איזה כיף להזדהות פה!
לא מזמן היו לנו כרטיסים לגיחת סופשבוע בטורקיה. כשהתחלתי לארוז לנסיעה כבר לא יכולתי לשאת את המתח ואת החרדה, פרצתי בבכי והתקשרתי ליקירי להודיע שאני לא מסוגלת לעשות את זה. הייתי מוכנה לספוג את הכעס והאכזבה שלו ואת הריב שיהיה לנו מההברזה שלי ורק לא לעלות לאוויר...
(שבועיים אחר-כך היה הפיגוע בבית-הכנסת בטורקיה)
לקראת הטיסה הקרובה הפעם החלטתי להיכנס ל'הרפתקה' הזו יותר באומץ, תוך התבוננות מעמיקה על כל צעד ושעל, המצאתי לי סדנא פרטית
שבמהלכה התבהרו לי כמה דברים ודפוסי חשיבה שהקלו עלי קצת:
קודם כל, ברור לי שמדובר בפחד מוות.
למות בתאונת דרכים בכביש נתפש בנפשי כמשהו יותר 'סימפטי' מאשר למות מהתרסקות מטוס.
אז אם כבר למות מהאוויר אז לפחות שנהיה כולנו ביחד (הידיעה שהילדים נוסעים איתנו הקלה עלי מאוד)
וגם, אם כבר למות בטיסה אז לפחות לעשות את זה עם קברניט ישראלי - אז בחרנו לטוס אל-על.
(מאוד הקל עלי !)
שמתי תמצית COOL (רסקיו) בכיס (לא השתמשתי).
ואז החלטתי שאם אני כבר 'כל-כך קרובה למוות' אז הבה נביט לו בעיניים....
הצטיידתי בשתי מצלמות וצילמתי והסרטתי בלי הפסקה כל רגע מההמראה והנחיתה- וזה עזר! (בפעמים הקודמות ברגע שהמנועים היו מתחילים 'ללחוץ' הייתי מתחילה לדמוע ללא שליטה...)
כשהוא המשיך להגביה הפסקתי לצלם וברכתי, את הטייס בעיקר- שירגיש טוב, שיקבל הכוונה טובה, שתצלח דרכו....גם זה עזר.
ואז ירדו מהתקרה מסכי הטלויזיה והוקרן סרט קולנוע נפלא: "למצוא את ארץ לעולם לא" - עזר מאוד מאוד! (וגם אכלנו אוכל טוב תוך כדי).
כשנגמר הסרט כבר היינו בדרך לנחיתה.
ברגעים ה'מתים' כל הזמן יכולתי לבחון את מידת ה
אמונה שבי. תרגילי מודעות און-ליין, און-אייר....מאוד עזר.
נדמה לי שהצלחתי לרכך במידה רבה את נוקשות האימה והפחד שחוויתי קודם
(אצטרך לבדוק את זה בהזדמנות הבאה....)
אבל יחד עם זה התבהרה בי גם הידיעה ש
נסיעות למרחקים ארוכים מידי, במהירות רבה מידי ובזמן קצר מידי בהחלט לא נחוצות לי.
לא ברור לי למה עלי לעלות כל-כך גבוה, לנסוע כל-כך רחוק, ולשלם כל-כך הרבה, בשעה שהכל נמצא כאן מתחת לאקליפטוס שלי. ומה שעולה בי הכי חזק בעקבות הנסיעה הזו היא המחשבה שהפשטות פשוט פשטה בי....
מעבר לארמונות המרהיבים, הנהרות, הנופים, ויצירות האומנות של הונגריה ואוסטריה אהבתי יותר מכל את טיול הבוקר על האופניים עם ג'וניור דרך יער האלונים, אל העמק ועד הכפר ההונגרי השכן.