אלה החיים

תמיד כששואלים אותי " ומה את עושה?" אני קצת נבוכה.
פעם הייתי עונה "אמא במשרה מלאה" ואז הייתי שומעת מגוון תשובות החל מ"אהה... אז את לא עובדת..." ועד "כל הכבוד לך!" אבל ברב הפעמים הסבטקסט היה "חבל- את נראית דווקא בסדר, היית יכולה להשיג לך איזו עבודה נחמדה".
אני עדיין מרגישה לא שלימה עם עצמי אחרי השאלה הזאת. תמיד אני שואלת את עצמי "למה בעצם את עושה את זה?" ותמיד עצמי עונה לי "כי זה חשוב לך לגדל את ילדייך בעצמך, להיות נוכחת, להיות אתם בשלבי הגדילה הראשונים ואת גם אוהבת את זה. כי זה היה לך קשה לתמרן בין בית וילדים לעבודה, קשה להכניס ילד קטן למסגרת, קשה לך לא להיות אתם כשהם כ"כ קטנים" ועוד כל מיני סיבות טובות. ותמיד יש קול קטן וחשדן שאומר "ומה יהי אתך אחרי שהם יגדלו, איך תמצאי עבודה אחרי הרבה שנים שלא עבדת בכלל במקצוע? ומה עם חיי החברה שלך?" (הוא שואל עוד שאלות- אעלה אותן בהמשך)
תמיד אין לי תשובה טובה לקול הקטן והמעצבן הזה.
היום אני עונה על השאלה הזאת כל פעם משהו אחר בהתאם לציפייה של הצד השני ולמצב הרוח שלי, למשל לפקידות אני עונה "אני בבית, לא עובדת" (וכולי מתקוממת בפנים "מה זה- לא עובדת?! נראה את הפקידה הזאת עושה את מה שאני עושה בבית!), לפעמים אני עונה "כלום", לפעמים אני עונה שאני עובדת בבית.
אז אני בבית עם הילדים- עובדת, לומדת המון, חיה את חיי. רב הזמן טוב לי ולפעמים קצת פחות- אלה החיים. (-:
@}

דף בלוג

למשל לפקידות אני עונה "אני בבית, לא עובדת"
אוי זה מצויין. אני שוקלת לאמץ את זה גם. למרות שאין לי עדיין ילדים ואני מחנכת את עצמי בחינוך בייתי (-:

איזה יופי! קיבלתי פרח.

בשנים האלה שאני בבית למדתי לשתוק. זה היה קשה.
בהתחלה היו לי סערות של מחשבות בתוך הראש ולא היה לי למי לומר (עד שהחצי השני היה חוזר- רב הדברים כבר עברו עיבוד בתוך הראש ולא היה לי צורך להוציא הכל- רק חלק). הייתה מין הרגשה מוזרה כזאת- מצד אחד רציתי לשתף, מצד שני זה כבר איבד מהדחיפות והדחף לדבר פחת.
אין לי חברה זמינה אז הרבה פעמים מצאתי את עצמי מנהלת עם עצמי דו שיח בתוך הראש, הגלגלים בראש עובדים שעות נוספות- טוחנים מחשבות. הראש שלי ממש כאב מעודף מחשבות כבדות- לא הייתי רגילה לשמור הכל לגמרי לעצמי.
גיליתי שאני יכולה לספק לעצמי את רב התשובות לשאלות שרציתי לשאול אנשים אחרים.
גיליתי שיש פעמים שבהם עדיף לא לומר משהו מאשר לומר אותו (לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל פתאום זה נהיה יותר ברור ומוחשי).
גיליתי שזה כיף לשתוק.
גם עם הילדים שלי אני שותקת די הרבה. בהתחלה קינאתי באמהות האלה שיכולות לפטפט עם הילדים, כל הזמן ללמד אותם דברים חדשים, לשתף בכל דבר שקורה מסביב, להסביר בפירוט כל דבר קטן. עם חלוף השנים הפטפוט הבלתי פוסק הזה ברב המקרים נראה לי מלאכותי- כי הרי הן לא היו מדברות כך למבוגר...
אין אצלינו סיפור יומי- כשיש מוזה יש לנו מדי פעם עשרה סיפורים ביום מספר ועוד אחד "מהראש" (ככה ילדי מכנים את זה). לא לומדים אצלינו "איך עושה כלב" ו"איך עושה חתול".
כשאין מה לומר אז לא אומרים כלום ומרגישים עם זה מצויין.

גיליתי שזה כיף לשתוק.
אוח, זה חיסכון אנרגטי כ"כ גדול. כמה אנרגיות ותשומת לב פתאום מתפנות כשלא חייבים למלל כל דבר כל הזמן... - הלוואי ויכולתי לשתוק יותר (-:

בקיץ אנחנו מבלים זמן רב מחוץ לבית, בעיקר בגן השעשועים.
שם אנחנו נחשבים לתופעת טבע ממש.
אני לא אספר לכם איזה תגובות קיבלתי שם אחרי לידת הבית הראשונה שלי, רק אציין שרובן לא היו מחזקות או חיוביות. אחרי לידת הבית השניה דווקא היו רק תגובות מתעניינות וחיוביות- כנראה שהאנשים התרגלו והמתנגדים הבינו שכנראה שלא ישכנעו אותי ללדת כמו האנשים הנורמליים והתייאשו.
אני מחליפה חיתול לתינוקת (חיתול בד)- "מה זה הדבר הזה?! למה את עושה את זה?! זה לא המון עבודה?"
אני מפשפשת ילדה בת שנה וקצת בצד- "בת כמה היא?! כבר גמולה?! שלי לא מסוגלים להיגמל עד שנתיים וחצי לפחות! איך את עושה את זה?"
יש כמובן את השאלות "נו, מתי את שולחת אותה לגן? היא לא צריכה חברה? לא משעמם לכם בבית? איך את מעסיקה אותה? היא לא עושה דגמים?!" (איך הילדה תתפתח ככה?! איך!!?)
היום רב באי גן השעשועים הקבועים כבר התרגלו, הם כבר לא שואלים כ"כ הרבה שאלות, הם שואלים לפני שמציעים לאחד מילדיי ממתק, הם כבר הכניסו אותי למשבצת המתאימה.
לפני שהם התרגלו- באופן היה ממש הצלה בשבילי, הרגשתי שאני ממש "נורמלית": אלף, כי יש הרבה אנשים אחרים שעושים את מה שאני עושה ומרגישים עם זה מצויין, בית, כי יש יותר "גרועים" ממני- נו, אלה שאוכלים רק אורגני ולא מבושל, אלה שמגדלים בלי חיתולים, בקיצור, עוד יש לאן להידרדר...

מתי עלתה אצלי בפעם הראשונה התנגדות חזקה מאד להכנסת תינוק למוסד? זה קרה עוד לפני שהייתי אמא.
הייתי בהריון ראשון.
חברה סיפרה לי שהיא נשארה עם בנה עד גיל חצי שנה בבית ואז היא הרגישה שהוא ממש זקוק לחברה, לגירויים נוספים ולמרחב גדול יותר אז היא הכניסה אותו לפעוטון.
יום אחד הם התארחו אצלינו בחג וסיפרו שהפעוטון יצא לחופשה לרגל החג ופתאום ביום שישי רגיל הם נשארו עם בנם הקט לגמרי לבד- בלי שום פעוטון. חברתי סיפרה שזו הייתה הרגשה ממש מוזרה- היא לא ידעה איך להעסיק אותו, לא ידעה מה בדיוק הוא אוהב לאכול לארוחת בוקר (היא רגילה להיות בבוקר אתו רק בשבתות ואז יש שיגרה שונה מימי חול), היא סיפרה את זה בתור קוריוז. לי זה עשה הרגשה עצובה נורא- איך ייתכן שאמא תרגיש כך, שהיא לא יודעת איך בדיוק צריך לטפל בילד שלה, שהיא תרגיש שהיא לא רגילה אליו בזמנים מסויימים.

ממש ממש נהנית לקרוא אותך !

אהבתי במיוחד את הקטע עם השתיקה (וגם העתקתי לעצמי

).
מאוד מאוד מאמינה בכיוון שכתבת, ולפעמים מרגישה בזה מאוד שונָה מאחרים - שמרגישים שצריכים כל הזמן לתמלל לילדים את הדברים, להסביר דברים, ובאופן כללי לשמור על רמת מלל בלתי פוסק.
אני לא אמא, אבל עובדת הרבה עם תינוקות ופעוטות כמטפלת ובייביסיטר.
אני הרבה פעמים מרגישה 'נודניקית' כשאני מתחילה להסביר דברים (או לשאול שאלות וכדומה), ושזה סתם לוקח לי אנרגיה - ושהיה הרבה יותר נכון להיות סתם בשקט - רק שאני מרגישה איזו ציפייה סמויה (או לא סמויה) מצד ההורים, שאני כמטפלת 'אבדר' את התינוקות, ולא סתם אנכח בשקט בחברתם. וגם לי יש כנראה איזה צורך 'פולני' לדבר ולהסביר. כך שאני מוצאת עצמי מתנדנדת בין הדברים. אבל בתוכי מרגישה ש'גישת השתיקה' נכונה יותר בגדול, ומשתדלת עד כמה שאפשר. בתור התחלה - לשמור על שקט פנימי.
(כתבתי על זה בעבר באיזה בלוג בייביסיטר שפתחתי).

לכן, מאוד שמחתי לקרוא שיש מי שחושבת כמוני, ועוד חידדת לי את זה, וכתבת כל-כך יפה.

מצפה להמשך כתיבתך....

אה, פתאום עכשיו כשקראתי את מה שכתבתי, שמתי לב שהמילים 'לדבר' ו'לבדר' זה אותן אותיות.
ששתיהן זה ציפיות מוכרות בחברה לאנשים שנמצאים עם ילדים. (או בכלל)

והעניין הוא שהפירוש של 'לבדר' זה 'לפזר'. תשומת הלב מתפזרת. כך זה הרבה פעמים מה שקורה עם דיבור....

רק שאני מרגישה איזו ציפייה סמויה (או לא סמויה) מצד ההורים, שאני כמטפלת 'אבדר' את התינוקות, ולא סתם אנכח בשקט בחברתם
אני מרגישה שיש ציפייה כזאת גם מההורים מצד הסביבה. שמתי לב שכשאני נמצאת עם ילדיי בחברה יש ציפייה ממני כאמה שאעסיק ואבדר אותם, פעם הרגשתי לא נעים עם השתיקה שלי. אחת השאלות הנפוצות ששואלים אותי כשנודע שאני בבית עם שני ילדים היא "איך את מעסיקה אותם?".

ועכשיו על הצד האפל של היותי אדם ששותק הרבה:
משום מה דווקא אנשים שמכירים אותי חושבים שאם אני לא מדברת זה מפני שאין לי מה לומר ודווקא הרבה פעמים יש לי והרבה...
פשוט אני כבר לא רגילה להוציא את זרם התודעה שלי ללא סינון ועיבוד. כדי לעבד את הדברים אני בדרך כלל צריכה קצת זמן, קשה לי פשוט לומר את מה שיש לי בלי חשבון- אני צריכה לחשוב האם זה בכלל שווה להאמר, באיזה צורה זה יתקבל על ידי הצד השני (אולי זה פוגע?), אני צריכה לנסח את זה. בשיחה בין כמה אנשים אני בדרך כלל רק מקשיבה, כשיש אינטראקציה בין שלושה-ארבעה אנשים חוץ ממני אין לי זמן להגיב כי אני צריכה לשמוע ולעבד גם את מה שאומר כל אחד מהמשוחחים.
האיש שאיתי אומר שבשיחות כאלה אני פשוט לא נתפסת על ידי המשוחחים כחלק מהם, למרות שמבחינתי אני לגמרי בתוך השיחה. הוא אומר שלאנשים מבחוץ אני נראית קצת מתנשאת, קצת מנותקת ולפעמים אני פשוט לא קיימת מבחינתם. הוא גם ממליץ לי לומר מדי פעם איזה משפט אפילו לא כ"כ חשוב ומשמעותי רק כדי להשתלב (הוא בעצמו אדם עם אינטליגנציה חברתית מפותחת ביותר ומסוגל בין השאר ליצור שיחות ערות ביותר עם כל אדם עלי אדמות ללא שום מאמץ- זה פשוט יוצא לו...). קשה לי עם העצה הזאת שלו- אם אין לי מה לומר אני לא מסוגלת לומר משהו רק כדי "להשתלב חברתית".

מבינה אותך. למרות שאני ממש לא שתקנית.
ובעצם אולי דווקא בגלל זה אני גם קצת מקנאה אפילו....

ניחנת ביכולת מופלאה בעיניי !
אם משהו בזה מפריע לך - אז כדאי לבדוק מה לעשות.
אבל אם טוב לך עם זה - זה נהדר.

היום התחיל כ"כ נחמד: בישלתי ועשיתי כל מיני דברים בבית ואז נסענו ביחד וכשחזרנו הכל התהפך...
רבנו (ועוד מול הילדים) מריבה מכוערת על כלום והכי-הכי עצוב שהאיש הלך לישון והשאיר אותי לבד. זה דבר שכמעט לא קורה לנו שהולכים לישון בלי להשלים.
זה נותן לי הרגשה רעה מאד, אפילו יותר מהמריבה עצמה. אני לא מסוגלת להירדם לפני שמשלימים, או לפחות זה לוקח לי כמה שעות טובות של התהפכויות במיטה.
ודווקא רציתי לכתוב היום על משהו אחר אבל עכשיו זה הדבר היחיד שמעסיק אותי.
נו, איך אמרה סקרלט אוהרה "מחר יהיה יום חדש" או משהו כזה...

