אמא אוכל

לאמא נמאס והיא גמלה
היא גמלה מסיבות אחרות, בעיקר כי לא הצליחה להיכנס להריון ואחרי הגמילה כן הצליחה. גם חוסר העליה במשקל והשינוי שבא אחר כך כן מעיד על משהו, אבל הכי שכנע אותי הפעוט שאמא שלו סיפרה לי לאחרונה שפתאום עלה במשקל, למרות שהוא גדול והכל. גם אצלי מרווחים יצרו מצב בו היא אכלה יותר, זה בתנאי שלא היתה חולה ולא נחשפה לאלרגנים באותו זמן.

אני הולכת לכתוב משהו חזק שעלה לי
יש לי רגשות מעורבים כלפי מה שאת כותבת.
ראשית, אני שמחה ומעודדת מהמחמאות שלך, נעים לי לשמוע שזה מה שאת חושבת עלי.
בקשר לחלק השני:
מצד אחד, ברור שאני מודעת לחלק ממה שאת אומרת. מצד שני, אם לא היה לי החסם הזה, כנראה שהיה לי חסם אחר. מצד שלישי, יש דברים אמיתיים שמקשים עלי את ההתמודדות. אז אולי בחרתי לחיות חיים קשים של חד הורית עם ילדה עם קשיים כדי לעצור את עצמי, אולי- אבל הקשיים האלה הם אמיתיים עבורי. מניסיון העבר שלי החיים שלי אף פעם לא היו פשוט זורמים וקלים, אבל כן היו תקופות שיצרתי ועשיתי. הצורך להיות מפורסמת כבר לא מניע אותי, לא מדבר אלי, אבל הצורך להיות אני וללכת עם עצמי בכל תחום כן ואי בהחלט מרגישה שלפעמים קשיי החיים או אולי היחס שלי לחיים ולמה שהם מביאים איתם, כן מפריעים לי.
כמו שאמרתי פעם שם בדף ההוא, אני יוצרת חלק מהחסמים האלה מכיון שאני ממילא נושאת איתי את החוויה של - בשביל מה???? לא מפני שאני לא נהנית מתהליך היצירה או לא נותנת לעצמי לחוות אותו, אלא דווקא מפני שאני נוטה לא להשלים אותו.
חלק מהעובדה שאני יצירתית, מוכשרת וכו' וכו' זה גם מה שמקשה עלי. ברכה שהיא קללה. היחס שלי לחיים מורכב, ום דבר לא קל לי וכלום לא הולך לי בקלות ויותר מזה, אם הולך לי בקלות זה לא מאתגר אותי ולא מעניין אותי.

דווקא לגבי האימהות הייתי בטוחה שזה יהיה אחרת, מכל מיני סיבות. טעיתי. זו המשימה הכי קשה שעשיתי בחיים שלי והיא קשה לי יותר מהכל.

קצת איבדתי את עצמי בתוך האימהות והיום אני בודקת מחדש מי אני. קודם בתי ואני ביקרנו ידיד שהכרנו לאחרונה וגר בסביבה. שמתי לב שקשה לי מאד לדבר על עצמי בלי להתייחס אליה או לדברים שקשורים אליה. האימהות שמה אותי במקום של להגדיר את עצמי מחדש.

המילים שלך לא קלות לי מכיון שבחלקן אמת אבל בחלקן- הלו, יש שם באמת ילדה שלא קל איתה. שכל מי שטיפל בה, מטפלת, גננת, כולם מצביעים ומודעים לקשיים האמיתיים שלה, שחלקם משתפרים אבל ברור שרובם נופלים עליי. אז עכשיו אפשר להחליט שאני יוצרת ת זה. ברור שיש אנשים שלוקחים בקלות גם כשדברים הרבה יותר קשה. יש לי חברה שהיה לה גידול סרטני והיא לקחה את כל התהליך של הניתוח וההחלמה בצורה שהדהימה אותי בחיוביות שלה. ברור שתמיד זה איך אני אתייחס לכל דבר. עם זאת, יש והיו דברים שסוחטים ממני עד טיפת הכוחות האחרונה. לפחות היו כאלה. עכשיו יותר קל כבר מהמון בחינות ואני באמת מנסה לשנות את היחס שלי ולראות איך אני מקלה על עצמי, איך אני לא לוקחת ומעמיסה על עצמי את הקשיים, אבל צריך לזכור שיש דברים אמיתיים שמקשים, יש דבר שנקרא נסיבות חיים.

הי רוקדת.
תודה שהקשבת למה שבאמת רציתי לאמר לך ולא לקחת את זה כהתקפה.
לעצם העניין - אני גם חד הורית ( רווקה) ואני יודעת בדיוק על מה את מדברת.
מאחלת לך שתמצאי את הדרך הטובה ביותר, לך ולבתך.

לא זנחתי את הדף הזה, הוא איתי, במחשבותי.
הרבה דברים השתנו בחודשים האחרונים.
ראשית, מאז חנוכה עד לפני כמה ימים, היא לא שלשלה. בכלל, ככל שזכרוני מגיע. אולי פעם אחת.
זה לא שהיא לא מגיבה יותר אלא שאני עשיתי החלטה עם עצמי ומתוך בהירות, שלקח להזמן להגיע, הבנתי שאני חייבת לשים גבול ולא לאפשר לה דברים מסויימים.
היא גדלה והתחילה לקבל ולהבין ואני התחלתי להתחזק מולה ולהיות מאד ברורה.
חלק מהבהירות נבעה גם מזה שידעתי כבר מה לא לתת וגם היו לי כבר מספיק אלטרנטיבות.
לקח לי זמן להבין מה כן אפשר לתת לה לאכול ולדעת איך להסתדר עם מה שכן.

היינו בכאוס הרבה זמן.

בפברואר היתה לנו תגובה אלרגית.
לא שלשול.
פעם אחת הקאות נוראיות.לא הבנתי, חשבתי קלקול קיבה כי היא כבר נחשפה לפרי המסויים לפחות 3-4 פעמים ואכלה באותו יום די הרבה ממשהו אחר וגם לי קצת כאבה הבטן, החלטתי שמשהו שהכנתי היה מקולקל.
שבוע אחר כך נתתי שוב, אכלה כמות ממש קטנה של פרי. תוך שעתיים הקאות איומות ומשהו שאין לי איך לתאר אותו חוץ מאשר סוג של אבדן הכרה. לא הלכנו למיון אבל התייעצתי עם חברה רופאה בטלפון, די בהיסטריה, הסבירה לי איך לעקוב ובאיזה מצב לפנות למיון.

מאז, טפו טפו.
השבוע היא דווקא קצת בשלשולים ואני נוטה לייחס את זה להתקררות, אם כי הפציעו בסביבה פירות שלא ברור לי לגמרי מה מצבם. נגיד שסק אמור להיות קצת משלשל. היא אוכלת בכל פעם 2-3, אני משתדלת להגביל למרות שיש כאן בסביבה עצים עמוסים.

התחזקנו בזמן הזה.
היא כנראה די עלתה במשקל, אם כי אני לא הולכת לבדוק.
אין לי חשק.
היא גבהה, הבגדים קצרים עליה, פתאום יש חולצות שצמודות.
כל המכנסיים נופלים לה אבל גם לי בלי אפשרי למצוא מכנסיים שלא ייפלו, אז מה. לפעמים אני פשוט מלבישה לה מכנסיים שקצרים מדי.

