על ידי תמי_גלילי* » 20 נובמבר 2015, 04:03
דף סיפור לידת בית
דף מוצנע
(באיחור של שש שנים)
תשע שנים, ארבעה חודשים ויומיים אחרי יותם, ארבעים ושניים שבועות אחרי הזיון, ארבעה עשר שבועות אחרי שמיילדת הבית פיטרה אותי, חמישים וארבע שעות אחרי שהלידה התחילה, שעה אחרי שהתחלתי לדחוף, והרבה אחרי שיצאה לי הנשמה (נחשו מאיזו עדה אני), דניאל נולד.
את המיילדת, ננסי ויינר, מצאתי יום לפני התל״מ. זה היה יום הולדתי ה-42. קדמו לו תשעה חודשים של הריון בסגנון טלנובלה. את הדרמות שלה סיפקו נציגי הממסד הרפואי, וניסיונות חוזרים ונשנים וכושלים למצוא מיילדת בית במקום זו שפיטרה אותי בלי התראה בשבוע ה-28, וגרמה לקריאת לחץ הדם הגבוה היחידה בכל ההריון. אפילו שקלתי לנסוע למקום כמו זה של אינה מיי גאסקין או לשלם לאחת ממיילדות הבית הנודדות, שתמורת תשלום נאות באות לקראת הלידה ומתאכסנות בבית מלון עד לאחריה, כל ההוצאות עלינו ותודה.
ובכן, יום הולדתי. אחרי שמיציתי את הרחמים העצמיים (תירגעו, רק לאותו יום. אצלנו בעדה יש בלוטה מיוחדת שמייצרת עוד כאלה לפי דרישה), צלצלתי לעוד מספר אחד אחרון. בלי ציפיות מיוחדות. כי אני הייתי בקונטיקט, וננסי בכלל היתה במסצ׳וסטס, מרחק נסיעה של כמעט חמש שעות ומעבר לקו הגבול בין המדינות. אבל ננסי היתה אושיה, שטבעה את המונח "Vbac" והיה סיכוי שהיא תוכל לפחות להפנות אותי הלאה. כולה טלפון, מה יש להפסיד חוץ מעוד אכזבה קטנה. אבל בשיחה הזו קרה נס: כבשתי את ליבה. היא הציעה לבוא כל הדרך ממסאצ׳וסטס, לחצות את קו הגבול לקונטיקט ולהסתכן באובדן הרישיון שלה.
שבועיים אחר כך. ארבעים ושניים שבועות, אני ענקית ובקושי יכולה לנשום, ובטוחה שאני הראשונה ביקום שתהיה בהריון לנצח. אחרי הצהרים התחילו הצירים, מנומסים ולא נדחפים בתור. חיכיתי עד שהייתי די בטוחה שזה זה, וצלצלתי לננסי שתארוז את שותפתה והמיילדת המתלמדת ותתחיל לזוז לכיווננו. בינתיים אני היולדת הכי לדוגמה בעולם, רוקדת ומזיזה את התחת כמו גדולה, ולגמרי בטוחה שגם זה יחליק החוצה בקלות כמו אחיו הגדול. כי הלידה השניה אמורה להיות קלה יותר מהראשונה, לא?
המיילדות הגיעו, והצירים שככו. לא נורא, רק התחלנו! ננסי נותנת לי הנחיות איך לזוז. אני הייתי בטוחה שהיא תעשה מעצמה פרח קיר לפי הסיכום שלנו, אז אני מתעצבנת. לא רעיון טוב, להתעצבן. חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר שעות. התינוק מבלה שם סבבה בפנים אז אף אחד לא מודאג, אבל אני מתעייפת. ננסי באה בהצעה שמערבת אותי ואת רז וכל מיני אברים ארוגניים, הכל כולל הכל. הזוי! סקס עכשיו?! אחרי דיון קצר שלי ושל רז, נבחרות האופציות היותר שמרניות. ההוא בפנים לא מתרשם. זה מתחיל להיות טרנד.
עשרים וארבע שעות של צירים. מסתבר שארבע עשרה שעות נוספות זה כל מה שצריך בשביל שההזוי יפסיק להיראות הזוי. זה אמנם אנקדוטלי, ויישאר ככה. רז ואני מסתגרים בחדר. תנו לי רק להעיר, ככה בקטנה: אני די בטוחה שכשמדברות על לידה אורגזמית, לא לזה הן מתכוונות. יש לי תשובה חדשה לשאלה ״מה הסקס הכי מוזר שעשית בחיים״. לא מזמן זכיתי איתה במקום ראשון בתחרות עם חברות.
