ברור,

שוחחנו על כך היום,
אמר שהיה רוצה להרביץ לי, אבל במקום זה מרביץ לעצמו.....

שאלתי אותו בעצם למה? והאם הוא חושב שכך הוא ישיג את מה שרוצה, אמר לא, אבל הוא כועס שלא מרשים לו כך או אחרת(תלוי סיטואציה כמובן) אז עושה ככה, כי ככה הוא רוצה...

אני לא בטוחה שמבין את כל מה שנאמר או שאמר בעצמו .

אולי לנסות להסיט את האגרסיות לכיוון יותר מקובל - לחבוט בפוף, לזרוק כריות. כלומר, להכיר בזה שהוא חווה רגשות קשים ולא יודע איך להפטר מהזעם והתסכול, ולהציע לו דרך אלטרנטיבית שלא כוללת פגיעה בעצמו.

פלוני אלמונית

את מתארת מצבים מאוד מאוד דומים לשלי- זה המקום שבו אני מתבונת ואומרתמה גם אני נהגתי כך כילדה ואם כן אז, איך הגיבו אלי?
כי ברור לי היום שאלו כולם תגובות קשות של פגיעה,
מתבוננת מקשיבה וקוראת.

כן,

מעבר דירה לפני שנה וחצי
אח קטן שנולד לפני 9 וקצת חודשים
זוגיות של הורים במשבר ובטיפול.

אם יעלו לי עוד דברים שאני שכחתי אציין.

שלום לאמא אובדת עיצות,
כאילו מה עובר לו בראש שהוא מעולל לעצמו את זה
לא יודעת אם יעזור לך להגיד שאני הייתי (ולפעמים עדיין) כזאת.
כלומר לא, לא תלשתי שערות, או החטפתי לעצמי סטירות, אבל בזמן תיסכול גדול וכעס הייתי מרגישה רצון נורא חזק להכאיב ולכאוב.
לא יודעת למה, אבל אם מנסים להבין את הרגש אז זה משהו כמו כואב לי נורא / מתסכל אותי נורא ואני מרגישה נורא פגועה בכל צורה עכשיו, ואני רוצה לבטא את הכאב והפגיעה הזאת בצורה נורא חזקה ועוצמתית, אז הייתי בועטת בקיר, תולשת פרחים, זורקת דברים, הורסת חפצים.

היום אני יכולה להגיד דברים שאח"כ סתם אצטער עליהם והם לא נכונים ולא אמיתיים....
ודחף חזק לזרוק משהו/ להרוס משהו (אבל לרוב אני עוצרת בעצמי).

הרעיון הוא שמתעורר בי גל עצום של רצון להרס (עצמי ןאחר), ורק כשאני מודעת לכך היום, אני יכולה לנסות לעבוד על זה, להתעדן , לצאת להליכה, להרגיע את עצמי , לנסות לחשוב בהגיון, וכיוב'...

אפשר לשאול איזה קשיים נוספים הוא חווה?

מנסה לרענן את הדף,

הבן שלי חווה כעס לאחרונה בצורה מאוד קשה לטעמי- במהלך התקפת זעם שבה הוא בוכה או צווח, הוא מתחיל להכאיב לעצמו, כלומר תולש שערות, שורט לעצמו את הפנים או מחתיף לעצמו סטירות .
הוא בן 4.5 (תקופה של שינויים בבית שהוא חווה קקשים)

העיניין שאני לא יודעת איך להתייחס לזה יותר.

חברה אמרה לי כשהעלתי את זה מזמן, כשזה רק החל, והיא מאוד נדיר , בעצם לפני כמה חודשים כשזה קרה בפעם הראשונה, שכשזה ייכאב לו הוא לא יחזור על זה.

אז זהו שהוא כן, והיום ממש הבוקר, הוא ביקש לאכול משהו, ואני העדפתי שיואכל משהו אחר, הוא פצח בצווחה, וממש תלש לעצמו קבוצה מאוד מכובדת של שער.