אני נוטה יותר "לצ'פר" אותה גם בדברים לא בריאים במיוחד אבל שהיא אוהבת כדי שלא תרגיש שרק אסור ואסור.
מצאתי עם הזמן דברים שהיא כן אוהבת, שאפשר לפתות אותה איתם, להציע לה כשאחרים אוכלים.
ככה יום אחד הזמינו אותנו לארוחת צהריים לא צפויה.
ה-כ-ל היה שם לא מתאים עבורה.
את המעט שהתאים איכשהו, היא לא רצתה.
היא גילתה קופסת פלסטיק עם זיתים והשתלטה עליה, אף אחד בשולחן לא נגע בהם, היא אכלה את כולם.
אחר כך הסכימה לטעום קצת סלט.

הבנתי שאני לא חייבת להיות כל כך מודאגת כל הזמן להתעסק רק בזה.
התחלתי לנשום קצת בין לבין.
האירוע עם הפרי גם נתן לי קצת פרופורציות.
להבין שהיה יכול להיות יותר גרוע.

לגבי אירועים משפחתיים, פתרתי את הבעיה בזה שבמקום לא לבוא, תיאמתי מראש מה יש. אם היו דברים שמתאימים לה, שזה הדודות המקסימות שלי דאגו כל אחת בתורן כשהזמינו אותנו, אז פשוט באתי ונהניתי. לאירועים אחרים פשוט באתי עם 3 קערות אוכל בכמות לכיבוד לאורחים (בתיאום) וככה יצא שהבאתי מעצמי ולה בטוח היה מה לאכול והיא לא הרגישה שרק לה מוציאים איזו קופסת פלסטיק מסכנה מהתיק של אמא.
אז נכון שעדיין היו הרבה איסורים והרבה לאוים, אבל בעיקר היתה לה צלחת מלאה והיו לה דברים שיש לכולם.
זו היתה העצה הכי טובה שנתנה לי חברה (וירטואלית, שהפכה ללא וירטואלית) שהתייעצתי איתה אחרי שהסתגרנו בבית במשך חודשים עד שאי אפשר היה.

גם היום אני חושבת פעמיים לפני שאני נוסעת ויש ארוחה, משתדלת להשאיר ארוחות מחוץ לתמונה. כמעט לא מעיזה לנסוע רחוק.
מצד שני, נסענו בפסח לארבעה ימים טיול עם אנשים. אוהל, טיול עם מנשא על הגב, מדורה, הכל.
ידעתי שלא יבשלו חמץ=גלוטן, אז היה לי קל, פשוט הציע לה פריכיות אורז כשכולם אכלו מצות. כשעשו מרק עם עדשים לתת לה אורז וכשעשו אורז עם עדשים לתת לה מרק ירקות.
כשכולם אכלו מצה עם ממרח תמרים היא קיבלה פריכית עם ממרח תמרים ולפעמים גם עם טחינה.
אגוזים לשמחתי היא כבר לועסת חופשי, בחתיכות קטנות, אז קילפתי לה פקנים.
היה כיף ענק, אבל אני תוהה איך הייתי יכולה לחזור על כזה דבר שלא בפסח. הרבה יותר קשה.
בדרך חזרה , נסיעה של 3 שעות שמתוכן היא ישנה שעתיים ובשלישית כבר התלוננה בכיסא, קניתי לה קרטיב בדרך והיא דיברה על זה במשך 3 ימים.

לפעמים אני חושבת שאנחנו מרוויחות לא מעט שיעורים במסע הזה.
בדרך כלל כבר הרבה יותר קל לי ונדמה לי שגם לה, עם כל העניין הטעון הזה שקוראים לו אוכל.

עדכון נהדר! כל שורה תענוג...
קניתי לה קרטיב בדרך והיא דיברה על זה במשך 3 ימים.

רציתי לספר עוד משהו.
לפני כחודשיים, אולי שלושה, כבר לא זוכרת, הגיע אלי עוד מידע.
באותו רגע המידע חיזק אותי אבל בדיעבד אני לא בטוחה שנתן לי משהו, לא עשיתי איתו מספיק.

חברתי הרופאה מהסיפור עם הפרי, מתעסקת באלטרנטיבה.
כל פעם היתה שולת אותי אם אני נותנת לה בשר ומה עם לתת לה עוף וכאלה. קצת ניג'סה.
יום אחד אמרתי לה שאולי אולי הייתי מוכנה לבדוק את זה
אבל מאחר ולהרגשתי ותחושתי זה לא יעשה לה טוב ממילא, חבל שאני אוותר על העקרונות שלי רק בשביל לגרום לבתי רגישות נוספת למזון, תגובת נוספות .
באופן כללי, אמרתי לה בשיחה ההיא, יש לי הרגשה שהיא לא מעכלת טוב חלבונים בעיקר. נכון שיש גם עניינים קצת עם פירות, אבל להרגשתי עיקר הבעיה היא עם חלבונים.
אז היא שתקה. שבוע או שבועיים אחר כך כששוב היינו אצלה שוב אמרה משהו שאתן לה עוף.
טוב.

פעם אחרי כן אנחנו נפגשות והיא מספרת לי שהיתה באיזה כנס רפואי של אלטרנטיביים (לפי מה שהבנתי אנשים שהם רופאים ואלטרנטיביים).
בהתחלה היא מספרת לי על איזו הרצאה מעניינת על משהו שקשור לויטמינים. ואז היא מגיעה להגיד לי ככה, בזהירות, שהיתה איזו הרצאה שהיא ישבה בה וכל הזמן חשבה על בתי.
מדובר בתופעה מסויימת, שכחתי איך היא אמרה שקוראים לה וגם היא בקושי זכרה אז, בשיחה ההיא. משהו במבנה החיבורים בין המעי הדק לגס, או משהו כזה. אמרה שיש כל מיני אנשים שיש להם את המצב הזה, בין השאר תינוקות שמערכת העיכול שלהם לא מספיק בשלה.
אנשים כאלה מתחילים לפתח כל מיני אלרגיות לכל מיני דברים. אחד הדברים שקורים זה שהחלבונים לא מתעכלים.

יש דברים שיכולים לעזור, למשל אנשים כאלה לפעמים באופן אינטואיטיבי שותים מיץ לימון לפני האוכל- יש כאלה שלימונדה.
מאז היא לא אומרת לי לתת לה עוף.

בתי אכן אוהבת למצוץ לימונים, בעיקר לפני האוכל ומאז השיחה ההיא התחלתי לעודד אותה לעשות זאת, זה עוזר לעיכול במקרה הנ"ל.
יש חלבונים שהיא מגיבה אליהם דווקא בסדר, אבל יש גם הרבה מאד שלא ואני מאד חשדנית כשאני נותנת לה חלבונים, עוד הרבה לפני השיחה הזו, פשוט מניסיון.

הורדתי שסק, יש עדיין צינון, אין שלשול.

קיץ, היום קלטתי שהולך להיות הרבה יותר קשה. עם כל הבריכה והילדים והבמבות, הגינות והנסיעות.
בשנה שעברה היא אפילו לא קלטה את הקרטיבים בבריכה, לא ידעה מה זה בכלל וגם כשנתתי לה לטעום זה היה לה קר מדי והפחיד אותה. השנה היא תבחש בכל שקיות הבמבה ואני אצטרך לרדוף אחרי כמו רוטוויילר במקום לתת לה לרוץ חופשיה ומאושרת.

ואולי כל מה שאני צריכה זה "פשוט" להכין מספיק אלטרנטיבות מפתות מראש. בשנה שעברה פריכיות אורז הפכו להיות הלהיט המבוקש ביותר בבריכה, כל הילדים שלא נוגעים בפריכיות בבית, מאד אהבו את הפריכיות המיוחדות שלנו. אולי השנה נעשה שיווק כזה לקרקר נטול גלוטן, רק שאוסם יתנו לי אחוזים במכירות.

