על ידי אנונימי » 16 נובמבר 2013, 12:23
עכשיו אני בבית של ההורים, למנוחה קצרה. עכשיו כשאני פה, ויש לי שפע של זמן ומרחב לעצמי, אני מבינה כמה קשה לי בחיים שלי בקיבוץ, להיות ללא הפוגה בהתמודדות הזאת, בהתחככות הבלתי פוסקת עם הגבולות שלי, במתח בין הרצון לקרבה לבין הרצון לעצמאות ואוטונומיה. ואיך במיוחד כשחיים בקהילה הדברים האלה אף פעם לא פשוטים, וכמה קשה להרגיש שיש משהו שהוא שלי, שאף אחד לא יכול לקחת ממני.
לפעמים אני מתעוררת מוקדם בבוקר, עירומה במיטה, ומסתכלת על הגוף שלי ואומרת לעצמי "הגוף שלי הוא שלי, הוא לא שלו, הוא לא יכול לקחת אותו ממני". כי איכשהו מבפנים מרגיש לי שמי ששוכב איתי, יש לו איזו בעלות על הגוף שלי. ואני צריכה להגיד את זה לעצמי על הרבה דברים. ההבנה הזו, שאני שלי, שאף אחד לא יכול לקחת ממני אותי, אפילו שככה זה מרגיש, שכש"לוקחים" לי את הזמן, את תשומת הלב, את הרגש והמחשבה, לוקחים אותי, ובעצם מה זה הלוקחים האלה, מי אלה?
צפוף לי, צפוף לי, אבל כשאני לבד אז ריק לי, לא מצליחה למצוא את האיזון.
הולכת עם האמירה שלך הרבה במהלך השבועות האלה (מול הבחור, לא מול ההורים שלי, כי ההורים שלי באמת אוהבים אותי כמו שאני וללא תנאי, תודה לאל). כשקראתי את ההצעה לראשונה הרגשתי הקלה. כאילו יש לי איזה נשק סודי. ויחד עם זה.. מין חמיצות, או סתירה, או אמירה "זה לא נכון!" כשאני מדמיינת את עצמי אומרת את זה לבחור, אני מחכה שהוא יצחק לי בפרצוף, אפילו שאני יודעת שהוא בעצם לא כזה.
כמה פעמים תפסתי את עצמי אומרת לי בראש משפטים כמו "כשאהיה כזו" "כשאשתפר, כשאצא מזה" במצבים של קושי, "כשאהיה שמחה יותר, כשאהיה באני הטוב שלי" ואז עניתי לעצמי "אני לא צריכה להיות מושלמת, אני מספיק טובה כמו שאני כרגע". מצד אחד זו הקלה, ומצד שני יש בי כיווץ, מקום שלא מאמין לזה. אני רוצה להיות במיטבי, כל הזמן. הידיעה שיש בי את המיטב הזה גורמת לי להתאכזב מכך שרוב הזמן אני לא במיטבי. רוב הזמן אני לא פוגשת את מי שאני מסוגלת להיות. אני שואלת את עצמי איפה זה מתחבא, ומה אני עושה לא בסדר, שאני לא נמצאת שם. יש בי את זה! אז איך זה שהדרך חסומה? אני חוסמת אותה? ואז מתחילים רגשות האשמה, והתסכול, והפחד שכל החיים זה יהיה ככה, שאתבוסס ברפש של עצמי.
לפני כמה ימים הייתי כל היום במבט השופט והמחליש הזה, עם המון רעש בראש. בצהריים הלכתי לישון וחלמתי חלום, על הבחור - זה היה בדיוק הוא, אותו מראה, אותו מבט, אותה צורת הליכה. ראיתי לו בעיקר את הגב, ובחלום הוא לא אמר לי כלום אבל הנוכחות שלו היתה מאד חזקה. ובכל זאת ברגע שהתעוררתי היה ברור לי שהאיש בחלום - זה לא הגבר האמיתי שאני מכירה. שזה גבר אחר, גבר-מפלצת, שמפחיד אותי ומלווה אותי לכל מקום.
