כשאני שומעת את הסיפורים על ההורה ששכח את הילד באוטו, אני תמיד חושבת, ומתה מפחד, שבעלי יהיה הבא בתור
בסוגריים, ובלי קשר לנושא הדיון המקורי, כשזה מגיע לשכחת ילדים באוטו, כולנו עלולים להיות הבאים בתור
(ממליצה על מאמר מצוין שנכתב על הנושא באנגלית וזכה בפרס פוליצר. אשים קישור מאוחר יותר)

מאוד מזדהה... כשאני שומעת את הסיפורים על ההורה ששכח את הילד באוטו, אני תמיד חושבת, ומתה מפחד, שבעלי יהיה הבא בתור...
כן, זה אולי קשור להפרעת קשב, לזה שכשהוא מרוכז במשהו אז העולם נעלם, השבוע הוא היה עם הילדים בחוץ, ופתאום אני רואה אותו בבית עם הילד הגדול, ואני שואלת: איפה הקטן???? אההה, בחוץ...
רצתי כל עוד רוחי בי והוא היה מטר מהכביש. ילד בן שנה!!!!
ואני אומרת לעצמי,(ובעוד הרבה סיטואציות שהוא מתנהג לא כמו שנראה לי) זה האבא שלהם, זה הסיפור חיים שלהם, ואני לא יכולה למדר אותו מהם או לא לעזוב אותם לעולם.
ואני מאמינה שזה נכון וככה צריך לנהוג, למרות שזה קשה. ואז אני מכניסה את אלוהים לתמונה, ואומרת שאם זה מה שצריך לקרות אז זה יקרה.
תודה על ההקשבה

אימהות יקרות תודה על השיתוף הזה אני כל הזמן חשבתי שרק לבעלי קורים כאלה דברים גרועים עם הילדים עכשיו אני רואה שזה קורה במשפחות הכי טובות.

תודה אום אל קיצקיצ על השיתוף,אני מתחילה באמת לחזור לעצמי,להתחזק ולסלוח לו...אחרי הכול הוא אבא מקסים ומסור. וזה נכון שזו נבואה שמגשימה את עצמה,אולי צריך לשדר להם ואולי אפילו לומר להם מדי פעם כמה אנחנו סומכות
עליהם ואיזה אחראים הם....

_זה לא טבוע בד.נ.א של גברים להיות כל כך חרדתיים או אפילו להיות מאוד אחראי.
ובעלי הוא אחד האבות הכי מסורים שאני מכירה...._
גם אני רציתי לומר את זה אבל פחדתי שזה לא פוליטיקלי קורקט לומר, והנה אמרו זה קודם לפניי.

ילדתי שהיום בת שלוש וחצי עברה בגיל שלושה שבועות (!!!) תאונה איומה, כשנפלה לאביה מהמנשא. זה נגמר "רק" בשני סדקים בגולגולת ולילה בטיפול נמרץ ועוד לילה להשגחה במחלקה. לא התנגחתי בו על העניין הזה, כי היה ברור לי לגמרי כמה הוא אומלל ומיוסר באותה סיטואציה. ממש אין צורך להוסיף. ואין מה לעשות. הוא שלומיאל. ביג טיים שלומיאל, אבל הוא האבא הכי הכי מדהים ומשקיען שפגשתי מימי ואני כל יום מודה לאלוהים שדוקא הוא האבא של ילדי.
ביומיום אני יורדת עליו על השלומיאליות (למשל: יכול ללבוש לבת החמש בגדים של בת השלוש ולהיפך) אבל אני גם מבינה שזו נבואה שמגשימה את עצמה ובעצם זה שאני מדגישה את השלומיאליות, אז אני גם מטפחת אותה...

מאחלת לכם שתצמחו מהמקרה הזה ותגדלו להיות זוג חזק יותר ואמיץ יותר.

