אלודאה בלבן

אפשר לקרוא לחלום הזה המון פרשנויות, וכולן נכונות.

למרות שיש לי מאה מטלות מתפקעות מלחץ של דד ליין...
קוראת וקוראת את הבלוג שלך ואת זה של ברק בנשימה אחת (באיזו תחרות זכה הסיפור שלך במקום הראשון, ואם להיות פולנייה- אפשר לקבל קישור?).

באיזו תחרות זכה הסיפור שלך במקום הראשון - בתחרות סיפורים של כנס מדע בדיוני בפסח. אני לא יכולה לתת קישור היות והוא קבור כרגע בין שאר 39 הסיפורים האחרים בתחרות, אבל אני כן יכולה להגיד שהמקום השני היה מעולה, לדעתי, וגם כמה מהסיפורים שלא זכו.

ו...

חזרה, נעים כל כך להיקרא

הריון, רשימה זמנית:

העייפות, אוי העייפות הנוראה הזאת. אני מסוגלת לשהות במיטה שעות, ועדיין לא להתעורר לגמרי.
עצירות של ברזל - לא ממש שכחתי, רק שכחתי עד כמה זה כואב. ולכבוד ההריון, גם החברים (אלו שמתחילים באות ט' ונגמרים רק חודש אחרי הלידה) יצאו גם כן.
הרגשנות המופרזת - אתמול בכיתי כי דמות אהובה בסדרת טלויזיה מתה. יופי לי. עוד מעט אחזור לבכות בגלל הכלבלבים החמודים בפרסומות לנייר טואלט. וביחד עם זה - התפרצויות רגשיות בלתי פרופורציונליות לחלוטין. השבוע רבתי עם חמותי עד כדי דמעות מכיוון שהיא אמרה שההריון של הבן הבינוני שלה היה ארוך יותר מההריון של ברק. באמת.
שרירי הבטן שלי החליטו שהם מיצו את הקטע של הריון ולידה. נפגש בעוד חצי שנה, כך הם הודיע במכתב ההתפטרות הנחמד שהם ניסחו לי השבוע, כאשר ניסיתי להתרומם דרך הבטן מהמיטה.
לא אוכלת מלפפונים ועגבניות, בולסת כמויות של קמח (משתדלת שלפחות יהיו מאפים מקמח מלא), לא מסוגלת להתקרב לדברים חמוצים יום אחד, ולמחרת לא אוכלת מתוק בכלל. הטעמים המשתנים וההשתוקקות למזון מוזר מתעצמים הפעם.
רוצה להרגיש אותה (אותו?) כבר. רוצה שברק יוכל להניח את היד שלו על הבטן שלי ולהרגיש את העובר פועם בפנים. מצד שני - הוא כבר מדבר איתה, מנשק אותה, מחבק אותה, ומסביר לי דברים לגביה שאני לא מבינה.

הכל טוב, הכל משתפר. הבטן כבר מציצה מתחת לחולצות, ועכשיו העמסתי מכונה בבגדי הריון. הגיע הזמן, אפילו שאני עדיין נכנסת למכנסיים הרגילים שלי. אבל אני רוצה להרגיש בהריון, אז קדימה - מכנסיים של 'רמי לי' וחולצות של אמא שלי.

שליחה על ידי מי_מה* » 06 מאי 2007, 13:44

בהתחלה חשבתי שזה לא לענין לתת לך עֵיצות כי את הרי רופאה ויודעת הכל, אבל אז נזכרתי בחברתי צביקי, שכבר על סף סיום הלימודים ותחילת הסטאז', ואת כל מה שהיא יודעת על תזונה היא למדה ממני...
אז ככה, יש כל מני סוגים של ברזל, עצירות היא לא משהו שאי אפשר בלעדיו. לי היתה עם סוג אחד עצירות מזעזעת ועם סוג אחר ממש שום כלום. לגבי החברים ט' - דיקור מאוד עוזר אבל אני לא יודעת אם מותר בהריון, אני בכל אופן מוצאת שנקיון יסודי ואחריו למרוח טיפה אחת של שמן אתרי לוונדר מאוד מקל.
ואם נעבור איזה חצי מטר כלפי מעלה, לרגשנות אין לי שום פתרונות חוץ מללכת על זה בגדול! אצלי הדמעות הגיעו בערך בשלב התחלקות התאים בהריון הראשון ושבע שנים אחרי הן עדיין כאן. התרגלתי, אני אפילו חושבת שזה חינני P-:
ואיזה מזל שיש מי ש מסביר לך דברים לגביה שאת לא מבינה.
(ציטוט עם התערבויות)

אז את החלפת סוגי הברזל ניסיתי בהריון הקודם, והדבר היחיד שעזר היה הלידה... באופן כללי הצ'או או הפאו בגוף שלי חסום (לא זוכרת את המונח הטכני), וטיפול עקבי בשיאצו משחרר ועוזר לזה. אבל, בשלושת החודשים האחרונים הבנזוג הלך לשיאצו במקומי, וכל הצ'או נתקע מחדש... לא נורא - נתחיל שוב בעוד שלושה שבועות.
הבעיה מחריפה, כמובן, מכיוון שאני כמעט ולא נוגעת בירקות לאחרונה מפאת גועל נפש (וזה אחרי חודשים שבהם היינו אוכלים סלט גדול כל ערב).
אבל את העצה הזאת אני מתכוונת לאמץ - נקיון יסודי ואחריו למרוח טיפה אחת של שמן אתרי לוונדר מאוד מקל.
דרך אגב, בהתקפה האחרונה, משכלו כל הקיצין ניסיתי משהו מוזר שעבד כמו קסם - בייבי פסטה. כן, כן, עמוס הנפט הרדיואקטיבי והחומרים הנוראיים שאני תמיד נמנעת מהם. אבל זה עבד, הוריד את הכאבים כמעט מיד, ואת הנפיחות בתוך מספר שעות זעום.

ובלי קשר, כאשר סיימתי לימודי רפואה באמת ידעתי הכל, אבל מאז ילדתי, והעולם שלי השתנה. אם את רוצה לדעת על החלפת המסתם המיטראלי - אשמח להסביר לך, אבל לגבי תזונה, תנועה ואהבה - אני לא מבינה בזה כלום, ולשם שינוי - גם לא מפחדת להודות בכך

.

מתגעגעת נורא.

בטח...

ואפילו נשמח ביותר..
בעיקר אם זה אתם...

וגם יש מלא אוכל בבית - אז את לא חייבת להביא כלום!!

בייבי פסטה.
מה זה?