בבוקר השלמנו אבל עדיין נשאר טעם מר.
אחד מהילדים אמר "זה לא נעים שאתם כועסים אחד על השני" וזה כמובן גרם לרגשי אשמה קשים לשנינו.

כששכבתי במיטה וחשבתי כל מיני מחשבות רעות גיליתי שאני כבר לא יכולה להפליג במחשבות הרעות האלה על הזוגיות שלנו רחוק כמו פעם.
למשל, ניסיתי לחשוב מחשבות נוראיות כמו "חבל שאנחנו ביחד בכלל "או "חבל שפגשתי אותו בכלל" ולא הצלחתי להתכוון לזה בכלל...
בטח יש לזה כמה סיבות ונדמה לי שאחת מהן שכבה לצידי באותם הרגעים, ינקה בשלווה והשמיעה קולות מתוקים-מתוקים והריחה כל כך טוב... (-:

חשבתי שיש מן חשק כזה בלתי נשלט לתינוק נוסף (גם כשזה שעתיים אחרי לידה) לכל אשה,חשק שהוא מעבר להגיון וגיליתי שלא כך הוא:
דיברתי עם חברה על הלידה שלי ושאלתי אותה אם במקרה גם היא ישר אחרי הלידה רצתה עוד פעם הכל מהתחלה והיא אמרה שדווקא אחרי הלידה יש לה חשק לנוח, להתחזק ולהנות מהתינוק החדש ואז היא תשקול את המחשבה על ילד נוסף.
מה שהיא אמרה זה גם מה שאני חושבת אבל אצלי עדיין נשאר החשק הבלתי נשלט הזה לעוד הריון, לידה ותינוק ומיד מרב שזה טוב.

נכון שיש תקופות כאלה שהעולם לא נחמד וכל הסובבים (חוץ מהתינוקת המתוקה שלי שהיא תמיד מותק ומשמחת אותי, כמובן) הקרובים והפחות קרובים לא נחמדים ובכלל יש מן מצברוח רע כזה?
טוב, אז לי יש את התקופות האלה... אני לא אוהבת וגם לא ממש מרשה לעצמי להיות רשעה או מסכנה בדרך כלל אבל תהיתי אם זה נכון- אולי לפעמים כן כדאי להרשות לעצמי להיות קצת מסכנה, נרגנת ולא מרוצה מכלום (אני כותבת את זה וזה נראה לי כ"כ לא נכון- אבל אולי בכל זאת).
כתוב לי כאן למעלה "לפעמים הדרך לנצח היא להכנע"- אולי לפעמים מותר לי קצת להכנע ל"יצר הרע" שלי.
פשוט לפעמים מצתברים בגוף כל מיני הרגשות רעות או מחשבות רעות שלא קיבלו פורקן ומחפשות דרך לצאת, אצלי באופן אישי זה בא לידי ביטוי הרבה פעמים בהסתכלות ביקורתית מדי על העולם.

אני שותפה בקבוצה(באופן רשמי, למעשה הרבה פעמים אני מרגישה לא קיימת שם בכלל. ודווקא שם כי באופן כללי אני כן מרגישה נוכחת וקיימת), יש לנו בה עשייה משותפת.
אנחנו אמורים לתת פידבק אחת לשניה. מה, לכל הרוחות, אני אמורה לעשות במבצב כזה: חלק מהמשתתפות מציגות עבודה וכל השאר פשוט מתלהבות ונרגשות ממה שהן עשו ואני רואה שהן גם עשו עבודה לא רצינית וגם הכיוון שלהן מוטעה- האם אני אמורה לומר את זה ולהיות "משביתת שמחות" (הרי גם אם אומר זאת בצורה נעימה ומכבדת זו עדיין תהיה ביקורת)? לשקר אני לא מוכנה ולומר את האמת נראה לי לא מתאים כי כולן כ"כ מרוצות מעצמן ואחת מהשניה ולמה להרוס את זה. אז בפועל כשביקשו ממני לתת פידבק אמרתי שאין לי מה לומר.
חזרתי הביתה והתחלתי לתהות- האם עצם העובדה שאמרתי שאין לי מה לומר יכולה להיות פוגעת? האם הייתי אמורה לומר את האמת? ולמה, לכל השדים והרוחות, דווקא אני צריכה לראות את זה בצורה ביקורתית כ"כ? למה לא הצלחתי להתלהב עם כל השאר?
האם משהו לא בסדר אצלי? ואם כן אז מה זה המשהו הזה, מה אני אמורה לעשות בנידון?!
הרגשתי רשעה, מתנשאת וביקורתית מדי כשחשבתי את כל המחשבות האלה. ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

ובנימה אופטימית זו...
אני מקווה שיצא לי לכתוב משהו עליז יותר בפעם הבאה.

שמחתי לראות שכתבת שוב. (רק עכשיו גיליתי את זה

)

בברכת ימים טובים, ומלאי שלום -מבית ומחוץ.

תודה לך אהבת עולם על הברכות (-:

מתחשק לי לספר שאחרי שכתבתי את מה שכתבתי ב6.01 הרגשתי הרבה יותר טוב וכל מיני דברים שהטרידו אותי התחילו להסתדר מעצמם לגמרי.
גם הרגשתי הרבה יותר נוכחת בקבוצה שלי, גם היה לי שם נעים יותר באופן כללי וגם באו פתאום ימים עסוקים כאלה שמהבוקר עד הערב יש דברים לעשות ואני מרגישה יעילה, נחוצה וטובה.

אני מרגישה שהנפילות שיש בחיים הרבה פעמים מביאות אחריהן תקופות יפות וטובות שבלי הנפילה אולי לא היו מגיעות.
ברור שאפשר גם בלי הנפילות הכואבות האלה אבל אם כבר יש אחת כזאת בנמצא כדאי למצות אותה עד תום כדי להגיע למקום טוב יותר.

יש לי שתי בנות חולות בבית וזה לא נחמד בכלל. הן מצוננות ומשתעלות ואני כ"כ רוצה שיהיו כבר בריאות.
כנראה שזה וירוס- הוירוסים האלה מלמדים אותי שיעור בסבלנות: להאט, לנוח, לשתות הרבה ולחכות, לתת לגוף לנצח אותם.

אני מעניקה לעצמי רשות להיות כל אשר אני יכולה להיות, ואני ראויה לטוב ביותר בחיים. אני אוהבת ומעריכה את עצמי ואת האחרים.

העתקתי את זה מהדף על קנדידה.
הימים הטובים והעסוקים הפכו כנראה לעמוסים מדי בשבילי... הבנות הבריאו אבל אני התחלתי מסכת של מחלות שונות ומשונות:
הייתה לי דלקת כואבת מאד בחניכיים- אני לא משתמשת בדרך כלל התרופות קונבנציונליות אבל בלילה השני בו לא הצלחתי להרדם מרב כאב לקחתי בלי לחשוב פעמיים נורופן (ועוד שניים) ונרדמתי. בבוקר קמתי ואמרתי שאני צריכה אנטיביוטיקה. אז נסענו לרופאה שנתנה אנטיביוטיקה. דווקא הקפדתי לקחת פרוביוטיקה שעתיים אחרי האנטיביוטיקה בכל פעם, אבל כנראה שהאנטי הייתה יותר חזקה.
אמנם הדלקת עברה חלפה לה במהירות אבל הרגשתי תשושה וחלושה ובהזדמנות הראשונה חליתי בדלקת גרון כואבת נורא (עם חום וכל מיני בונוסים אחרים) אבל אז כבר הבנתי שכנראה שאני צריכה להיות חולה כי זה מה שהגוף רוצה ונתתי לעצמי להיות חולה- נחתי, שתיתי תה, נתתי לבן זוגי למלא את מקומי מדי פעם. ובכל זאת כנראה שזה לא הספיק כי יש מחויבויות שלא לקחתי מהן פסק זמן ועדיין הייתי די עסוקה.
אז עכשיו יש עדיין שרידים מהדלקת גרון ופטריה די חדשה ולא נחמדה בנרתיק.
קראתי קצת בדף על קנדידה והבנתי שחוץ מהתחום הפיזי, בו קצת הזנחתי את עצמי (כי הרי יש לי מחויבויות ובכלל מי אני שמגיע לי לנוח) יש את התחום הנפשי שלא חשבתי עליו בכלל.
אז עכשיו חשבתי ואלו המסקנות:
אני לא מאמינה שאוכל להיות משהו מהדברים שאני רוצה (כי אני הרי זקנה נורא ומכלה את שנותיי היפות עם הילדים בבית). לא מגיע לי שום דבר בתחום הגשמי כי אני עצלנית ולא מפרנסת ולא בתחום החברתי/רגשי כי אני אדם רשע. אני בטח לא ממש אוהבת את עצמי והאחרים הסובבים אותי גם כן לא משהו.
אני כובתבת את זה ומרגישה כמה זה מגוחך ולא נכון אבל אלה בהחלט רגשות מודחקים שקיימים אצלי איפשהו.
אז אני כותבת אותם ואומרת להם שהם יכולים ללכת כי הם לא אמיתיים.

אני מעניקה לעצמי רשות להיות כל אשר אני יכולה להיות, ואני ראויה לטוב ביותר בחיים. אני אוהבת ומעריכה את עצמי ואת האחרים.
אני גם חזקה ועוצמתית ויכולה לנצח גם את הרגשות השליליים וגם את המחלות שלי.
הגוף שלי חזק והוא רוצה פשוט להוציא את כל מה שלא נחוץ לו.

אני מעניקה לעצמי רשות להיות כל אשר אני יכולה להיות, ואני ראויה לטוב ביותר בחיים. אני אוהבת ומעריכה את עצמי ואת האחרים.
אמן.
(אני גם מעניקה לעצמי רשות להיות חולה.)

-- הרבה בריאות @}

תודה (-:

היום קרה משהו שגרם לי להרגיש לא אהובה (וזאת בלשון המעטה) בכלל.
שתי נשים שאני די מחבבת אירגנו לעצמן מפגש שבועי מהסוג שאני כמהה אליו. שתיהן ידעו בהחלט שאני גם מעוניינת.
אף אחת מהן לא ראתה לנכון לעדכן או להזמין אותי )-:
היום במקרה גיליתי שהן עושות את זה ואחת מהן אמרה (באופן מאד לא משכנע, תוך כדי המנעות מוחלטת מקשר עין אתי) שהיה נדמה לה שהיא סיפרה לי...
אז אני אמנם אחרי לידה וקצת סנילית אבל בטוחה במיליון אחוז שאף אחת מהן לא רמזה לי על כך אפילו.
עכשיו אני כבר לא מרגישה בנוח להצטרף כי אני חוששת שהן יצרפו אותי רק כי "לא נעים" (הן מהסוג הזה של אנשים שלא יגידו את האמת אם זה לא נעים), מה גם שלא בדיוק הזמינו אותי.

אני מרגישה כמו איזו תיכוניסטית כי כשחזרתי הביתה בכיתי נורא בגלל הסיפור הזה ובכלל לקחתי את זה מאד קשה והרגשתי "לא שווה".
האם אני דרמטית מדי?
לפחות על אחת מהן חשבתי קצת בתור חברה שלי אפילו והייתה לי ציפייה לקצת נאמנות או לפחות יושר, אבל, כמובן שזו ציפייה מוגזמת כי מה, היא הייתה אומרת לי "דווקא בא לי להפגש עם חברה אחרת ולא אתך?"
אולי יש דברים שאי אפשר לעשות אותם באופן שלא יפגע באף אחד...
הרגשתי מעוסה, מיותרת, נדבקת וכו'

נזכרתי בסיפור שמישהו שאני לומדת אצלו סיפר בשיעור:
על סטודנטית שבזמנה החופשי נוסעת בהפסקה בין שיעורים שיש לה ב"גולף" הסטודנטיאלית שלה לחנות ספרים כדי לקנות את הספר האחרון של גרוסמן. היא מגיעה לחנות הספרים ומתחילה לחפש ואז שומעת האחוריה קול של בחור ששואל במה אפשר לעזור. מבלי להעיף בו מבט היא אומרת לו שהיא מחפשת את הספר האחרון של גרוסמן והבחור שעובד במקום מתחיל לעזור לה בחיפוש וקושר עמה שיחה על הכתיבה של גרוסמן בכלל ועל הספר שהיא מחפשת... היא מרימה את מבטה אל הבחור ושמה לב איזה סנדלי שורש יפים יש לו ובכלל...
היא שמה לב שעוד מעט מתחיל השיעור ויוצאת מהחנות בלי הספר אבל עם הרגשה טובה וקלילה בלב. היא מפזמת לעצמה בלי משים...
למחרת היא מחליטה לחזור לאותה החנות כדי לבדוק האם יש שם את הספר הראשון של א. ב. יהושע. היא נוסעת בגולף הסטדנטיאלית שלה לחנות ובעודה חשה קירקורי בטן מחליטה לקפץ למאפיה הסמוכה כדי לטעום איזה מאפה. היא נכסנת לאותה המאפיה (שיש בה גם מקום לשבת) ורואה את הבחור מחנות הספרים יושב עם איזושהי בחורה. היא אומרת לו שלום והוא מחזיר לה מבט מעורפל שאומר: "נדמה לי שאני מכיר אותך מאיפשהו...". הבחורה חוזרת לגולף הסטודנטיאלית שלה כי כבר אין לה תאבון.

