אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה

[אבישג_א*]

לא יודעת אם יש לי מה לתרום בעניין
אף פעם לא היה לי ילד אחד וזה באמת נראה שאלה מורכבת - מה עושים עם ילד אחד ?
אבל גם במקרה שלי היה לי מאוד חסר חברה - זה משהו שצריך כשאתה עם תינוק או פעוט אחד (וגם שניים ושלושה - עד שהם גדלים ואתה פשוט מאוד עסוק בבית וכבר צריך לדבר איתם ויש פחות זמן לחברות)
מה איתך ? לך לא חסרה חברה ? האם אפשר לארגן בבית מפגש של מס' חברות עם התינוקות שלהם ? - לדעתי יועיל מאוד גם לך גם למתוקה

[אינדי_אנית*]

או ללכת למפגשים של חינוך ביתי.. בטוח יש באזור שלך..
או שתצטרף אליך לפעילויות שלך.. קניות, חברות בתי קפה..
או גם וגם..

[אינדי_אנית*]

אויש זה נשמע כאילו כל הפעילויות של נשים הן בבילויים...נו שוין

[אל_הלב*]

מה איתך ? לך לא חסרה חברה ? האם אפשר לארגן בבית מפגש של מס' חברות עם התינוקות שלהם ?
אני באמת מרגישה הרבה יותר טוב כשאנחנו עם עוד חברות ותינוקות.
העניין הוא שאחרי שברחתי מלהיות איתה לבד ועשיתי שמיניות באויר לתאם כל יום מפגש עם אמא ותינוק אחר קצת עייפתי.
וגם קצת פחות חרדה ומוכנה יותר להתמודד עם להיות איתה ועם זה שזה גם משעמם בחלק מהזמן.
גם נעשה קר ולא כייף להיות בחוץ או בגינה ומהקניון כבר נמאס והיא רוצה להסתובב אז באמת לוקחת אותה פעם בשבועיים לשיעור מוזיקה שהיא מאוד אוהבת.
פעם בשבוע למפגש אמהות ותינוקות בספריה שאני ארגנתי שזה אחלה.
אבל בגדול, התחלנו לתת לה ארוחת ערב בחמש וחצי ואם אנחנו בחוץ זה לא יוצא, כי היא עדיין לא ממש לועסת וזה יותר משחק בשבילה.
אצלנו בבית קומה רביעית בלי מעלית אז די קשה להזמין אלינו אנשים.
בקיץ אפשר להיות בחוץ אז זה מקל וסבבה, פשוט שואלת עצמי מה עושים עם תינוקת לבד בבית כל כך הרבה שעות?
גם בסופשבוע זה קורה ואנחנו כבר מטפסות על קירות.
אני גם שרה לה ומנגנת ואנחנו רוקדות וגם רואות טלויזה. אבל שואלת את עצמי מה עוד אפשר לעשות איתה בגיל הזה?

[אל_הלב*]

או שתצטרף אליך לפעילויות שלך.. קניות, חברות בתי קפה..
אפשרי מידי פעם אבל לא ברמה יומית, אין לי כוח כבר כל יום ללכת איתה לקניון או בית קפה ולרדוף אחרי חברות עם תינוקות להיפגש.
מכיוון שכבר לא בחרדה נוראית הרפתי קצת והן יוזמות פחות ככה שפחות נפגשות.

[אבישג_א*]

אוף נמחק לי כל מה שכתבתי לך

בקצרה, אם טוב לך אל תתאמצי, אבל חשוב לי לומר שהרבה פעמים מצב הרוח שלנו מושפע מדברים שנשמעים לנו מאוד קטנים ושוליים לכאורה, כמו למשל להיות עם חברה. רציתי גם להזכיר לך שבעבר, כשאמהות היו בבית עם ילדיהם, הם לא גידלו אותם לבד (ויש על כך דיונים ב"באופן" לא זוכרת איפה) - זה לא מצב טבעי, רגיל ונורמלי. לי היה מאוד קשה בתקופה שהיו לי תינוקות בבית ולא הייתה לי חברה, אני חושבת שזה שלב בחיים שאתה זקוק מאוד לתמיכה חברתית. אנחנו לא אמורות לגדל אותן לבד (וממילא גם לא לבדר אותן כל היום). אולי יש פתרונות פשוטים לחברה : לא חייבים בית קפה או להפגש בחבורה, אפשר אולי להפגש עם חברה אחת שגם ילדה או להצטרף למפגשי חינוך ביתי. אני יודעת שכשגרנו בגבעות היה לי מאוד קשה נפשית עם הגידול של הבנות לגמרי לבדי ובלי לפטפט עם אף אחד (וגם בלי טלפון, אינטרנט, טלוויזיה, או כל אמצעי תקשורת אחר) - די יצאתי מדעתי ולדעתי הדיכאון שהיה לי קשור גם לזה. כשירדנו לישוב החברה הפכה למאוד זמינה (מספיק לצאת לגן השעשועים שליד הבית) וזה מאוד מאוד עזר לי.