משחה לבנה נוראית שמורחים על טוסיקים של תינוקות שגדלים עם חיתולים חד פעמיים. מכילה חומרים מסרטנים ושאר מרעין בישין, אבל מעולה להורדת נפיחות וכאבים בכלל.

ורק לידע כללי - השיטה של מי מה עובדת. שמן לוונדר אתרי מקל על הכאבים כמעט מיד.

זהו, די לדבר על בעיות מהת ת.

שליחה על ידי בלה* » 08 מאי 2007, 14:52

יקרה, אילו בשורות נהדרות!
אני ב- delay עצום, מדביקה פערים בקצב צב. התקדמתי קצת בדף המקסים שלך, ורק קפצתי להגיד שלום לרגע.

מתי ניפגש?

היא זזה!
ממש ממש עכשיו הרגשתי אותה, עדיין מרגישה למעשה.
בליטה קטנה בחלק התחתון הימני של הבטן, ורכות בחלק התחתון השמאלי של הבטן שמאשרים - היא זזה, והיא דוחפת אותי מבפנים.
הנחתי את היד על הבטן, מחממת אותה מבחוץ, מספרת לה שאני כאן, אמא שלה, ואני שומרת עליה, ואוהבת אותה, וכאשר היא תוולד אני אחזיק אותה ואחמם אותה ואוהב אותה אפילו יותר.
אני עדיין מרגישה אותה, והיא נפלאה כל כך.

הלכנו היום לקנות בגדי הריון, וברגע אחד הפכתי מסתם שמנה עם מכנסי ג'ינס רחבים לאשה בהריון, עם הבטן והכל.
כאילו היום הזה הבשלנו שתינו, לקבל אחת את השניה, לאותת אחת לשניה שהנה - אנחנו כאן.

ואולי היא זזה בכל אחד מהלילות הקודמים, ודוקא הלילה מכל הלילות נשארתי ערה עד מאוחר (בולעת את "אשתו של הנוסע בזמן", דרך אגב - ספר החודש של מועדון הקריאה ביוני), ובזכות זה הרגשתי אותה?

היא מתקפלת חזרה, תחושת המשיכה הפנימית נמוגה באיטיות.

זה בסדר, אני ארגיש אותה שוב, ובינתיים - חיוך ולישון.

בשבילך, תינוקת אהובה שלי.

שליחה על ידי מי_מה* » 09 מאי 2007, 06:31

לא יכולה להתאפק, "אשתו של הנוסע בזמן"! איזה ספר נפלא!!! גם אני בלעתי אותו - מצד אחד להוטה להמשיך ומצד שני לא רוצה שיגמר - סימן בדוק לספר טוב.
יופי תהני.
ברוכה הבאה לדף תינוקת אהובה @}

שליחה על ידי מי_מה* » 09 מאי 2007, 13:49

לא הצלחתי לפתוח את הלינק )-: ודוקא אשמח מאוד לקרוא מה את חושבת על הספר. אני השאלתי אותו מחברה שהיא לא רגשנית בעליל, והיא סיפרה כמה התיפחה כשקראה אותו. אני לא בכיתי אפילו קצת ולבכות אני דוקא יודעת. אולי זה בגלל שגם היא היתה אז בתחילת הריון. ככה או אחרת באמת ספר כל כך מהנה ועושה לחשוב.
(אז אולי גם לך, כמו לה, תהיה לידה שניה קלה-קלילה, אחרי לידה ראשונה איומה ונוראה?)

שליחה על ידי מי_מה* » 09 מאי 2007, 18:46

הפעם זה הצליח!
(תראי באיזה שעות אני כותבת היום. מחר בית משפט ומשהו בתוכי מפרפר. זה לא פחד, זו לא עצבנות. פירפור. אז בכל פעם שאני עוברת על יד המחשב אני עושה איזו ריפרוש קטן. נחה לרגע במקום בטוח)

הי אלודאה,
קראתי את מה שכתבת בבלוג שלך על "אשתו של...", וחוץ מזה שנהניתי ושמחתי לקרוא עוד משהו שכתבת, רציתי לכתוב לך גם את זה-
את מספרת על זה שיש לך דמויות ואין לך עלילה, ושזה לא מספיק.
נכון, כמובן שזה לא מספיק, אבל מנסיוני (גם אני כותבת)- זו בהחלט יכולה להיות התחלה, נקודת מוצא לעלילה שעוד תגיע. כל מה שנדרש הוא שתרצי בזה מאוד, תאמיני ותמתיני.
(ואת כל זה אני כותבת גם ממניעים אנוכיים של מישהי שאוהבת מאוד לקרוא אותך ומאמינה שכמו שאת מספרת כל כך יפה על חיי היומיום שלך, את בטח יכולה לספר מאוד יפה כל דבר אחר) @}
אני מקווה שזה בסדר לכתוב את זה כאן, אם לא אז כמובן תמחקי או תעבירי.

תפסיקו לבקש ממני למחוק!
אתן כותבות דברים כל כך חכמים ומענינים, למה שארצה למחוק אותם?

שמחה שנהנית מהבלוג, בואי לבקר בו עוד.

אני מחכה שהעלילה שלי תגיע. בסוף היא תבוא, כאשר אני אהיה מוכנה לזה, וכאשר אגיע לרגיעה מספקת כדי לשמוע (לראות?) אותה.

ומאד אשמח לקרוא דברים שלך, אם את מוכנה.

לפני השינה והמון אהבה,

ממני.

בדיוק השלמתי קצת קריאה בבלוג שלך...תענוג @}

אשמח שתקראי דברים שלי

- שילחי אלי מייל ואגלה לך באילו שמות כתבתי (כאן באתר).
לילה טוב

פתאום חשבתי על זה-
איזה כיף זה האינטרנט הזה, שאפשר לקרוא משהו שמישהו כתב, להנות ולהתרגש ואז מיד לספר לו על זה

.

אתמול סקירה מוקדמת. יש מוח, יש כליות, יש לב, העורקים יוצאים מהמקום הנכון ונכנסים למקום הנכון.
יש קיבה, יש מעיים, והכל מתחת לסרעפת.
יש שתי ידיים ושתי רגליים, בכל כף חמש אצבעות.
ו...
זו בת, זו בת זו בת

שליחה על ידי מכשפה* » 11 מאי 2007, 12:30

והרי הגיבור ידע כל הזמן שזו בת. וגם את.
איזה יופי @}

_והרי הגיבור ידע כל הזמן שזו בת. וגם את.
איזה יופי_
מזל טוב...

מזל טוב, בעצם ידעת כל הזמן אבל אישור רשמי ומדעי תמיד מעורר גל של התרגשות- כן, יש תואם בין תחושת הבטן לבין המדע- הידד!
עכשיו את צריכה להכין קמע הריון לכבודה.

