על ידי פולט* » 24 פברואר 2013, 23:19
שתי התגובות הראשונות התייחסו לחשובות לגילו וניסיונו של בן זוג כללי. אבל אני רוצה להגיד שזה לא קשור.
הפער שאת מגדירה הוא פער מוכר, כולן עברו אותו, אבל בכדי לגשר עליו את לא צריכה בן זוג, לא צעיר ולא מבוגר. יש לך את הכח לבד להיות אדם-אישה שלמה.
בן זוג יכול לדחוף אותך, לעודד אותך, לתמוך בך במסע הזה, הוא אפילו עשוי לדחוק אותך למצב שבו את מבינה שזו הדרך היחידה.
זה מה שקרה לי.
האמונה שבתוכי השתנתה פלאים לאחר הכרה עם בן הזוג. היה בנינו חיבור מדהים והיקום שלח אותנו להיות יחד. אבל היו לנו הרבה חיכוכים.
אני באמת האמנתי שבן הזוג הוא שם בשבילי ושאני שם בשבילו, ברמה הכי טוטאלית, האמנתי שזוהי מערכת יחסים אידאלית.
משהו בתוכי תמיד הבין שיש לי יותר מוטיבציה לעשות דברים בשביל אחרים מאשר בשבילי, שקשה לי לעמוד על שלי ואני צריכה מישהו שיאבק את המאבקים שלי, וכו'.
זו הייתה תאוריה שלמה. לבן הזוג היה כיוון אחר, הוא תמיד הגדיר מערכת יחסים כ 1+1=3 יש אותו, אותי ואותנו. הישויות האלה הן נפרדות. הוא תמיד אמר שהוא מאד עצמאי ושהוא שלם עם עצמו.
הרבה מאד זמן היו לנו חיכוכים והתנגחויות אנרגטיות בגלל זה. ככל שהעברנו זמן ביחד נהייתי יותר ויותר תלותית בו, ממש כמו ילדה באבא שלה. וכמובן שזה הוביל אותו להתנהג אלי כאילו אני ילדה קטנה, להסביר לי דברים ברורים מאליו, לעשות דברים בשבילי, לא לתת לי לעשות דברים בעצמי, או "קודם להראות לי איך עושים" כדי שאני אלמד. בטח כולם יכולים להבין מה הוביל לכל החיכוכים. בנוסף הפריע לי מאד שהוא עצמאי, שהוא עושה דברים בלי לשתף אותי.
רק לאחרונה נפלה עלי התובנה, מהו בן אדם שלם או אישה שלמה, מה הטעם במערכת היחסים שלנו. אני לא צריכה אותו בשבילי, אני בשביל עצמי, אם אני צריכה עזרה במשהו אני יכולה לבקש ממנו, אבל הוא לא יכול למלא לי את החלל האנרגטי שיש בי, החלל שנשאר פעור כי תמיד חשבתי שבן הזו אמור למלא אותו. את הפער הזה שאת מדברת עליו, את החוסר ביטחון.
כי באמת היו לי הרבה צרכים וציפיות מבן הזוג כי הייתי צריכה לכסות ולטייח את חוסר הביטחון שלי. שהוא יהיה רשת הביטחון שלי.
היום אני רואה דברים באופן אחר. אני עדיין לא שלמה אבל מהרגע שנפלה עלי התובנה הזו אני משלימה את עצמי לאט לאט. מתחברת לעוד ועוד יכולות שלי ולעוד ועוד כוחות נמצאים כולם מסביבי ובי. אני לא בטוחה איך להסביר את זה ואני גם לא בטוחה שאם מישהו היה אומר לי את זה לפני שנתיים לא הייתי שוללת או פשוט לא מבינה את זה. אבל היום זה פשוט ככה.
רצה גם הגורל ואני ואותו בן זוג נאלצנו לצאת בדרכים נפרדות לחצי שנה בארצות שונות, והתובנה הזו נפלה עלי בדיוק שעה אחרי שעליתי על האוטובוס שלקח אותי הבייתה.
אז מפרדה קשה והרבה דמעות פתאום הבנתי למה כל זה קורה. זה היה הזמן שלי בשביל עצמי, להיות חזרה בארץ עם בן זוג וירטואלי שיכול רק להיות אוזן קשבת ולא יותר, וכמובן ללא היכולת (או הרצון כי אני אוהבת את בן הזוג שלי וכל אחד אחר לא לוקח את ליבי) לתלות את עצמי במישהו אחר. בזמן הזה מילאתי את הפערים, בטחתי בעצמי והרגשתי את העוצמה.
כשחזרנו להיות יחד הכל השתנה, אין יותר מאבקי כוחות, אין אנרגיות שליליות. יש יותר הרמוניה ומה שעוד שמתי לב זה שהוא עכשיו מעריץ אותי יותר. קצת כמו שהוא העריץ כשרק הכיר אותי ובדיוק סיימתי מערכת יחסים עם גבר שהייתי אמא שלו, גבר שהוציא ממני את האמהות, זו לא מערכת יחסים טובה בכלל אבל בגלל שהוא היה כל כך מוגבל בהרבה מישורים הרגשתי כשאני איתו שאני בעצם מחזיקה את העולם, שאני הדומיננטית במערכת היחסים, ובאותה תקופה גם הרגשתי איזושהי עוצמה פנימית שכנראה משכה את בן הזוג הנוכחי.
אני לא בטוחה איך להסביר את המסע הזה, וגם לא איך לעזור לך. אבל אולי זה יתן לך כיוון למחשבה וביום מן הימים את תזכרי בזה ותקשרי את זה למשהו יותר קונקרטי ותלכי על זה.