אבל לשמחתנו, זה עוזר: מגיעים צירים ממש תכופים וקשים, כמו לידה פעילה. אני מסירה את פריט הלבוש היחיד שנשאר עליי ונכנסת למקלחת, והתר מעודדת: יופי, כשהיולדת מתפשטת עד הסוף זה סימן שהעסק רציני. ומה היה עד עכשיו? שיעור בפלדנקרייז? אממה, הילד, בעקביות מרשימה עם העדפותיו עד עצם היום הזה, שונא להתקלח. הוא מוחה על המקלחת החמימה, והצירים שוככים. הלו!! זו לא היתה לידה פעילה?? אף אחת לא סיפרה לי שזה אפשרי בכלל שהיא תעבור כלעומת שבאה בלי התוצרת, רבאק. את מי אפשר לקלל פה? בינתיים אני רק מפנטזת לכיוון הילד על לנוח בקבר או להתהפך בו, מה שיבוא קודם.
טו מייק אן אינפיניט סטורי לונג, אנחנו בחמישים ושלוש שעות. אני מותשת שאין מלים. מתח לא נעים באוויר. הילד שם בפנים הוא היחיד ששמח איפה שהוא. המיילדות מורטות את שער ראשן מטאפורית. בזמן שהן כאן הן מפסידות ימבה לידות אחרות. ננסי מעיפה בי מבט ואומרת לי בחמלה אך בתקיפות, שאני צריכה ללכת לביתחולים. יתנו לך זירוז, היא אומרת, והוא יהיה בחוץ תוך ששים שניות.
אני מרגישה מובסת, ואומרת בסדר. בית החולים הוא במרחק מדוד של שתי דקות נהיגה איטית בלי רמזורים, ובתחתית מדרון תלול רצוף כוונות טובות. אני קמה כדי ללכת, ואז, בשבריר שניה, מבינה שלושה דברים. אחד: הילד הזה החליט סוף סוף לצאת, והוא יוצא ע-כ-ש-י-ו. שניים: את הילד הזה, שלא כמו אחיו, אני אצטרך לדחוף - מה זה לדחוף, לבעוט החוצה. ושלושה: אני אצטרך לדחוף בכוח הרצון בלבד. השרירים הגישו את התפטרותם בנימוק של הרעה בתנאי העבודה. המוט בדלת שהתקנתי במיוחד כדי להיתלות עליו מנופף לי מלמעלה בצער, ואני מרגישה כמו ההוא בציור של מיכלאנג׳לו שהאצבע שלו כמעט נוגעת. יאללה למיטה.
אני דוחפת, דוחפת, דוחפת על המיטה באור מלא ועם כל המיילדות מסביב עם הידיים עליי, משמנות במרץ, כמו בתמונה בספר של אינה מיי גאסקין שעצבנה אותי בעודף ההתערבות שבה ובכותרת ״היולדת מסייעת למיילדות״, כי מי בדיוק עוזרת למי? אבל לא אכפת לי, שישימו ידיים איפה שהן רוצות, העיקר שייצא כבר.
אני לא יכולה לראות כלום מפה כי יושבת עלי בטן שמסתירה. רז מדווח לי מהשורה הראשונה כמו שדרן כדורגל: והראש יוצא! לא, נכנס חזרה. הראש יוצא! לא, נכנס חזרה. הראש יוצא! לא, נכנס חזרה. גם לאפשרות של לידת באנג׳י לא הייתי מודעת קודם. לומדים דברים חדשים כל יום. שמישהו יגאל אותי מייסורי כבר. חבל הטבור כרוך מסביב לצווארו של הצאצא, ואולי זו הסיבה להתארכותה של הלידה הזו, בטח לבאנג׳י הזה. ננסי, במיומנות ובעדינות, מחליקה את חבל הטבור מעבר לראש, והראש משתחרר. אני מתחילה לצרוח כמו שלא צרחתי מעולם, ואני דוחפת עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת ומרגישה גל חום והקלה מיידית בכאב, והוא יוצא ומיד בוכה בעצבים ובקול רם בפעם הראשונה ובהחלט לא האחרונה, ורז תופס אותו ושם אותו עליי, ואני משפריצה אוקסיטוצין כמו המזרקה של אגם. אני סופרוומן! יש לי כוחות על, ייצרתי בנאדם!
(ושלוש דקות אחר כך הילד התהפך מצד לצד).