נו, גם אני ידעתי כל הזמן...
זאת הולכת להיות האחיינית הכי מפונקת בעולם!!

אין, אין, היה ממש כיף היום!!
נכון נשמע הזוי, לרשום את זה פה?
אבל אמרת שאת שמחה שאני מגיבה כאן אז הנה...

בכל אופן, אני עכשיו מחכה שמיסטר נו-גיימס יבוא לאסוף אותי, בסוף אזרתי אומץ והזמנתי אותו!! ההתרגשות!!
עדכונים יגיעו מחר, וויש מי לאק!
ולילה טוב, וגם הרבה כיף שיהיה לשניכם היום.

מה שלא נכנס לדף של ברק (365 ימים דף בלוג), ואני מרשה לעצמי לפרוק כאן הוא התחבולה שהכינו לי.
זו חברה שלי, אשה מקסימה ונחמדה עד מאד, מחבקת, מחובקת, ונפלאה, שרק רוצה בטובתי.
אבל בכל זאת.
הגעתי לשם, וחיכתה לי אשה, חברה של החברה שלי, במטרה לתת לי הרצאה של שעה על סאן ריידר (חברה לשווק מוצרים שעובדת בשיטת הפירמידה).
אז - אני גם שונאת את שיטת הפירמידה, וכל מה שמאחוריה (הם יכולים לקרוא לזה שווק רשתי - זו עדיין פירמידה).
וגם לא אהבתי את ההסתרה של מטרת הפגישה. הרי באתי להנות, להתארח אצל חברה, לא לשמוע על "העסק המדהים" שהיא גילתה, או על "איך לתת לכסף לצמוח בלי לעבוד" או כל אחת מהססמאות שנזרקו אלי במשך השעה הזו.
הייתי מאד מנומסת, לקחתי את העלון שהיא נתנה לי, חייכתי, אבל ההורמונים השתוללו בתוכי.

טוב שאחרי הצהריים נפגשנו עם אחותי, אחרת זה באמת היה יום נורא.

(ויקירתי - גם לנו היה יום נפלא, ואני שמחה שגם את חודלת קצת את המשחקים. הוא נשמע אחלה בנאדם)

ולגבי מה שכן היה טוב היום -

שמעתי המון מוזיקה בדרך הלוך ובדרך חזור.
התינוקת זזה כאשר אחותי היתה לידי, והיא הצליחה להרגיש אותה.
גם ברק, ומאז הוא דוחק את הבטן שלי, מנסה לגרום לה לזוז שוב.
אני מתנהגת כמו הריונית מתקדמת - קשה לי לקום, לזוז, ללכת, וכל תנועה מלווה בכאבי מתיחת שרירים. אז זה לא כיף, אבל אחרי הקיטורים מהחודש הקודם שלפיהם אני לא מרגשיה בהריון, נעים לי להרגיש עכשיו את ההבשלה שלה.
ושלי.
עצות לתנוחות יוגה לתרגול ביתי / תזונה תתקבלנה באהבה.

מתי אנחנו יכולים -

ראשון אחה"צ
שני - אחה"צ בטוח ואולי גם בוקר (לפעמים הילדים בבית ביום הזה. אבל אני רוצה להתחיל יוגה ביום שני בבוקר, אז אני לא יודעת אם זה יסתדר. אוכל להגיד לך ביום ראשון בערב)

על השאר יש לי אולי תוכניות, אז אדע יותר טוב לקראת שבוע הבא...

שליחה על ידי מי_מה* » 15 מאי 2007, 22:43

עצות לתנוחות יוגה לתרגול ביתי
(את לא ציפית שאעבור על זה לסדר היום, נכון?)
קצת קשה לתת הנחיות באינטרנט אבל אני אנסה. נתחיל עם משהו ממש קטן. ויראסנה בכפיפה קדימה: את עומדת על הבירכיים, מצמידה כפות רגליים ופותחת את הבירכיים לצדדים הכי רחב שמתאפשר בנוחות. ישבן על העקבים. מניחה ידיים על הרצפה ומתחילה להחליק אותן קדימה עד שהראש יכול לגעת ברצפה. נוחי ככה לאיזה זמן (אם התנוחה לא ברורה מההסבר הזה, חישבי על תנוחת "עובר" עם הברכיים פתוחות לצדדים והידיים פשוטות לפנים). ואז למתוח זרועות, לפרוש אצבעות ולהעביר את הכפיים אל מעל לכפות הידיים. עכשיו לסובב את אצבעות הרגליים קדימה ולשלוח את עצמות הישיבה אחורה ולמעלה עד שתיהיי בכלב עם הראש למטה. גם שם נוחי קצת ושהי כמה זמן שנעים לך ואז שוב כתפיים מעל הידיים, להצמיד כפות רגליים , לכופף ברכיים ולהחזיר את הישבן אל העקבים. את יכולה לחזור על זה כמה פעמים או להסתפק בפעם אחת, לפי כמות האנרגיה שיש לך.
אם לא ברור תגידי, ואני אסביר שוב.
כלב עם הראש למטה (ADHOMUKASVANASSANAׂ) זו תנוחה שמחדשת אנרגיה, אז יכול לעזור עם העייפות, ויראסנה עוזרת "לפתוח" את האגן ואת הכתפיים, אז נראה לי שהשילוב יכול להתאים.
שאני אוסיף את ההסתיגות "מידע זה אינו בא להחליף טיפול רפואי " וכו'?
_{(איתך בהתנגדותך הצודקת למכירות בשיטת הפירמידה , ואם כבר אז גם למכתבי שרשרת.)}

שליחה על ידי מי_מה* » 15 מאי 2007, 22:46

אגב, את יודעת שהספר שמונח על שולחן המחשב שלי נקרא " מִנחות בודהיסטיות - 365 ימים "

נצחון קטן וטבעי על הנמלים -

השבוע גיליתי נמלים מזדחלות בצלחת האוכל של החתולה. הן גם המשיכו לנדוד אל תוך הסלון, מחפשות אוכל מתחת לשולחן הקטן שעליו ברק אוכל את הקורנפלקס שלו, וכמובן שב-ד-י-ו-ק השבוע שואב האבק שלנו התקלקל.
בעבר הייתי שוטפת את הרצפה ומטביעה את הקן, ולאחר מכן - מרססת היטב את הסביבה במשהו שיהרוג סוסים (אם הם במקרה מתחבאים מתחת לספה שלנו בתוך קן נמלים).
ברק עזר כמיטב יכולתו - הוא צד את הנמלים שנכנסו לסלון והחזיר אותן אל הפינה בין שתי הספות שבה נמצא האוכל של החתולה, תוך קריאות - "לא, אסור לכן להכנס לסלון שלנו! תשארו בחדר של נמש!"
על הקיר מאחורי הספה כבר היו שני עכבישים, אבל שיטת ההדברה הטבעית שלהם איטית מדי - הם לא מסוגלים להתגבר על קן נמלים שלם.
ממש לא רציתי לשטוף את הרצפה או לרסס.

where there's a will there's a way, נכון?