אחת יקרה..כתבתי לך שהתגובה שלך מאוד חיזקה אותי,תגובה מאוד מכילה ,מעודדת ומאירת עיניים. תודה מקרב לב.אני אגב עדיין מתאוששת,כואבת עדיין.כנראה שיש בילדה שבי ,מעבר לאם המגוננת שאני,דברים וזכרונות נטישה שאני צריכה לפייס ולרפא...עדיין זולגות הדמעות כברז פתוח כשאני מביטה שוב במקוםהזה,במה שקרה אתמול לבני ולי....מניחה לזה לקרות ומקווה להתאושש ולהתחזק מזה. שוב תודה יקרות על התמיכה.

אחת,
אהבת אם דווקא התייחסה ובהערכה רבה, ראי התגובה משמונה ומשהו בבוקר...
אני מציינת כי גם אני מאד מאד אוהבתי את התגובה שלך והיא מאד תומכת מכילה וחכמה, אז בשם הקוראות השקטות: תודה

חזרתי לראות מה שלומך?

ראיתי שלא התייחסת למשהו ממה שכתבתי. לא התחברת?

אני צריכה זמן למצוא בתוכי את החמלה ולסלוח לו. להיזכר עד כמה הוא אבא טוב ואוהב,עד כמה הילד אוהב אותו. כנראה חוויית הללכת לאיבוד האישית שעברתי כילדה,פלוס הרגישות הגבוהה בחודש שמיני, פלוס הדאגה העצומה באותם רגעים שהבנתי שהבן שלי לא עם אבא שלו,גרמו לי לסף פגיעות מאוד מאוד גבוה. אני צריכה לנוח, להתחזק.להיות עם הילד שלי ולחבק אותו המון. ואולי כן לתת לדמעות לזרום אם צריך (כמעט כול היום לסירוגין), אולי ככה הפצע יתנקה ויירפא.

מ אמינה, משתתפת, והקוסמת מארץ עוץ- כול כך מודה לכן על התגובות שלכן, הן מאוד מחזקות, מחבקות ומכילות, ונראה לי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.
מ אמינה,אולי את צודקת כשאת אומרת
_לומר לעצמך: אני סומכת. הוא האבא. הוא איש טוב, הוא אבא טוב, הוא אוהב, הוא שומר. אני סומכת עליו במאה אחוזים.
אני מאמינה שהמחשבה הזאת, העובדה שאת סומכת, תעשה עבודה הרבה יותר טובה מצמצום אחריות._ מה גם שזה נכון. חוץ מהבלחי חוסר האחריות הוא אבא מאוד מאוד אוהב ,טוב ומסור.

_קודם כל, מפני שהנזק שיכול לצמוח מכך שאת לא סומכת עליו עלול להיות גדול יותר - לך ולו ולילדים שלכם - מן הנזקים שנגרמים מהבלחי חוסר תשומת הלב שלו.
שנית, מפני שהבלחי חוסר תשומת לב יש לכל אחד, יותר או פחות, וצריך אימון, ואימון יהיה רק מתוך כך שתסמכי עליו ולא מתוך כך שתצמצמי את האחריות שלו, שאז הוא רק ילך ויצטמצם בלהיות אבא, שגם זו אחריות, במקום שילך ויגדל._
נכון...
וגם זה,תודה שהסבת את תשומת ליבי לזה:
ותחשבי כמה מחליש יכול היה להיות, אם הוא היה מעלה כנגדך טענות שאת לא מספיק זהירה ושומרת על הילדים. ומודיע לך שהוא מצמצם לך אחריות כי אתמול הילד נפל בגן שעשועים ושלשום נחנק כשאכל חומוס...

משתתפת, תודה על מה שכתבת:

למרות כל הקושי ממש צריך לאהוב את הבעל, להצמיח אותו לשדר לו שהוא האבא הכי טוב בעולם כי ברגע אנחנו יכולות להוריד לו את כל הביטחון לעשות אותו כזה אפס ואז הוא גם לא ירצה לקחת בעתיד אחריות על הילדים כי ממילא הוא גרוע ואנחנו לא מרוצות אז למה לו לטרוח


הקוסמת מארץ עוץ , טוב לדעת
_לקח לי זמן ללמד את בעלי עם בכורתי לפני המוןן שנים שכשהוא שולח אותה אלי שיוודא שהיא אכן הגיעה
ולפני זה שיקרא לי ויגיד לי שהוא שולח אותה._
זה לא טבוע בד.נ.א של גברים להיות כל כך חרדתיים או אפילו להיות מאוד אחראי.