ניסיתי לומר לעצמי שאני אוהבת את עצמי והתחלתי לבכות שוב (כי לא ממש הצלחתי להאמין במה שאני אומרת).

היום לפני שיצאתי עם הבנות לסיבוב היינו בבית והיה שקט כזה רגיל ומופלא.
הכל היה מסודר, הבנות ואני היינו לבושות ומאורגנות ואז התחשק לי לשמוע מוזיקה וכשאני שומעת מוזיקה אז אני שומעת מוזיקה (תמיד חבל לי לבזבז אותה בתור סתם רקע- אני לא מפעילה מוזיקה ברקע לא בבית ולא ברכב, רק לפעמים לפעמים כשאני עושה משהו מאד טכני והמוח פנוי למוזיקה אני יכולה לשמוע אותה ברקע) אז בחרתי דיסק ובסוף לא שמתי אותו כי העדפתי את השקט. אני כל כך אוהבת את השקט של הבוקר.
אני מתחילה לתכנן לחזור לעבוד במשרה חלקית והתחלתי גם לתהות האם יהיה לי את השקט הזה כשאני אצא לעבוד?

גם עכשיו כשאני "לא עושה כלום" אני מרגישה כ"כ עסוקה, גם סביב הבית והילדים וגם אני יוצאת לכל מיני לימודים שלושה ערבים בשבוע.
קצת מפחיד לחזור לעבוד.

יתרונות בלצאת לעבוד: זה יתן לי אתגר נוסף בחיים (כאילו שחסר לי היום), אנשים סביבי יעריכו אותי יותר (או שלא, לפחות כך נדמה לי), אני אעריך את עצמי יותר- האם אני חייבת לצאת ולעבוד תמורת משכורת כדי להרגיש "שווה"?
תהיה לי משכורת וקרן פנסיה, אני אצבור ניסיון ואוכל להתקדם בתחום שלי.
זה נשמע לי כ"כ עצוב...מדכא קצת אפילו.

אולי זה סתם יום עצוב כזה ומחר כל זה יראה לי דווקא לא עצוב בכלל.

זה יתן לי אתגר נוסף בחיים (כאילו שחסר לי היום),
האם באמת את זקוקה לעוד אתגרים?
אנשים סביבי יעריכו אותי יותר (או שלא, לפחות כך נדמה לי),
האם לא מעריכים אותך היום מספיק? או לפחות כך נדמה לך? (-:

אין לי כמובן תשובות, גם אני מתחבטת לפעמים באותן שאלות (בעניין העשיה שלי, ההתקדמות המקצועית וכ').
אני תוהה אם באמת אפשר למלא חסכים שכאלה ע"י עבודה חיצונית. לפעמים עבודה חיצונית באמת מעודדת התמלאות פנימית כי היא מאלצת אותנו למצוא בעצמנו כוחות חדשים, ולפעמים לגלות כישורים שלא ידענו על קיומם, אני תוהה אם אנחנו לא יכולים למצוא את הכוחות האלה בלעדיה....

מקווה שבקרוב יתבהרו לך הדברים @}

רק עכשיו השלמתי את הימים האחרונים.
וואו, איך אני מזדהה עם מלא דברים, כמעט עם כל מה שכתבת !

על העניין החברתי, ועל העניין הבריאותי, על הגינוי העצמי, על הרחמים העצמיים כשהם עולים, על העבודה ועוד...

במיוחד הייתי בהלם ממה שכתבת על מוזיקה:
תמיד חבל לי לבזבז אותה בתור סתם רקע- אני לא מפעילה מוזיקה ברקע לא בבית ולא ברכב, רק לפעמים לפעמים כשאני עושה משהו מאד טכני והמוח פנוי למוזיקה אני יכולה לשמוע אותה ברקע) אז בחרתי דיסק ובסוף לא שמתי אותו כי העדפתי את השקט

זה פשוט בול מה שאני חושבת תמיד !
ובחיים לא שמעתי מישהו אומר דבר כזה.

אנשים תמיד מתפלאים עליי כאילו אני 'לא אוהבת מוזיקה' - אם אני לא אוהבת שהיא ברקע.
אני תמיד אומרת: אם להקשיב למוזיקה - אז לשבת ולהקשיב !
אם לא - אז זה סתם רעש.
וגם אני הרבה פעמים חושבת שהשקט זו המוזיקה הכי טובה.

וואו. מדהים.
איזה כיף שיש עוד מישו שחושב כמוני.

ובכלל - שיהיו לך ימים טובים.

מזדהה עם הרבה דברים שאת כותבת, תודה על השיתוף @}

האם באמת את זקוקה לעוד אתגרים?
על פניו נראה לי שלא...
האם לא מעריכים אותך היום מספיק? או לפחות כך נדמה לך?
כולנו רוצים שיאהבו אותנו ויעריכו אותנו וכל המרבה הרי זה משובח (-: הרבה פעמים שכשאנחנו מרגישים לא מוערכים מספיק זה נובע מתוך כך שאנחנו לא מעריכים את עצמנו מספיק ולא ממה שאנשים מסביבנו עושים או חושבים.
אני תוהה אם באמת אפשר למלא חסכים שכאלה ע"י עבודה חיצונית.
אני חושבת שאם יוצאים לעבוד רק בשביל למלא חסכים זה פחות טוב מאשר אם עושים את זה מתוך רצון פנימי לעשייה המסויימת שיש באותה העבודה.
אני מרגישה שאם אצא לעבוד בשביל להרגיש חשובה יותר, למצוא חן בעיני הסובבים, לזכות בהערכה, להרגיש שייכת זה יכול להיות פשוט זיוף. אני חוששת מאד מזיופים כי הם נותנים אשלייה מסוכנת של שייכות ובסופו של דבר לרב נוהגים להתפוצץ לנו בפנים כשאנחנו לא מצפים לכך.
כשאשליה מתנפצת זה מאד כואב (כך אצלי, לפחות)...
מצד שני תמיד אפשר לקוות שמה שיתחיל ממניעים חיצוניים יעזור לנו לגלות את המניעים האמיתיים- העשייה באמת יכולה לקדם אותנו מעבר למה שציפינו.

תודה לכן אהבת עולם וריח הדר על ההזדהות.

לגבי שתי הנשים שנפגעתי מכך שהן נפגשות בלי להזמין אותי, חשבתי על מה שקרה והבנתי שהבעיה שלי הייתה הציפיה וכל הפגיעות שלי נבעה מהציפיה שלא התגשמה. אני משתדלת לוותר על הציפייה אבל בשום אופן לא לוותר על התקווה.
למרות ההחלטה שלי ולמרות שהחלטתי לא להפגע אני עדיין פגועה- אנחנו נאלצות להפגש במסגרת מסויימת שמחייבת דיבור ומגע ועדיין קצת קשה לי להתעלם ממה שקרה ולא לכעוס. ברור לי שהכעס הוא חסר תוחלת אבל עדיין לא התגברתי עליו- אולי אני צריכה לכעוס ולכעוס ולכעוס עד שהכל יצא ואז הוא יעבור. הבעיה היא- על מי לכעוס? הן מבחינתן לא עשו שום דבר.

מובן שגם העובדה שבחיי האמיתיים אני מלוהקת בתור אמא לא מותירה לי די זמן לחשוב על "השטויות האלה" ברב שעות היום (כי פשוט אני אמא 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע). המשפט הזה דווקא עודד אותי!
איזה שווה זה להיות אמא! (-:

העשייה באמת יכולה לקדם אותנו מעבר למה שציפינו.
מאוד מזדהה עם זה.
כשמצליחים לראות מה המטרה האמיתית שעומדת מאחורי כל פעולה שאנחנו עושים, מגלים דברים מדהימים (לפעמים נעימים, לפעמים פחות (-:)
איזה שווה זה להיות אמא!
והמשפט הזה, עודד אותי (-:

למרות ההחלטה שלי ולמרות שהחלטתי לא להפגע אני עדיין פגועה- אנחנו נאלצות להפגש במסגרת מסויימת שמחייבת דיבור ומגע ועדיין קצת קשה לי להתעלם ממה שקרה ולא לכעוס
אני במצב כזה, אולי הייתי אומרת להן משהו. לא בצורה של כעס, אלא בצורה של הבעת רגשותיי באופן הכי פשוט. אולי משתפת אותן בזה שנפגעתי. בזה שחשבתי שהן מחשיבות אותי כחברה והתאכזבתי. בזה שקיוויתי, וכדומה...
תלוי כמובן אם הייתי מרגישה ששייך לומר. אבל הרבה פעמים אני אומרת.
ברוב הפעמים זה מתברר כפתרון הכי טוב.
וגם הרבה פעמים מקבלת תגובות או תשובות שעוזרות לי להבין אחרת את המצב, או שמתברר שמי שאמרתי לו לא התכוון לפגוע או לא ידע שזה יפגע בי - ולוקח את זה לתשומת לבו וכדומה.
וגם אם זה לא גורם לשינוי אצל האחר - זה מקל עליי שלפחות אמרתי ולא השארתי דברים פתוחים, ולא הייתי צריכה להמשיך להחזיק בבטן.

אני חושבת להתחיל לבדוק אפשרויות לעבודה באיזור שלי ואולי אמצא משהו שיעניין אותי כי לחשוב על זה באויר לא כ"כ עוזר לי להתקדם ואם לא אמצא משהו מתאים אחכה עד שהרצון לצאת לעבוד מחוץ לבית יבער בי ממש.

אני במצב כזה, אולי הייתי אומרת להן משהו. לא בצורה של כעס, אלא בצורה של הבעת רגשותיי באופן הכי פשוט.
זו בדיוק הבעיה שאני לא בטוחה שאוכל לומר את זה בפשטות ובלי כעס... דווקא מאד מתחשק לי לדבר אתן אבל נראה לי שאני צריכה לחכות עד שאני לא אשתוקק כ"כ לדבר אתן ואז אמצא את הדברים הנכונים להאמר.
בכלל אני חושבת שלהשתוקק למשהו נורא זה לא בריא, זה יכול לנעול אותי על משהו מאד מסויים ואז נכונה לי אכזבה כמעט בטוחה. ההשתוקקות לפי ההרגשה שלי גם מעמידה את עצם קיומי על תנאי וגורמת למן הרגשה שאם הרצון שלי לא יתממש אני לא אהיה "שווה", לא אהיה "שייכת".

בכלל בנושא הזה של שייכות יש לי לדעתי תסביך רציני במיוחד ביחסים עם חברות. אני תופסת את החברות בצורה מאד רצינית: חברות מבחינתי זו הפריה הדדית, נאמנות, תמיכה בעת הצורך, מחויבות מסויימת, פתיחות- יכולת לדבר בצורה ישירה ואמיתית. חברה זאת מישהי שאני אשמח בשמחתה ואצטער בצערה. יש לי עוד כל מיני דברים שאני חושבת על חברות שכרגע לא עולים לי. זה לא שכל מה שכתבתי חייב להיות בכל חברות אבל יש לי השתוקקות שתהיה לי חברה אחת כזאת.
הבעיה שאני מרגישה שאם לא תהיה לי חברה כזאת אז אני לא שייכת (זה קצת מביך אותי לכתוב את זה כי אני לא חושבת כך וזה גם דבר מגוחך לחשוב אבל כך אני מרגישה בתוך תוכי).

מאד חשוב לי לתת לילדים שלי את ההרגשה שהם שווים ושייכים ללא תנאי.
בתי ליכלכה את הבגדים שלה בטעות, היא באה אלי בוכיה ושאלה אותי "אמא, את עדיין אוהבת אותי? אני עשיתי את זה בטעות..." הייתי כ"כ עצובה בשבילה. כמובן שאמרתי לה שאני אוהבת אותה כל הזמן. היה לי עצוב שהיא יכולה לחשוב בצורה כזאת שהאהבה שלי אליה תלויה במה שהיא עושה.
הילדים כ"כ תמימים ואמיתיים, כ"כ קל לראות אצלם את הרצון להשתייך לאמא, להיות אהובים, מיוחדים ושווים בשביל אמא. אני חושבת שעם ילד יצליח לקבל את הדברים האלה מאמו הסיכויים שלו לגדול אדם מאושר שאוהב את עצמו ואת האחרים גדלים באופן משמעותי. אני רואה את זה בתור התפקיד העיקרי שלי בתור אמא- לתת לילדי תחושה שהם שייכים ואהובים וטובים.

אני מרגישה את הזרועות הקפואות מטפסות ומתחילות לחנוק את החמימות והחיות שבתוכי.
יאוש. דיכאון.
אני מנסה להלחם, לגרש את היאוש, לשמוח אבל הוא חזק ממש, אני מרגישה אותו פיזית לופת את הגרון.
אני בוכה- לך מכאן, אבל הדמעות קמצניות, לא משחררות, מטפטפות בטיפטוף קל ומדכא- לא נגמרות.

אפור בחוץ וגם בתוך הנשמה.
הילדים והאיש הם כתמי צבע עליזים אבל לא מצליחים לפזר את האפור הזה.