מחשבות פזורות לגבי עלי דפנה ושאר עצות טבעיות עלו במוחי, אבל אז, בגלל אזכור מקרי של חבר, נזכרתי בשיטה של ריצרד פיינמן.

הרמתי את האוכל על קוביה פינתית שמשמשת לאכסון החול של החתולה, אבל לא הנחנו עליה שום דבר עד היום.
הזזתי את הספה (אי אפשר להתחמק מזה, בכל זאת), וניגבתי את שביל הריח של הנמלים עם מטלית רטובה (וגם כמה נמלים בדרך).
טיטאתי קצת סביב השטיח, את שאריות הקורנפלקס.

וזהו.

במשך יום אחד עוד נמלה או שתיים יצאו לסיור, אבל הן כנראה חזרו אל הקן והודיעו שאין מה לחפש אצלנו בבית, האוכל הטעים נעלם.
החתולה אוכלת עכשיו בגובה של שלושים סנטימטרים מהרצפה, והילד למד שלא לפזר אוכל על השטיח.

החל מאתמול, לאכזבת הברק, הבית שלנו חפשי מנמלים.

(ומזל שזה קרה לפני שאמא שלי הגיעה לביקור אתמול, כי אם היא היתה רואה נמלים מטיילות אצלי בבית.....)

יש מצב שהילדים ישארו מחר בבית (חמישי). את מומזנת לבוא אלי אם זה מתאים. אני אדע סופית בערב... (במבי)

שליחה על ידי מי_מה* » 16 מאי 2007, 22:32

עוד, עוד, רוצה עוד.
נראה לי קצת לא אחראי לתת שיעורים באינטרנט, בלי לראות גוף, בלי להרגיש את הניצבת מולי. אז עוד אחד ודי. טוב?
(את מתכוונת לבוא ליום עיון? כי אם כן, אז אני אוכל לתת לך סדרה קטנה ומצוינת שכל הריונית שלמדה אצלי קיבלה.)
אז היום נעשה שתי תנוחות ישיבה. גשי בבקשה , מותק שלי, לחדר השינה והביאי משם הכי הרבה כריות שאת יכולה. הבאת? יופי. נתחיל.
נתחיל עם תנוחת הפרפר, באדהקונאסנה, שבי על הרצפה (אפשר על שטיח, מזרון יוגה, או שמיכה דקה) והצמידי את כפות הרגליים זו לזו כשהן רחוקות ככל הניתן מהאגן, כך שרגלייך תיצורנה מעוין. אחזי בשוקיים וגלגלי את האגן לפנים עד שתחושי את עצמות הישיבה "ננעצות" ברצפה. עכשיו אפשר להתחיל לקרב את כפות הרגליים אל האגן בזהירות, מילימטר אחר מילימטר , כדי לא לאבד את תחושת ההשתרשות של עצמות הישיבה. כשאת מרגישה שעוד רגע תתגלגלי חזרה ל"זנב" זה הזמן להפסיק לקרב את כפות הרגליים לאגן. נשמי נשימות אוג'אי ארוכות ואיטיות שממלאות את הגב (דיון ארוך בנשימת אוג'אי בדף ועכשיו הוראת היוגה ). עם כל שאיפה העמיקי את ההשתרשות וחושי התרחבות והתארכות בגב, עם כל נשיפה נסי להטות את הגוף קדימה כל פעם קצת יותר. אם מפרקי הירך שלך מתלוננים שימי כרית מתחת לכל ירך. כשימאס לך נעבור תנוחה.
זהו? נמאס? טוב אז עכשיו נעשה אוּפַּוִישטהקונאסנה, או במילים אחרות, ישבת פישוק. שבי בפישוק נוח והניחי ערמת כריות מולך. הידיים יכולות לתמוך על הרגליים או על הרצפה. כמו בתנוחה הקודמת - עם כל שאיפה - השתרשות, התרחבות, התארכות, עם כל נשיפה-עוד טיפונת כפיפה קדימה. את יכולה להשעין את הראש או אפילו את כל הגוף אם הוא מגיע, על הכריות.
תהני!
לגבי תזונה, אני ממש לא מומחית , אבל בשביל זה יש כאן את ורד לב ובשמת א

נזכרתי בשיטה של ריצרד פיינמן.
להגביה את מקור האטרקציה שלהן?

נזכרתי בשיטה של ריצרד פיינמן.
לא. הוא יצר להן מקור מזון חליפי, והוביל אותן אל מחוץ לדירה שלו. יש שם תיאור מאד יפה של הדרך שבה הנמלים יוצרות את שביל הריח שלהן, ובזה השתמשתי.

אבל זה לא עזר. אתמול היתה מתקפה מתוגברת (הן הביאו חברות לעזור להן לסחוב פירורים מהשטיח). בסוף כן הייתי צריכה לשטוף את הסלון, והבנזוג הלך לחפש חומרי הדברה בלתי אקולוגים להחריד...

השבוע הקרוב כלומר? או זה שאחריו?

בכל אופן השבוע למעט ערב שבועות אנחנו בבית.
ובשבת אנחנו מוזמנים ליומולדת..

שבוע הבא יש את היום עיון - ב- 29 - יום שלישי [שאנחנו מתכננים לנסוע]
יום לפניו אנחנו בבית עד סביבות 15:00-16:00 ואז צריכים לנסוע לאזכרה
וביום ראשון באותו שבוע אנחנו בבית מהצהריים
[בבוקר יש לנו תור להומאופטית לקטן - הפריחה שלו החמירה והוא ממש מסכן..]

יש סיחכוי שתבואו?

לא קיבלתי ממך מייל...
תהיו ביום עיון?

אני מקווה שאינך כועסת על דבריי בבלוג. אם כן תמחקי חופשי...
ו- נווווו?
נתראה ביומעיון? קל"ב לך לא?

מצטרפת ללחץ החברתי.
אשמח להכיר אותך ביום עיון, כלומר אם אצליח לשכנע את המשפחה להגיע ואגיע- ואם אצליח מבין מאות הפנים למצוא אותך- -
אז תיהי שם?