[po]דף סיפור לידת בית[/po]
[po]דף מוצנע[/po]
(באיחור של שש שנים)
תשע שנים, ארבעה חודשים ויומיים אחרי יותם, ארבעים ושניים שבועות אחרי הזיון, ארבעה עשר שבועות אחרי שמיילדת הבית פיטרה אותי, חמישים וארבע שעות אחרי שהלידה התחילה, שעה אחרי שהתחלתי לדחוף, והרבה אחרי שיצאה לי הנשמה (נחשו מאיזו עדה אני), דניאל נולד.
את המיילדת, ננסי ויינר, מצאתי יום לפני התל״מ. זה היה יום הולדתי ה-42. קדמו לו תשעה חודשים של הריון בסגנון טלנובלה. את הדרמות שלה סיפקו נציגי הממסד הרפואי, וניסיונות חוזרים ונשנים וכושלים למצוא מיילדת בית במקום זו שפיטרה אותי בלי התראה בשבוע ה-28, וגרמה לקריאת לחץ הדם הגבוה היחידה בכל ההריון. אפילו שקלתי לנסוע למקום כמו זה של אינה מיי גאסקין או לשלם לאחת ממיילדות הבית הנודדות, שתמורת תשלום נאות באות לקראת הלידה ומתאכסנות בבית מלון עד לאחריה, כל ההוצאות עלינו ותודה.
ובכן, יום הולדתי. אחרי שמיציתי את הרחמים העצמיים (תירגעו, רק לאותו יום. אצלנו בעדה יש בלוטה מיוחדת שמייצרת עוד כאלה לפי דרישה), צלצלתי לעוד מספר אחד אחרון. בלי ציפיות מיוחדות. כי אני הייתי בקונטיקט, וננסי בכלל היתה במסצ׳וסטס, מרחק נסיעה של כמעט חמש שעות ומעבר לקו הגבול בין המדינות. אבל ננסי היתה אושיה, שטבעה את המונח "Vbac" והיה סיכוי שהיא תוכל לפחות להפנות אותי הלאה. כולה טלפון, מה יש להפסיד חוץ מעוד אכזבה קטנה. אבל בשיחה הזו קרה נס: כבשתי את ליבה. היא הציעה לבוא כל הדרך ממסאצ׳וסטס, לחצות את קו הגבול לקונטיקט ולהסתכן באובדן הרישיון שלה.
שבועיים אחר כך. ארבעים ושניים שבועות, אני ענקית ובקושי יכולה לנשום, ובטוחה שאני הראשונה ביקום שתהיה בהריון לנצח. אחרי הצהרים התחילו הצירים, מנומסים ולא נדחפים בתור. חיכיתי עד שהייתי די בטוחה שזה זה, וצלצלתי לננסי שתארוז את שותפתה והמיילדת המתלמדת ותתחיל לזוז לכיווננו. בינתיים אני היולדת הכי לדוגמה בעולם, רוקדת ומזיזה את התחת כמו גדולה, ולגמרי בטוחה שגם זה יחליק החוצה בקלות כמו אחיו הגדול. כי הלידה השניה אמורה להיות קלה יותר מהראשונה, לא?
המיילדות הגיעו, והצירים שככו. לא נורא, רק התחלנו! ננסי נותנת לי הנחיות איך לזוז. אני הייתי בטוחה שהיא תעשה מעצמה פרח קיר לפי הסיכום שלנו, אז אני מתעצבנת. לא רעיון טוב, להתעצבן. חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר שעות. התינוק מבלה שם סבבה בפנים אז אף אחד לא מודאג, אבל אני מתעייפת. ננסי באה בהצעה שמערבת אותי ואת רז וכל מיני אברים ארוגניים, הכל כולל הכל. הזוי! סקס עכשיו?! אחרי דיון קצר שלי ושל רז, נבחרות האופציות היותר שמרניות. ההוא בפנים לא מתרשם. זה מתחיל להיות טרנד.
עשרים וארבע שעות של צירים. מסתבר שארבע עשרה שעות נוספות זה כל מה שצריך בשביל שההזוי יפסיק להיראות הזוי. זה אמנם אנקדוטלי, ויישאר ככה. רז ואני מסתגרים בחדר. תנו לי רק להעיר, ככה בקטנה: אני די בטוחה שכשמדברות על לידה אורגזמית, לא לזה הן מתכוונות. יש לי תשובה חדשה לשאלה ״מה הסקס הכי מוזר שעשית בחיים״. לא מזמן זכיתי איתה במקום ראשון בתחרות עם חברות.