יצאתי החוצה למקום שקט והסתכלתי בירח וחשבתי - בחלום הוא לא דיבר אבל מה הוא רצה להגיד לי? ועניתי לעצמי, בקול רם, "את לא מספיק אישה, את רק ילדה קטנה," וחזרתי על זה כמה פעמים, והתחלתי לבכות, ממש לבכות, והמשכתי "את לא מספיק טובה בשבילי," ועוד כל מיני דברים כאלה, שכאילו באו מהבטן, לא מהמחשבה. ואז אחרי שבכיתי המון עניתי לו, ואמרתי לו, "אני כן מספיק טובה, אני יותר ממספיק טובה, אני מדהימה" ושהוא לא היה מספיק גבר, הוא היה ילד, כי הוא לא ראה מטר מעבר לזין שלו, אם הוא היה גבר אמיתי הוא היה גורם לי להרגיש יפהפיה ונהדרת, ובמקום זה הוא גרם לי להרגיש כל-כך חסרת ביטחון. אמרתי לו "הייתי כל-כך עירומה מולך, לא ראית כמה אני צריכה את האישור שלך, את זה שתגיד שאתה אוהב את הגוף שלי, שנעים לך איתי?" ואמרתי לו כמה הוא הכאיב לי, ואיך כבר שנה אני מסתובבת עם הכאב הזה.
ובסוף אמרתי לו שאני דורשת ממנו שילך, שאני לא מוכנה שיהיה פה יותר, והרגשתי את האלימות שיש בדמות הזאת, ואמרתי לו, אני לא מוכנה שתרביץ לי יותר, תלך מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים. ודמיינתי אותו הולך בשביל עד שהוא נעלם. ואמרתי "זהו, הוא הלך ומעכשיו יהיו לך רק גברים שאוהבים אותך".
מאז השיחה הזו אני מרגישה יותר בטוחה בעצמי. אני מרגישה שהנוכחות הזו באמת נחלשה. עם הבחור האמיתי קורית התקרבות נעימה ומרגשת (וגם מפחידה).
אולי גם שאני פחות תלויה בו, ובמחשבות שלו עלי.
בכל זאת רוב הזמן קשה לי ואני רואה שאני לא סולחת לעצמי על זה שכ"כ קשה לי. "כמה יכול להיות קשה? מתי כבר תהיי שמחה? למה את לא לוקחת דברים בקלות?"
עונה: "אולי לא קל לי אבל אני לומדת משהו חשוב, וזה טוב שאני לא בורחת ממנו."
אבל: "כל הזמן את לומדת, ואף פעם לא מגיעה. יש לך כל-כך הרבה ללמוד, שזה אף פעם לא יגמר. מתי תוכלי פשוט לחיות? זה תמיד יהיה ככה? תמיד יהיה כל-כך כל-כך קשה?"
והמרגיעון אומר: "קירבה ללא קרב".
עכשיו אני בבית של ההורים, למנוחה קצרה. עכשיו כשאני פה, ויש לי שפע של זמן ומרחב לעצמי, אני מבינה כמה קשה לי בחיים שלי בקיבוץ, להיות ללא הפוגה בהתמודדות הזאת, בהתחככות הבלתי פוסקת עם הגבולות שלי, במתח בין הרצון לקרבה לבין הרצון לעצמאות ואוטונומיה. ואיך במיוחד כשחיים בקהילה הדברים האלה אף פעם לא פשוטים, וכמה קשה להרגיש שיש משהו שהוא שלי, שאף אחד לא יכול לקחת ממני.
לפעמים אני מתעוררת מוקדם בבוקר, עירומה במיטה, ומסתכלת על הגוף שלי ואומרת לעצמי "הגוף שלי הוא שלי, הוא לא שלו, הוא לא יכול לקחת אותו ממני". כי איכשהו מבפנים מרגיש לי שמי ששוכב איתי, יש לו איזו בעלות על הגוף שלי. ואני צריכה להגיד את זה לעצמי על הרבה דברים. ההבנה הזו, שאני שלי, שאף אחד לא יכול לקחת ממני [b]אותי[/b], אפילו שככה זה מרגיש, שכש"לוקחים" לי את הזמן, את תשומת הלב, את הרגש והמחשבה, לוקחים אותי, ובעצם מה זה הלוקחים האלה, מי אלה?
צפוף לי, צפוף לי, אבל כשאני לבד אז ריק לי, לא מצליחה למצוא את האיזון.
הולכת עם האמירה שלך הרבה במהלך השבועות האלה (מול הבחור, לא מול ההורים שלי, כי ההורים שלי באמת אוהבים אותי כמו שאני וללא תנאי, תודה לאל). כשקראתי את ההצעה לראשונה הרגשתי הקלה. כאילו יש לי איזה נשק סודי. ויחד עם זה.. מין חמיצות, או סתירה, או אמירה "זה לא נכון!" כשאני מדמיינת את עצמי אומרת את זה לבחור, אני מחכה שהוא יצחק לי בפרצוף, אפילו שאני יודעת שהוא בעצם לא כזה.