את לא שווה כלום, את אדם רע, לא שייכת, בקושי קיימת. את בלתי נראית, חסרת ערך, החיים שלך חסרי תוחלת. איש לא אוהב אותך באמת ולא רוצה בך.
את רעה, את טמאה.
את אמא לא משהו, אשה לא משהו- אולי לא הכי גרועה אבל בטח לא משהו. את חברה גרועה מאד, למעשה אין לך ולו חברה אחת.
יחסי האנוש שלך גרועים. את תינוקית ולא יודעת להקשיב. את רוצה כל הזמן רק לקבל ואין לך מה לתת. את ריקה מבפנים.
אנשים לא רוצים בחברתך, את מעיקה ומעצבנת.
את עושה את הדברים המוטלים עליך בצורה לא טובה, כ"כ לא טובה שאפילו לא מעירים לך כי שום דבר לא יעזור- את לא מסוגלת להשתפר, להתקדם. את תקועה וכך גם תישארי עד שתתמזגי עם הלא כלום.
את גם כותבת גרוע.

וקול קטן מאד מנסה לומר "לא נכון! לא נכון" אבל הקול הזה חלש מדי והוא נמוג ונעלם.
אני נכנעת ושוקעת.
לא רוצה להיות כאן, אין לי כוח לחייך ולהעמיד פנים שהכל בסדר.
אין לי כוח להיות כלום.
רוצה רק לבכות החוצה את כל הכאב הזה.

((-)) ועוד אחד כזה

אני מאוד מבינה לליבך. הייתי שם עמוק ביאוש הזה כמה שנים. יצאתי מזה בציפורניים, אבל זה מאחורי.
_את לא שווה כלום, את אדם רע, לא שייכת, בקושי קיימת. את בלתי נראית, חסרת ערך, החיים שלך חסרי תוחלת. איש לא אוהב אותך באמת ולא רוצה בך.
את רעה, את טמאה.
את אמא לא משהו, אשה לא משהו- אולי לא הכי גרועה אבל בטח לא משהו. את חברה גרועה מאד, למעשה אין לך ולו חברה אחת.
יחסי האנוש שלך גרועים. את תינוקית ולא יודעת להקשיב. את רוצה כל הזמן רק לקבל ואין לך מה לתת. את ריקה מבפנים.
אנשים לא רוצים בחברתך, את מעיקה ומעצבנת.
את עושה את הדברים המוטלים עליך בצורה לא טובה, כ"כ לא טובה שאפילו לא מעירים לך כי שום דבר לא יעזור- את לא מסוגלת להשתפר, להתקדם. את תקועה וכך גם תישארי עד שתתמזגי עם הלא כלום.
את גם כותבת גרוע._
וואו. האם זה באמת נכון? מה היה קורה אם היית הופכת כל אחד מהמשפטים האלה למצב ההפוך שלו?:

את שווה המון, את אדם טוב, שייכת, נראית ומוערכת. בעלת ערך רב וחייך מלאים משמעות. אנשים אוהבים אותך ורוצים בקרבתך. את טובה וטהורה.

את אמא טובה ואשה טובה, את חברה טובה. יש לך חברים.
את עושה כמיטב יכולתך לעשות את הדברים שמוטלים עליך, ואת עומדת להשתפר ולהתקדם ולשגשג.
את כותבת נפלא*
מה היה קורה אם היית עושה את זה? ואני לא אומרת שאת צריכה. (-:
אבל אם היית עושה את זה, מה היה קורה? יכול להיות שהיית מגלה שהכל אמת? או לפחות חלק גדול, ושאת מוצלחת כמו שזה נשמע?
ואז אולי הקול הקטן הזה שאומר לא נכון, אבל נחנק שם למטה יוכל לקבל את הבמה ולהגיד לך את האמת. או לפחות את מה שאת רוצה ומצפה להיות.

אני לא מכירה אותך כלל, ולא יכולה להעיד על דבר, וגם אם כן, זה לא משנה, כי את מרגישה כך. אבל על דבר אחד אני יכולה לחתום
את כותבת נפלא
ושוב

איך אני מזדהה עם רוב הדברים שכתבת.
במיוחד שבשבוע שעבר היו לי כמה ימים של דיכאון קשה.
ממש ממש מזדהה.

<לא טרחתי להגיד שכל הקולות הפנימיים האלו הם שטויות, כי נראה לי ברור ששתינו יודעות את זה>

הגבירה בחום ו אהבת עולם תודה רבה על העידוד והחיבוקים.

לא טרחתי להגיד שכל הקולות הפנימיים האלו הם שטויות, כי נראה לי ברור ששתינו יודעות את זה
גם אני חושבת שאלה שטויות, אבל לפעמים הם נשמעים כ"כ אמיתיים ומשכנעים... לפעמים אני באמת תוהה האם אני מרמה את עצמי כשאני אומרת לעצמי:

_את שווה המון, את אדם טוב, שייכת, נראית ומוערכת. בעלת ערך רב וחייך מלאים משמעות. אנשים אוהבים אותך ורוצים בקרבתך. את טובה וטהורה.
את אמא טובה ואשה טובה, את חברה טובה. יש לך חברים.
את עושה כמיטב יכולתך לעשות את הדברים שמוטלים עליך, ואת עומדת להשתפר ולהתקדם ולשגשג.
את כותבת נפלא_
פשוט, קשה לי מאד להאמין בזה כרגע. מה שכן עוזר לי זה להאמין שזה אולי קצת נכון- הרי החיים הם לא שחור/לבן אז לא ייתכן שאני גרועה עד כדי כך... יכול להיות שיש בי קצת טוב שמצדיק את קיומי בכל זאת (-: .

מאד קשה לי לקבל מחמאות. תמיד אני נבוכה נורא כשמחמיאים לי גם כשזה אנשים מוכרים וגם כשלא. אני פשוט עומדת חסרת אונים ולא יודעת אף פעם מה לעשות עם מחמאה.
להגיד תודה?
תמיד יש בי את החשש שאולי מחמיאים לי רק כדי לעודד אותי על אף שאני בעצם די גרועה.

_מאד קשה לי לקבל מחמאות. תמיד אני נבוכה נורא כשמחמיאים לי גם כשזה אנשים מוכרים וגם כשלא. אני פשוט עומדת חסרת אונים ולא יודעת אף פעם מה לעשות עם מחמאה.
להגיד תודה?
תמיד יש בי את החשש שאולי מחמיאים לי רק כדי לעודד אותי על אף שאני בעם די גרועה._
לא יודעת, אם תאמיני לי, אבל גם אני כזאת. לא יודעת מה לעשות עם עצמי. פעם הייתי מתחילה מייד לבטל ולהמעיט מערכי וערך המחמאה, כנראה שלהאמין לה היה מחייב אותי להאמין בי ולקחת על עצמי אחריות (יותר מחייב וקשה להיות טובה וראויה מאשר סתם אחת....(-:).
שני דברים השתנו בי בהקשר הזה עם השנים: האחד, התחלתי לומר פשוט תודה. כן, תודה. השני, שאולי מסביר את סיבת המבוכה שלך עכשיו, הוא שהתחלתי להחמיא הרבה יותר בכל פעם שאני חושבת שיש לכך סיבה. וזאת מתוך ההבנה שמילים רעות וביקורת לא בונה נאמרות כ"כ בקלות ע"י אנשים. תמיד קל לבקר מישהו ולעומתן מילים טובות.... לא ממש. והיה איזה יום שפשוט חרוט לי בראש שקיבלתי החלטה תמיד לומר דברים טובים כשיש, לא חשוב מה תהיה התגובה, לא חשוב איך זה יתקבל, לא משנה איך זה יתקבל. אז הנה אני אומרת. ולמען האמת זה ממלא אותי בטוב ומאפשר לי לאהוב לא רק את האחר אלא גם אותי.

פשוט, קשה לי מאד להאמין בזה כרגע.
וגם רציתי לומר עוד משהו על זה. זה ברור שכרגע את לא יכולה להאמין לזה. וזה בסדר. כרגע החשיבה שלך מלאה בכל הדברים שאת לא. ולכן לתחושתך והרגשתך, המציאות שלך היא כזו.(לעת עתה) אבל מה יקרה אם החשיבה שלך תתמלא יום אחד, רחמנא לצלן במחשבות החיוביות האלה? (-:
יש סבירות גדולה שהמציאות שלך לתפיסתך תשתנה ותהיה גם היא כזו. טובה, מלאת סיפוק, שמחה....
לכן אמרו חז"לינו : fake it, until you make it - וצדקו (-:

לכן אמרו חז"לינו : fake it, until you make it - וצדקו
אהבתי את זה. האיש היקר שלי נוהג לומר לי ברגעי יאוש ודיכאון snap out of it!
זה נורא מעצבן ואני עונה בדרך כלל: טוב. בסדר. שלוש-ארבע ו...

הרעיון של להוציא מחשבות טובות החוצה מוצא חן בעיני כי דווקא יש לי מחשבות טובות על אחרים אבל לרב אני מרגישה לא ראויה להחמיא כי מחמאה נתפסת אצלי כמשהו שבא מלמעלה למטה (אולי לכן אני מרגישה לפעמים מושפלת ממחמאה, כי אני מרגישה שתופסים אותי כמישהי מסכנה וחלשה שצריך לעודד) אבל זה לא חייב להיות כך. האמת שגם ביקורת (בונה או לא בונה) קשה לי להעביר גם כשצריך ואם אני כבר מתחילה- בדרך כלל באמצע נבהלת מעצמי ונסוגה.
אני מרגישה כ"כ פגיעה שכל הזמן פוחדת להפגע ולפגוע.

אני נותנת מחמאות בדרך כלל לא כדי לעודד, ולא מלמעלה למטה או מלמטה למעלה -
אלא פשוט בגלל שכשיש לי מחשבה טובה על משהו או על מישהו, קשה לי להחזיק את זה בפנים, וזה פשוט 'מתפלק' לי החוצה.
עושה לי טוב לבטא במילים דברים טובים שאני מרגישה.

המון אהבה

(-:
כל הקטע האחרון שכתבת הוא בעצם אוסף של אמונות ותבניות מחשבה אישיות שיש לך לגבי מחמאות ובעיקר לגבי עצמך. שימי לב שאף אחת מהן היא לא תכונה שמאפיינת גרידא מחמאה.

וגם לי כיף לכתוב לך

כל הקטע האחרון שכתבת הוא בעצם אוסף של אמונות ותבניות מחשבה אישיות שיש לך לגבי מחמאות ובעיקר לגבי עצמך. שימי לב שאף אחת מהן היא לא תכונה שמאפיינת גרידא מחמאה.
ברור שלא- אבל זה מפתיע לגלות את האמונות האלה.

אלא פשוט בגלל שכשיש לי מחשבה טובה על משהו או על מישהו, קשה לי להחזיק את זה בפנים, וזה פשוט 'מתפלק' לי החוצה.
איזה כיף שמתפלקים לך דברים טובים. אני מאד בשליטה בדרך כלל על מה שאני אומרת (ואז יוצא שאני בעיקר לא אומרת), חושבת מיליון פעם אם משהו שאני שוקלת לומר שווה להיאמר.

ברור שלא- אבל זה מפתיע לגלות את האמונות האלה.
נכון (-:

יום חמים ונעים @}

כל כך מתחשק לי לדבר עם מישהו עכשיו.
אני מדברת עם הילדים אבל דיבור עם ילדים הוא שונה ואני תוהה למה- הרי הם בני אדם בדיוק כמוני, אני לא רואה אותם כטפשים או נחותים ממני. אני גם נגד להוריד את סגנון הדיבור "כדי שהם יבינו"- אין לי בכלל ספק שהם מבינים אותי מצויין גם בלי להכיר את כל המילים (ולגדולים שלי יש שפה מאד עשירה)- אני די מדברת אתם כמו עם כל אחד אחר. אבל משהו שונה בדיבור אתם מאשר בדיבור עם חברה, למשל. אני מחזיקה את עצמי מולם- נראה לי שטוב שכך.

האיש לא בבית,חברות עסוקות.
ודווקא יש לי הרבה מה לעשות אבל הלאות של הלילה משתלטת ומתחשק לי סתם לדבר.
דיבור אמיתי כזה.
אז אני כותבת במקום.

נכון שהחיים שלנו הם דבר נהדר פשוט- כל כך עשירים, מסתוריים מלאי הפתעות. אפשר ללמוד מהם כ"כ הרבה!
הרגשות של בני אדם הם גם דבר מרתק- כמה שהם שולטים בנו לפעמים!

השעות האלה שכבר גמרנו לעשות את המוטל עלינו להיום (ואת מה שלא כבר דחינו באופן סופי ומוחלט למחר כך) וכבר השינה נראית כאפשרות די קרובה וסבירה יש בהן מן רוגע ומתיקות כזאת...
לפעמים אני גוררת אותן איזה חצי לילה (ואז כבר צריך להניק ואז כבר מריחים את הבוקר וזה כבר פחות נחמד). זה מדרון חלקלק- צריך את השעות האלה למשוך טיפ טיפה, במתינות ולא יותר מדי (בדיוק כמו עם ממתקים).

יש משהו שלמדתי ואני לא זוכרת מאיפה (אם זה היה ממישהו או מאיזה ספר).
שיטה לשתות מים: לוגמים לגימה קטנה, משאירים אותה בפה, עוצמים עיניים, משאירים עוד קצת ואז לאט-לאט בולעים. ככה מרגישים את הטעם של המים. מתוק כזה.
נזכרתי פתאום שככה הייתי שותה כשהייתי קטנה.