שתי התגובות הראשונות התייחסו לחשובות לגילו וניסיונו של בן זוג כללי. אבל אני רוצה להגיד שזה לא קשור.
הפער שאת מגדירה הוא פער מוכר, כולן עברו אותו, אבל בכדי לגשר עליו את לא צריכה בן זוג, לא צעיר ולא מבוגר. יש לך את הכח לבד להיות אדם-אישה שלמה.
בן זוג יכול לדחוף אותך, לעודד אותך, לתמוך בך במסע הזה, הוא אפילו עשוי לדחוק אותך למצב שבו את מבינה שזו הדרך היחידה.
זה מה שקרה לי.
האמונה שבתוכי השתנתה פלאים לאחר הכרה עם בן הזוג. היה בנינו חיבור מדהים והיקום שלח אותנו להיות יחד. אבל היו לנו הרבה חיכוכים.
אני באמת האמנתי שבן הזוג הוא שם בשבילי ושאני שם בשבילו, ברמה הכי טוטאלית, האמנתי שזוהי מערכת יחסים אידאלית.
משהו בתוכי תמיד הבין שיש לי יותר מוטיבציה לעשות דברים בשביל אחרים מאשר בשבילי, שקשה לי לעמוד על שלי ואני צריכה מישהו שיאבק את המאבקים שלי, וכו'.
זו הייתה תאוריה שלמה. לבן הזוג היה כיוון אחר, הוא תמיד הגדיר מערכת יחסים כ 1+1=3 יש אותו, אותי ואותנו. הישויות האלה הן נפרדות. הוא תמיד אמר שהוא מאד עצמאי ושהוא שלם עם עצמו.
הרבה מאד זמן היו לנו חיכוכים והתנגחויות אנרגטיות בגלל זה. ככל שהעברנו זמן ביחד נהייתי יותר ויותר תלותית בו, ממש כמו ילדה באבא שלה. וכמובן שזה הוביל אותו להתנהג אלי כאילו אני ילדה קטנה, להסביר לי דברים ברורים מאליו, לעשות דברים בשבילי, לא לתת לי לעשות דברים בעצמי, או "קודם להראות לי איך עושים" כדי שאני אלמד. בטח כולם יכולים להבין מה הוביל לכל החיכוכים. בנוסף הפריע לי מאד שהוא עצמאי, שהוא עושה דברים בלי לשתף אותי.
רק לאחרונה נפלה עלי התובנה, מהו בן אדם שלם או אישה שלמה, מה הטעם במערכת היחסים שלנו. אני לא צריכה אותו בשבילי, אני בשביל עצמי, אם אני צריכה עזרה במשהו אני יכולה לבקש ממנו, אבל הוא לא יכול למלא לי את החלל האנרגטי שיש בי, החלל שנשאר פעור כי תמיד חשבתי שבן הזו אמור למלא אותו. את הפער הזה שאת מדברת עליו, את החוסר ביטחון.
כי באמת היו לי הרבה צרכים וציפיות מבן הזוג כי הייתי צריכה לכסות ולטייח את חוסר הביטחון שלי. שהוא יהיה רשת הביטחון שלי.
היום אני רואה דברים באופן אחר. אני עדיין לא שלמה אבל מהרגע שנפלה עלי התובנה הזו אני משלימה את עצמי לאט לאט. מתחברת לעוד ועוד יכולות שלי ולעוד ועוד כוחות נמצאים כולם מסביבי ובי. אני לא בטוחה איך להסביר את זה ואני גם לא בטוחה שאם מישהו היה אומר לי את זה לפני שנתיים לא הייתי שוללת או פשוט לא מבינה את זה. אבל היום זה פשוט ככה.
רצה גם הגורל ואני ואותו בן זוג נאלצנו לצאת בדרכים נפרדות לחצי שנה בארצות שונות, והתובנה הזו נפלה עלי בדיוק שעה אחרי שעליתי על האוטובוס שלקח אותי הבייתה.
אז מפרדה קשה והרבה דמעות פתאום הבנתי למה כל זה קורה. זה היה הזמן שלי בשביל עצמי, להיות חזרה בארץ עם בן זוג וירטואלי שיכול רק להיות אוזן קשבת ולא יותר, וכמובן ללא היכולת (או הרצון כי אני אוהבת את בן הזוג שלי וכל אחד אחר לא לוקח את ליבי) לתלות את עצמי במישהו אחר. בזמן הזה מילאתי את הפערים, בטחתי בעצמי והרגשתי את העוצמה.
כשחזרנו להיות יחד הכל השתנה, אין יותר מאבקי כוחות, אין אנרגיות שליליות. יש יותר הרמוניה ומה שעוד שמתי לב זה שהוא עכשיו מעריץ אותי יותר. קצת כמו שהוא העריץ כשרק הכיר אותי ובדיוק סיימתי מערכת יחסים עם גבר שהייתי אמא שלו, גבר שהוציא ממני את האמהות, זו לא מערכת יחסים טובה בכלל אבל בגלל שהוא היה כל כך מוגבל בהרבה מישורים הרגשתי כשאני איתו שאני בעצם מחזיקה את העולם, שאני הדומיננטית במערכת היחסים, ובאותה תקופה גם הרגשתי איזושהי עוצמה פנימית שכנראה משכה את בן הזוג הנוכחי.
אני לא בטוחה איך להסביר את המסע הזה, וגם לא איך לעזור לך. אבל אולי זה יתן לך כיוון למחשבה וביום מן הימים את תזכרי בזה ותקשרי את זה למשהו יותר קונקרטי ותלכי על זה.