ובעלי הוא אחד האבות הכי מסורים שאני מכירה....
גם בעלי...

תודה מקרב לב על החיזוקים והעידוד והתובנות מאירות העיניים.
מקווה שהרגישות תחלוף לי. מה גם שגיליתי שזה שלח אותי לטראומה של עצמי כשהייתי קטנה,אמנם יותר גדולה מקטני שלי בן השנתיים וחצי, הייתי בת כ 4-5 שהלכתי לאיבוד, כמה דקות שנראו כמו נצח...עובדה שאני זוכרת את זה עד היום.

לקח לי זמן ללמד את בעלי עם בכורתי לפני המוןן שנים שכשהוא שולח אותה אלי שיוודא שהיא אכן הגיעה
ולפני זה שיקרא לי ויגיד לי שהוא שולח אותה.
זה לא טבוע בד.נ.א של גברים להיות כל כך חרדתיים או אפילו להיות מאוד אחראי.
ובעלי הוא אחד האבות הכי מסורים שאני מכירה....

אוי זה באמת נורא קשה, לי היו גם קטעים קשים עם בעלי בנושא הזה ואני כל הזמן מזכירה לעצמי שכולנו בני אדם כולנו יכולים לטעות לא לשים לב להתבלבל. למרות כל הקושי ממש צריך לאהוב את הבעל, להצמיח אותו לשדר לו שהוא האבא הכי טוב בעולם כי ברגע אנחנו יכולות להוריד לו את כל הביטחון לעשות אותו כזה אפס ואז הוא גם לא ירצה לקחת בעתיד אחריות על הילדים כי ממילא הוא גרוע ואנחנו לא מרוצות אז למה לו לטרוח. שולחת לך חיבוק גדול.

תהיי פרקטית - לצמצם אחריות שלו בחוץ ובמקלחת, ל

ואני חושבת הפוך.

בעיני הפרקטיות מחייבת לתת לו את האחריות בחוץ ובמקלחת ובכל מקום.

למעשה, לא לך לתת או לצמצם - האחריות היא שלו בתור אבי הילדים האלה.

לומר לעצמך: אני סומכת. הוא האבא. הוא איש טוב, הוא אבא טוב, הוא אוהב, הוא שומר. אני סומכת עליו במאה אחוזים.
אני מאמינה שהמחשבה הזאת, העובדה שאת סומכת, תעשה עבודה הרבה יותר טובה מצמצום אחריות.

ואני חושבת כך משתי סיבות שמגיעות לאותו מקום.
קודם כל, מפני שהנזק שיכול לצמוח מכך שאת לא סומכת עליו עלול להיות גדול יותר - לך ולו ולילדים שלכם - מן הנזקים שנגרמים מהבלחי חוסר תשומת הלב שלו.
שנית, מפני שהבלחי חוסר תשומת לב יש לכל אחד, יותר או פחות, וצריך אימון, ואימון יהיה רק מתוך כך שתסמכי עליו ולא מתוך כך שתצמצמי את האחריות שלו, שאז הוא רק ילך ויצטמצם בלהיות אבא, שגם זו אחריות, במקום שילך ויגדל.

ותחשבי כמה מחליש יכול היה להיות, אם הוא היה מעלה כנגדך טענות שאת לא מספיק זהירה ושומרת על הילדים. ומודיע לך שהוא מצמצם לך אחריות כי אתמול הילד נפל בגן שעשועים ושלשום נחנק כשאכל חומוס...

תודה גינת שמש על התגובה שלך, תודה אחת על התגובה הכול כך חכמה ומעודדת שלך...
קמתי עם עיניים נפוחות מרוב בכי בלילה ולפנות בוקר..
באמת חשבתי ללכת לייעוץ אבל לא רואה אותי כרגע עושה את זה...אני מעדיפה לתת לזמן לעשות את שלו ולהרגע מזה. לתת לזמן לתת לי לבטוח בו שוב ,ושיהיה נוכח באחריות אינסופית כשהוא עם הילד.
מקווה שהרגישות הזאת תעבור לי...מרגישה כאילו נפשי חשופה וכול ההגנות ירדו בהריון הזה.
שוב תודה על התגובה מחממת הלב שלך...