מדובר בתופעה מסויימת, שכחתי איך היא אמרה שקוראים לה וגם היא בקושי זכרה אז
מוזר. לכאורה נמצא שם למה שבתך סובלת ממנו, ועם זאת שתיכן שכחתן את השם...

מוזר. לכאורה נמצא שם למה שבתך סובלת ממנו, ועם זאת שתיכן שכחתן את השם...
כן. בהתחלה הסיפור שלה ריגש אותי קצת, חשבתי לבקש ממנה עוד מידע, היו לה דפים מהכנס וכאלה. היא דווקא זכרה איך קוראים לזה כשסיפרה לי, זה רק היה שם מסובך כזה, מהשמות האלה שאנשי מדע אוהבים להדביק לתופעות.
אחר כך יצא שמכל מיני סיבות לא הצלחנו להיפגש הרבה זמן והבנתי שבעצם אין לזה שום משמעות עבורי, מעבר לזה שהחברה הזו לא תגיד יותר לתת לה עוף... עד כמה שהבנתי, אם הבנתי נכון, זו לא תופעה שמאבחנים בדרך כלל, אין דרכי אבחון פשוטות ונגישות. אז מה איכפת לי אם זה זה או משהו אחר.
על פניו הגיונית זה נראה לי מתאים לכל מיני דברים שהיא אמרה אבל בתכל'ס זה לא נראה לי ממש משנה, זה לא שהיא באה עם הצעה לאיזה טיפול או משהו, רק עזרה לי להבין יותר טוב מה קורה שם מבחינה פיזית. בסדר, כל מה שאני יודעת הוא שלבת שלי יש כל מיני תופעות שנגרמות על ידי מזון.

אכלורידיה.
אין על זה הרבה מידע ברשת, ממש קצת ממה שחיפשתי ומידע שלא מסביר כלום.

הבוקר חיסון לפוליו. מנה שלישית אחרי המון זמן.
כל היום הילדה הרגישה נהדר, עירנית, משחקת, מתנדנדת על כיסא האוכל בעמידה וכמעט עפה.
בתחילת ארוחת ערב, מעט לפני שבע בערב, לפתע פתאום: "אני לא מרגישה טוב" "כואבת הבטן" וגם מתחילה לשפשף עיניים בנמרצות. אמנם ישנה בצהריים מעט מהרגיל, אבל בדרך כלל לא מגיבה בכזו עייפות ונימנום, אלא אם אכלה קיווי וגם הקיאה אותו לפני כן

עכשיו אני לא יודעת- זה משהו שהיא אכלה היום? מה לעזאזל כבר נתתי לה? נקטרינה בפעם המאה? אבל יש החיסון. מתקשרת לאבא שלה לוודא שבמקרה במקרה הוא לא נתן לה משהו בטיול אחר הצהריים שלהם, חוץ מהתפוח שלקחו בדרך, הרי העצים פה עמוסים. כשאני כותבת את זה אני נזכרת בעץ התות הקטן שצומח לנו בגינה, זו שנה ראשונה שיש לו יותר מ3 פירות. לפי ארוחת ערב כשהשקינו את הגינה היא ואני ניסינו למצוא בשלים וטעמנו כמה על הגבול בדרך. בשבוע שעבר היא אכלה תותים מעץ הרבה יותר גדול ובשל והיה בסדר גמור.
איך אני אדע עכשיו אם זה זה או החיסון.
חברתי הרופאה אומרת שבודאי שיכול להיות מהחיסון, שאין כזה חיסון ללא תופעות לוואי. אומרת לברר מאיזו חברת תרופות החיסון הספציפי ולדעת מה החומר בתוכו הוא נמצא, לפעמים הבאות...
הילדה נושמת, נרדמה תוך שניות, מה שלא קורה לה בדרך כלל.
אלוהים אדירים, כל כך דחיתי את המנה הזו של החיסון והשתהיתי איתה. היום חשבתי לעצמי שבטח בקרוב אתן סופסוף את האנטי טטנוס...
מה יהיה עם הילדה הזו.

אכלורידיה
בדיוק חשבתי על הקטע הזה היום!

על השם ששכחת...
דווקא יכול להיות מועיל לבדוק מדי פעם את pubmed (מחקר קונבנציונלי) או מגזינים לרפואה אלטרנטיבית וכולי, על הערך הזה. אם עשו על זה דיון שלם באותו כנס, כנראה שהנושא מתחמם.

שתרגיש טוב...

מה יהיה עם הילדה הזו.
מה קרה לך, גדולות ונצורות. קטינא שלי עדיין מזכיר אותה לפעמים

מה קרה לך, גדולות ונצורות. קטינא שלי עדיין מזכיר אותה לפעמים
כיף לשמוע.
זה פשוט שכל הזמן צריך ללכת איתה על ביצים. לפעמים בימים שהכל בסדר אני מרגישה שאולי אני מגזימה. מגוננת יותר מדי. לפעמים זה מצחיק איך כשילדים אחרים הולכים יחפים אני רודפת אחריה עם גרביים וסנדלים והיא גם רוצה יחפה, אבל ילדים אחרים לא מצטננים מיד תוך דקות. זה מצחיק איך בגיל 4 חודשים היא היתה בלי חיתול בבית, בגיל שנה זחלה בחוץ בלי מכנסיים או חיתול והיום אין סיכוי שאני אתן לה כזה דבר. הניסיון הרע...
כנ"ל עם אוכל. לא מבינה איך העזתי לתת לה חיסון, מה עבר לי בראש בכלל.

עורכת קצת.כבר הרבה זמן שהדף הזה מעיק עלי.
ארוך מדי.
לא לגמרי יודעת על מה לוותר ועל מה לא, נצמדת לחלק, אבל בהחלט אכסח לא מעט אני מקווה. הייתי מקצרת אם היא לי כוח לניסוחים חדשים, אבל הרעיון הוא ללחוץ על מקש ה DELETE , לא על שאר המקלדת. יש מקומות שחשוב לי לשמור רק לא יודעת איך לקצר אותם בלי להקליד, גם ההקלדה הנוכחית ארוכה מדי ליכולות שלי כרגע. כרגע.

בבוקר היא היתה עדיין קצת חיוורת, כאבי בטן, בלי תיאבון. במהלך היום חזרה למקסימותה הרגילה.
הקטעים האלה סוחטים ממני כל טיפת אנרגיה ומעיקים עלי ברמות שלא יתוארו.

כשהולכים לפרק, או לאירוע עם הרבה ילדים, אני כל כך מקנאת בהורים אחרים שמרשים לעצמם לשחרר את הילד. אני, מסובבת את הגב אצל תבשילה בבית ופתאום הילדה מלקקת יוגורט. לא סוף העולם, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות גם משהו אחר גרוע יותר (מי אמר קיוי ולא קיבל).

בקשר לפרחי באך+קליפורניה :
הפסקנו לקחת.
אין נסיגה של ממש בתחום הרגשי, קצת, בעניין מסויים ספציפי, אבל לא בעניינים העיקריים שטיפלנו בהם. לעומת זה לגבי אלרגיות לא ברור אם היתה השפעה, כנראה שלא. מכאן כנראה שנמשיך להומיאופתיה בקרוב.

לאחרונה למדתי את שיטת ה- EFT לא יודעת אם נתקלתם בזה. יכול להיות שהיא תתאים לכם.
זו שיטה שאינה פולשנית, לא מציקה/ מכאיבה ואפשר לעשות בה שימוש גם מרחוק, או על המטפל עצמו, אם לילד לא נוח איתה.
הנה עוד מידע עליה. יש כל מיני מטפלים שעושים שימוש בשיטה.
זורקת לך רעיון...אולי יעניין...
בהצלחה

אשמח לשמוע עוד על השיטה. שמעתי את השם אבל לא לגמרי יודעת מה זה. בנוסף, תיארו לי שיטת טיפול מסויימת שנשמעת דומה אבל לא יודעת אם זה זה או לא... בכמה טיפולים מדובר?