[תמרוש_רוש]

_ומרגישה שהאטרקציות נגמרות. ואז היא מתחילה לקטר ולבכות.
אשמח לשמוע מה אתם עושות או עשיתן בגיל הזה עם הקטנים._
בגיל הזה הרגשתי שאני כל הזמן צריכה לרדוף אחרי התינוק שלי, ושהוא כל הזמן זז קדימה ורוצה / צריך משהו חדש. זה באמת היה מתיש.
בגיל הזה מאוד נתרמתי ממנוי לספריית צעצועים, והייתי בוחרת את הגדולים והמגניבים. יש חיה כזאת בישראל? אולי תנסי להחליף עם חברות? או למצוא מציאות ב"אגורה" או שוקי קחתן? ואז לשמור בצד ולתת לה אחד-שניים כל פעם?
עוד משהו שתפס אותו חזק בגיל הזה, בעצם כמה חודשים מאוחר יותר, זה ספרים. הוא היה מביא לי ספר, בדרך כלל כשהייתי מבשלת או עושה דבר אחר, וההסכם בינינו היה שהוא מדפדף ואני קוראת כל דף שהוא עוצר בו.
זו היתה חווייה מקסימה. פתאום גיליתי קצת איך נראה העולם מנקודת מבטו, שלקרוא ספר באופן ליניארי מהתחלה עד הסוף זה לא גליק גדול, שביאליק זה דווקא כן גליק, ומהן חמש הדרכים המועדפות לקרוא את "תירס חם" (מההתחלה עד שהם מגיעים לבית של אופיר, מהבית של אופיר ברוורס להתחלה, רק את הדף על הבית של אופיר, רק את הדף עם הפיתרון של שחף, רק את שני הדפים האחרונים עם סבא והתירס, וכו'...)
עוד משהו שתפס אותו בערך בגיל הזה, קצת אחר כך, זה עבודות בית. זה התחיל עם כיבוס חיתולים (היו לנו גם חיתולי בד, והייתי מכבסת אותם באמבטיה, והוא תמיד רצה גם) והמשיך עם רחיצת כלים. בכלל, תבדקי אם היא נתפסה כבר על הקטע של לחקור את פוטנציאל המטבח: סירים, קערות, ששת, קופסאות....

[תמרוש_רוש]

עוד עיסוק חביב עליו היה לטפס במדרגות בזמן שאני תולה כביסה במרפסת (יש לנו מדרגות חיצוניות כאלה ומרפסת שמתחברת לגרם, וזה היה בידור לא נורמלי בשבילו. הוא היה עולה, ואני הייתי נותנת לו דקה ואז הולכת ומורידה אותו.

וכמובן גני משחקים ושלוליות. הבנאדם בשנתו השניה שרץ בשלוליות שחבל על הזמן. כל החורף. היה לי בפלאפון הישן סרטון שלו זוחל על שש בשלולית... אני הייתי לוקחת בגדים להחלפה לכל מצב, כך שאף פעם לא היה אכפת לי שייכנס ויעשה בלגן. שנאמר: אין מזג אויר גרוע, רק ביגוד לא מתאים.
(ומצד שני, נשמע ששלך חוטפת הצטננויות יותר בקלות מהטרול שלי, אז אולי זו לא המלצה מתאימה)

[אל_הלב*]