אני עצובנ והדמעות לא מפסיקות לרדת לי. ממש ללא הפסקה. כול הלילה ישנתי צמודה לאהוב הקטן שלי,שהרגיש כמה אני דואגת לו ואמר לי " "אמא, הכול בסדר" , ונתן לי נשיקה.

הווו
את רגישההה מאוד עכשיו.
זה לא אומר שאין צדק בדברייך.
זה לא אומר שאין לך לגיטימציה להרגיש כעס ועצב.

אבל בבקשה תזכרי שאת רגישה מאוד כרגע. מאוד מאוד ועל כל תאונה שקרתה עם בעלך היום מיליארדי רגעים ושניות ודקות שלא קרה דבר כשהוא היה אחראי על הילד ואני בטוחה שהוא אפילו מנע תאונות מלקרות.
ואני בטוחה שהיו כמה תאונות שקרו גם איתך. אולי לא היו עם השלכות כאלה אבל היו.

אבל אני כן מאמינה ויודעת שיש אנשים פחות אחראים, לא מכוונה רעה, בגלל שהם פחות רגישים לסביבה. לניואנסים, פחות עירניים, חלוקת קשב לא משהו. בדרכ מדובר בגברים. אני בשלב הראשון הייתי מצמצמת את השהות שלו איתו לבד במקלחת ובחוץ. לקרוא סיפור לאכול ביחד ולשחק משחק הרכבה - לא צריך בשביל זה עירנות. דברים אחרים - כן.

התחושה שלך מדמה תחושה שכאילו נשמטה לך הקרקע מתחת לרגליים כי אם אי אפשר לסמוך עליו אז על מי תסמכי? והתחושה קשה בגלל זה את סוערת אבל התגובה הקיצונית שלך והאיסוף של רשימת התאונות מבהירים שזה לוקח אותך לקצה וזה לא הזמן. לא רק בגלל ההריון, אלא כי את צריכה אותו עכשיו כעוגן ולא כמפלצת שמצטיירת לך כגדולה יותר ויותר מגע לרגע בגלל סערת הרגשות.

אני מציעה לך לאור סערת הרגשות ללכת למטפל כלשהו זוגי. קודם שיהיה לך מקום לפרוק ולומר לו הכל באווירה בטוחה.
דבר שני, אם את לא מרגישה איתו בטוחה - צמצמי את האחריות שלו. שהוא יילך לבחור מראה ויראה לך, אמרת שהוא מפרנס ועוד - שיעשה את כל אלה.


כמו כן, הפרעת קשב וריכוז נבדקה אצל בעלך?

וגם מאוד מאוד מעליב שאת מעלה את נושא הגננת. גננות ברובן אומרות משפטים חסרי אחריות וחסרי ביסוס וכמוש את רואה זה מאוד העליב אותו ולכיתדעי מה עשה לו בחיים להרגיש שבבסיס, מילדות הוא דפוק בעניין הזה. ואם את תעלי את זה אותטיחי בפניו את הנושא עם הגננת את תקברי אותו והוא בעלך והאבא של הילדים שלך ו-99% מהזמן הוא מתפקד מצוין אז מה העניין?

ועוד נקודה למחשבה - גידול ילדים דוררש אחריות ועירנות ורגישות אבל גם מזל. את חייבת לזכור את זה. אחי התווכח עם אחותי פעם שאין מצב שהורים עירניים תמיד תמיד תמיד ובכל רגע נתון יכולים למנוע את האסון הבא. אפילו לרגע ענית לטלפון והוא פתאום בלע משהו, למשל. חלק ממשחק הרכבה. או שאף לאף. לרגע התכופפת במטבח והפעוטה בן השנתיים מתחה את היד ולקח סכין חדה מהשולחן. והנה הם לומדים ללכת וכרגיל נופלים ודווקא הפעם נפל והתגלגל וניסית לתפוס אותו אבל במין צורה הזויה קיבל על הדרך מכה מזוית של שולחן. גם אם הוא רחוק ממנו בחצי מטר. למה? ככה. ונפילות? אין הורה שלא חווה נפילה ברחוב עם הילד או מעידה, במדרגות, ברחוב, בבית. את מקפלת כביסה ולרגע מסתכלת על הקיפול והילד כבר מטפס על כיסא נוטה ליפול. ואת יודעת מה אם זהלא קרה לך אף פעם שום תאונה שום פיקשוש, שום פגיעה, אשרייך וייתכן שהיהלך מזל גדול וגם העובדה שמדובר בילד אחד קטן קשורה לזה. אבל זה לא כך. זה לגמרילא כך בחיים הממוצעים וצריך גם לקבל את החוסר ודאות הזו,לצד אחריות ועירנות כמובן.