עוד לא ניסינו הומיאופתיה. הכנסתי היום כסף לעו"ש לצורך זה אבל עדיין מתלבטת. מודה שככל שהזמן עובר אני פחות מאמינה ביכולת של טיפולים לעשות קסמים, וזה למרות שפרחי קליפורניה עשו קסמים עבורנו בתחום הרגשי...

ושוב איתכם.
פעמיים השבוע דם בניגוב אחרי קקי. כשהיתה קטנה היו חוטים של דם בתוכו, ככה שהיה ברור שאלרגיה. כאן תהיתי, אולי פצע, היה טפטוף של דם ממש (וגם בצואה באחת הפעמים) אבל לא התלוננה על כאבים בזמן שישבה בשירותים... קשה לראות.
ושלשול גם, היום. שוב צריכה לשאול בגן מה אכלה, כבר רגישה כמו מישהי שמרעיבה את הילדה ולא מרשה לה כלום כלום.

נזכרת בהצעה של נאוה פרנס במעלה הדף להפסיק להיניק ונראה לי שמוכנה להתחיל לחשוב על זה.
אחד הדברים שמעיקים עלי בהקשר הזה שבכל פעם שיש שלשול אני תוהה גם אולי לא שמתי לב ואכלתי משהו, אולי פתאום היא מגיבה בדימום על זה שאני אוכלת דברים שבעבר עברו בסדר? זה מעיק, מלבד העובדה שההנקה עצמה כבר די נמאסה עלי.

מחר תור לרופאה שלה, זו ששלחה אותי לטיפול אלטנטיבי שאליו לא הלכתי, זה רחוק לנו מאד וגם יקר... בכלל לא יודעת מה להגיד לה אבל רוצה שהתגובה לחיסון תירשם בתיק.

אני מודאגת וקצת עצובה, די משותקת, לא מסוגלת להחליט איזו החלטה כמו ללכת להומיאופת למשל, או להניח לענין לגמרי.

ושוב איתכם.
אצלנו דווקא בינתיים הכל בסדר, טפו טפו.
יש דברים חדשים בתפריט (ענבים, שזיפים) ובינתיים יופי טופי.
אבל
דודה שלי, סיפרתי עליה במעלה הדף, היא אחות מאד מנוסה, הבת הבכורה שלה שלשלה עד גיל שנתיים וכו'- פתאום היא מספרת לי על הנכדה.
יש לה בת שהיינו בהריון די יחד, ילדה חודשיים לפני. יצאה ילדה חזקה, חובבת מוצקים , אכלנית שצמחה מהר.
את החיתולים הרב פעמיים שהיו קטנים לה העבירה לנו (זה היה סוג כזה שאפילו אצלנו החזיק מעט מאד זמן, לחץ מהר) , העבירה לנו בגדים שסיימו את תפקידם אצלם, דיברנו הרבה בהריון ולאחריו, היתה תקופה שהיינו בקשר.
מאז כבר נולדה לה ילדה שניה.
הקשר שלנו די ניתק עוד בתחילת ההריון. הרגשתי שמסתכלת עלי כמוזרה שלא נותנת לילדה זה ולא זה ומה פתאום במבה והילדה רגישה לזה וזה ועוד יונקת וכו'... והעיקר הוא שלה היה קשה להגיע מסיבותיה שלה ולי היה קשה לנסוע מסיבותי שלי ולא בשל חוסר חיבה או תקשורת.

בכל מקרה אמא שלה היתה כאן לפני שבוע וסיפרה שיש בעיה עם הקטנה. גם הערב היתה ושוב ביקשה, כמעט התחננה שאתקשר אליה, אולי יהיו לי עצות עבורה. לא עולה במשקל, אפילו ירדה, משלשלת, פולטת, הרופאה אומרת לה רק לתת תוספות, היא נמנעת מהמון דברים מה שכנראה לא עוזר, הקטנה כבר בענייני מוצקים מבחינת הגיל - אבל כמובן שהמשקל לא משקל של מוצקים (לדעתי).

לא יודעת כל כך מה לעשות עם זה.
פתאום לצוץ לה בחיים, לדחוף את האף למקום שלא שייך לי, לבחוש כמו שכל כך יודעים טוב במשפחה הזו.
ומצד שני- אני הרי אוהבת אותה והיא יקרה לי ובתה שלא פגשתי בטח סובלת. זוכרת את בתי בתקופה מסויימת של החיים שלה כל כך רצינית, לא מרבה לצחוק, מחייכת במתיקות ולא בוכה המון אבל לא נהנית, בניגוד להיום שהיא מלאת חיים ופלפל גם אם שוקלת מעט זה משהו אחר.
רוצה לעזור, להיות אוזן קשבת, לתת עצות ורעיונות אבל חוששת לדחוף את האף בלי שהתבקשתי. אני יודעת את האנטגוניזם לאמא הזו שדוחפת את האף בכל מיני מצבים ולא רוצה להיות שלוחה שלה...

חוץ מזה איזה עצות כבר אני יכולה לתת כשאצלנו לא הכל נפתר, לא הכל נגמר, אנחנו בדרך לא קלה עם התמודדות יומיומית.

גם הערב היתה ושוב ביקשה, כמעט התחננה שאתקשר אליה, אולי יהיו לי עצות עבורה
ביקשו ממך בפירוש להתערב. את ממש לא נדחפת.
גם אם היא סתם תבכה לך בטלפון, כבר עשית משהו - תמכת בה. תצאי מנקודת הנחה שאת מספרת את הסיפור שלך, ומה שהיא תיקח מזה, תיקח.
בעיניי - להתקשר.

התקשרתי.
התחלנו לדבר. נפלתי על יום טוב במצברוח שלה, אבל אמרה שזה כמו נדנדה, איך אני מכירה את הנדנדה הזו. ימים של אופטימיות וימים של יאוש.
לא דיברנו המון, עמדו לצאת, אמרה שתתקשר.
ממה שהבנתי ממנה המצב הרבה פחות חמור ממה שאמא שלה הציגה את זה.
היא לא יורדת במשקל, רק לא עולה כמצופה, וכמו שאמרה- הילדה נולדה אחוזון 50 ולא היא ולא בעלה אחוזון 50 (היא כמוני, נמוכה ורזה וגם הוא נמוך ורזה). היא טוענת שהילדה לא משלשלת רק שאמא שלה מאד אוהבת להגיד שכן, אבל שהיציאות כמו שהיו עם הילדה הגדולה יותר. מה שכן, היא אומרת שהרבה פעמים היא אוכלת גבינות ושברור לה שזה לא טוב לילדה, שהיא לא משלשלת מזה רק כואב לה. העניין הוא שהיא אוהבת וקשה לה לוותר, היא צמחונית (זה הענף הצמחוני במשפחה, הכל מסבתא שלנו ז"ל) ואם זה לא מספיק יש להם משק של עיזים והיא מכינה גבינות כדי למכור ככה שהיא צריכה ממש להתאמץ כדי להימנע ולא מסוגלת.
היא גם אומרת שהילדה לא פולטת כל כך הרבה כמו שאמא שלה טוענת.
בקיצור, מתוך הכרות עם מערכת היחסים הזו של האמא הזו (הסבתא) נראה שעכשיו אני צריכה להחליט מי דוברת אמת. ידעתי שאני לא צריכה להיכנס לשם.
בכל מקרה אני מאמינה לבת (הזו, אם זו היתה בת אחרת אולי הייתי חושבת אחרת

)

היא גם אמרה שהיא לא יודעת כי ככל שהיא מקבלת יותר מידע היא נעשית יותר מבולבלת. הבעתי הזדהות, אני כל כך מכירה את זה, עד היום אני מבולבלת מכל המידע שיש לי.