בדר"כ עד היום ניסיתי למנוע את זה ממנו, אם פיזית, "אני לא מרשה לאף אחד לפגוע בילדים שלי (יש שניים) גם לא לעצמם". כלומר אמרתי לו את המשפט.
ניסיון לדבר אחרי, האם הוא חושבת שהתנהגות כזו אכן מקדמת אותו למה שהוא רוצה להשיג.
אצלינו לא משיגים ככה דברים בבית.
גם ניסיון להתרחק מנו כשזה קורה -כלומר אני לאמתבוננת בהצגה, כשתסיים נוכל לדבר בנעימות- גורר צווחות מחזקות לאירוע- ואמירות למה את הולכת ממני.
וכלה באולי קרחת תפתור את העיניין....

הכל כדי להמנע מעימות פיזי מכאיב- לפעמים אני ממש מרגישה שהוא מבקש את זה- ואני לא רוצה להגיע לשם.

החזקתי פיזית- בחיבוק מגביל- עד שהוא פורץ בבכי ונירגע. כשכל הזמן עד ההרגעות הוא צווח ומתפתל, והוא חזק..- ואני לא באמת ובתמים בטוחה בדרך הזו.
הבוקר הרגשתי שזהו משהו נגמר בי מלהכיל את זה. (עייפות)

הפעם התבוננתי בו, וחשתי תחילה כלום, ואחר כך, פשוט רתיעה כזו ענקית, כאילו מה עובר לו בראש שהוא מעולל לעצמו את זה, אלוהים.
איך אני מתמודדת עם זה-

אשמח לכל הצעות ותובנות

חביתית, מה שלומך?
מה עבר עליך מאז שפתחת את הדף?

חביתית,
מה שלומך ?

חביתית יקירה,
לא יודעת אם את עדיין קוראת בדף -
הייתי שם, ועמוק מאד, כולל תקופה ארוכה מאד של מחשבות אובדניות. זהו מקום קשה מאד.
חשוב מאד לעשות עבודה מעמיקה ויסודית בכל דרך שתמצאי לנכון ולטוב לך.
אני אישית מוכנה לתמוך בך דרך כאן, דרך דף הבית שלי או דרך התכתבות אחרת.
רק שמרי על עצמך מאד מאד. בידקי אם די לך בעזרה כזו. אם לא - אל תוותרי על עזרה אחרת, כלשהי.

אם את רוצה - אני מוכנה לשמוע ולעזור.

יש אנשים שעזר להם בנושא הזה הפורום של לנדמרק.

> עודד מעביר שמועות <

אני חושבת שצפריר צודק, וזו בדרך-כלל גם הדרך שלי.
אבל גם אני פעם כן נעזרתי באשת מקצוע והיא הייתה מדהימה ונתנה לי "פוש" לעבוד על הדברים שלפני כן בכלל לא ראיתי אותם.
ובשמת - אני כרגיל מזדהה

עוף החול
_אני שואלת שוב.
מי כן אוהב אותה? מי נהנה מחברתה? את מי היא כן משמחת?_
אני, בכנות, לא יודעת.
כשאני חושבת על זה, אני רואה אותה, רק, ותמיד, לבד.
מאז, התחלתי להתיחס אליה, קצת יותר טוב, נראה לי. כי הרי היא - כל-כך לבד.

אלמונית פלונית?
תודה. אחשוב על מה שאמרת.

ותודה לכולם.