אין סוף לתאונות ולמזל יש מרכיב מאוד גדול בעניין. את מדברת על שברירי שנייה של חוסר עירנות, גם אם זה נכון - שברירי שנייה של איבוד קשר עין קורים כל הזמן בלי קשר לכמה אתה עירני, כיהחיים מחייבים זאת, אתלא יכולה כל הזמן לאל הפסקה להסתכל על הילד. גם כשהו אלידך וצמוד אלייך את עוסקותב עוד דבירם ואת מביטה בו כמעט כל הזמן - אבל לא כל הזמן.
במקרה של החנות את צודקת וזה באמת מכעיס. אבל אל תשאבי לשם את הכל זה יהיה לחטוא לאמת.
זה לא הזמן להעמיס על עצמך מתחים. תהיי פרקטית - לצמצם אחריות שלו בחוץ ובמקלחת, להעזר בו בדברים אחרים. ללכת ליעוץ. לא היתי מוותרת על ייעוץ כי בתאונה הבאה במידה ותהיה, קטנה ככל שתהיה - הכל יתפוצץ שוב. ולנשום עמוק.

בהצלחה

אני יכולה להגיד לך שדברים בסגנון קרו לילדי איתי(נפלו מהמיטה, צללו לשניה באמבטיה/בריכה וכו...).
קרה מעט גם לבעלי.
שיהיה המשך הריון טוב ולידה נפלאה וקלה!