בקצרה, אם טוב לך אל תתאמצי, אבל חשוב לי לומר שהרבה פעמים מצב הרוח שלנו מושפע
אבישג זה מאוד נכון. חזרנו הרגע מבית של חברה ותינוק שלה שבפעוטון עם הפיצית שלי והיה ממש נחמד.
היא כמובן התלהבה מהמשחקים החדשים שלו ואני שוחחתי בכייף עם חברה.
כשיצאתי קלטתי שאני מרגישה הרבה יותר טוב, גם פיזית מאיך שנכנסתי.
זה באמת קשה וגם לעיתי םמעורר חרדה בצורה בלתי מודעת להיות איתה לבד ולהיות עסוקה בלשעשע אותה כל שניה.
את צודקת שזה לא טבעי לגדל ילדים לבד, וברגעים האלה הכי הייתי רוצה לגור בשבט ככזה כמו פעם,
ודי שמחה שעוברים לשכונה מאוד קהילתית ממש אוטוטו, שרק יורדים לגינה ומכירים ונפגשים עם מלא תינוקות ואמהות ושכנים.
כי זה חסר לי. ביחוד שהאיש היקר שלי לא אוהב אנשים יותר מידי ומעדיף להסתגר עם עצמו באולפן שלו בזמן הפנוי או להיות עם הפיצית לבד בבית.
אני משתגעת, רק רוצה להיות עם אנשים, לדבר, לחלק את הקושי, להרגיש שלא מתמקדת בקושי ובלשעשע כל הזמן.

אז אני כן רוצה להתאמץ מצד אחד, מצד שני הייתי שמחה להיות איתה בלי להרגיש פחד וחרדה ושעמום.
בקיצור, חשבתי שהרבה יותר מעניין להיות אמא...

[אל_הלב*]

ממנוי לספריית צעצועים
זה גאוני!!! למה אין כאלה בישראל?


עוד משהו שתפס אותו חזק בגיל הזה, בעצם כמה חודשים מאוחר יותר, זה ספרים
כן, גם אצלי היא התחילה להתעניין, אבל יותר בספרים בלי המילים, רק של התמונות ולעיתים מעסיקה את עצמה כמה דקות בדפדוף בלתי פוסק בספר ואני עושה לה קולות של חיות תוך כדי בהתאם לחיה שבדף.

אני חושבת שאולי מה שהכי מעורר בי רגשות אשמה שזה משעמם לי.
אחרי כמה דקות אני מרגישה שהסבלנות נגמרת לי ושאין לי מה לעשות איתה שיהיה לי גם מענין.

[תמרוש_רוש]

אחרי כמה דקות אני מרגישה שהסבלנות נגמרת לי ושאין לי מה לעשות איתה שיהיה לי גם מענין.
אוי, מוכר כל כך.....
<אין תובנות>

[אום_אל_קיצקיצ*]

בעיני אולי תרגישי יותר טוב ביחס לשעמום אם תורידי את הדברים הלא אוטנטים. לי למשל הרגיש נורא מטופש לעשות קולות של חיות. בחיים לא עשיתי את זה. זה כאילו משהו ש"צריך" לעשות, אבל - מי אמר?! במילא זה לא באמת הקול של החיה, נכון? עובדה שבשפות שונות אותן חיות עושות קולות שונים D-: . זו רק דוגמא אבל יש עוד כל מיני דברים שכאילו אמא צריכה עשות מסגרת ה"שעשוע" או גרוע מזה "לימוד והשכלה", אבל אם הם מרגישים לא אוטנטים הם גורמים לתחושה מטופשת. לא צריך, ובעיני אף מזיק כי הדברים האלה לא רק שלא נותנים כלום אלא שהילד מרגיש זיוף. הדברים האוטנטים משמחים אותם יותר מכל. דוגמא: השוס החדש של התינוק שלי (14ח) זה לפצ'פצ' במים לידי כשאני שוטפת כלים והוא עומד על הכסא אוכל שצמוד אליי, או אם אני מכינה אוכל הוא, שוב על כסא אוכל, מתעסק בכמה כפות וגזרים שאני מניחה עבורו לידי.

