<r>חוששת להגיב בנושא כל כך רגיש שאין לי שום הכשרה מקצועית אליו... ובכל זאת, מהבטן: קפץ לי לעיניים המשפט הזה -<br/> <br/> <br/> <U><s>[u]</s>אני מנסה בינתיים לראות את זה כאילו הבעיה היא אצלי. לא אצלו.<e>[/u]</e></U><br/> <br/> אני חושבת שבקונטקסט שאת מתארת, זה אולי בעייתי להעביר את האחריות אלייך בצור...

כי אם היא לא היתה אדומה היינו עלולים להתבלבל ולחשוב שהיא שסק

מותר להתפלסף רגע? אני דווקא ממש לא אוהבת את התשובה הזאת כי היא יותר מדי ממורכזת-אדם, כלומר היא יוצאת מנקודת הנחה שהטבע מתארגן בצורה מסויימת לנוחותנו, כדי לשרת אותנו. וזו בעיני תפיסה בעיתית.

<t>את נשמעת ממש חנוקה ומותשת... יש לי הרגשה למקרא דברייך שאת כבר יודעת מה את רוצה לעשות ובא לי להגיד לך - לכי על זה. אל תקריבי את משפחתך על מזבח האידיאולוגיה. נתת לבנך שנתיים יקרות איתך בבית, אם את מרגישה על קצה גבול היכולת אולי כדאי לנסות להכניס אותו למסגרת ולראות איך הוא מסתדר עם זה. נראה לי שלילד...

בל כשקשה לה אז היא נעשית בלתי נסבלת ואני מרגישה שקשה לי לקבל אותה ככה.

אולי בדיוק בגלל זה זה קורה, אולי היא בוחנת אותך לראות אם תאהבי ותקבלי אותה בכל מצב. ויש לה צורך לבדוק את זה שוב ושוב כי קשה לה עם התשובה שהיא מקבלת...

זה היה של צוות הצילום מהסרט המפורסם על החופשיים.... לא?