לפני כמה ימים, אגב, היינו אצל תבשיל קדירה . הילדה טעמה קצת קרקר כוסמין, כזה שבגיל שנה וקצת עשה לה שלשול נוראי. קניתי כזה הביתה, נתתי אתמול. בינתיים הכל בסדר טפו טפו. נתתי גם היום, לבדוק. נראה לי שבקרוב אנחנו נוכל לאפות כאן לחם כוסמין

התקשרה, דיברנו, נשמע שלא כזה גרוע ושהילדה בסדר ושהיה אירוע מלחיץ עם רופאה ואמא שלה נלחצה והלחיצה אותה, אבלמהילדה בסדר, שמחה, שובבה. קצת פולטת וזהו.

|כן| גם מידע מעודד נוסף לכל.

הללויה!
אתמול נתנו לה בגן קצת תירס, זה היה סוג של טעות. לפני כחודשיים ניסינו תירס והיה שלשול. אם זה לא מספיק אז כשהייתי בגן והיא אכלה אז למרות התירס אמרתי שלא נורא אם יתנו לה גם מעט סלק כי כבר טעמה דברים שמכילים סלק כצבע מאכל או מים שבושל בהם סלק.
אחרי הצהריים היינו אצל חברה שהכינה פופקורן לילדים אבל אמרתי עד כאן!
היום חיכיתי וחיכיתי לשלשול. בסוף היום היו יציאות, באחת מהן יכולתי לזהות גרגירי תירס שלמים ולא מעוכלים כמו אצל כולנו, אבל נראה היה לי שאף לא רמז לשלשול! (קשה לראות בשירותים, במיוחד בערב, איפה החיתולים כשצריך אותם

)

זה לא יאומן אילו אפשרויות זה פותח בפנינו:
תירס (היא מתה על זה!) , פופקורן, קורנפלקס, במבה, כמעט כל הלחמים הקנויים נטולי גלוטן, סוגים נוספים של פריכיות - השמים הם הגבול! אז לא שעכשיו נתחיל לטחון כאן במבות בבית, כמו שתפוצ'יפס אני קונה פעמיים בשנה אבל מרשה לפעמים שיכבדו לה, כמו שחטיפים על בסיס אורז אין כאן אבל לעיתים רחוקות מאד כן קניתי ונתתי, פשוט ירד לי הלחץ מכל מה שהיא טועמת בערך.
עכשיו אני צריכה לחשוב עם עצמי איך בכל זאת מרחיקים אותה מבמבות...

עוד לא אפיתי לחם כוסמין אבל השגתי קרקרים והכנתי מחסן שלהם בבית. אחרי שכבר היה מחסן מצאתי קמח כוסמין סופסוף (יש כמה מקומות שמתהדרים בזה שהם קוראים לעצמם בית טבע וכו', אבל כשצריך משהו אני נאלצת לעבור ביניהם ולגלות שאין בהם כלום ובסוף בחנות המסכנה והקטנה שמא מנהלת יש הכל). אחר כך קניתי שמרים במכולת. לא יאומן, אני קונה שמרים. כנראה שבסוף עוד יקרה מזה משהו. מהשאריות של קמח כוסמין שהיה לי בבית מזמן הכנתי יום אחד פיתות מחבת כאלה של קמח מים ומלח והיה טעים, מקסימום נחזור אליהן.
אחרי שהיא היתה איזה זמן עם הקרקר כוסמין, אותו קרקר בדיוק שבגללו שלשלה את נשמתה לפני שנה, אולי שנה וחודש, יום אחד היינו אצל ההורים שלי והתחננה לספגטי שכולם קיבלו (ורק אני לא אוכלת לאות הזדהות ולהקל עליה). ידעתי שזה יהיה קשה אבל לא היה לי ספגטי אורז בבית, כי בדיוק לא הביאו לסופר המון זמן והיו רק אטריות והיא ייללה, אז נתתי לה ספגטי. רגיל. אבא שלה היה איתנו ועשה פרצוף שהגזמתי עם הציפיות, בכל זאת, קמח חיטה רגיל וזה. צדק. אולי עוד כמה חודשים, בכל מקרה זה נראה קרוב מתמיד.

ועוד-
כשהיינו בטיול לקטים פתאום היו המון אגסים , והיינו מאד רעבים, רעבות. אמרתי יאללה, שתאכל אגסים, באסה אם תשלשל בטיול. היה סבבה. היא כל כך אהבה אגסים כתינוקת וזה היה כל כך מבאס להוריד לה אותם ועכשיו זה כאילו שהם בכלל לא חסרים, כי יש כל כך הרבה דברים אחרים.
איזה כיף.

נראה לי שהיא מאד עלתה במשקל. גם אם לא- היא גבהה, העמדתי אותה הערב ליד הג'ירפה שמודדת גובה אצל ההורים שלי, כי היתה לי הרגשה. היא באמת גבהה ונראה לי שפתאום הבגדים קצרים והיא ממלאת אותם יותר.

חזרנו לפרחי קליפורניה+באך, כי מבחינה רגשית היה תהליך של התדרדרות שנעשה גרוע יותר ויותר, עצבנות, מכות, צרחות. הפעם זה לא השפיע בבת אחת, אלא לאט לאט, אבל אני רואה תהליך של שיפור מאז שהתחילה לקחת. יש סצינות, יש עצבים, אבל הרבה יותר נסבל בסך הכל. מודה שלפעמים כשהיא בקריזה אני ישר מתחילה לחשוב מה היא אכלה, אולי דברים שהיא כבר לא משלשלת/פורחת/ מקיאה מהם פשוט עושים אותה עצבנית בטירוף, אני יודעת שזו תגובה אלרגית קיימת ומוכרת. את האפשרות הזו אני מדחיקה, משתדלת שלא לחשוב עליה, לברר אופציות אחרות- נגיד שיש לה אמא מאד מעצבנת, כאלה דברים.

צדק. אולי עוד כמה חודשים, בכל מקרה זה נראה קרוב מתמיד.

נגיד שיש לה אמא מאד מעצבנת, כאלה דברים
זה משתנה שקיים אצל כולם

עכשיו אני צריכה לחשוב עם עצמי איך בכל זאת מרחיקים אותה מבמבות...
האלטרנטיבה האמריקאית זה חמאת בוטנים, אבל בוטנים זה משהו די אלרגני...

האלטרנטיבה האמריקאית זה חמאת בוטנים, אבל בוטנים זה משהו די אלרגני...
עד עכשיו הרחקתי לא רע מבמבות, נראה לי שנמשיך באותה דרך. כמו שהיא לא מלקקת ארטיקים , גם כאלה שלא עושים לה שום אלרגיות, כל יום כל היום כמו שאולי היתה מוכנה, ככה יהיה גם עם זה.
בכל מקרה בגן נתנו לה באותו יום ממש מעט. אמרתי להם שימשיכו, הגננת אמרה שתיתן אבל מעט וגם תיידע, כדי שאוכל לעקוב, ונראה מה הלאה.

מסתבר שמיהרתי לשמוח.
עם כל הבדיקות שעשינו לפני חודששים ויצאו תקינות, בשבוע שעבר התעלמתי מקצת דם בניגוב. חשבתי שיכול להיות שיש פצע בפי הטבעת, קורה, לא?
היום בצהריים הגננת סיפרה לי שפעם ראשונה שהיא ראתה דם , אבל ממש, לא קצת, במים של אסלה. בבית אחה"צ אותו דבר.

