת. עוד אנחת רווחה.
טוב, אחרי המקלחת הכל נראה הרבה יותר טוב, עכשיו רק צריך ללדת. אבל אין לי צירים, הכל נפסק.
מנסים להביא צירים בכל מיני דרכים. רפלקסולוגיה, שעבדה מצויין בלידות הקודמות, לא מזיזה לי הפעם. נקודות לחיצה, עיסוי פטמות - כנ"ל. כלום לא עוזר. במקרה הטוב צירון קטן פה ושם אבל שום דבר לא מתפתח. ברקע הדרישה של המיילדת למוניטור רציף בגלל המים המקוניאליים, ואני מתחברת, אבל מדי פעם מתנתקת, כדי להתקלח שוב ולהתהלך. בכל ניתוק עצמאי שכזה, נכנסת המיילדת ומעירה. אני מרגישה כמו אריה בכלוב. בא לי לברוח משם. אני לא יכולה ללדת ככה! אני אומרת את זה למיילדת והיא מנסה להניח לי לנפשי, אבל הפרוטוקולים והרופאה האחראית נושפים בעורפה.
כך עוברות כמה שעות, בניסיונות שלנו להשיג צירים אבל ללא הצלחה. בשש בערב הרפואה נכנסת ומציעה פיטוצין. אני בדילמה רצינית. כל מה שאני יודעת על פיטוצין זה שזה עושה צירים מאוד כואבים ומאוד בפתאומיות ואני ממש לא מוכנה לחשוב על אפידורל. אני יודעת שצריך לקדם את הלידה, אבל האם אוכל לשאת את הכאב? האם זה יכאב יותר מצירים רגילים? איך אתמודד?
מסתמסת עם ברברה ומתייעצת. מסתבר שגם היא בביה"ח זיו, עם ביתה, בלידה עם ירידת מים ללא צירים. אירוני. ברברה מרגיעה אותי שאני אוכל להתמודד עם מה שיביא הפיטוצין. אני הרבה יותר רגועה עכשיו, מיחלת שהלידה תתקדם כבר, מסכימה לפיטוצין.
מתחילים במוניטור רגיל חצי שעה לפני מתן פיטוצין. השעה כבר שמונה בערב. הפיטוצין בקצב 5, איטי מאוד, צירים חלשים ורחוקים. אחרי שעה אני צריכה לשירותים. מבקשת ללכת רגע להתפנות. אומרים לי תעשי בסיר. מה פתאום בסיר קרטון הזה?! מנתקים. אחרי השירותים מסתבר לי ששוב צריך חצי שעה מוניטור ללא פיטוצין. זה הפרוטוקול. איזה דיכאון. אחרי חצי שעה (שבה נעלמו לי לגמרי הצירים) שוב מתחילים במינון נמוך של פיטוצין, אחרי שעה ללא התקדמות מעניינת, מעלים את המינון ל10 מתחילים צירים טובים, סוף סוף. אחרי כמה זמן מתברר שלעובר יש האטות דופק בזמן צירים. מנתקים פיטוצין, שעה מוניטור במנוחה, שהעובר יתאושש קצת.
אני עייפה מאוד, נמצאת בחדר הלידה מעשר בבוקר וללא מנוחה אמיתית. בשעה הזו, אני מנסה לנוח קצת, לאגור כוחות. יש מדי פעם צירים פה ושם, אבל לא סדירים, ואני לא מצליחה לנוח. אסף ישן בכורסא ואני מקנאה בו.
בין לבין כבר שתיים לפנות בוקר, מתחילים שוב פיטוצין, מינון 5, מתחילים שוב הצירים הסדירים והמיילדת מציעה להעלות ל7. זה המינון שלי, הצירים טובים והעובר בסדר. סוף סוף לידה פעילה. אסף נכנס לתפקיד. עם כל ציר הוא מחזיק ומעסה. עוזר לי לעבור את הציר כי אני כבר גמורה. בין הצירים אני מנמנמת, אפילו שהם מאוד תדירים, כל דקה בערך. אני מותשת. אין לי מושג איך אני סוחבת עוד, כל מה שאני רוצה זה לישון. רק בזכות התמיכה האינטנסיבית של אסף אני מצליחה איכשהו לצלוח את זה. הוא כל הזמן שם, מעודד, מחזק. את הצירים אני מעבירה על הכדור, אבל בגלל כל החוטים של המוניטור ושל האינפוזיה אני יכולה לזוז בשטח של מטר על מטר.