צפריר אני אכן ציינתי:
אצלי זה העובדה שהפסקתי לסמוך על ספרים, ופורומים שונים שהם נחמדים מאוד, אבל לא עושם את העבודה האמיתית והלכתי לפסיכולוג.
עם דגש, שא צ ל י זה עובד.
אבל בעניין של הקביים שמהווה הפסיכולוג או הפורום אני חולקת עליך. פסיכולוג הוא מעבר לקביים. דנים בפגישות הטיפוליות לעומק במורכבות של האדם וזה הרבה הרבה מעבר לעצות באתרים שונים, שגם אם הם מלאי כוונות טובות, ונעימות, ומדברות אלייך, זה עדיין לא מספיק עמוק, רציף, אינטנסיבי, מקצועי, אובייקטיבי , ספציפי מותאם - לך. זה עדיין מאוד כללי. אם חביתית תצליח מעצות אלו לאהוב את עצמה - זה יהיה נהדר. מניסיוני זה לא מספיק ושווה לבדוק עוד אופציה, שלי עשתה המון.
בהצלחה.

חבקי אותה אליך.

(בקי, איזה יופי)
חביתית (איזה שם טעים),
הדברים של בקי, של אלמונית פלונית ושל צפריר הזכירו לי איך שפעם גם אני הלכתי למישהי (להלן: המדריכה).
מעניין, שגם אצלי זה היה גיל 4 (זה מה שהקפיץ אצלי את הזיכרון).
בתרגיל היא ביקשה שאדמיין את עצמי בגיל 4.
הילדה שראיתי היתה דומה לזו שאת תיארת במובן זה שגם המדריכה שלי שאלה אותי: מי כן אוהב אותה?
והיא ביקשה ממני לתרגל שוב ושוב בדמיון איך זאת ש כן אוהבת אותי מחבקת אותי.
אחרי מליון פעם זה נעשה יותר קל.
ואז היא ביקשה ממני לתרגל איך אני של היום אוהבת אותי ומחבקת אותי.
למען האמת, אני חושבת שלא יזיק לי לחזור לתרגל את זה שוב (ומזכיר לי שצפריר שוב צודק בדף איך אנחנו משתמשים בילדים שלנו , כי הרגע תפסתי כמה החיבוק שאנחנו מחבקים את הילדים שלנו הוא באותה מידה גם החיבוק שלנו לעצמנו, שמרפא את כל החסך בחיבוקים שלנו מילדות).

תודה לך חביתית שהזכרת לי דברים חשובים.
ואולי התרגיל הזה יחזק אצלך את דברי בקי וצפריר.

חביתית,
לעניין דבריה של אלמונית פלונית.
לעתים נמצא האדם באותו מקום בו הוא חייב קביים, משהו להשען עליו. משהו להאחז בו. כאן, במקום הזה העלית את בעייתך כאן, בפורום הזה.
אלמונית הלכה לפסיכולוג וזה נמצא כקביים מתאימים בעבורה. לפיכך אלה הקביים המתאימים בעבורה. מכאן היא משליכה את מה שמתאים בעבורה על כל העולם, מתוך כוונתה הטובה, ואין הדברים בהכרח כך.
לא שפסיכולוג איננו התשובה גם בעבורך - זה יתכן, בהחלט, שפסיכולוג טוב עשוי לתת לך פתרונות או קביים טובים. עם זאת, פניה לעזרה כאן מצביעה על כך שאת מעדיפה לעשות את העבודה לבדך ולהעזר בנסיונם של אחרים או בעצותיהם. דרך זו גם היא לגיטימית.

אינני טוען כי עלייך לנהוג כך או כך.
עניין זה להחלטתך.
עם זאת, נראה כי בהחלט את יכולה להתעצם ולהתיישר בעצמך, עם הכוונה חיצונית מינורית - למשל בהדרכתה של בקי (שעושה עבודה מצוינת).

אותה הלקאה עצמית עליה את מדברת היא נחלת כולנו. כולנו נוטים לסקול את עצמנו ולפגוע בעצמנו. המודעות שלך לנושא כבר מניחה אפשרות לאיזון. חזקי ואמצי.

