כתבת : "למרות זאת, אף פעם לא רדפתי אחריו. תמיד זה הוא היה שמחפש אותי יותר, גם כשלא היה סגור על עצמו..."
ברור ! בגלל זה את משתגעת מהיחסים האלה , כי הוא לא עוזב מצד אחד ומצד שני גם לא נותן את עצמו .
נשמע שהכי כדאי זה להודיע לו בלי שתאמיני שאת מסוגלת להוציא מלים אלו מהפה , שאת מבקשת שיותר לא יתקשר אליך ושאת תנסי לא ליזום גם כן , וזהו , להחלמה , לגמילה מהסם מהממכר הזה שלא מביא לך טוב בחיים .
בהצלחה וחיבוק גדול

את מחזירה אותי הרבה שנים אחורה, לתקופה שבה האהבות שלי היו כאלו, עם ייסוריי געגועים שתמיד היו מחזירות אותי אליהם.(אל הגברים שהיו לי...)
אין לי יותר מידיי מה לתרום לך כי אצלי זה נפתר מבלי שממש "טיפלתי" בזה, אבל אני מאוד יכולה להזדהות מהתנסות אישית עם המצוקה שלך, המחשבות הבילתי נשלטות, החשיבה האובססיבית עליו.
אצלי ,כיום אני יודעת, זו הייתה יותר אובססיביות מאשר אהבה,פחות במעשים אבל יותר במחשבות.
לא בטוח בכלל שזה מה שקורה אצלך,אולי אני סתם עושה השלכה.
אצלי זה הפסיק כשפתאום היכרתי אחד שאיתו הכל היה פשוט וזורם והתחתנו ואנחנו חיים היום ,יחסית,באושר.

קודם כל
בהחלט מצב קשה רגשית.
אין לי תשובות לשאלות שלך כרגע, אבל אני חושבת שבדף משולש רומנטי דילמה מתואר מקרה קצת דומה של התאהבות, ואם זכור לי נכון, יש שם הרבה עצות שיכולות להתאים גם לך!

שלום יקרים..מעדיפה בעילום שם לסיטואציה הזאת.....
עוברת תקופה לא פשוטה, שמעוררת לי כאבי לב...סיפור מסובך ומורכב. בעיקר כואב. הייתי שמחה למעט עידוד בימים אלה.
התאהבתי בגבר לפני כחמישה חודשים. הוא היה עם מישהי שרצה לעזוב מזמן,אבל לא היה לו אומץ..ההיכרות איתי עזרה לו להיפרד מהקשר הקשה שהיה לו...
בהתחלה עוד יכולתי להיות חופשייה, לשלוט ברגשות שלי...אחרי שהוא נפרד ממנה ניסינו להיות יחד.
כיף לו להיות איתי, כיף לו לדבר איתי, הוא נמשך אליי...
אבל הוא לא סגור על עצמו.
הוא אמר לי שאנחנו לא זוג...שמשהו חסר...אבל עדיין היה קשור אליי והמשיך להתקשר. לא עניתי לו. נפגעתי...
הוא כאילו שיחרר אותי....אמר שלא יפריע לו אם אכיר מישהו אחר...("להיפך"...) והמשיך להתקשר כבר ביום למחרת...
בכול פעם שאני מנסה לחתוך לגמרי איתו, עוברים בערך שבועיים עד שאני לא מסוגלת לא לשמוע ממנו. ואז אני מחזירה לו טלפון. תמיד הוא שמח לשמוע ממני ורוצה לקפוץ לבקר.
קשה לי, קשה לי , קשה לי...
אנחנו לא ילדים קטנים אבל עם זאת אני מרגישה לפעמים כמו ילדה איתו..מרוב אהבה. כול סימן חיבה ממנו זה כל כך נוגע לי...לא זוכרת שהרגשתי ככה למישהו..
הוא גר מאוד קרוב אליי כך שיוצא לי כמעט כול יום לראות אותו, והוא אותי.
אני מרגישה קצת לכודה. אני יודעת שזה אולי בראש שלי, ועליי לעשות איזה סוויץ', אבל קשה לי. קשה לי לוותר עליו. קשה לי לדמיין שיכיר אולי מישהי אחרת...קשה לי לקבל שבסוף וויתר עליי. הוא הרי הלך וחזר כמה פעמים...
הוא מנסה להיות טוב אליי. הוא מאוד מחבב אותי, אמר לי. זה מעליב אותי שגבר שאני אוהבת "מאוד מחבב" אותי...
מה חסר לי? ? איך הגעתי למצב כזה, איך אצא מהמצב הזה?
לא יכולה לראות את עצמי עם מישהו אחר כרגע...פוחדת שיותר בחיים לא אתאהב במישהו אחר ואשאר דפוקה מהסיפור העצוב הזה...
קשה לי לנתק איתו קשר ליותר משבועיים שלושה..פשוט לא יכולה..זה הוא שמתקשר תמיד, לא אני. אבל לאחרונה הייתי יותר "נידי" ממנו..
למרות זאת, אף פעם לא רדפתי אחריו. תמיד זה הוא היה שמחפש אותי יותר, גם כשלא היה סגור על עצמו...
אם הייתה נוסחת קסמים, איך מהפנטים גבר שאוהבים, איך מפעילים את העוצמה הנשית, לא יודעת מה, הכול הייתי עושה, רק שייתן לי לאהוב אותו...

הכל לטובה

כשדלת אחת נסגרת אז נפתחת דלת חדשה. צריך להעזר בסובלנות, להתרכז במה שעושה טוב_ , _להקיף את עצמכם באנשים שעושים לכם טוב ויהיה טוב. בהצלחה @}

פרידות זה בדרך כלל קשה, כמעט תמיד אפילו.
כרגע הקירבה בזמן אולי לא מאפשרת לראות את הטוב שאולי יש בה בפרידה.
המציאות שיצרנו התנפצה ולא נראה שיש אחרת במקומה כרגע והכל נראה לוט בערפל.
בינתיים עדיף פשוט להתרכז במה שעושה טוב. להקיף את עצמך באנשים שעושים לך טוב.

מקווה שזה הדבר הנכון ומשם תבוא צמיחה ואהבה טובה יותר.

אני מחבקת את שניכם ושולחת לכם ברכת ליל מנוחה, שינה טובה ועמוקה ללא נדודים.

גם אני בסירה.. לפני 10 דקות אמרתי שלום לאהובתי - אחרי שנתיים - וחשבתי שנהיה ביחד עוד שנים.. הסיפור ארוך ולא חשוב - הרגשות רק מתחילים.. לא נראה לי שעיכלתי את זה עדיין. נראה לי אני פשוט לא אלך לישון הלילה.. לא אוהב לישון לבד. אראה קומדיות רומנטיות... האמת היא נראה לי הכי טוב בשבילי זה להיות פתוח לקבל המון המון אהבה ומגע מכל מי שמציע\ה או מוכנ\ה. צריך אומץ. באהבה לכולם..

הכל לטובה.

הנה זה קורה גם לי והרי חשבתי שזה האדם שאני מתכוונת לחיות איתו את חיי.אז מסתבר שחייתי איתו רק שנה מחיי.
וזה פשוט קשה לי לחשוב על לישון לבד,לא לקבל חיבוקי בוקר.אני אתחזק ואגדל אבל תחושת האבדן עוד פה איתי.כנראה אני צריכה גם זמן להתאבל.
תודה על ההקשבה(הוירטואלית).