אבל לשמחתנו, זה עוזר: מגיעים צירים ממש תכופים וקשים, כמו לידה פעילה. אני מסירה את פריט הלבוש היחיד שנשאר עליי ונכנסת למקלחת, והתר מעודדת: יופי, כשהיולדת מתפשטת עד הסוף זה סימן שהעסק רציני. ומה היה עד עכשיו? שיעור בפלדנקרייז? אממה, הילד, בעקביות מרשימה עם העדפותיו עד עצם היום הזה, שונא להתקלח. הוא מוחה על המקלחת החמימה, והצירים שוככים. הלו!! זו לא היתה לידה פעילה?? אף אחת לא סיפרה לי שזה אפשרי בכלל שהיא תעבור כלעומת שבאה בלי התוצרת, רבאק. את מי אפשר לקלל פה? בינתיים אני רק מפנטזת לכיוון הילד על לנוח בקבר או להתהפך בו, מה שיבוא קודם.
טו מייק אן אינפיניט סטורי לונג, אנחנו בחמישים ושלוש שעות. אני מותשת שאין מלים. מתח לא נעים באוויר. הילד שם בפנים הוא היחיד ששמח איפה שהוא. המיילדות מורטות את שער ראשן מטאפורית. בזמן שהן כאן הן מפסידות ימבה לידות אחרות. ננסי מעיפה בי מבט ואומרת לי בחמלה אך בתקיפות, שאני צריכה ללכת לביתחולים. יתנו לך זירוז, היא אומרת, והוא יהיה בחוץ תוך ששים שניות.
אני מרגישה מובסת, ואומרת בסדר. בית החולים הוא במרחק מדוד של שתי דקות נהיגה איטית בלי רמזורים, ובתחתית מדרון תלול רצוף כוונות טובות. אני קמה כדי ללכת, ואז, בשבריר שניה, מבינה שלושה דברים. אחד: הילד הזה החליט סוף סוף לצאת, והוא יוצא ע-כ-ש-י-ו. שניים: את הילד הזה, שלא כמו אחיו, אני אצטרך לדחוף - מה זה לדחוף, לבעוט החוצה. ושלושה: אני אצטרך לדחוף בכוח הרצון בלבד. השרירים הגישו את התפטרותם בנימוק של הרעה בתנאי העבודה. המוט בדלת שהתקנתי במיוחד כדי להיתלות עליו מנופף לי מלמעלה בצער, ואני מרגישה כמו ההוא בציור של מיכלאנג׳לו שהאצבע שלו כמעט נוגעת. יאללה למיטה.
אני דוחפת, דוחפת, דוחפת על המיטה באור מלא ועם כל המיילדות מסביב עם הידיים עליי, משמנות במרץ, כמו בתמונה בספר של אינה מיי גאסקין שעצבנה אותי בעודף ההתערבות שבה ובכותרת ״היולדת מסייעת למיילדות״, כי מי בדיוק עוזרת למי? אבל לא אכפת לי, שישימו ידיים איפה שהן רוצות, העיקר שייצא כבר.
אני לא יכולה לראות כלום מפה כי יושבת עלי בטן שמסתירה. רז מדווח לי מהשורה הראשונה כמו שדרן כדורגל: והראש יוצא! לא, נכנס חזרה. הראש יוצא! לא, נכנס חזרה. הראש יוצא! לא, נכנס חזרה. גם לאפשרות של לידת באנג׳י לא הייתי מודעת קודם. לומדים דברים חדשים כל יום. שמישהו יגאל אותי מייסורי כבר. חבל הטבור כרוך מסביב לצווארו של הצאצא, ואולי זו הסיבה להתארכותה של הלידה הזו, בטח לבאנג׳י הזה. ננסי, במיומנות ובעדינות, מחליקה את חבל הטבור מעבר לראש, והראש משתחרר. אני מתחילה לצרוח כמו שלא צרחתי מעולם, ואני דוחפת עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת ומרגישה גל חום והקלה מיידית בכאב, והוא יוצא ומיד בוכה בעצבים ובקול רם בפעם הראשונה ובהחלט לא האחרונה, ורז תופס אותו ושם אותו עליי, ואני משפריצה אוקסיטוצין כמו המזרקה של אגם. אני סופרוומן! יש לי כוחות על, ייצרתי בנאדם!
(ושלוש דקות אחר כך הילד התהפך מצד לצד).