תובנה חדשה: יותר קל לי לחוש אהבה כלפי רחוקים מאשר כלפי קרובים [חוץ מאשר כלפי ילדיי].
והסיבה, מהרחוקים מצפה פחות ופחות מאוכזבת. ערוצי האהבה נשארים פתוחים. מהקרובים, יותר מצפה, יותר מאוכזבת ופגועה ופחות יכולה לאהוב.
מישהי מכירה את זה? התמודדה עם זה והצליחה לשנות? אשמח להשראה...

מצטרפת לספירה ומוסיפה עוד שאלות על האהבה:
מה המחסומים שלי לאהבה? מתי היכולת שלי לאהוב חסומה או מצטמצמת?
תשובות ראשוניות, מהשרוול: מרירות, כעס, קורבניות, תחושת חסר...
מחסומים שצריך להסיר או למוסס.

וואו! כל-כך מזדהה עם התיאור החד הזה. תודה!

ואיך אפשר להיות אמא וגם לא לתת כמעט 3 שנים. רק לקבל. (לא באמת לא נתתי אבל לא יכולתי לשמוע את המילה נתינה כמעט 3 שנים) ???
באמת איך?

<r>וואו! כמה דברים מעניינים.<br/> <br/> קודם כל. באמת <U><s>[u]</s>יש גם גברים כאלו.<e>[/u]</e></U> תשתף אותנו איך זה אצלך. נראה לי חשוב להרחיב את זה למשהו שהוא לא רק חוויה נשית אלא אנושית.<br/> <br/> <U><s>[u]</s>כל עוד החוויה "מתבצבצת" ברגש ובלב, ובאגו הפגוע (והוא פגוע, אין ספק בכך), אין באמת דרך ...

<t>תמרוש יקרה, תודה על הדף ותודה על הדיוק בניסוח החוויה.<br/> <br/> אני הייתי ילדה שספגה אלימות מילולית ורגשית ממישהי שהייתי תלויה בה רגשית ופיסית - אימא שלי.<br/> כמעט כל יום אמרה לי שאני רעה. כמעט כל יום אמרה לי שתזרוק אותי מהבית.<br/> <br/> לקח לי שנים להבין את הצלקות שזה השאיר בי.<br/> <br/> היו...