היא מרגישה טוב, משחקת, מחייכת, מבסוטית, עוברת ימים שנראים די טובים מבחוץ, וזה.
בא לי לתלוש את שערות ראשי.
אני בתקופה טובה, מרגישה יותר טוב, יוצאת, מרשה לעצמי להיפרד ממנה יותר, להשגיח פחות, מתכננת תוכניות לעתיד, מתחילה לאסוף כחות, אופטימית. וזה.
מרגישה שמתגלגלת המדרון חלקלק שוב.
אין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל , מה להוריד לה עכשיו מהתפריט.
מה שכן ברור שהגיע הזמן ונלך לטיפול שוב.

כמה זמן עבר מאז.
אפילו כמה חודשים של לחם כוסמין וקרקר כוסמין שהסתבר כלא עובד.

החיים נהיו יותר קלים.
היא מתבגרת, שואלת רשות לפני שלוקחת. לפעמים מבקשת משהו ואומרת ש"מותר לי רק אחד" כי למשל קלמטינה היא מאד אוהבת ומגיבה לשלמה אבל לא לפלח, אז אני מרשה.
אני יותר גמישה, היא למדה יותר טוב לקבל גבולות, לפחות לפעמים.
כשכולם אוכלים עוגת שוקולד ביום הולדת אני מביאה לה משהו אחר שהיא אוהבת וזה עובר לגמרי בשקט.
היא כבר בסדר עם ביצים. זה איפשר לי לקנות/לאפות לחם נטול גלוטן. קניתי לה ובוקר אחד כשביקשה לחם אז הפשרתי ונתתי, כמובן שהכניסה לפה ועוד לפני הביס הוציאה. והוא באמת לחם די טעים. בכל מקרה אני מרשה לה חביתות וכאלה שזה מאד משמח אותה, מצד שאני אני מאד נזהרת לא לעבור ליומיומי , לאט לאט, לפני חודשיים-שלושה היא עוד פרחה מזה ועוד.

סופשבוע לא נהיה בבית ולא יודעת איך יהיה. לא כל כך יודעת מה לקחת לה, כמה קריטי שאקח מזון בכלל ואיזה והאם יהיה בסדר עם מה שיהיה שם או שיחליטו את סלט הפירות לכולם להכין עם קיוי, זו הרי העונה... יש לי קצת חששות מזה יותר מאשר אם ירד עלינו גשם באוהל, נגיד.

תם פרק בחיינו, ויתרתי על ההנקה, כלומר, גמלתי מהנקה.
מוזר לי לאכול בלי לחשוב "איך היא תגיב לזה" .
מצחיק, בשבת הייתי באיזה מקום והיו סנדויצ'ים עם משהו שאני רגישה אליו ובכל זאת אכלתי (האופציות האחרות היו הרבה יותר גרועות) והיה לי מוזר לא לחשוב על איך זה ישפיע עליה. מובר על משהו שהיא לא אלרגית אליו אבל תמיד היה לי חשש איך היא מגיבה לרגישויות שלי.
את האומץ לגמול מהנקה נתנו לי תוצאות בדיקות הדם שהיו סבירות פלוס פלוס ואני מקווה שהיא תמשיך להגדול ולהתפתח נהדר גם בלי הנקה.
אנחנו בתקופה של הרבה שינויים (כלומר אני) וההנקה היא רק חלק מזה שאני משחררת אותה יותר לדרכה. מלווה אותה ולא נוטשת, אבל גם מתייחסת כגדולה יותר. אני מרגישה שזה טוב לה ונכון לה ושזה עושה טוב ליחסים ביננו, יש פחות פולניות ופחות אשמה והאשמה.
באוכל, פרקתי כל עול, היא פחות אוכלת מסודר ויותר מקבלת די כל מה שבא לה, אם זה לא דורש ממני יותר מדי (לפעמים יש לה דרישות קולינריות שגדולות עלי עוד לפני שפתחתי עיניים בבוקר וכאלה).
אני מרגישה שהתהליך הזה גם קשור לאוכל, גם ההנקה, גם בכלל. אני כבר לא מזינה אותה. לא פשוט ושתינו מתגעגעות (רק שבוע עבר) אבל טוב ונכון ובתחושה שלי אולי גם ישחרר את הבטן שלה ואותה לחוות את העולם בצורה טובה יותר. כולי תקווה.

יפה לכן

כל הזמן שיקולים של אוכל ביומיום- לאיזה גן לשלוח בשנה הבאה, זה שעם ארוחת צהריים או זה שבלי? אוהבת שאוכלת בגן, יש בזה משהו טוב ונכון ומסודר בהרגשה שלי, מצד שני אם גם לגן שאוכלים בו אצטרך לבשל... הגן הנוכחי הכי קל מהבחינה הזו, אבל משהו מרגיש לי כמו הלאה, סיום, לעבור למשהו אחר וכל העניינים שאני מעלה הם טיעונים שמיד באים אנשים שמים לי טיעוני נגד והם צודקים אבל יש לי תחושה חזקה מאד בעניין. בהתחלה נושא המזון כל כך הפחיד אותי שזה היה כמעט שיקול להשאיר.
בתל אביב העמותה של הורים לילדים אלרגיים מצאו גננת שמתמצאת (אמא לאלרגי) והם מתכוונים להקים גן. כאן בצפון זה לא קורה אבל נדמה לי שהייתי שולחת לגן כזה ולו כדי שהיא תרגיש כמו כולם. היא מקבלת את העניין כל כך בקלות כבר, זה מדהים. אתמול היינו בגן כלשהו והגננת חילקה לילדים קוביית שוקולד, חלבי. נתתי לה חתיכת תפוח והיא היתה ממש בסדר עם זה. בימי הולדת או אירועים שאני יודעת אני באה מאורגנת, במקרה הזה ידעתי שמחלקים משהו אבל חשבתי שמחלקים פרי. בדרך הביתה קניתי לה ארטיק, היא טענה שנורא חם לה והיא חייבת.

לאחרונה לא מזמן נתתי לה תערובת פרחי באך חדשה, שונה בכל מובן מהקודמות, למעט תמצית אחת שניתנה לה גם קודם, אבל מקור שונה. אחרי כמה ימים היו לה התקפי עצבנות איומים, משהו מזעזע. הייתי בטוחה שזה מהתמציות. קפצתי לזמן קצר לקינסולוג המשפחתי (מומלץ אחד כזה בכל משפחה) והוא בדק ואמר שאכן פיתחה אלרגיה לחלק מהתמציות. הפסקנו לגמרי, נהיה שקט יחסי. כבר מזמן היא לא פיתחה שום אלרגיה חדשה ופתאום זה... הרגשתי שבזמן האחרון נעשיתי שאננה מדי.
היא גדלה והדף הזה פחות מעניין. נורא קל. היינו בפסח במסע בטבע, הציעו לה עוגה של פסח עם קמח מצה וכנראה גם חלבית, מסתובבת אלי, אני לפחות 5-10 מטרים ממנה: "אמא מותר לי?" אני: "לא" מישהו, ולא היא התחיל להתווכח. אני "היא אלרגית" . ולאט לאט הקושי הוא עם העולם ולא מולה וככה יותר קל לי כי להם אני לא חייבת שום דבר, רק לה והיה לי קשה כשהיה לה נורא קשה.
בפסח קניתי איזו עוגה מהסופר והקפאתי, וגם כשהיה איזה טיול של הגן אפיתי והקפאתי את מה שנשאר. כשיש יומולדת או משהו אני מפשירה ומביאה איתי איזה 2-3 פרוסות וסבבה לה. הרבה יותר מתעסקת במה סבבה לה מאשר מה לא בריא, מגבילה שטויות ובבית האוכל איכותי, אבל דואגת לה לתחליפים מתאימים שייספקו אותה מחוץ לבית ויחסית הכל הולך ונעשה קל וטוב.