זה קרה אתמול. עברתי חוויה קשה. היינו בהום סנטר,נכנסנו לחנות, הילד- בן שנתיים ושלושה חודשים היה בידיים של אבא שלו. אני התקדמתי פנימה תוך כדי קשר עין עם בעלי,שיראה שאני מתקדמת. הגעתי כבר פנימה ,בחנות הגדולה הזאת,מחפשת מראה לאמבטיה. אחרי כמה דקות הפניתי את ראשי לכוון הכניסה,ראיתי את בעלי עם הגב אליי הולך לו לבדו ומסתכל לצדדים. ישר הבנתי שהילד לא איתו. קראתי לו,הלכתי מהר לכיוונו, הגעתי לכניסה והוא מתקשר אליי ושואל אותי איפה את..איפה אתם? אני שואלת אותו. איפה אתם?! הילד לא איתך?? לא! הוא הרי היה איתך על הידיים!!!
נכנסתי ללחץ גדול. קראתי לו כמה שניות עד שאיש שעובד שם שאל אותי " את מחפשת ילד?" הנה הוא פה. ושאל בקופה הראשית "איפה הילד?"וראיתי אותו פתאום ,מוקף שתי נשים שהתכופפו אליובחביבות ,לא בוכה אבל מבט סקרן ואולי קצת מודאג. הוא ראה אותי ישר ואספתי אותו אל זרועותיי והאישה ששמרה עליו אמרה לי "איזה מתוק הוא, הוא לא בכה בכלל"...ואיך שאספתי אותו בזרועותיי והתרחקתי מהמקום הוא התחיל לבכות. פירק את דקות הדאגה,חוסר ההבנה לאן נעלמו לו אמא ואבא שלו..לא הפסקתי לנשק אותו כמו לביאה שמצאה את הגור שלה,מסבירה לו שאני דאגתי לו וחיפשתי אותו ושאף פעם לא ידאג, אמא תמיד קרובה אליו ותמצא אותו.
עכשיו מתחיל העניין עם בעלי: כמובן שהוא ראה שאני כועסת עליו, הרי הוא היה על הידיים שלו והלך לו לאיבוד. אמרתי לו איך הוא לא השגיחףהוא אמר לי שזו גם אשמתי שאני מתקדמת מהר ושהוא ראה שהילד הולך לכיווני..." זה הרי תירוץ כזה עלוב ושיקרי. מה זה הולך לכיווני??? הרי יוצרים קשר עיןעם ההורה השני לראות אם הוא רואה שהילד הולך לכיוונו!?! והוא הרי יודע את זה,לא צריך להיות חכם גדול. הוא פשוט נעלם לו וזה התירוץ העלוב שהוא מצא להגיד לי. פשוט אמרתי לו שהוא מטומטם והתרחקתי, כול הגוף שלירעד,משניות הדאגה וגם מכעס על חוסר האחריות של בן הזוג.
רציתי רק הבייתה, לא להיות יותרבחוץ. הילד כבר שכח מהעניין והיה לו מצב רוח טוב. אבל אני לעומת זאת, לא הפסקתי לבכות. יש לציין שאני בחודש שמיני,רגישה מאוד.
כשחזרנו הבייתה,פתאום נזכרתי שכול ה"תאונות" שקרו לילד היו כשבעלי היה אחראי עליו. בגיל 9 חודשים, הילד נפל מהמיטה על הראש כשהוא היה בהשגחתו בחדר, נאלצתי לבלות איתו לילה במיון בחשד לזעזוע מוח.
לפני כחודשיים הוא יצא איתו לטייל בעגלה וחזר נסער הבייתה ואומר לי:" עברנו עכשיו תאונה...במעבר חצייה אוטו עצר והתחיל לנסוע כשאנחנו עוד חוצים את הכביש והוא נגע בעגלה"..אני כמובן באותו רגע אמרתי לו שהוא לא יוצא איתו יותר לבד,פחדתי וכעסתי על איך לעזאזל זה קורה לו. הוא לא מספיק עירני.
באמבטיה לפני כמה ימים הילד ,שהיה בהשגחתו התהפך ועשה צלילה,אמנם לשנייה אבל אפילו. כשאני איתו באמבטיה אין מצב שזה יקרה, אני צופה מראש את הסכנה ומזנקת. גם בבריכת הפעוטות לפני חודש הוא השגיח עליו ולשנייה דיבר איתי והרים את הראש מהילד. באותה שנייה הילד איבד שיווי משקל והחליק וצלל. אמרתי לו:" כשהוא במים אסור להרים ממנו את העיניים.תמיד להיות בכוננות...
אני לא סומכת עליו. פתאום הבנתי עד כמה,,והבנתי למה אני כול כך תשושה ועייפה, למה כול כך קשה לי.הוא אמנם מפרנס,אבא קשוב ודואג,מכין ארוחות ערב ומקלח,אבל יש לו את הרגעים התלושים שלו,רגעים בהם אני מבינה למה הגננת שלו אמרה להורים שלו ,כשכולם קיבלו משימות חוץ ממנו, כי היא אמרה שהוא " לא מספיק אחראי"...זה כמובן פגע בו שנים, עובדה שהוא לא שכח את זה ,אבל עובדה שאני מבינה למה היא התכוונה.
אני מרגישה ריחוק ממנו\מאז אתמול, רגשות קיצוניים.הלב שלי נסגר אליו, חושבת שהוא לא מספיק אחראי שאפקיד בידיו את הינוקות שלי.מספיק שבריר שנייה שהוא שוב חולם,לא מספיק עירני למה שקורה מולו, אני חושבת שהוא לא מספיק חכם. אתמול רציתי לעזוב אותו. לא רוצה להיתקע איתו כול החיים שלי. מה שקרה אתמול היה אולי הקש ששבר את גב הגמל,מכול הרגעים שהוא העמיד את בני בסכנה.
אני עצובנ והדמעות לא מפסיקות לרדת לי. ממש ללא הפסקה. כול הלילה ישנתי צמודה לאהוב הקטן שלי,שהרגיש כמה אני דואגת לו ואמר לי " "אמא, הכול בסדר" , ונתן לי נשיקה.