שליחה על ידי מי_מה* » 23 מאי 2007, 21:11

לפי הפירורים, התרשמתי שהיה לכם חג נעים ורגוע בבית...
אני מרשה לעצמי (נו, בטח, מה החוכמה?) לא לדאוג בקשר לתכניות שלכם לעתיד. מי יודע מה יהיה בספטמבר? ובנובמבר? ובחודשים שיבואו הלאה? את יכולה עד אז לשנות את דעתך מליון פעמים, הנסיבות יודעות, גם הן, להשתנות בכל כך הרבה אופנים בלתי צפויים. אז אני לא רואה טעם לדאוג או להתעצב כבר מעכשיו. הרי באותה מידה קיים גם הסיכוי שהכל יהיה נפלא.
אז אני אחתום בזה שאני מאחלת שהכל, אכן, יהיה ממש נפלא.
שולחת הרבה אהבה וחיבוקים בחזרה.

מצטרפת ללחץ החברתי.
גם אני גם אני..

וגם רציתי לספר שיש לנו משחק חדש שנראה לי שהבן שלך יאהב מאד..
אז מתי אתם באים?

אתן נפלאות, אתן. כולכן.
תודה על החום והאהבה, והתמיכה, והדאגה

רציתי להגיד שוב המון המון המון תודה על אתמול...
עזרת המון...

תודה..

עדכון הריון

בשבועיים האחרונים כמעט ולא הרגשתי את התינוקת זזה. זה מפחיד, כי אין בעצם מה לעשות. או שהכל בסדר, או ששום דבר לא בסדר, ובשני המקרים - אני לא רוצה לדעת.
מעדיפה את חיי כמו החתול של שרדינגר, עד שלא פותחים את הקופסא יש אפשרות לתקווה.
אני מניחה ת ידי על הבטן מדי פעם, מרגישה את השליה פועמת, מזרימה חום לתינוקת שלי.

מאתמול הבטן שלי כואבת, מתיחות ומשיכות, והיום כמעט ולא הצלחתי לזוז. טוב שלא הגעתי ליומיון, לא הייתי נהנית. ביליתי את רוב היום בישיבה או כריעה, נושמת ומחכה שהכאבים יעברו.
עכשיו מישהו דוחף לי רגל לכוון הצלעות מבפנים, ואני יודעת - הכל בסדר.

עכשיו מישהו דוחף לי רגל לכוון הצלעות מבפנים, ואני יודעת - הכל בסדר
יופי @}

טוב שלא הגעתי ליומיון, לא הייתי נהנית.
ולו רק בגלל שהיה באמת חם ולח כמו שרק רמת גן ות"א יכולה לספק.

ראינו את "שודדי הקריבים 3".
סרט מטופש עמוס באפקטים, בכיסאות נוחים וסאונד טוב.
מעולה, מעשה, שכן כל בום הרעיד את התינוקת, ובמשך רוב הסרט היא התהפכה בבטני, בועטת בהתאם לקצב המוזיקה.
היה כיף.

מסקנה - כדי להעיר תינוקות ישנים אפשר לאכול משהו מתוק או לקחת אותם לסרט אפקטים.
שוקולד אמנם זול יותר, אבל סרטים נמשך יותר זמן

שוקולד אמנם זול יותר, אבל סרטים נמשך יותר זמן
סרטים יותר שווה ושוקולד לא תמיד משפיע על עוברים. ליה לא הגיבה לשוקולד ברחם, רק עכשיו. היו דיסקים שריקדו אותנו ביחד. אולי תמצאי גם מוסיקה שהעוברית תרקוד בשמחה.

היה לי כל כך כיף ביום חמישי!
פגשתי את המכשפה, ואת הכוסמת, וכולנו היינו בבית של הדובה, והיה נפלא!
והילדים הסתדרו בינהם, והאוכל היה מצוין, וכאשר חזרתי הביתה התחלתי להצטער שהשבוע הזה עמוס מדי ולא נספיק להפגש שוב.

למה אי אפשר לשנות את השעות ביממה כך שימים נעימים ימשכו יותר, וימים נוראים יתקצרו?

את צריכה גם לבקש את רשותה..

ולא סיפרתי אבל הגדולה הייתה אצל סבא סבתא עד הבוקר עם בכי די קצר באיזשהו שלב..
וכבר אמרה שהיא רוצה מתישהו שוב..
"ואני אבכה גם כשאני אבוא שוב אבל זה רק כי אני אתגעגע אליכם ואז אני ארגע ושוב יהיה לי כיף ויפנקו רק אותי.."

היה לי כל כך כיף ביום חמישי!
גם לי...

"אמן, כך נעשה."
שישים ושמונה קולות עונים בשקט, לא בטוחים במילים הארכאיות.
נשבענו.
לעמוד לצד החולה, להקשיב לו, לא להפלות בין עשיר לנקלה, לא לחרוץ משפט, לכבד את עמיתנו למקצוע, ללמוד ולהרחיב דעת.
להיות רופאים.

יש לי שתי תעודות - אחת שאומרת שסיימתי את לימודי הרפואה, ואחת שמרשה לי לעסוק ברפואה.
קיבלתי גם עלון שמסביר איך למלא תעודת פטירה.
הוא לא אומר איך לדבר עם בני המשפחה, איך לעצום את עיניו של הנפטר, איך להתמודד עם חיים שאבדו.

ועכשיו אני צריכה לצאת לעולם, חמושה בשתי תעודות ועלון, ולהיות רופאה.

ובין כל הקורסים, וכל העבודות, לא לימדו אותנו את זה.

אבל נשבעתי.
בפני המורים שלי, ההורים שלי, בעלי, והתינוקת בבטני שאני אהיה הרופאה הטובה ביותר שאני יכולה להיות.

אמן, כך אעשה.

יש ויש ויש ויש!!!!

רק ש... אני חולה במונו. ונוסעים בעוד חודש. אז צריך למצוא זמן אחרת יתפספס וזה מאד (!!!) יצער אותי.
אה, וגם אני לא אוכלת עוגות ולא שותה קפה. אבל אני אשמח לענבים ומים.

אמן ואמן

(())
ריגשת אותי, אלודיאה יפהפיה בלבן.

@} ברכות ואיחולים ומשאלה שתרבנה רופאות כמוך. @}

כואב לי.
כואב לי, כואב לי, כואב לי, ונמאס.
כבר יום שלישי ברציפות שאני מתעוררת בבוקר עם כאבים בחלק הקדמי של עצם האגן, המפרק שנפתח בזמן הלידה, ואני כמעט לא מסוגלת ללכת.
לצאת לטיול עם הפעוט - בטח שלא.
מקסימום לשכב על הספה ולראות איתו תוכנית שיפוץ בתים.
הכאבים עוברים אחרי כמה שעות של שכיבה, אבל אז כבר חם, וצהריים, ומגיעה השעה ללכת לישון צהריים, וכל היום מתפקשש.