עדיין לחוצה משנה הבאה מגן, אבל יש עוד כל כך הרבה דברים חוץ מאוכל שמטרידים אותי. פחות מתעסקות עם בישול כל היום ולא רק בגלל שקיץ וחם. זה פשוט נעשה קל יותר ויותר וכשאומרים לי שקשה ואיך אני מסתדרת אני עונה מתרגלים וזה באמת ככה.

הכל נעשה מאד קל. שחררתי את נושא הבריאות מהאוכל, שחררתי את נושא הלעמוד שעות במטבח ובשל עבורה. קיץ, חם לי ולשמחתי היא מוכנה לאכול גם אוכל לא מבושל, מה שלא היתה מוכנה בעבר.

בעוד שבועות ספורים גן חדש. נפרדנו אתמול מהגן הישן אחרי שנתיים נפלאות. נושא המזון שוב מטריד אותי, יושב לו שם בקצה המוח ותוהה לו "מה יהיה".
לפעמים אנשים שלא יודעים מציעים לה משהו והיא לא רק שואלת, אפילו אומרת "לא מותר לי". סומכת עלי שאמצא משהו אחר שיתאים לה. אני מפצה. אם בעבר הקפדתי שהאוכל שלה יהיה נקי, בריא ואולי אורגני אם אפשר, היום אין הקפדה כזו. לא שיש ממתקים בבית, אין. אבל בחוץ אני מאפשרת כל מה שמותר ואפילו לעיתים מתנדבת לקנות. אני מרגישה שאולי זה הכניס יותר רעלים לגוף שלה ושלי אבל שחרר רעלים מסוג אחר מהיחסים שלנו ואפשר את זה שהיא סומכת עלי שאם אני אומרת שמשהו לא מתאים אז הוא באמת לא מתאים כי אני לא אומרת את זה על כל מה שבא באריזה צבעונית כמו בעבר, היא סומכת על זה שאם יש יומולדת וכולם אוכלים עוגה היא גם תקבל עוגה והיא לא נמצאת בחסך רגשי מכל מה שאסור לה.

כבר הרבה זמן שכששואלים אותי על טיפולים אני לא יודעת מה לענות, תחושה מאד חזקה אמרה לי לעזוב את זה.
לאחרונה התחלתי ללכת בעצמי מדי פעם למטפלת מסויימת שלא רק ששמעתי עליה רק דברים טובים מכל מיני כיוונים, היא גם באמת הועילה לי במעט טיפולים שהייתי אצלה. כשהעליתי את נושא האלרגיות של הבת כדרך אגב היא הציעה שאבוא אליה. בדקה בדרך מיסתורית וודואית כמה טיפולים זה יקח, אמרה שעובדת עם ילדים דקות ספורות ולכן תאחד לי מחיר של פגישות.
אמרה גם לפי הבדיקה שזה יחזק את הגוף, ישפר את המצב ב 60% ולא יעזור בעניין הגלוטן.

כשהיא אמרה את זה בעצם אמרתי לעצמי שידעתי למה לא קבעתי עם אף אחד ולמה ויתרתי על טיפולים, למודת אכזבות וכאב לא התחשק לי לעבור סאגות של מלא טיפולים, טרטור של הילדה ועוד אכזבה. אבל כאן בעצם ההבטחה היתה חיזוק, לא פיתרון וברגע שאמרה שלא יעזור עם הגלוטן בעצם נראה לי בסדר רק לחזק.

מישהו אמר לי שאין דברים שיכולים לרפא שלא יכולים להזיק. אם משהו יכול לעשות תופעות לוואי לא ברורות זה אצלנו בבית.
הלכנו לפגישה הראשונה אצלה. הילדה לא רצתה ללכת הביתה וביקשה להישאר עם המטפלת וכשאמרתי שאני צריכה ללכת שאלה" אז מי יקח אותי?" כלומר דובבה אותה מאד ולא נגעה בה לפני שקיבלה אישור מלא מהילדה, מאד הערכתי את זה.

חזרנו הביתה, תגובות רגילות של טיפול- קצת בכיינות, עייפות, ישנה צהריים ממש טוב והרבה.
כמה שעות אחר כך קמה עם כתם לא ברור ומאד גדול, אדום ולא סימטרי על הגוף, באיזור אחת הצלעות. בצד השני היו שני כתמים קטנים ליד הפטמה.
לא כואב, לא מגרד. למחרת החמיר והאדים יותר. הילדה תיפקדה כרגיל אז רק התקשרתי לשאול את המטפלת.
בהמשך השבוע הכתם לא נעלם, שינה צורה, התבהר. עד עכשיו הוא שם, רק שהוא הולך ונעלם, עדיין מאד גדול ובולט. ביומים האחרונים מגרד.
רציתי לקחת לרופאה ולא הצלחתי למצוא שעות שלא נופלות על הגן. בימי הגן הראשונים הלכה לגן ל 3 שעות כל פעם (ככה הגן נוהג בימים הראשונים) ולא רציתי שלא תלך לגן החדש אבל התורים יצאו בדיוק באמצע אז לא הלכתי. אחר כך קבעתי תור ושלחתי עם אמא שלי בשעות שאני בעבודה לרופא אחר שלא מכיר אותה והסתבר שהמרפאה עברה מקום לפני כמה חודשים (מי לא מגיעה עם הילדה לרופאה כמעט אף פעם ולא יודעת כאלה דברים) ושלא היה שלט ואף אחד לא ממש הצליח להסביר לאמא שליאיפה המקום החדש.
מחר שבוע, הכתם אדום וגדול אבל פחות. קבעתי תור ליום שני, הכתם הולך ונעלם, וקצת מגרד, רק לפעמים. כבר לא יודעת אם ללכת.
תגובה לטיפול בעור אמורה לקחת יום, לא יותר. המשך בטח יבוא.

ערב, טלפון מהגננת החדשה. איך להכין לה דייסה כמו בבית, שהיא יכולה. אין השנה בישולים לגן, הגננת רוצה להכין הכל בעצמה, אומרת שזה חינוכי גם כלפי הילדים האחרים.
אני, זה עושה לי חיים קלים יותר, אבל גם קשה לי פתאום- מה, היא תאכל פתאום דייסה עם סוכר חום ולא עם מולסה? ומה עם האגוזים שאני טוחנת לה פנימה? טוב, נראה אך יהיה לה מחר....

הכתם ההוא מהטיפול, לא עובר לגמרי. דוהה לאיטו אבל נשאר. מדי פעם היא עירומה או עם בגד ים ואנשים שואלים: זה כתם לידה? לכי תסבירי להם...
הכי עצבן אותי כשאבא שלה התקשר לשאול מה זה (כי אחותו שאלה) שבוע אחרי שהסברתי לו בדיוק מה זה. אני אומרת "אלרגיה" אז מתחיל: "אלרגיה למה?"

מה שכן היא לא חולה מאז.
במקום אפצ'י מכל משה רוח קנטן היא הולכת עם קצר גם כשממש קר לי לראות אותה ולא נעשית מצוננת או חולה כפי שקרה בעבר, כשהייתי מכריחה אותה להתלבש, היא מבקשת כשקר לה. אני מפעילה מאמצי שכנוע אבל לא מכריחה. גם כי היא גדלה וכבר הרבה יותר קשה להכריח, אבל גם ובעיקר יותר קל לי לא להכריח כי היא פשוט לא מגיבה כמו קודם.
אז אם יישארו לה סימן גדול על הבטן, שניים קטנים ליד הציצי בצד השני, אחד בגב שנראה כחול כאילו קבלה מכה, אני אומרת לא נורא, מקווה שיעברו אבל לא נורא אם יישארו, העיקר שהיא הרבה יותר חזקה.