[עננים_בקפה*]

ברור שמשעמם לך לעשות קולות. את כבר יודעת איך עושה הפרה הגינרית.
אצלינו היה משחק של חיקוי קולות של מכשירים בבית, טוסטר, מחשב, טלפון וכאלו, וגם המצאות שלי כמו "איך עושה סושי? "
דבר נוסף שעדיין שוס מטורף זה ניקיון ובמיוחד שוב אבק. הילדים שלי מוכנים לצפות שעות בליכלוך נישאב. על הדרך אני גם עושה דברים חשובים

[ב_עילום*]

יופי שאתם עוברים למקום עם קהילה זמינה יותר.

ובקשר לרגשות האשמה שאת משועממת.

מכירה את זה. לי יש עכשיו רגשות אשמה שאני במחשב והבת שלי בטלוויזיה...

בכל מקרה- בהמשך למה שאבישג כתבה לך:

אנחנו זקוקות לחברה!!!! הבעיה איננה את, הבעיה המבנה החברתי בזמננו. זה אומר שהעובדה שאת משעוממת היא טבעית לגמרי. לא את אחראית על התרבות שלנו ולכן, במקומך, הייתי מפסיקה לקחת על כך אחריות ולהרגיש אשמה...

אמא עם תינוקת לבד, שעות רבות זה קשה ומשעמם (וזה עובר )

[אל_הלב*]

בעיני אולי תרגישי יותר טוב ביחס לשעמום אם תורידי את הדברים הלא אוטנטים
את צודקת, כשאני קולטת שאני מזייפת או עושה בכוח אני מפסיקה.
לא תמיד זה במודע, כי בלחץ לשעשע אותה.
שואלת את עצמי עד איזה גיל אצתרך להיות צוות הווי ובידור, האם יש לזה גבול, האם נורא שהיא משתעממת גם לפעמים.
אני לא יודעת למה זה כל כך מלחיץ אותי. זה וכשהיא לא נרדמת. אני בסטרס פיזי וכאבי שיניים ולסת מזויעים כמעט כל היום בשבועיים האחרונים.
קודם כשהרדמתי אותה קלטתי שאני בסטרס, אבל עניתי לעצמי שאני ככה כי כואבות לי השיניים ואין לי כוח לכלום וההתמודדות איתה מקשה עוד יותר אז עדיף לי שתישן.

אני חייבת לפתור את עניין השיניים והלסת. אתמו להייתי בדיקור. עשה רושם שזה עשה משהו אבל היום שוב כואב לי נורא.
כשקמה בבוקר לא כואב איזה שעה שעתיים ואז מתחיל בהדרגשה להציק.
קבעתי תור גם לפיזיותרפיה פה ולסת, נראה איזה תרגילים יש להם ללמד אותי כדי לשחרר את הלסת. המדקר הראה לי אתמול שאני נועלת גם בעירות, לא רק בשינה.


ברור שמשעמם לך לעשות קולות. את כבר יודעת איך עושה הפרה הגינרית.
(-: אשכרה. כאילו זה כל הזמן מזכיר לי את חוסר היכולת פשוט להיות בלי לעסוק במשהו לעשות שמעניין ומעסיק אותי.
ביאס אותי לגלות את זה על עצמי. אני מתחרפנת.
וגם כשלא עסוקה השיניים הרבה יותר כואבות.
אתמול התחיל לכאוב גם בשן ספציפית, אני מפחדת שבנוסף לצרות האלה יש לי גם איזה חור.
רוצה כבר שכל הבעיות הפיזיות נפשיות האלה יפתרו ואוכל לחיות בשקט, באופן יחסי כמובן.
מה זה אומר שכבר שנה כל פעם כואב לי במקום אחר?




לי יש עכשיו רגשות אשמה שאני במחשב והבת שלי בטלוויזיה...
גם לי לפעמים יש את זה כשכמה שניות משחקת לבד ואני רגע על המחשב.

הבעיה איננה את, הבעיה המבנה החברתי בזמננו
זה נכון, בתור סטודנטית לסוציולוגיה מאוד מאמינה בזה, אבל עדיין יש אמהות שרק רוצות להיות בבית ונוח וכייף להם.
אני לא מבינה איך שורפים כל כך הרבה שעות משעממות לבד.
בשישי שבת זה הכי גרוע מבחינתי כי היא בבית רצוף ואין גן.
ובעלי לא תמיד רוצה לצאת ולהיפגש עם אנשים. ואז אני בכלל מרגישה כמו אסירה שצריכה להעביר את הזמן עד שתלך לישון בלילה ויהיה לי שניה שקט.