כמה פעמים תפסתי את עצמי אומרת לי בראש משפטים כמו "כשאהיה כזו" "כשאשתפר, כשאצא מזה" במצבים של קושי, "כשאהיה שמחה יותר, כשאהיה באני הטוב שלי" ואז עניתי לעצמי "אני לא צריכה להיות מושלמת, אני מספיק טובה כמו שאני כרגע". מצד אחד זו הקלה, ומצד שני יש בי כיווץ, מקום שלא מאמין לזה. אני רוצה להיות במיטבי, כל הזמן. הידיעה שיש בי את המיטב הזה גורמת לי להתאכזב מכך שרוב הזמן אני לא במיטבי. רוב הזמן אני לא פוגשת את מי שאני מסוגלת להיות. אני שואלת את עצמי איפה זה מתחבא, ומה אני עושה לא בסדר, שאני לא נמצאת שם. יש בי את זה! אז איך זה שהדרך חסומה? אני חוסמת אותה? ואז מתחילים רגשות האשמה, והתסכול, והפחד שכל החיים זה יהיה ככה, שאתבוסס ברפש של עצמי.
לפני כמה ימים הייתי כל היום במבט השופט והמחליש הזה, עם המון רעש בראש. בצהריים הלכתי לישון וחלמתי חלום, על הבחור - זה היה בדיוק הוא, אותו מראה, אותו מבט, אותה צורת הליכה. ראיתי לו בעיקר את הגב, ובחלום הוא לא אמר לי כלום אבל הנוכחות שלו היתה מאד חזקה. ובכל זאת ברגע שהתעוררתי היה ברור לי שהאיש בחלום - זה לא הגבר האמיתי שאני מכירה. שזה גבר אחר, גבר-מפלצת, שמפחיד אותי ומלווה אותי לכל מקום.
יצאתי החוצה למקום שקט והסתכלתי בירח וחשבתי - בחלום הוא לא דיבר אבל מה הוא רצה להגיד לי? ועניתי לעצמי, בקול רם, "את לא מספיק אישה, את רק ילדה קטנה," וחזרתי על זה כמה פעמים, והתחלתי לבכות, ממש לבכות, והמשכתי "את לא מספיק טובה בשבילי," ועוד כל מיני דברים כאלה, שכאילו באו מהבטן, לא מהמחשבה. ואז אחרי שבכיתי המון עניתי לו, ואמרתי לו, "אני כן מספיק טובה, אני יותר ממספיק טובה, אני מדהימה" ושהוא לא היה מספיק גבר, הוא היה ילד, כי הוא לא ראה מטר מעבר לזין שלו, אם הוא היה גבר אמיתי הוא היה גורם לי להרגיש יפהפיה ונהדרת, ובמקום זה הוא גרם לי להרגיש כל-כך חסרת ביטחון. אמרתי לו "הייתי כל-כך עירומה מולך, לא ראית כמה אני צריכה את האישור שלך, את זה שתגיד שאתה אוהב את הגוף שלי, שנעים לך איתי?" ואמרתי לו כמה הוא הכאיב לי, ואיך כבר שנה אני מסתובבת עם הכאב הזה.
ובסוף אמרתי לו שאני דורשת ממנו שילך, שאני לא מוכנה שיהיה פה יותר, והרגשתי את האלימות שיש בדמות הזאת, ואמרתי לו, אני לא מוכנה שתרביץ לי יותר, תלך מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים. ודמיינתי אותו הולך בשביל עד שהוא נעלם. ואמרתי "זהו, הוא הלך ומעכשיו יהיו לך רק גברים שאוהבים אותך".
מאז השיחה הזו אני מרגישה יותר בטוחה בעצמי. אני מרגישה שהנוכחות הזו באמת נחלשה. עם הבחור האמיתי קורית התקרבות נעימה ומרגשת (וגם מפחידה).
אולי גם שאני פחות תלויה בו, ובמחשבות שלו עלי.
בכל זאת רוב הזמן קשה לי ואני רואה שאני לא סולחת לעצמי על זה שכ"כ קשה לי. "כמה יכול להיות קשה? מתי כבר תהיי שמחה? למה את לא לוקחת דברים בקלות?"
עונה: "אולי לא קל לי אבל אני לומדת משהו חשוב, וזה טוב שאני לא בורחת ממנו."
אבל: "כל הזמן את לומדת, ואף פעם לא מגיעה. יש לך כל-כך הרבה ללמוד, שזה אף פעם לא יגמר. מתי תוכלי פשוט לחיות? זה תמיד יהיה ככה? תמיד יהיה כל-כך כל-כך קשה?"
והמרגיעון אומר: "קירבה ללא קרב".