בגן הזה יש גם ילדים בני 5, והיא כולה 3.5 (לא הכי קטנה), והגננת אומרת לי בהתפעלות: היא אוכלת נראה לי יותר מכולם, לאן כל זה נעלם?
אבל מה שיפה זה שלאט לאט זה כבר פחות נעלם ויותר נשאר. אמנם הבן של אח שלי, מוצע לגמרי במשקל שלו, אחוזון 50 , בן שנה וחודשיים ומפרידים ביניהם במשקל כמה מאות גרמים בסך הכל, פחות מקילו, אבל נראה שבכל זאת היא עולה יותר מאשר בעבר ובכל מקרה היא גדלה והתחזקה כל כך ולמדתי לסמוך עליה ולדאוג פחות, לדעת שהיא בסדר.

יש עדיין כתם, דהוי אבל יש.חוץ מזה גם יש צינון, כשהולכים יחפים הוא מחמיר.
מה שמאד מוזר ואני לא יודעת לאן לשייך זה הרעב שלה.
היא כל הזמן כל הזמן רעבה.
הרבה פעמים אני חושבת שזו התניה מימי ההנקה - איך שרואה אותי להכריז שהיא רעבה, כמו שכשפוגשים את אמא חייבים ציצי וזה מה שנשאר.אני גם זוכרת שכשתינוקת לא הבחנתי בין הנקה של רעב לבין הנקה של עייפות והרבה פעמים נראה לי שהיא מבקשת אוכל מתוך עייפות, לא מתוך רעב.
אמרו לי שאם אניק המנגנון הזה של שובע רעב יהיה בריא אבל אני לא משוכנעת בזה יותר.
אני שמחה שיש לה תיאבון ושהיא אוכלת אבל לפעמים זה נראה לי לא שייך, המצבים בהם היא מבקשת אוכל ובעיקר התכיפות.
קפיצת גדילה בגיל 3.5?
האמת שהיא מאד צמחה והכל פתאום קצר/קטן עליה, אין ספק. אבל זה פשוט לא יאומן כמה היא אוכלת, כמוני ויותר לפעמים.

לא נראה שהכתם יעבור לגמרי אי פעם וגם לא שני החברים הקטנים שלו.
בגן הנוכחי הרבה יותר מתוקים. הרבה "הפתעות" ותמיד מכינים לה תחליף ראוי.
היום אמא שלי מסתכלת עליה ואומרת לי: "היא השמינה, את יודעת?" להשתמש במילה הזו לגבי הילדה הספציפית זה מגוחך, אבל אני מניחה שהיא התכוונה שהיא התמלאה, עלתה במשקל.
גם אני חשה ככה. מצד שני, לבקשתה סיפרתי אותה היום וכשאין שיער ויש יותר פנים זה תמיד נראה יותר מלא, לא?
בכל מקרה נראה כי הבגדים של שנה שעברה רובם ככולם קטנים, או קצרים, מלבד אלה שהיו ממש גדולים. הגדולים יותר, איכשהו, דווקא ארוכים מדיי, שזה כבר טוב כי תמיד המכנסיים נפלו לה במותניים והייתי מקפלת ועכשיו כבר אין נטיה של ליפול ושצריך לקפל במותניים, יותר קטע שהמכנסיים ארוכים. גם אם לא ארוכים, הילדה פספסה את האופנה ששלטה בארצנו בשנים האחרונות, שכן כל זוג מכנסיים שעולה עליה מיד היא מורידה אל מתחת לטבור וכמובן מיד מייצרת לעצמה מה שאמא שלה נהגה לקרוא "מכנסי ערווה" רק שעם טרנינג מעאפן זה נראה שלוכי מקסימום.
איך שלא יהיה, היא לא מפסיקה לאכול וכל הזמן מבקשת משהו, באמת כל הזמן. אני כבר חושבת אולי ללכת לחנות ולמלא את הארון בבית בערימת תפוצ'יפסים וחברים שלהם, שיהיה קצת שקט.

ועוד משהו, מהחרדות הפרטיות שלי.
כשאמא שלי אמרה "היא השמינה" חזרתי אחר כך אחורה בראש. נזכרתי איך היא שלשלה כתינוקת ואיך הגיעה תקופה שפתחנו פערים בין שקילות ואיך הלחיים שלה היו נפוחות ואבא שלי כל הזמן אמר כמה שהיא שמנמנה עד שכבר התעצבנתי עליו ואז הלכנו להישקל אחרי פער של זמן והסתבר שהיא בקושי עלתה במשקל ובדיעבד לדעתי הנפיחות בלחיים היתה כמו של ילדים שסובלים מתת תזונה. היא גם היתה מאד רצינית אז ולא חייה או צחקה כמעט אף פעם, היו עוד סיבות לזה באותה תקופה אבל אני לעולם לא אדע, נכון?
אז אחר כך כששתינו לבד אני מסתכלת לה על הלחיים התפוחות וישר חושבת על אנמיה, על בעיות בעיכול, על כל מיני דברים, מסתכלת ולא יכולה שלא לחשוב על זה. גם אם נדמה לי שאנחנו מעבר, תמיד זה אורב לי מעבר לפינה.
לפחות היום היא צועקת: "אמא אני רעבה!" אבל אישית יש לי גם בעיה עם מה שהיא אוכלת נראה לי תמיד לא מספיק מזין ולא מספיק סומכת על הגן בענייני אוכל, בגן הקודם היה מבחר יותר גדול של דברים עבורה והיו יותר ימים בבית לעומת הגן, ככה שבעניין הזה של האיזון לא דאגתי כל כך.

בימים האחרונים כאבי בטן.
היו לנו גם יומים שלשול.
היא לא משלשלת בגן, רק בבית, קבוע.
זה לא היה וירוס הפעם, אני משוכנעת שתגובות לאוכל.מצד שני גם עניינים שברגש מאד משפיעים עליה בענייני הבטן, ככה שיכול להיות שמה שלא היה מזיז בפעם אחרת הזיז הפעם.
חבר מהגן, שהיא הולכת אליו פעם בשבוע אחרי הגן, חולה. בשבוע שעבר לא היה ובבוקר של היום שהיא הולכת אליו הגננת אמרה לי בשקט שהוא בבית חולים, כמובן שהיא לא הלכה אליו באותו יום... השבוע הוא לא היה כל השבוע בגן והיא מתגעגעת אליו וגם זה הפך לה קצת את הסדר השבועי. לא אמרתי לה שהוא בבית חולים רק שהוא חולה והיא שמעה אותי מדברת עם ההורים שלו ושומעת שמצבו השתפר מאד ושהוא משתחרר.
גם זה יכול להשפיע עליה נראה לי, לפחות חסכתי לה מידע על בית חולים, לא בא לי על חרדות, גם ככה היא נסערת בכל פעם שהיא רואה אמבולנס חולף בכביש.
קטע.
אני קוראת מה שאני כותבת וקולטת כמה אני מנסה לגונן עליה ביומיום כי כל שינוי מזיז ומערער אותה. אני לא מתכוונת למידע המיותר על בית חולים, אלא על זה שישר אני מקשרת את זה שדברים זזו לה לתגובות שלה ולרגישות שלה כרגע.
בטוח יש כל מיני דברים. בכל מקרהנדמה לי שהיא לא במיטבה.יחד עם זאת, היא עוד לא היתה חולה החורף. טפו טפו. קצת שיעול, פה ושם צינון או כאב בטן, אבל לא משהו מעבר לזה, תודה לאל.