[ב_עילום*]

אבל עדיין יש אמהות שרק רוצות להיות בבית ונוח וכייף להם.

זה אחד המשפטים הכי מכופפים שאת יכולה לאמר לעצמך

לכל אחד ואחת מבנה אישיותי שונה וטוב שכך, זה הופך אותנו לייחודיים ומיוחדים ואנושיים

משפט כזה רק מוסיף לקושי שממילא יש לך. כמו שמישהי אמרה לי פעם: לא רק בחרת בדרך קשה, את גם מוסיפה עליה חתחתים..

חוץ מזה זה כמו הפרסומת על אראלה שמתקשרת לזוכה המאושר ורק "שכחו" לתת גם את הצד של כל מאות האלפים שיש להם כרטיס פיס ולא זכו.... יש הרבה מאד נשים שחוות קושי במצבך כיום.

אל תאבקי בקושי הזה. קבלי אותו.
קשה לך וזהו. יש כאלו שלא קשה להם בשנה הראשונה . יש כאלו שמאד קשה להן (גם לי היה ככה)

כשאת מקבלת את זה ככה את עושה הפרדה :

זה לא: אני דפוקה כי קשה לי כל כך אלא:

אני אישה, אמא מסורה ואיכפתית ומלאת אהבה ואיכפתיות ורצון להיות שם הכי טוב בשביל בתי ואני סובלת מדי פעם מחרדות וקושי

כשאת רואה את זה כך, את משאירה אצלך את הכוח והחוזק שלך להתמודד וזה חשוב.
(נשמע מוכר? נכון כבר כתבתי לך על זה בהתחלה....)

[אל_הלב*]

אני אישה, אמא מסורה ואיכפתית ומלאת אהבה ואיכפתיות ורצון להיות שם הכי טוב בשביל בתי ואני סובלת מדי פעם מחרדות וקושי
צודקת בעילום מקסימה (-:
לא להשוות עצמי לאחרות ולא לבטל את הקושי.
לתת לגיטימציה למה שאני עוברת ולדעת שאני מתחשלת ומתחזקת בכל יום שעובר.
אני צריכה למקד את עצמי בלעשות לימונדה מלימונים ולא למה יש לי לימונים.
זה מה יש בינתיים וזה בסדר.
בכלל אני מבינה שכל אחת ואחד עובר/ת משבר מתישהוא בחיים, אז אצלי זה עכשיו. זאת אומרת אחרי הלידה וכבר הרבה יותר טוב.
תודה על התזכורת

[אבישג_א*]

משהו שרציתי לכתוב לך ביום שישי בעקבות מה שכתבת
נראה לי שהמשכתם על כך דיון אבל חשוב לי לומר זאת שוב ושוב ושוב :

אין דבר כזה להיות כל היום רק עם התינוק ולא להתחרפן, לדעתי את יכולה להרגיש טוב מאוד עם התחושות שלך בעניין
הרי את לא מדברת על מצב שבו את לא מסוגלת להיות איתה חמש דקות או שעה לבד נכון ? את מדברת על להיות איתה כל היום לבד ואני לא חושבת שיש מישהי שלא התנסתה בזה ולא התחרפנה
תרגישי בנוח ואם יש לך כוח לדאוג לעצמך לחברה עשי זאת
זה לא בריא לנפש שלנו, זה לא נכון, זה לא מתאים, זה בלתי אפשרי להיות עם המתוקים האלה כל היום לבד
אני התחרפנתי לגמרי מכך, אני מתה על הילדים שלי וכל השנים גידלתי אותם בבית, טוב לי איתם. ועדיין, חד משמעתי זו התחושה הכי טבעית, ברורה ונכונה.
לרצות להיות בחברה.