גם היום האיש לא בבית וכבר מאוחר ודווקא יש מה לעשות אבל כבר נגמר כל הכוח.
המצברוח נוגה משהו אבל הרבה פחות מדוכא. מצד אחד זה נחמד כי מרגישים טוב יותר ומצד שני אני חוששת שלא מיציתי את הדיכאון הזה עד תום והוא יחזור.
זה כמו בכי שצריך לבכות עד הסוף כדי שהוא ירפא וישחרר.
אמנם בדיוק הייתה תקופה של חורף סוף סוף אבל אני מתחילה להריח את הקיץ ולפנטז עליו.
מדמיינת בגדים קלילים, חם ונעים בחוץ. אף אחד לא משתעל ולא מנוזל.
פחות כביסות. אין בוץ בנעליים. לא צריך חימום.
הכל יותר ספונטני וזורם.
יוצאים החוצה יותר. רואים אנשים, מדברים.
מחייכים. אוכלים אבטיח וענבים.
בקיצור- בא לי קיץ. אבל נראה לי שצריך עוד חורף. אז אני פשוט אמשיך לפנטז...

בתקופה האחרונה יצא לי הרבה פעמים לחוש בדידות איומה, אפילו שאני לא באמת בודדה, למעשה, אני אף פעם לא לבד כי יש לי שתי בנות בבית.
ההרגשה הייתה שאין מי שאכפת לו ממני, שדואג לי ורוצה לדעת איך אני מרגישה, מה אני חושבת...
כטיבן של הרגשות הן באות והולכות.
אז כשההרגשה הזאת הלכה פתאום הרגשתי את הכל האנשים הבודדים סביבי- ממש חשתי אותם ואת הבדידות הקרה שלהם(כי, כמובן שכשאני מרגישה בודדה אני גם מרגישה שכולם לא בודדים ו רק אני הכי בודדה ומסכנה בעולם. כן- כן, אני יודעת שזה מטופש ולא נכון אבל כך אני מרגישה).
כמה אנשים בודדים יש בעולם! ואז הבנתי שבמקום להרגיש את ההרגשות הרעות האלה אני יכולה לנסות לעזור לאנשים הבודדים שסביבי.
כשאני נותנת למישהו אחר זה נותן הרגשה שיש לי כוח, שאני יכולה לעזור גם לעצמי.

במקביל גם הבנתי שהרגשת הבדידות שלי באה כשנגמר לי הכוח להיות חזקה ולתת ודווקא מתחשק לי לקבל ולהיות חלשה.
יש לי בעיה גדולה בלהיות חלשה ונזקקת ולבקש עזרה או תמיכה.

רק רציתי שתדעי שאני כל הזמן קוראת אותך, וגם עם הרבה אמפתיה, והזדהות, והערכה.

רק לא תמיד יש לי משהו ספציפי לומר, או כוח לכתוב.

יש לי בעיה גדולה בלהיות חלשה ונזקקת ולבקש עזרה או תמיכה.
מאוד מזדהה עם זה, ובכלל עם דברים שאת עוברת. כאמור מזהה בחלק מהם את הדרך שלי.
וגם אני כל הזמן קוראת אותך, וגם עם הרבה אמפתיה, והזדהות, והערכה.
@}

תודה @}

שמתי לב שהיום אני "מחפשת צרות בכוונה". אנסה להבהיר את עצמי- אני מציעה לאנשים סביבי הצעות שכמעט בוודאות יענו (אם בכלל) בשלילה ואז אני כמעט בוודאות אפגע ואהיה עצובה.
פתאום תפסתי את עצמי עושה את זה ושאלתי את עצמי למה לכל השדים והרוחות אני עושה את זה.
ואפילו הייתה לי תשובה ספונטאנית לגמרי (וזה היה מפתיע כי הרבה פעמים אני שואלת את עצמי ועצמי לא עונה לי)- אני עושה את זה כי יש לי עצב שתקוע בפנים ובכי שתקוע בפנים ואני חייבת כבר לבכות אותם החוצה.
אז אני רוצה להיפגע כדי שזה ישחרר את כל הדמעות!
אבל חרף ניסיונותי הנואשים לא הצלחתי להפגע מספיק כדי לבכות איזה בכי הגון וטוב...

בוקר.
אני מתעוררת מבולבלת ועושה בדיקה כוללת למציאות שלי:
רגע- איזה יום היום? אהה, יום חמישי.
מי אלה סביבי מפוזרים על המיטה? אהה, הילדים. הילדים שלי.
מניעה רגליים, ידיים, ראש- הכל במקום הנכון. הגב קצת כואב כי מישהו ישן לי עליו.
רגע, איפה התינוקת?! אהה, הנה היא כאן. שולפת שד- התינוקת מתחברת. מנומנמת, מתוקה,שמנמנה, רכה, חמימה ומרגיעה.
אני מתחילה לבהות ולתכנן בראש את היום שלי.

את כותבת מאוד יפה. אני גם מזהה את עצמי בהרבה ממה שאת כותבת.
פעם היתה לי חברה שלימדה אותי לפרגן. על כל דבר היא פירגנה הכל היה מהמם מעולה ונהדר. היא לא שיקרה היא פשוט לא היתה פרפקציוניסטית.
יצאתי אז עם מישהו אחרי שלא יצאתי עם אף אחד המון זמן. היא מאוד פירגנה ואמרה שהוא נראה נחמד.
בדיעבד הוא היה טמבל מוחלט ושאלתי אותה, איך אמרת לי שהוא נחמד? אז היא אמרה שלצורך העניין כדי שאני אצא רק מהמצב הזה של להיות לבד הוא היה מאוד נחמד....
עד היום אני אסירת תודה לה.
כמו שלילדים שלך את לא אומרת על יצירה שהיא לא טובה ככה גם החברות שלך מפרגנות על העבודות. זה לא צריך להיות מושלם. שחררי את השלמות.
גם לדבר עם אנשים. אותו הדבר. אם לא תדברי אף אחד לא ידע שמה שאת חושבת בראש הוא מושלם. אף אחד לא יוכל להכיר אותך אם רק תעמדי לידו ותשתקי. עדיף שתגידי משהו שהוא לא מושלם (לא ביקורת כמובן). רק כדי לפרוץ את העניין הזה שאת מחוץ למעגל.
אלא תהליכים שעברתי בעצמי ולכן מרגישה נוח לכתוב לך. לי את נשמעת מאוד נחמדה..

גם אני מוצאת את עצמי קוראת ומאוד מבינה.
את מביאה מצבים מאוד אמיתיים ופנימיים, שלא כל אחד מסוגל לדבר עליהם. @}

אינדי אנית ו חמו מה תודה רבה על התגובות.

פעם היתה לי חברה שלימדה אותי לפרגן.
לי הייתה פעם חברה שלימדה אותי שאם אין לי משהו נחמד להגיד אז עדיף שאשתוק. הבעיה שהדברים שמתחשק לי לומר הם בדרך כלל מעורבבים- יש בהם חלקים שנחמד לשמוע ויש כאלה שפחות.
אז מרב פחד שיצא לי משהו לא נחמד אני בדרך כלל שותקת. כי זה ממש פחד לפגוע במישהו...
בזמן האחרון אני משתדלת לראות בעיקר את הטוב, להבליט אותו ואת הדברים הפחות טובים לראות כביטויים לאנושיות של כולנו (הרי הם נובעים מתוך חולשותינו בתור בני אדם ומעידים על אנושיות).

אם לא תדברי אף אחד לא ידע שמה שאת חושבת בראש הוא מושלם. אף אחד לא יוכל להכיר אותך אם רק תעמדי לידו ותשתקי. עדיף שתגידי משהו שהוא לא מושלם (לא ביקורת כמובן). רק כדי לפרוץ את העניין הזה שאת מחוץ למעגל.
הדברים האלה ממש נגעו בי. תודה.

ולי, במבט מבחוץ, זה נשמע ש אלה החיים הם בסך הכל חיים מלאים עשירים חמימים וזורמים. עם הרבה אהבה הורית ומודעות לקשיים.

שמתי לב שהיום אני "מחפשת צרות בכוונה". אנסה להבהיר את עצמי- אני מציעה לאנשים סביבי הצעות שכמעט בוודאות יענו (אם בכלל) בשלילה ואז אני כמעט בוודאות אפגע ואהיה עצובה.
זה משפט מקסים. מכירה ומזדהה איתו מאוד.
אני גם מזדהה עם תחושת העצב הזה שלפעמים תקוע בפנים. לפעמים אני מזהה אותו בדיעבד כשאני רואה משהו משהו עצוב או שומעת סיפור עצוב או נתקלת בתגובה שמערערת אותי ואני מבינה שיש לי מועקה שרק מחפשת דרך להשתחרר החוצה.
@}

עולם ומלואו , תודה.
הגבירה בחום נחמד לי לחשוב שמישהו מזדהה עם מה שאני חושבת.

בסופו של דבר הצלחתי לבכות כמו שצריך, בכי שאחריו מגיעה שלווה נפלאה ומתחילים ליפול כל מיני אסימונים (דברים שאני יודעת אותם אבל לא מצליחה להרגיש אותם פתאום מתחילים להרגיש לי).
אז היו לי כמה ימים טובים ממש שלא חשתי צורך לדבר ולא לכתוב, פשוט הרגשתי מן מלאות כזאת, הרגשתי פתאום עשירה והרגשתי שאני מתחילה להבין דברים שתמיד רציתי להבין אותם (במובן של הפנמה).

היום מישהי שאני מכירה יצרה אתי קשר והזמינה את עצמה אלי. זאת מישהי נחמדה מאד שאני מחבבת אבל לא משתוקקת לקשר אתה (הנה אני כותבת את זה וכבר מתחילה להרגיש מגעילה...). הרגשתי שהיא צריכה אותי, שהיא מחפשת קשר וכמובן שהסכמתי.
הרגשתי רע עם עצמי כי אני יודעת שהיא אוהבת אותי יותר ממה שאני אוהבת אותה (זה תמיד נורא עצוב לי כשהאהבה בין אנשים לא מאוזנת). אני משתדלת לאהוב אותה יותר כי היא טובה אלי והיא אדם טוב. אני פוחדת שאולי אני חושבת בתוך הלב שהיא פחות טובה ממני, למרות שאני לא חושבת את זה בראש.
נזכרתי שפעם חיזר אחרי בחור אחד- הוא השתדל להיות בחברתי, הציע לי בילויים משותפים (דווקא מהסוג שאני אוהבת) אבל הרגשתי שהוא ממש מתחיל להתאהב בי ואני לא אהבתי אותו באופן הזה והעניין הציק לי כי היה לי חשוב שהוא ידע את האמת ולא ישלה את עצמו בטעות. יום אחד הוא הזמין אותי להופעה ודווקא התחשק לי ללכת (בגלל ההופעה ולא בגללו) אבל פחדתי שהוא יפרש את זה כהענות לחיזוריו אז אמרתי לו לא וגם הסברתי לו במילים הכי עדינות שמצאתי, שלא כדאי לו לטפח תקוות לגבי כי לא נראה לי שאני אוהבת אותו. באותה תקופה, ולזכותי יאמר שהייתי מאד מאד צעירה אז, זה היה נראה לי הדבר הכי נכון לעשות. היום אני תוהה (רק באופן תיאורטי, כי אני מעדיפה את בן הזוג שאיתי בכל מקרה) אולי אם הייתי נותנת לו סיכוי- הייתי יכולה גם ללמוד לאהוב אותו, או שיש אנשים שפשוט "לא הולך לנו אתם"?
ברור שעם חברות זה אחרת לגמרי והרבה יותר קל לתת סיכוי לחברות מאשר לזוגיות, אבל בכל זאת החברה הזאת (והיא באמת חברה כי היא גם מנסה לעזור כשנראה לה שצריך ומתעניינת בשלומי ומשתפת במה שקורה לה) הזכירה לי קצת את הבחור ההוא...

הנה שוב אני מזדהה (-:
אני מכירה את התחושה הזו גם עם חברות וגם עם בחורים. כשכמובן יותר קל לומר לא לבחור שזה ברור שזה לא זה (לפחות עבורי) מאשר לחברות אפלטונית רגשית (למרות שהחברים של אפלטון לא ממש היו אפלטונים....(-:) שנדמה כאילו אין שם שום סיבה נראית לעין שזה לא יעבוד, אבל יש שם משהו שלא מרתק אותך, לא מושך אותך במיוחד לתת ולקבל מהם אנרגיה....
אני חושבת שבסופו של דבר, נכון ללכת עם מה שמרגישים. אחרת גם החבר מרגיש את האילוץ וגם אנחנו מרגישים את התשישות שבמפגש שאינו ממלא או טוען אותנו רגשית ומנטלית....

זה תמיד נורא עצוב לי כשהאהבה בין אנשים לא מאוזנת
מאוד מאוד מזדהה עם המשפט הזה.

וגם עם התהיות לגבי הבחור -
אולי אם הייתי נותנת לו סיכוי- הייתי יכולה גם ללמוד לאהוב אותו, או שיש אנשים שפשוט "לא הולך לנו אתם"?
לי יש מאוד נטייה 'לתת צ'אנסים'. וזה בד"כ לא נגמר טוב.
מה גם, שאם אני מלכתחילה במצב שלא באמת מרגישה רצון וחיבור - אז כל נתינת הצ'אנס היא אשלייתית, כי בלי רצון וחיבור אמיתי אני לא מצליחה באמ-ת לפתוח את הלב - ובלי באמ-ת לפתוח את הלב - האם זה צ'אנס אמיתי? ברור שלא !

