השמיכה הצהובה של נחמה, השארתי וידעתי שהיא תהיה בידיים טובות

<t>באותו יום רביעי יצאתי מוקדם מאוד מהבית לאחר שארגנתי בגדים וסנדביצ'ים לילדים. באוטובוס של שעה 6:00 הייתה נסוכה שלוה השמורה לשעות המוקדמות של הבוקר. הרגשתי ביטחון גדול וקירבה גדולה לא-להים. התעוררה בי ידיעה פנימית חזקה. ידעתי שלא משנה מה יזמנו לי החיים, לעולם אהיה בטוחה, כי אני נתונה בידיו.<br/> <b...

<t>עוד שבועיים ימלאו כבר שלוש שנים. שלוש שנים ליום הנורא.<br/> אין כמעט יום שישי שאני לא נזכרת ככה כמה דקות לפני שבת בטלפון שלך שאת בדרך לבית החולים.<br/> התאריך מתקרב ואני מתמלאת בעצב. עצב על נעמי, עליך. על כל מה שהיה יכול להיות.<br/> תקופה קצת מעיקה עברה עלינו בזמן האחרון אבל אנחנו מאחוריה. שתמיד ...

<r>חיכיתי לתגובה שלך. הסתקרנתי לדעת אם העמוד הזה עודו ערוץ תקשורת פתוח ביננו.<br/> החיים. המרוץ האינוספי הזה, שבבסיסו הרצון להספיק הכל. להיות אשת קריירה מפוארת. לנהל אנשים במרץ ובהצטיינות. לחזור הביתה ובמלוא האנרגיות להיות שם בשבילם. וגם לחייך. וזוגיות...<br/> ושלא לדבר על פרוייקטים. חופשה לארגן, בי...

<t>אולי גם את נכנסת לפה מדי פעם...<br/> אני נכנסת לפה מדי פעם. פעם בשבוע שבועיים. לבדוק מה חדש ולהשקיע כמה רגעים בזכרון.<br/> הזמן שחולף לא משכיח, והיום כשאני אמא לשתי בנות ואת אמא לילד אחד מדהים, יוצא לי הרבה לחשוב על איך היה אם ואילו.<br/> כל מחשבה על הריון, או משפט תמים לאשה בהריון "זה שווה את זה...

<r>עדי היקרה<br/> אני נכנסת ויוצאת מהדף. נכנסת ויוצאת<br/> כן, זה היה רעיון שלי, אני מודה, אבל אולי פתאום נבהלתי מהפומביות שהמסרים פה מקבלים.<br/> אני לא יודעת מה עמד לי בראש. אולי איזו מגירה וירטואלית שבה נוכל לכתוב ולהוסיף ולשפוך את הלב. וזה יהיה נסתר מהעין. משהו שאת ויריב תוכלו לפתוח בימים של זכר...