חביתית, גם אני מרגישה והרגשתי כך. בדיוק כך כמו שכתבת.
הייתי בטוחה שלרגע זו אני שכתבתי.
ואני כבר 5 חודשים בטיפול פסיכולוגי שמאוד מאוד מאוד עוזר.
למה לא להאמין? ואולי מרוב ייאוש שווה להאמין.
אני חושבת שממקומות של כאב כל כך גדול כמו שאני ואת חוות. כאב בעצם של שינאה עצמית, והרס עצמי - חייב לצאת משהו טוב. אצלי זה העובדה שהפסקתי לסמוך על ספרים, ופורומים שונים שהם נחמדים מאוד, אבל לא עושם את העבודה האמיתית והלכתי לפסיכולוג.
עברתי אגב שלושה עד שהגעתי לזה שמדבר אליי. תוך שבוע פסלתי שני פסיכולוגים ופסיכולוגית כי הם פשוט לא דיברו אליי.
ועדיין לא התייאשתי, למרות ששוב האשמתי את עצמי, אולי משהו איתי כל כך לא בסדר שאפילו פסיכולוג אני לא מסוגלת למצוא.
מציעה לך לנסות. זו לא נוסחאת קסם. אבל זה עובד וזה עובד יופי. וזה עמוק ואת מרגישה שיש לך שותף לכל החרא שאת מרגישה שיש עלייך.
ספרי מה קורה איתך.
אלמונית פלונית
מציעה גם לך.

אני שואלת שוב.
מי כן אוהב אותה? מי נהנה מחברתה? את מי היא כן משמחת?

היא כאילו מין פתטית כזו. רק רוצה שיאהבו אותה, נעלבת בקלות. מוזרה. לא יודעת. לא אוהבת את עצמי בגיל ההוא. יש קשר?

למה את לא אוהבת אותה? מה היא עשתה? מה היא חושבת? מה אמרו לה ומי אמר לה?
מי כן אוהב אותה?

לפעמים טוב יותר, לפעמים פחות. תודה לכל מי שכתבה לי.
עוף החול, אבל מה אם אני פשוט לא אוהבת אותה? את הילדה הזאתי.

הי חביתית,
מה שלומך?

בקי, כל כך יפה.

עיצמי עיניים.
היכנסי פנימה לתוך תוכך, עיברי במסדרונות ארוכים ארוכים עד שתגיעי לדלת של ילדותך. היכנסי פנימה ופיגשי את הילדה בת ה ארבע שהיית.
נכון שהיא נהדרת? יפה ומלאת חלומות?
חבקי אותה אליך.
הפנימי אותה לתוכך.
צאי מן החדר ושובי למקומך.
פיקחי את עינייך. הביטי בך. את היא הילדה האהובה, היפה הנעימה. אינך רוצה להיטיב עימה? האכילי אותה באוכל טוב ובריא, שבי איתה וספרי לה עד כמה את אוהבת אותה. אל תתני לה לחמוק ממך, אל תתני לעצמך לשכוח אותה.
אינך יכולה לפגוע בעצמך. את מלאת אהבה.

מממ... אולי פרחי באך?

חביתית יקרה. רגע, חכי רגע. רוצה לעזור.
לא מאמינה ברופאים ובתרופות, כשזה קשור לנפש ומה לגבי עזרה ממישהו שאינו רופא?

אני שמה לב בזמן האחרון, שאני מתנהגת בצורה שפוגעת בי, ולא מצליחה להימנע מזה (זה כנראה התחיל מזמן, ואולי היה שם תמיד, אבל רק בזמן האחרון, שמתי לב.) למשל, אני אוכלת דברים, שאני יודעת שמזיקים לי. אני עושה דברים, שאני יודעת שמזיקים לי. אני אומרת לאנשים דברים, שאני יודעת שאצטער עליהם, אחר-כך.
במצבים של מצב רוח רע מאוד, עולות לי מחשבות על פגיעה עצמית, רצינית יותר. עד רצינית ביותר.

לא יודעת, מה לעשות עם זה.
לא מאמינה ברופאים ובתרופות, כשזה קשור לנפש.