אני יותר ויותר מלמדת את עצמי (וגם שמעתי את זה ממישהו שחידד לי את זה) - שאם איפשהו בקשר (בעיקר בתחילת קשר) עולה המשפט 'אולי בכל זאת?', או 'אולי ניתן לזה צ'אנס' - סימן שזה אבוד.
המשפטים האלה צריכים להיות עבורי נורות אזהרה שמשהו לא הולך פה טוב - גם אם אני לא יודעת מה זה, או מה הסיבה.
פשוט לא ודי.

ו...כן, מותר לא להתחבר, גם אם לא יודעים להסביר למה.

(כמובן, שאין לי מושג אם מה שכתבתי מתאים גם לך. אך זה מהניסיון של עצמי)

אחרת גם החבר מרגיש את האילוץ וגם אנחנו מרגישים את התשישות שבמפגש שאינו ממלא או טוען אותנו רגשית ומנטלית....
ברור שכשיש אילוץ זה לא טוב לשני הצדדים, אבל אני עדיין תוהה האם אנחנו צריכים פשוט לעזוב או לנסות למצוא נקודות חיבור (ואז האילוץ יעלם) ואם כן אז עד כמה כדאי לנסות?
אני גם חושבת שאם כבר מנסים "לתת ציאנס" אז לא לנסות את זה עם כל אחד אלא רק עם אנשים שממש מחפשים את קרבתנו.

ו...כן, מותר לא להתחבר, גם אם לא יודעים להסביר למה.
זה נשמע לי נכון אבל אני נורא אוהבת להסביר לעצמי למה, אחרת אני לא מרגישה לגמרי שלמה עם עצמי.

החברה בסוף באה לביקור עם משפחתה. קבענו שעה, הכנתי אוכל, ערכתי שולחן, הנקתי והרדמתי את התינוקת, שאר הילדים היו רעבים בדיוק במידה הנכונה (קצת רעבים אבל עדיין רגועים) ובסוף הם אחרו
)-: ואחרו ואחרו ואחרו... עד שהם באו- התינוקת התעוררה, הילדים טיפסו על הקירות וגם אני כבר הייתי רעבה (כשאני רעבה אני גם עצבנית).
הם באו ובכלל לא הייתי שמחה. האיש שלי התחיל לפטפט עם האיש שלה (הם חברים) ואז שאגתי עליו (בשקט): "אוכל! לכולם!" אז התישבנו מהר מהר וכולם אכלו- הילדים נרגעו והלכו לשחק עם ילדיהם, אני אכלתי והלכתי שוב להניק ואז ישבנו ופטפטנו.
ראיתי למה אני בכל זאת שומרת על קשר אתה- האיש שלי אוהב את האיש שלה, הילדים שלנו משחקים יפה, יש לנו תינוקות באותו גיל אז אפשר להניק יחד (פעם הנקתי את התינוק שלה), תמיד יש לה על מה לפטפט אתי, היא נחמדה אלי.
אז אין ביננו חברות עמוקה, אז לפעמים אני כבר משתוקקת לסיים שיחה אתה והיא פשוט ממשיכה וממשיכה ולפעמים הילדים שלה רועשים ומבלגנים מדי השבילי. לפעמים היא ממש משעממת ואני רק מתפללת שתלך כבר והיא לא רגישה לזה בכלל.
אני חושבת שאני בכל זאת מרויחה משהו מהקשר אתה. אולי כדאי שאני אגדיר את הקשר בתור "משפחתי" ולא "אישי"?
ייסורי המצפון שלי הם רק בגלל שהיא אוהבת אותי יותר ואני מרגישה לא כנה אתה משום מה.

נראה לי שאני קצת מתוסבכת מדי...

ייסורי המצפון שלי הם רק בגלל שהיא אוהבת אותי יותר ואני מרגישה לא כנה אתה משום מה.
ממבט מהצד, נראה לי שעלית על הנקודה. אני חושבת שההרגשה הרעה שלך נובעת מחוסר הכנות שלך איתה וגם עם עצמך (המוכנות שלך לפגוש ולהתרועע איתה בכיף בזמן שבכלל לא כיף לך) חוסר כנות תמיד מביא לתסכול ברמה כזו או אחרת.
הרי אם לא היית מסכימה לפגוש בה, מהסיבה הפשוטה שהיא לא מעניינת אותך, ולא מתחשק לך לבלות איתה - היית כנה עם עצמך וחוסכת מעצמך את העצבים והמאמץ הפיסי והרגשי שאת משקיעה סביב המפגשים איתה (כדי להסתיר את האמת שאת לא מתלהבת כמוה) וגם היא היתה מקבלת את המסר שזה לא מתאים לך. המסר הזה יכול לעבור גם בצורה שמכבדת אותה ולאוו דווקא כולל התנהגות בוטה או גסת רוח אליה.
אז אין ביננו חברות עמוקה, אז לפעמים אני כבר משתוקקת לסיים שיחה אתה והיא פשוט ממשיכה וממשיכה ולפעמים הילדים שלה רועשים ומבלגנים מדי השבילי. לפעמים היא ממש משעממת ואני רק מתפללת שתלך כבר והיא לא רגישה לזה בכלל.
המשפט הזה הוא משפט מפתח בעיני (-:
כי גם לי יש כמה מכרים באמתחתי שאני חשה כך כלפיהם ואכן בשנים האחרונות מספר האנשים שגורמים לי להרגיש כך הולך ומצטמצם לכדי אפס. אני פשוט לא נותנת לזה לקרות למעט כמה מקרי משפחה בודדים שלקראתם אני מכינה את עצמי נפשית מספיק זמן קודם וגם בזמן הארוע כדי להכיל אותם ולהפיק מהם את הטוב.
נראה לי שאני קצת מתוסבכת מדי...
ברוכה הבאה למועדון (-:

חשבתי על הדברים שכתבתי על תחושת חוסר הכנות שלי כלפיה והיה לי מאד קשה לשים אצבע על סיטואציות שאני לא כנה אתה בהן. הרי אני לא יוזמת אתה שום קשר (אני כן מברכת אותה לשלום אבל כך אני נוהגת עם כל מכר קרוב או רחוק), אני גם לא נענית לכל הזמנה שלה אלא אם כן זה לא מפריע לשום תוכנית אחרת שלי ואז הבנתי שכשאני נענית להזמנה שלה למרות שממש לא מתחשק לי ופשוט אין לי תירוץ טוב להתחמק- כאן בדיוק אני מרמה אותה! את זה אני חייבת להפסיק, רק שיהיה לי קשה מאד למצוא את המילים הנכונות כדי לא לפגוע ובכלל אני גרועה בלהגיד "לא".
ולגבי "לתת צ'אנס" הגעתי למסכנה ששמונה שנים של מכרות עם הרבה מפגשים משותפים זה היה מספיק "ללת צ'אנס".

הבנתי גם שהקשר שלי אתה מהדהד לי חזק בגלל קשר עם מישהי אחרת, אתה אני נמצאת בדיוק בעמדה ההפוכה. זו אחת מאלה שלא הזמינו אותי למפגשים שלהן . חשבתי שהיא קצת חברה כי היא תמיד נחמדה מאד אלי וגם יוזמת קשר מדי פעם (אם כי לא לעיתים קרובות) וגם נותנת פידבק חיובי מאד כשאני יוצרת קשר.
היו לנו רגעים של גילוי לב אמיתי אחת כלפי השניה.
היו לי גם רגעים לא נעימים אתה, בהם הרגשתי שהיא גומלת אתי חסד בכך שהיא מבזבזת עלי את זמנה ובעצם משתוקקת שאני אלך. כל הזמן התלבטתי "האם היא רוצה בקשר או שרק לא נעים לה?"
לא מזמן נפל לי האסימון והבנתי שגם היא מתוסבכת! היא לא רוצה בקשר אבל היא מרחמת עלי (השד יודע למה) ולא נעים לה "לנטוש אותי" ולכן היא מגדילה לעשות ולא רק סובלת בשקט את נוכחותי כשאני היוזמת אלא גם יוזמת בעצמה שיחות ולפעמים מפגשים ומשדרת מיליון מסרים סותרים.
האסימון התחיל ליפול כשגיליתי את עניין המפגשים ונפל סופית כשהיא הציעה לי ללמוד יחד (שקלתי בזמנו לימודים במקום מסויים והיא החליטה גם ללמוד באותו המקום) והתגובה הטבעית שלי בלב הייתה "אני חייבת לשמור ממנה מרחק". מילמלתי איזה משהו לא מחייב והחלטתי לא ללמוד באותו המקום כי אני עדיין קשורה אליה בלב ועדיין מאוכזבת מהקשר שהיה לי אתה (או לא היה לי אתה- תלוי איך מסתכלים על זה).

קראתי את מה שכתבתי וחשבתי לעצמי "למי יש זמן ואנרגיות לבזבז על דברים כאלה?! ועוד כשהיא אמא במשרה מלאה ועושה עוד כמה דברים מהצד?!"
מסתבר שלי...

ברוכה הבאה למועדון
תודה. [-:

נזכרתי שיום הנישואין שלנו הוא היום.אני מרגישה קצת זקנה, גם במובן הטוב של המילה.
בהקשר הזה נזכרת בפגישה הראשונה עם האיש.
הוא התאהב בי ממבט ראשון. אני חשבתי שהוא טיפש וגם הצחוק שלו טיפשי והשתדלתי לא להצחיק אותו.
הוא בכל זאת צחק המון (היום אני דווקא אוהבת את הצחוק שלו).
אחרי שבמשך שבע שעות רצוף לא הפסקנו לדבר הוא כבר היה נראה לי פחות טיפש. הוא היה נראה מאוהב מהרגע הראשון בלי שום פוזה או ניסיון להרשים (טוב, אולי רק טיפה) עם המון תום.
עד היום לא ברור לי מאיפה היה לי האומץ להתחתן אתו כמעט בלי להכיר.
מה שכן ברור- אני לא מתחרטת. אוהבת אותו.

בתור אחת ש"לא עושה שום דבר" אני מרגישה שחיי די עמוסים...

שוב התקשרה אלי חברה שאני לא כ"כ אוהבת וביקשה שאשמור לה על הילדים. אמרתי לעצמי שאני אהיה אמיתי אתה ואומר לה שלא מתאים לי.
ודווקא הנסיבות היו ממש מתאימות- בתי כבר הזמינה שתי חברות לאחר הצהריים ואחת מהן גם תישאר לישון אצלנו.
אז אמרתי לה שבתי כבר הזמינה חברות (אבל לא הצלחתי לומר במפורש שזה לא מתאים) והיא ביקשה בכל זאת לשמור עליהם ואמרה שהם יאכלו ארוחת צהריים ואני לא אצטרך להאכיל אותם (כאילו ש זה מה שלא מתאים...).
ואז דמיינתי את עצמי תקועה איפשהו באופן בלתי מתוכנן ומחפשת סידור לילדים ומיד הסכמתי...
לא יודעת מה לחשוב, קצת מבולבלת מזה עדיין.

ביום הנישואין יצאנו למסעדה.
היה יום קצת גשום ודי סגרירי. אוירה של חורף. השמש יצאה לפרקי זמן קצרים וברגעים האלה העולם היה רחוץ, בהיר וכל כך יפה!
המסעדה היתה בתוך בית עץ, מבודדת מהעולם וצופה להרים.
היינו עם שתי הקטנות והיה מאד נעים. גם האוכל היה טוב. אפילו הרגשתי מן רומנטיות כזאת והבנות הוסיפו לרומנטיות.
יש לי חברות שבשבילן לצאת עם ילדים זה לא נחשב ל"לצאת". דמיינתי את עצמי יוצאת בלי הילדים ואפילו לדמיין את זה היה מדכא, כאילו הי חסר משהו בבילוי שלנו.
הילדים לא מפריעם להתנהלות שלי, אני לא מרגישה שהם "תוקעים" אותי. הם פשוט קטנים והם כאן וזו מן תקופה (שלמרבה הפחד עוברת מאד מהר) שאנחנו ביחד כי הם צריכים אותנו צמודים וגם אני צריכה את הביחד הזה.
אמרו לי שאני לא יודעת לשחרר. אפילו חשדתי שיש בזה משהו אבל אז גיליתי שככל שהילדים גדולים יותר כך ה"שחרור" בא באופן טבעי, הם פשוט עצמאיים יותר ואני פשוט ממשיכה לסמוך עליהם.

נזכרתי שנסענו פעם לצימר בלי הילדים (טוב, נו לקחנו רק את היונקת)- השארנו אותם אצל סבאסבתא וזה היה מדכא. היה שקט מדי ועצוב והחלטנו שלא עושים את זה יותר.

החברה המתוסבכת שלי שאני ב"גמילה" ממנה פגשה את אישי וביקשה ממנו למסור ד"ש וגם אמרה שהיא מצטערת שלא ביקרה אותי לאחרונה (היא אף פעם לא מבקרת ככה סתם ותמיד כשהיא כבר באה אז רק למטרות קונקרטיות).
עד שהוא אמר לי את זה הייתי בטוחה שכבר עיבדתי את התחושות שהיא העלתה אצלי ואז הסתבר לי שלא. ממש לא. עדיין קצת כועסת, עדיין הרבה מאוכזבת (בעיקר מעצמי).

איך, איך יש לי את הנטיה ליפול כל פעם לאותו בור?
ואם כבר ליפול לאותו בור- אז לפחות ללמוד בעל פה את הדרך חזרה... למצוא איזה קיצור דרך נחמד...