אוף.
הייתי אתמול בסקירה, והרופא חייך בנימוס ואמר שחוץ ממנוחה אין הרבה מה לעשות.
לך תנוח אתה עם ילד בן שלוש וחצי בחינוך ביתי!

משהו אני עושה לא נכון, ואני לא יודעת מה. נכון שהיו לנו כמה ימים עמוסים בקמח לבן וגבינות, אבל זו לא סיבה למכאובים כאלה.
ואין מה לדבר על יוגה, לא עכשיו.
אז מה לעשות?

אוף.

אלודיאה, אני עוקבת, נמצאת כאן בשבילך. את יכולה להתקשר או סתם לעצום עיניים ולהרגיש חיבוק ארוך וטוב שנשלח אלייך מכאן

ואין מה לדבר על יוגה, לא עכשיו.
דוקא בדיוק הזמן. תנסי לעשות קצת "חתול" ונראה לאן זה לוקח אותך.
וגם(()) ממני

הי אלודאה,
השארתי לך חתול בדף של מימה

אולי את עושה הכל נכון, ובכל זאת מרגישה לא טוב? גם זה קורה, כידוע.
אם יש לך אפשרות לקבל עזרה עם ברק, נראה לי שזה הזמן.
תרגישי טוב @}.

ראית איזו תותחית אמא בלמידה מתמדת? את כל זמן המחשב הפנוי שהיה לי היום (לא המון, מודה) הקדשתי לחיפושים של תמונות של "חתול" וככה היא באה כאילו כלום ושמה תמונות מעולות.
בעצם אני אעביר אותן לכאן ואז אוסיף הסברים.
תמונה

אז ככה בשאיפת אויר פנימה את מרימה ראש וזנב ומקשתת את הגב תוך קירוב השכמות זו לזו ומשיכת הכתפיים אל הגב. בנשיפת אויר החוצה את מקמרת את הגב, האגן מתגלגל אל עבר הבטן והידיים משתרשות באדמה, כשהשכמות מתרחקות זו מזו והכתפיים נעות לעבר הידיים.

מחודש חמישי להריון מומלץ לתרגל כל יום כי זה עוזר לתינוקת להתארגן על מצג ראש. בנוסף לתנוחה השפעה מרגיעה (SOOTHING ) על מערכת העצבים, ממריצה את מערכת העיכול ומפעילה את ריצפת האגן. מי צריך יותר מזה?
אז באמת - תרגישי טוב!
(תזכירי לי מי זאת היתה שאמרה שלא נראה לה ללמד יוגה באינטרנט? מי? אני???)

אז ככה, מסתבר שהגוף שלי ואני לא ממש מתקשרים לאחרונה.
היום התעוררתי בבוקר פחות כאובה מכרגיל. מעולה, אפשר לצאת לטיול, נכון?
אז זהו, שלא.
אחרי רבע שעה של הליכה (עם סנדלי שורש, לא נעלי עקב), פרק הירך הימני שלי הודיע על פרישה. דידיתי כמו אווזה נטולת מפרקים, וקרסתי על הכסא הלא נוח של בית הקפה.
טוב שהייתי עם אחי ששיחק עם הגיבור, וכך לא הייתי צריכה לדאוג לפעוט, אלא רק לעצמי.
בבית הלכנו לישון לארבע (!) שעות, מה ששיפר לאין ערוך את מצב המפרקים שלי.

אוף, מה יהיה?
אני צריכה להגיע ללידה במצב טוב, לא גרוטאה נטולת מפרקים.

פיציתי את עצמי בשוקולד מריר, ומחר יהיו גם קציצות ברוטב עגבניות-חומוס-גזר-אצה.
אני מקווה שזה יעזור, אחרת...

המון קינואה והפסקת הברזל ("ההמוגלובין שלי תקין, נכון?" "כן." "אז אני יכולה להפסיק לקחת את הברזל ולחזור על הבדיקה בעוד חודש?" "כן." מי אמר שלגניקולוגים אין שכל ישר?) הביאו סוף סוף להסדרת היציאות ולהעלמות החברים הט' שלי.
אני מקווה שלא נפגש בכלל שוב, או לפחות לא עד אחרי הלידה.
הפיצית פעילה, הרגל שלה כרגע בצלעות שלי, והיא מתופפת בקצב סמבה על הבטן התחתונה מבפנים.
מצחיקה אחת, לא שמעה שאמורים לבעוט באמא, לא לנגן...
שוקולד מעיר אותה.
גם קפה.
או יסורי המצפון שנלווים לכל אחד מהמאכלים הנ"ל. אני לא בטוחה.

ותובנה אחרונה ודי -
הגיבור מוסיף המון לחווית ההריון. הוא מדבר עם התינוקת, מחבק אותה, מנשק אותה, מדבר איתי עליה.
אני חווה את ההריון פחות, אבל יותר, דרכו.
כמו כל דבר, אני חושבת, מאז שהוא נולד.
לדוגמא - הוא בא אלי ומתחיל לנער את הבטן. מנער, מנער, מנער, ואז מנשק אותה והולך.
"מה אתה עושה?"
הוא מסתובב אלי ומחייך, "הערתי את התינוקת."
נו.
איך העברתי את ההריון שלו בלעדיו?

איך העברתי את ההריון שלו בלעדיו?
D-:

פיצית בועטת באבא!
מציינת כדי לזכור. כבר שבוע צופים מבחוץ יכולים להרגיש אותה.
וככה, קצת, מבלי להרגיש, נפרץ המחסום שאומר שהיא רק שלי, ואני צריכה להתחיל לחלוק אותה עם כולם.

חברה שלחה לי את המשחק הזה והתמכרתי אליו.
זה משחק מטופש להחריד - מפוצצים בועות באותו צבע, והמטרה היא לנקות את הלוח מהבועות. אם מפעילים את הרמקולים, יש גם קולות פיצוץ נחמדים.
כבר שלושה שבועות בערך שאני שמחקת במשחק הזה, ורק היום התפניתי לשאול למה.
מה מושך אותי בריצודים הצבעוניים?
אני אדם חושב, אינטילגטי, והמשחק הזה לא מספק שום צורך אינטלקטואלי אצלי.
למעשה הוא מדכא כל מחשבה יצירתית, או בכלל.

ואז הבנתי.
המשחק הזה משקיט את כל הקולות הפנימיים. הוא הפך אותי לזומבי נטול מחשבה, שרק לוחץ על בועות צבעוניות במשך שעה.
שעת מנוחה מוחית.
ואז יש אפשרות להתמלא מחדש במחשבות, ברצונות, ברגשות.