בסביבות שבע בבוקר, החלפת משמרת. נכנסת אחות, רואה שאנחנו עם עצמנו ויוצאת. אסף מזהה שהלידה קרובה ומציע לי לעלות על המיטה לעמידת שש. עומדת על הברכיים ונשענת על ראש המיטה. מבקשת מאסף שיכסה לי את הגב בסדין. אני בצירי לחץ, נושמת ונושפת, מצליחה לשמור על טונים נמוכים. שוב נכנסת המיילדת, מציגה את עצמה ואין לה מושג שאני בצירי לחץ. אני אומרת לה שאני לא יכולה לדבר עכשיו (היא לא מבינה את זה בעצמה) והיא מניחה לי, אבל נשארת בחדר, מקלידה משהו במחשב. המוניטור כל הזמן נופל לי ואסף מנסה להחזיק אותו במקום כדי שלא יבואו לבדוק אותנו ולהפריע. הוא לא מבין שאין קליטה כי העובר כבר נמוך מדיי. אני כל כך שקטה שהוא אפילו לא קולט שאני תיכף יולדת.
אני מייחלת שהמיילדת תצא מהחדר, אבל זה לא קורה.
אחרי כמה שניות (היו בערך חמישה צירי לחץ) הראש בחוץ, ולא אסף ולא המיילדת מודעים לזה. אני לוחשת לאסף בשקט "תעזוב את המוניטור, הראש בחוץ" והוא עונה, נדהם "הראש בחוץ?!" בקול רם. המיילדת נלחצת "מה בחוץ?!" ומתחיל מאבק שבו אני מזהירה אותה שלא תיגע, שאני מוציאה, ורק אני נוגעת בתינוק, והיא אומרת "אבל צריך להוציא אותו" ואני מרגיעה אותה שהוא תיכף יוצא. כעבור זמן קצר הגוף יוצא ואני מרימה אותו ומתיישבת. 16/2 שבע וחצי בבוקר.
הוא מושלם וישן. ישן לגמרי. אני משפשפת אותו, הוא נושם אבל לא בוכה. אנחנו מחכים לבכי והמיילדת לחוצה לידי, נושפת בעורפי, רוצה לקחת אותו ואני לא מוכנה שתחתוך את חבל הטבור לפני שמפסיק לפעום. אני ממש מתווכחת איתה ולא מוכנה, והיא לחוצה מאוד. אומרת שחייבת לעשות לו סקשיין, אני מסכימה שתביא את המכשיר אליי אבל היא אומרת שאי אפשר, חייבים בעמדה, זה לא נייד. ואז היא פשוט חותכת את החבל, בניגוד להסכמתי, וחוטפת לי את התינוק מהידיים. פשוט חוטפת אותו, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. זה החלק הכי קשה בכל הלידה.
עד היום זה מלווה אותי. ולא משנה שהוא חזר לזרועותיי אחרי פחות מדקה. הידיעה שהוא היה לגמרי בסדר (ואין לי צל של ספק בזה), ורק בגלל שהמיילדת פחדה על הראש שלה, והייתה לחוצה לעמוד בפרוטוקול, מטריפה אותי. לחטוף כך תינוק מהידיים של אמו, בלי לתת עוד כמה רגעים, בלי לחשוב אולי יש דרך אחרת... מזעזע בעיניי.
וזהו בעצם. מקלחת זריזה. בונדינג שעה עור לעור, הנקה ראשונה שלווה ונעימה ומהר למחלקת תינוקות לבדיקה ושחרור מהיר. הליך השחרור המזורז ארך "רק" 4 שעות, ובצהריים כבר היינו בבית.
לא החוויה שהייתי רוצה שתהיה לי בלידה האחרונה, אבל למזלי היו לי 3 לידות מדהימות שבזכותן גם עברתי את הלידה הרביעית באופן טבעי עד כמה שאפשר.