_איך, איך יש לי את הנטיה ליפול כל פעם לאותו בור?
ואם כבר ליפול לאותו בור- אז לפחות ללמוד בעל פה את הדרך חזרה... למצוא איזה קיצור דרך נחמד..._
אחרת איך נלמד?(-:
בספר החיים והמתים הטיבטי יש ציטוט של שיר מקסים שמדבר בדיוק על זה.
אני אנסה למצוא אותו
@}

קוראת אותך

תודה שאתן קוראות אותי. @}

אחרת איך נלמד?
משום מה יש לי ציפיה שאחרי כמה נפילות לאותו בור אלמד פשוט לעקוף אותו.

לפני שנה התחלתי לתרגל יוגה. חשבתי שיהיה לי אולי קשה להתמיד (למרות שאני די מתמידה במה שאני לוקחת על עצמי)- לא פחדתי שלא אלך לשיעורים אלא שלא יהיה לי חשק.
כמעט כל שנה אני משתדלת ללכת לפעילות גופנית כלשהי והרבה זמן רציתי לתרגל יוגה, אבל לא היה חוג קרוב לבית.
אז החלטתי שאני אסע לחוג רחוק מהבית.
בסוף- לגמרי התמכרתי (-: אילו היה לי יותר זמן וכסף- הייתי הולכת כמה פעמים בשבוע.
השבוע המורה שלי יוצאת לחופשת לידה. מצד אחד זה משמח מאד ומצד שני פתאום חשבתי- מה אני עושה עכשיו? ואז הבנתי שהתמכרתי.

משום מה יש לי ציפיה שאחרי כמה נפילות לאותו בור אלמד פשוט לעקוף אותו.
אז הנה כמובטח, במיוחד בשבילך (-:
קוראים לזה "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים"

אני הולך ברחוב

במדרכה יש בור עמוק
אני נופל לתוכו
אני אבוד....אני חסר ישע
אין זו אשמתי
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה

אני הולך באותו רחוב

במדרכה יש בור עמוק
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו
אני נופל לתוכו שוב
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן
אבל אין זו אשמתי
ושוב לוקח לי נצח לצאת

אני הולך באותו רחוב

במדרכה יש בור עמוק
אני רואה אותו
אני נופל לתוכו בכל זאת...כוחו של הרגל
עיני פקוחות
אני יודע היכן אני
זוהי אשמתי
אני יוצא מייד

אני הולך באותו רחוב

במדרכה יש בור עמוק
אני עוקף אותו

אני הולך ברחוב אחר.

ולגבי היוגה, נו... אין לי מה לומר. חיי בשנים האחרונות הם תולדה של ההתמכרות הזו (-:

עוד לא למדתי איך להתגבר על החלוקה המעצבנת הזו לטורים...

האביב מזמין אתו התחלות חדשות.
פעם אחרתי לשיעור בחצי שעה- קמתי מאוחר. זה היה השיעור הראשון בבוקר.
אפילו שהייתי כבר ילדה ממש גדולה עדיין פחדתי נורא לאחר. התקרבתי לדלת של הכתה וספרתי בלב "שלוש-ארבע ו..."
הצצתי לכתה תוך נעיצת עיניים ברצפה (תמרון די קשה)- המרצה היה באמצע נאום נרגש על האביב, ההתחדשות והניצנים (וזה לא היה קשור לקורס).
ברגע שראה אותי אורו פניו והוא הכריז "איזה יופי- הגעת בדיוק בזמן יחד עם הניצנים והאביב!". זה הוריד ממני מיד כמעט את כל המתח, למרות שהייתי קצת נבוכה.
ידעתי שזה מרצה נחמד והוא לא יכעס שאחרתי אבל משום מה בהרגשה כן הייתי קצת מופתעת מהנחמדות שלו.
יש לי סיוטים מלאחר עוד מתקופת בית הספר, למרות שאני כמעט אף פעם לא מאחרת.

אני מתחילה גמילה מללכת לישון מאוחר ולקום גם כן מאוחר.
נראה אם זה יצליח.

אמרו לי שאני לא יודעת לשחרר. אפילו חשדתי שיש בזה משהו אבל אז גיליתי שככל שהילדים גדולים יותר כך ה"שחרור" בא באופן טבעי, הם פשוט עצמאיים יותר ואני פשוט ממשיכה לסמוך עליהם.
כתבת יפה.
גם לנו היה יום נישואים ב-23....@}

תודה, טליה.

אז ככה- הלכתי לישון כל כך מאוחר שאפילו לא העזתי להסתכל על השעון.
וקמתי די מאוחר (אם כי זה לא הכי מאוחר שלי...)- בשמונה וחצי.
נו-נו-נו לי!
אנסה להשתפר היום. (-:

טוב, קודם כל לא ממש הולך לי עם ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם וזה מצער אותי.
הכי מוקדם שהצלחתי ללכת לישון זה בעשר וחצי וזה קרה רק פעם אחת... לגבי לקום, גם זה קשה אבל יצא לי כמה פעמים לקום לפני שמונה.
ממשיכה לנסות.

קראתי ספר מדהים שנקרא "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", הוא עזר לי להגדיר לעצמי כל מיני דברים (ובכלל הוא מומלץ ביותר).
אחד מהדברים שהבנתי (ולא שקודם לא הבנתי, אבל הם לא "ישבו" לי טוב ועם הקריאה נפלו האסימונים) זה למה יש לי אי הבנות עם אנשים שבסך הכל רוצים להיות בסדר ונחמדים.
למשל, מכרתי המתוסכבת, שהצלחתי דווקא לא לחשוב עליה המון זמן פתאום פגשה אותי (כשראיתי אותה הבנתי שאני עדיין מאד טעונה כלפיה, אפילו שהשליתי את עצמי שכבר לא) ואמרה בחיוך הכי זוהר בעולם "כמה זמן לא ראיתי אותך!" ואז עם מבט הכי מתעניין ישר בעניים שאלה "נו, אז מה שלומך?" וציפתה לתגובה. אז מילמלתי לה איזה משהו אבל בפנים הייתי פשוט המומה ומבולבלת- אני הרי יודעת (ואני באמת יודעת) שהבחורה לא מתעניינת בי הגרוש, היא לא חברה שלי- סתם ידידה/מכרה/שכנה/whatever אז למה היא מדברת כאילו היא כן?!
בעקבות הספר פתאום ידעתי לשים אצבע- פשוט למילים, מבטים ומחוות יש משמעות שונה לגמרי במילון הפרטי של כל אחת מאיתנו. אצלי משפט כמו "כמה זמן לא ראיתי אותך!" אומר "אני אוהבת אותך, התגעגעתי אלייך, בואי נשלים את החסר, בואי נדבר" ואצלה זה מין משפט שאומר שלום ידידותי סתמי. אצלי "נו, אז מה שלומך" שמלווה במבט שכזה מראה על נכונות לשבת (או לעמוד) ולשמוע באמת מה עבר על הצד השני בזמן שלא התראינו ולא הייתי שואלת אם התנאים לא היו מאפשרים שיחה והיא אומרת את זה בלי שום כוונה לשמוע מה שלומי ובלי שאפילו יש סיכוי שאענה לה באמת (בגלל התנאים שבהם נשאלה השאלה), סתם כדי להיות נעימה ומאירת פנים ללא שום קשר לסוג הקשר שיש לה איתי.
ובכל זאת בגלל האשליה שיצרתי לעצמי קשה לי לקבל את זה, אני גם נורא נבוכה עדיין מזה שחשבתי שאנחנו חברות כשלא הייתה כוונה כזאת מצדה.
זהו- הוצאתי את זה.

מאד אהבתי את הקטעים על משמעות הקיטש בספר הזה- בדיוק הייתי עסוקה בסוגייה הזאת בקשר ליצירה שלי (נו, לא ממש ממש יצירה- סתם משהו שאני רוצה שיהיה יצירה) והוא קלע בול עם ההגדרות שלו.
נורא בא לי שעוד מישהו יקרא את הספר כדי שנוכל להתפלסף עליו אבל אין סיכוי שאישי יקרא (זה לא הסגנון וגם אין לו זמן) וחברות... נו זה בכלל נושא כאוב.
בינתיים אני אתפלסף קלות כאן, בדף הזה.

כן- ואם מישהי קראה ורוצה להתפלסף- רק שתגיד.

חמודה את.
אהבתי את ההבנה שהייתה לך בקשר לחברה. (אפילו שזה לא נעים

).

אה, דרך אגב, גם לי הייתה חברה עם התנהלות דומה.
תמיד כשנפגשות במקרה אחרי הרבה זמן - בשיא ההתלהבות: אהלן, ומה נשמע, ואיך אני שמחה לראות אותך וכאלה...
ממש התלהבות. לא משהו שאפשר לטעות בו.
ואז אני מתקשרת אליה, והיא גם נשמעת נורא שמחה לשמוע אותי, אבל מתברר שהיא בדיוק עסוקה - ואומרת שתחזור אליי עוד מעט - ולעולם לא חוזרת.
ובפעם הבאה שוב אותו סיפור.
דינמיקה שנמשכה ככה כמה שנים.
כל פעם הייתי נופלת בפח הזה, ומאמינה שהיא באמת שמחה לראות אותי, ובאמת תשמח אם אתקשר אליה - ואז לא מצליחה להבין את הפער בין זה לבין מה שקורה במציאות.
כל פעם הייתי כועסת עליה מחדש, ואז מנסה ללמד עליה זכות, וחוזר חלילה.
אמנם ניסיתי פעם לדבר איתה על זה - והיא הודתה בפניי שיש בי משהו שמשקף לה משהו שקשה לה עם עצמה, ואמרה שזה לא בגללי, וזאת הסיבה. והשיחה הזו הצליחה להוריד לי באותו רגע חלק מהכעס.
הבעיה - ששוב כעבור הרבה זמן שהתקשרתי אליה (חשבתי אולי משהו השתנה מאז) היא נשמעה ממש שמחה, ושוב לא הספקנו לדבר הרבה ואמרה שתחזור אליי - ושוב לא חזרה אליי.

קשה לי לא לכעוס על התנהגות כזאת.
מילא, אם לא בא לך להיות איתי בקשר. אין לי בעיה עם זה. זה קורה.
אבל איך זה שאת נראית ממש ממש שמחה כשאנחנו נפגשות או כשאני מתקשרת?
אף פעם לא הבנתי אם זו העמדת פנים, או ש-כמו שאת שלוות חולין כתבת - ככה היא מְתַקשרת (נראה לי מוזר ותמוה אם ככה, שעניין מועט יבוא לידי ביטוי בהתנהגות סופר מתלהבת), או שהבחורה סתם לא סגורה על עצמה.
אחת מ-3 האפשרויות האלה היא בטח התשובה...

***********

בקשר לספר - קראתי אותו מזמן מזמן, ונדמה לי שאני זוכרת ממנו רק איזה 3 דברים:

משהו כמו שנשים אוהבות את הכובד של הגבר מעליהן, כך שזה עושה את זה בעצם קל בשבילן - נדמה לי שזה היה קשור לשם של הספר 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום'.
שהבחור שכב עם מישהי שנראתה כמו ג'ירפה, אבל נדמה לי שבסוף הייתה לו התרשמות טובה לגביה
איזושהי התרשמות מרגשת של הסופר לגבי עשיית צרכים

(נראה שאני זוכרת רק את החלקים של הסקס....

)
(אה, ונדמה לי שהיה שם גם משהו עם כובע...)

אבל אם תזכירי לי דברים - אני אשמח להיזכר.

לא קראתי, אבל אחרי ההתלהבות שלך והדברים של אהבת עולם הוספתי לרשימה... יש לי רשימה שאצטרך של חמישה ספרים , אם לפחות שניים מהם יהיו בסיפרייה זכיתי...
אם כולם יהיו אצטרך לעשות " סדר עדיפות" כמו שעושים בעבודה...
רק היום התודעתי אליך שלוות חולין... נעים מאד

רק היום התודעתי אליך שלוות חולין... נעים מאד
ואני כל הזמן מתבלבלת בין השמות שלכן

.
(גם בגלל הדמיון בצליל 'שוות'-'שלוות' וגם בגלל איזשהו דמיון במשמעות...)

טוב, הולכת להלשין עליכן ב-ניקים שמבלבלים אותי !

הא... אפילו אני אהבת עולם

מה אפילו את?

לא הבנתי...

אסביר.. אפילו אני כשראיתי את הניק שלוות חולין במה חדש חשבתי לרגע אוי בשבילי... ככה במבט ראשון השין והתף... בנת?

ידעתי שאמצא אוזן קשבת בבאופן!
אהבת עולם , מדהים מה שזוכרים מספרים שקראנו מזמן.
על הכובד של הגברים אני לא זוכרת כלום (וקראתי את הספר עכשיו), אבל יכול להיות שזה הוזכר.
לגבי הקלות והכובד הוא מקביל את זה לתפיסת המציאות כחד פעמית שלא משאירה רושם לעומת תפיסתה בתור החזרה התמידית (כך הבנתי אבל יתכן שאני טועה).
לגבי האישה שדומה לג'ירפה- האפיזודה הזאת באה לתאר מה טומאש מחפש בנשים דרך יחסי מין. הוא לא מחפש שום קשר- זה סוג של "מחקר" עבורו.
הכובע באמת מככב בסיפורה של סבינה (ידידתו הארוטית של טומאש).
לגבי עשיית צרכים- אני חושבת שאת מתכוונת לקטעים הגאוניים על משמעות הקיטש והסכמה ללא עוררין לקיום. אלה הקטעים החביבים עלי וראוי היה לספר להכתב אפילו בשבילם בלבד.
סיפור המסגרת בפני עצמו היה מאד עצוב ורצוף אי הבנות בין הגיבורים. זה תמיד מתסכל אותי- אפילו שזה בספר.