ממליצה בחום על המשחק הזה לכל ההורים - שעה של מירוק נפשי, מדיטציה בעזרת כדורים צבעוניים מתפוצצים.

לא מעזה לפתוח את הקישור למשחק. רק זה חסר לי עם הנטיה שלי להתמכרות בשילוב עם דחינות כרונית ואני אשב פה בכל רגע פנוי ואפוצץ בועות.
הולכת לעשות דברים מועילים. אין ברירה.

אתמול בלילה הגיבור התעורר בחמש, ודידה לשירותים.
אי הבנה ועייפות גרמו לבכי וטרוניות שלו (לא רוצה ללבוש את המכנסיים מחדש, לא רוצה לשטוף ידיים, לא רוצה לחזור לישון...)
פיצית, שישנה עד אותו רגע, התחילה לבעוט כאשר הוא התחיל לבכות, וככל שהבכי שלו התגבר הבעיטות שלה התחזקו. רק כאשר הוא נרגע, גם היא חזרה לישון.

אפשר לומר שזה נובע מההורמונים שלי שמופרשים בתגובה לבכי שלו, ואפשר לומר שהיא שמעה את המצוקה של אחיה הבכור.

אני מעדיפה את ההסבר השני.

לידה.
הריון מסתיים בלידה.
ואחרי הלידה מגיע הפוסט פארטום, שבפעם הקודמת התנדנד על גבול הדיכאון, וכעת אני מפחדת שהוא יחליק אל מעבר לתהום.
מפחדת?
מבועתת.

ואם זו (שוב) לא תהיה לידה טבעית?
ואם אני אקרע ולא אצליח לזוז?
ואם זה יגמר בניתוח קיסרי?
ואם...ואם...ואם...

מי יטפל בגיבור שלי? מי יחבק אותו? מי יכיל אותו, כך שהוא ידע שהאחות החדשה היא לא עול אלא שמחה שצריך לחלוק בה עם העולם?

אם אני לא אצליח, מי תהיה האמא של הילד שלי?

אחרי שקראתי את הבלוג שלך הצצתי גם פה וראיתי להפתעתי ולשמחתי שגם פה את כותבת מיני בלוג. וכל ההקדמה הזאת היא כדי להסביר מה אני עושה פה בדף בית שלך.
מה שבעצם רציתי להגיד זה שאני כל כך מזדהה עם מה שכתבת עכשיו. מפחיד מפחיד מפחיד.... גם לי היה
הפוסט פארטום, שבפעם הקודמת התנדנד על גבול הדיכאון, וכעת אני מפחדת שהוא יחליק אל מעבר לתהום.
מה שאני תמיד אומרת לעצמי זה שגם אני יודעת מה היה קשה לי אז, והפעם אדע לא ליפול למלכודות האלה (אצלי זה היה בדידות, שעות ארוכות ארוכות לבד עם הילדה בבית, בלי לצאת בלי לראות אנשים, הנקה אין סופית שכנראה נבעה מבעיות בתפיסה של הפטמה, פליטות אינסופיות שכנראה נבעו מאלרגיה לחלב פרה שאני שתיתי)
וגם שהמון אנשים כבר עשו את זה אז גם אני יכולה,
וגם עובדה שהצלחתי בפעם הראשונה למרות שהיה נורא קשה, ואני מזכירה לעצמי שרק כשהילד נולד את פתאום יודעת מה לעשות למרות שקודם לא ידעת כלום כי התפקידים האלה זה תפקידים שגדלים אליהם ואיתם.
וזהו. נגעת לי בלב עם המשפט הזה ורציתי להגיד שגם אני. אז חיבוק גדול (כתשובה לחיבוק לקוראות האנונימיות) ואני מזכירה לך ולעצמי שאין מה לדאוג עכשיו לאח"כ.

כתבתי משהו ארוך ומבולבל. מחקתי. מה את צריכה עכשיו את הבלבלות שלי. אני איתך. חיבוקים ואהבה.
ושבת שלום @} @} @}

קבלי חיבוק בתור התחלה , עם חיוך גדול ואופטימי.
בחזרה אלייך.
למרות שאני מאחלת לך לידה טבעית וקלה, והתאוששות מהירה, רציתי להגיד לך שגם אם זה לא יקרה - זה לא נורא. אולי זה לא נשמע כ"כ טוב, ובכל זאת, התשובה שעלתה לי לאם.. ואם.. ואם.. זה - אז. אז מה. עם הכוחות שלך, והבן זוג שלך, והילד המקסים שלך, שכבר עכשיו שמח מאחותו ואוהב אותה, את בטוח תצליחי להתמודד, ולעבור את הכל בשלום. ואין שום סיכוי שאת לא תצליחי להיות אמא של הילדים שלך, גם אם לא תהיי בשיא כוחותייך. כי זה מה שאת.
<וציטוט שלא מתאים לי לצטט: "והעיקר, והעיקר, לא לפחד כלל, לא לפחד כלל...>

דבר ראשון, אני לא מכירה אמא יותר טובה ממך, וזה כולל את אמא שלי.
דבר שני, אין דבר כזה "מה אם לא אצליח" , את תצליחי, כי אין לך ברירה.
כי זה מה שאת ומי שאת, את אמא, בכל מובן המילה.
דבר שלישי, אתמול קצת לא חשבתי כמו שצריך... נראה לי שאני צריכה לשקול את כל העניין בכובד ראש...
יש מצב שכבר תביאי לי את "המדריך"? ואז אולי אני אחליט? (את יודעת על מה אני מדברת כן?)
דבר רביעי, יש לך את כל העזרה שבעולם ואת יודעת את זה.
וזה אנחנו, ומשפחת ל', וחברים והכול... את לא פה לבד, אףפעם.

שליחה על ידי לוסי* » 30 יוני 2007, 13:42

היי מנפנפת קראתי את הדף ההוא. משעשע...

חיבוקים למחבקות, ואהבה לאוהבות, ומקווה שאם, וכאשר...אני אזכור שאתן כאן.
כי זה החלק הכי קשה.
לזכור שאני לא לבד, שלכולן רע, שכולן נאבקות, ושתמיד יש כתף בסביבה וחיבוק שמחכה רק לי.

תודה.

בישלתי פירה כתום, והסטרטר של לחם השאור תוסס בקערה על השיש.
הבית ריחני ושקט, הבנזוג והגיבור ישנים את שנת הצהריים, ואני הערמתי פירה חם על קציצות עוף קרות והתיישבתי מול הטלויזיה לראות את אן רובינסון מתללת במתחרים בריטים.

שבת.

שבת(())

מה פתאום שוקולד?