עוד משהו שאהבתי זה תפיסתם של בעלי החיים בתור פליטים מגן עדן- תמיד, עוד בתור ילדה ראיתי בבעלי חיים בכלל ובכלבים בפרט סוג של מלאכים.
יש עוד הרבה תובנות שאהבתי על תפיסת הגוף, אהבה בין איש לאשה, מחויבות, שפה משותפת.
נראה לי שאני אכתוב לי כאן כמה למזכרת, בהזדמנות.

שלום לך שוות נפש , את יודעת גם אני התבלבלתי פעם בין הניקים שלנו- יש גם את הוו הכפולה... (-: וגם לי נעים מאד (לא שהניקים מבלבלים- שבאת לבקר).
אני גם אוהבת את כפל המשמעות בניק שלך (אני חובבת כפלי משמעויות).

_קשה לי לא לכעוס על התנהגות כזאת.
מילא, אם לא בא לך להיות איתי בקשר. אין לי בעיה עם זה. זה קורה.
אבל איך זה שאת נראית ממש ממש שמחה כשאנחנו נפגשות או כשאני מתקשרת?_
ממש מזדהה. )-:

לגבי עשיית צרכים- אני חושבת שאת מתכוונת לקטעים הגאוניים על משמעות הקיטש והסכמה ללא עוררין לקיום.
לא בטוחה שאנחנו מדברות על אותו הדבר.
אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת במילים ברורות, אבל אני זוכרת שהייתה שם איזו תגלית של הגיבור שבחירבון, ברגע של ההתרוקנות - יש משהו אירוטי-מיני. אני לא זוכרת אם הוא גילה את זה על עצמו, או כשסבינה ישבה אצלו על האסלה. והייתה גם איזו התייחסות לאסלה בהקשר האירוטי. (ואם זה יותר מדי בוטה, את יכולה למחוק. אבל בחיי שזה מה שאני הכי הכי זוכרת מכל הספר)

סיפור המסגרת בפני עצמו היה מאד עצוב ורצוף אי הבנות בין הגיבורים. זה תמיד מתסכל אותי- אפילו שזה בספר.
גם אני ככה תמיד.
אני תמיד רוצה שיגיעו להבנה ולהרמוניה, ואם לא זה תמיד מתסכל אותי - אפילו שזה בין גיבורי 'באופן'

.

אני גם אוהבת את כפל המשמעות בניק שלך
מה הכפל משמעות בביטוי 'שוות נפש'? (יענו, שיש לה נפש 'שווה'?)

_אני גם אוהבת את כפל המשמעות בניק שלך
מה הכפל משמעות בביטוי 'שוות נפש'? (יענו, שיש לה נפש 'שווה'?)_
ברור!

ושוב אני מרגישה שמתחילה לצנוח... ולא במובן הטוב של המילה.
מרגישה לא ראויה לטוב, ליחס טוב מהסובבים, לעבודה טובה ומספקת, לחברות, לשייכות (ואני כן ראויה באמת).
עצוב.

עובדת על לראות טוב, לדעת שיש גם רע אבל להתמקד בטוב. זה כל כך קשה לפעמים!

חברה סיפרה לבתי שהיא תמות (ודווקא יצא לה לפגוש מוות- כשסבתא רבא שלה נפטרה, כשהגורים שלנו מתו ממחלה אבל אף פעם לא יצא לי לספר לה שגם היא תמות, הרי היא לא שאלה). היא אמרה לי באמצע ארוחת צהריים- אמא, נ. אמרה לי שאני אמות וכולם ימותו- זה נכון? אז אמרתי לה שזה נכון. היא פרצה בבכי וצעקה: אני לא רוצה למות! היא נראתה שבורת לב ממש- ילדה קטנה כל כך... אז אמרתי לה שאני מקווה שזה יקרה עוד המון המון זמן וניחמתי אותה בחיבוקים.
אחר כך אמרתי לעצמי: למה הבאתי אותה לעולם מלא צער כזה שבו כולם מתים בסוף? ועניתי לעצמי שהעולם מלא גם ביופי והחיים שלנו הם בעלי ערך- אנחנו יכולים למלא את העולם בהמון טוב, אהבה, חמלה, שמחה על עצם הקיום, על האנושיות שלנו.
אבל יש בו בקיום שלנו משהו חמקמק וקטן כזה לפעמים, לפעמים אני מרגישה כמו סתם איזו נמלה קטנה עם חיים קצרים שלא יכולה לשנות שום דבר.
אני חייבת לראות את הטוב קודם כל בשביל עצמי אבל גם בשביל הילדים שהבאתי לעולם ושאני אחראית עליהם.

אחר כך אמרתי לעצמי: למה הבאתי אותה לעולם מלא צער כזה שבו כולם מתים בסוף? ועניתי לעצמי שהעולם מלא גם ביופי והחיים שלנו הם בעלי ערך- אנחנו יכולים למלא את העולם בהמון טוב, אהבה, חמלה, שמחה על עצם הקיום, על האנושיות שלנו.

את גם יכולה להסביר לבת שלך שהנשמה היא ניצחית כך שהיא לא באמת מתה אלא רק הגוף שלה מת...
כמובן בתנאי שאת מתחברת להסבר הזה...(-:

את גם יכולה להסביר לבת שלך שהנשמה היא ניצחית כך שהיא לא באמת מתה אלא רק הגוף שלה מת...
את זה גם אמרתי לה בהמשך. אני מאד מתחברת לזה.
בתור ילדה (ולפעמים גם היום) עדיין יש משהו בתוכי שמתאבל על כך שאני לא אהיה קיימת כמו שאני היום, אמנם זה פחות "נורא" מלהפוך ללא כלום אבל בכל זאת...

רציתי רק לספר משהו קטן שקרה הבוקר.
בימים נעימים (ואפילו חמים) אלה קמין העצים שלנו לא בפעולה. בבוקר שמעתי רחשים בתוכו ואחר כך ראיתי שתי ציפורים מציצות מהנשמים שלו (דרורים).
אז סילקתי דברים שבירים והייתי בטוחה שהציפורים יצאו מלאות פחם וישתוללו וילכלכו את הכל אבל לא הייתה ברירה כי אין להן דרך אחרת לצאת...
בתי "הגדולה" נלחצת מבעלי חיים כשהם קרובים מדי אז לקחתי אותה בידיים והסברתי שיש ציפורים שנכלאו בקמין ואני משחררת אותן כדי שיוכלו לעוף דרך הדלת החוצה, פתחתי את הדלת ופתחתי את הקמין.
הציפורים יצאו דווקא לאט לאט בדילוגים נחמדים. אחת הייתה יותר לחוצה ועפה ישר לחלון (הסגור- משום מה לא חשבתי גם לפתוח חלונות), התנגשה והתישבה על עדן החלון והשניה הייתה רעבה התישבה על השולחן והתחילה לנקר בפירורים שעל השולן.
אז פיזרתי לה עוד פירורים על השיש והיא המשיכה לאכול.
הראשונה מצאה את הדלת ועפה החוצה.
השיניה המשיכה להסתובב בבית בלי שום פחד (בתי לעומת זאת אמרה שהיא פוחדת מהציפור ואמרה לה "לך מכאן!" והייתה כל הזמן צמודה אלי אבל לא בכתה והייתה גם קצת סקרנית לראות מה הציפור עושה).
אחרי שהיא אכלה התחילה לחפש שתיה ועפה לכיריים (נירוסטה) שנראו לה כמו שלולית וניסתה לשתות אותם ללא הצלחה.
מזגתי לה מים בכלי ושמתי על השיש ליד הפירורים אבל אז היא כבר מיצתה את הביקור (אולי נעלבה מהרמאות עם הכיריים) והתחילה לחפש פתח לצאת החוצה- הבוקר היה שקט ושמעו את הציפורים והיא התחילה להחזיר להם ציוצים תוך כדי.
בסוף היא מצאה את הדלת ויצאה החוצה, היא ממש יצאה ולא עפה, בלי לחץ.

הילדים לפעמים שואבים ממני כוחות דרך הדיבורים. לפעמים זה כיף- כשאני מרגישה מלאה ורוצה להעביר להם את הכוחות האלה- דרך סיפור, דרך שיחה, דרך שירים.
אבל לפעמים פשוט אין כוח, אין!
כשאין לי כוח אני הופכת להיות לאקונית להחריד (בן זוגי תמיד מתחיל להעיר לי כשזה קורה כי הוא לא מבין כ"כ מה זה שאין לי כוח לדבר כי לו יש תמיד כוח לדבר).
כשילדים שואלים דברים אני עונה במין המהומים שכאלה, משתדלת להצטמצם ל"כן" ו"לא" וגם זה בהימהום.
כשיש משהו קריטי לומר אני מתמצתת במילה אחת "דלת" (תסגור בבקשה את הדלת), "סינר" (תביא לה סינר) וכו'.

לאחרונה אני אומרת לכולם (אלה הקרובים אלי) שאין לי כוח לדבר כשאני מרגישה שתקופה של התכנסות מגיעה.
אני מרגישה כמו איזה מעיין ששתו ממנו יותר מדי ועכשיו הוא צריך לשבת בשקט ולהתמלא מעצמו.
לאחרונה ניסיתי לחשוב על דברים שממלאים אותי מבחוץ ומה גיליתי- שאלה למשל אותם הילדים ואותו האיש שגם שואבים את כוחותיי! יש גם עוד דברים, כמובן, כמו עשייה טובה למשל.
זה גם מתקשר לי למערכות יחסים- מערכת יחסים טובה בעיני היא כזאת שממלאת ומרוקנת אבל שומרת על איזון ובסך הכל שני הצדדים יוצאים עם הרגשה של מלאות.
ויש כאלה שמרוקנות יותר מדי ונותנות מעט מדי ולא ברור בכלל למה להכנס למקומות כאלה אבל בכל זאת יש הרבה אנשים שמפרנסים מערכות יחסים כאלה ויש הרבה אנשים שבלי לשים לב בכלל פשוט שודדים כוחות של אחרים.

הילדים לפעמים שואבים ממני כוחות דרך הדיבורים.
מאוד מכירה את זה מכיוון דומה וקצת שונה - אני מטפלת בילדים, והרבה פעמים אני מרגישה שכוחות נשאבים לי דרך הדיבורים - אבל לא הילדים עושים את זה, אלא שאני בעצמי מדברת יותר מדי, כי כל הזמן אני מרגישה צורך או אפילו בא לי להסביר להם דברים, או לשיר איתם וכדומה -
ופתאום יש איזה שלב שאני מרגישה שאני חייבת לשתוק עכשיו איזה חצי שעה או ש....

בכלל, תמיד אחרי מלא דיבורים - אני חייבת חייבת חייבת זמן לעצמי, בלי להוציא מילה מהפה.
רק לשבת בשקט עם עצמי, ולהיכנס חזרה למרכז שלי.

הנושא הזה מאוד מזכיר לי את הפוסט שלך בתחילת הדף על השתיקה. (שקינאתי בך, זוכרת?)

אני בעד שתיקה, אבל מוצאת עצמי הרבה פעמים מדברת.
זה לא רע, זה אחלה דיבורים. אבל לפעמים באמת כדאי לשתוק קצת...

(גם הילדות שאני מטפלת בהן בימים אלה פטפטניות לא קטנות. וגם כשאני לא מדברת איתן - הן מדברות עם עצמן...

)

גם הילדות שאני מטפלת בהן בימים אלה פטפטניות לא קטנות. וגם כשאני לא מדברת איתן - הן מדברות עם עצמן
זו השיטה שלי- אני גם שולחת אותם לדבר אחד עם השני, זה אפילו עובד. הילדים שלי מאד חכמים- כשהם חשים את הצורך החזק והאמיתי שלי לשתוק, הם מאפשרים לי.

אני על סף בכי עכשיו.
נפצעתי די מזמן וכל פעם אני חושבת שהנה זה עבר והנה נרפאתי ושוב מוצאת את עצמי מדממת מאותו הפצע.
מחכה שמישהו או משהו יעזור לי לצאת מזה אבל יודעת שרק אני יכולה. יודעת גם שאין לי כוח עכשיו.
מדמיינת דפיקות בדלת ושמישהו בא לעזור ומוצאת את עצמי לבד, שוב לבד, ויודעת שאף אחד לא יבוא ולא ידפוק בדלת שלי...
אוהבת את הלבד שלי אבל עכשיו אני פשוט מתחרפנת ממנו.

נראה לי שזה הזמן להוציא את עצמי עם בנותי מהבית הבודד הזה.
בא לי לצעוק!

לפעמים אחרי תקופה ארוכה ושותקת אני רוצה לדבר ולא יוצא לי- אני פשוט לא מצליחה לתרגם את המחשבות והתחושות למילים, כל הדיבורים יוצאים בדיוק לא כמו שהתכוונתי.
הכתיבה עוזרת. אף אחד לא יודע איזה הפסקה היתה בין משפט למשפט, כמה פעמים התחרטתי ומחקתי ואיך בסוף גם בכתוב אני לא מצליחה לומר את מה שיש לי, אבל זה עוזר עדיין.
אני רוצה לדעת לבטא את עצמי בצורה טובה בדיבור ובכתוב.