רק במבה... ביסלי.. ביגלה.. ועוד כמה דברים עם סוכר.. אבל רק כאלה מקמח לבן...
את יודעת שלא ירגיש מסכן ונטוש..

אז כבר אכלת היום שוקולד? או רק גלידה? או אולי מתוק אחר?
הכל מותר....

שוקולד עם המון אחוזי קקאו, 70-80 אחוז. גלידה - עדיף שמנת, בשביל לעשות פקעלאך בלחיים. אכלת כבר?
כמה?
תאכלי, מותק, את בהריון, תאכלי:-]
<ממושמעת>

סימני דרך

אני מכריזה בזאת על פתיחת עונת הצרבות. זהו - הפיצית גדולה מספיק בשביל לדחוף את האוכל שלי חזרה למעלה.

לא קשור לאוכל, לא קשור לתנוחה, לא קשור לשתיה.
רק להריון.

פו אמרה שהדכאון ששרר סביבי בימים האחרונים קשור להורמונים של סוף שליש. היא כנראה צודקת - זה מתחיל לעבור.

הבוקר קמתי עם חיוך וסבלנות בשונה מהשבוע הקודם.
יופי יופי.

סימני המתיחה הופיעו. עדיין לבנים, רמת ההורמונים לא גבוהה מספיק בשביל לצבוע אותם עדיין, אבל הם כבר שם. סביב הטבור, על הירכיים, בשולי הבטן. בקרוב הם יאדימו, והקו החום היפהפה יופיע לאורך הבטן.

ואז לידה.

בסוף רמת גן יש מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד..
שוקולד קטן ושוקולד גדול,
שוקולד יקר ושוקולד בזול.
שוקולד אגזוים ושוקולד סתם,
שוקולד לעשירים ושוקולד לכולם.
והריח בחינם.
וכל האזרחים עוצרים ומריחים.

<אוהבת'ך>

אלודאה,
קוראת אותך זמן רב, שמחה לשמוע על ההתעגלות....
בקשר לסימני המתיחה - חפשי בפארמים את השמן הריון של חב' וולדה.
מפנק ריחני נעים ומצמצם את כמות הבורדו המזעזע באופן משמעותי.

וכן, אנחנו מכירות מעידן אחר, זה שהיה, רגע לפני בואו של הגיבור.

מוזיקה ללידה

התחלנו לדבר על זה, והתחלנו לחייך, ולצחוק, ומתוך הבדיחות עלו האפשרויות הבאות (כולן של REM, כי זה מה שאנחנו שומעים לאחרונה)-

everybody hurt
it's the end of the world (as we know it)

והאחרון -

try not to breath

אפשרויות נוספות (משעשעות בלבד!) תתקבלנה בברכה

זהו.
הורדתי את טבעת הנישואין.
שתינו גדלות, ועכשיו כבר חם מדי, והגוף מנופח מדי, ואי אפשר לנשום.

אז, לכל אוהבותי ודורשות שלומי - הבנזוג ואני ביחסים תקינים, הכל טוב, והטבעת ירדה.
שבוע נפלא

ובנושאים רציניים יותר -
העמסת סוכר ראשונה (50 מ"ג) לא תקינה.

2 מ"ג%, כאשר הגבול העליון הוא 140.

עכשיו אני צריכה לעשות את העמסת הסוכר המלאה, 100 מ"ג סוכר, 4 בדיקות דם במשך 3 שעות, בחילה, סחרחורת, הרגשה גרועה.
קיוויתי שבהריון הזה אני אתחמק, כי יחסית אני אוכלת טוב יותר מאשר בהריון הקודם, אבל הגוף שלי לא מסכים איתי.
אני מקווה שלפחות הלידה תהיה נעימה יותר הפעם...

שלחתי לך מייל. מקווה שהגיע..

אני מקווה שלפחות הלידה תהיה נעימה יותר הפעם...
בטוח תהיה...
מחשבות חיוביות...

ולאיזה יום קבענו שבוע הבא?

את עוד תקבלי את ג'ניס ג'ופלין, אבל בינתיים הנה סטיבי וונדר
(אחד השירים הכי נפלאים שלו בעיני)
http://www.Clipim.Tv/?sid=2852

ועכשיו מצאתי את TRY (בנסיון הקודם פשוט הקלדתי לא נכון את השם)
אז הנה היא במלוא הדרה ואת יכולה להתחיל להתאמן על הצעקות
http://www.Clipim.Tv/?sid=1930

אומרים לנו שאנחנו צריכים ליחצ"ן את האירוע של השנה.
אז הנה.

לכל התוהים היכן אהיה ברביעי ובחמישי - אני אהיה שם בכנס הראשון מזה מספר שנים שמוקדש רק לפנטסיה.
במסגרת הכנס אני מעבירה הרצאה על התבגרות הדמויות בנרניה, מועדון קריאה (בחינם!) על "הסיפור שאינו נגמר", מוכרת סיפור שלי במכירת כשרונות (הרעיון הוא לקנות סיפור שטרם נכתב, לתת לי את הנושא ולקבל סיפור כתוב. הכסף הולך לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה מנהלת תחרות הסיפורים של הכנס, ועוזרת במאית בהפקת מקור של חלום ליל קיץ בגרסא מיוחדת.

יש הקרנות סרטים, הרצאות, חיפוש מטמון (גם כן בחינם), והמון פעילויות שמתאימות לילדים בוגרים (כלומר, לא לבני שלוש ארבע).
ההצגה מתאימה רק מעל גיל 16. היא מצוינת, מצחיקה עד דמעות, מקורית ונפלאה.

בואו, בואו, ותראו גם אותי, מתרוצצת בין הפעילויות

תודה יקרה, על האיחולים. שמחתי לקרוא שהאירוע עבר בשלום. לגבי שנה הבאה - מי יודע, אולי אבוא?
נשיבוקים רבים{}

כן, נדבר בשלישי (או רביעי בבוקר

).

סימני לחץ שלאחר כנס:

חברי הטובים שמתחילים ב ט' ולא נגמרים חזרו להופעת אורח. לפחות הדיקור הקטין אותם לרמה נסבלת.
פצע הרפס מכוער על הסנטר, כואב ומגרד. אני לא מצליחה לישון מרוב שמגרד לי.
עצירות. המון ג'אנק פוד וקפה הופכים להמון עצירות וכאבי בטן.

מסקנות -
לא להתנדב לכל כך הרבה דברים בפעם הבאה! אפילו שזה כיף....

ולמי שהפסיד, הנה קטע קצרצר של המחרוזת המסיימת את ההופעה - http://midsummer.sf-f.org.il/?p=14