[אל_הלב*]

_זה לא בריא לנפש שלנו, זה לא נכון, זה לא מתאים, זה בלתי אפשרי להיות עם המתוקים האלה כל היום לבד
אני התחרפנתי לגמרי מכך, אני מתה על הילדים שלי וכל השנים גידלתי אותם בבית, טוב לי איתם. ועדיין, חד משמעתי זו התחושה הכי טבעית, ברורה ונכונה.
לרצות להיות בחברה._
תודה אבישג מקסימה שנתת את ההסתכלות שלך. מסכימה עם כל מילה.
לכן בשישי שבת זה הכי קשה אבל גם אחר הצהרים מרגיש לי בודד אם אנחנו לא פוגשים מישהו או לפחות שהאיש איתנו.
זה מעין פרדוקס כזה שלא מתיישב לי במוח, היא כל כך מתוקה וחמודה אז למה זה לא ממלא אותי לכשלעצמו?
זה פשוט לא. לצערי אני לא מהנשים שתשמעי אומרת שאני ממש מלאת אושר מהאמהות. כרגע זה בעיקר מחויבות, קושי ומפחיד. וזה כמובן לא קשור לכמה שאני אוהבת אותה וגם מתגעגעת כשלא איתה. ובכל זאת הלבד הזה, עכשיו כאמא מתחדד לי נורא, שזה פשוט לא טוב לי.
כשהייתי רווקה או נשואה בלי הילדה יכלתי למלא את זמני ככל שרציתי במפגשים חברתיים או להיות לבד עם עצמי, לחשוב, לחלום, לגלוש, לשיר.
וגם אז היו לי רקעים שהרגשתי לבד, כשהאיש היה עסוק בשלו ואני מיציתי את הלבד.
עכשיו זה קשה שבעתיים כי יש איתי מישהי שאחראית עליה ועל שתרגיש טוב ולכן זה כל כך עוזר כשנפגשים.
אתמו לנפגשנו בפיקניק על הדשא כל המשפחה שלי, האיש נשאר לעבוד על משהו שעושה במוזיקה. והיה לי ממש כייף.
כולם היו איתה ונהנו והרגשתי חופשיה וגם אלו היו השלוש שעות היחדיות ביום שלא היו לי כאבי שיניים וראש בכלל.
זה בטוח לא מקרי. כשנמצאת בסביבה שטוב לי בא אז גם פיזית אני בסדר.

[אבישג_א*]

זה מעין פרדוקס כזה שלא מתיישב לי במוח, היא כל כך מתוקה וחמודה אז למה זה לא ממלא אותי לכשלעצמו?
אולי כי אנחנו זקוקים גם לחברה ?

זה פשוט לא. לצערי אני לא מהנשים שתשמעי אומרת שאני ממש מלאת אושר מהאמהות. כרגע זה בעיקר מחויבות, קושי ומפחיד. וזה כמובן לא קשור לכמה שאני אוהבת אותה וגם מתגעגעת כשלא איתה. ובכל זאת הלבד הזה, עכשיו כאמא מתחדד לי נורא, שזה פשוט לא טוב לי.
את מזכירה לי את בעלי שבטוח שלידה זה אושר צרוף וכבר שנים (ושישה ילדים) אני מנסה להסביר לו שלידה וילדים זה אושר ואהבה אבל גם המון כאב וצער ובדידות וקושי. את (ואני) עוד במצב טוב, יש נשים שגם קשה להם להתחבר ולאהוב את הילד שלהם, הכי טבעי בעולם שילדים זה גם קושי ופחד ומחויבות ואם את אוהבת אותה ומתגעגעת אליה את במצב טוב.

[אל_הלב*]

את (ואני) עוד במצב טוב, יש נשים שגם קשה להם להתחבר ולאהוב את הילד שלהם, הכי טבעי בעולם שילדים זה גם קושי ופחד ומחויבות ואם את אוהבת אותה ומתגעגעת אליה את במצב טוב.
יפה אמרת. גם בדיכאון שלי זה הדבר היחידי שניחם אותי, שלמרות כל הסבל זה לא גורע מהאהבה שלי אליה.

היום שוב עברנו לילה לבן, קמה ברבע ל11 ולא נרדמה שעתיים. לא הפסיקה לבכות, כל האסטרטגיות לא עבדו.
כנראה השיניים או האף הסתום הפריעו לה. בסוף התעלפה מעייפות ונרדמה.
וקמה בשש ומאז קוטרית נורא, לא שלחנו אותה לגן כי האיש לא הסכים ולמרות שעלה לי על כל העצבים בלילה ושוב היה לנו ריב קטן מהצעקות שלו שאלרגית אליהם כבר, זרמתי איתו ושיניתי את כל התוכניות שלי, כולל הפסיכולוגית, כדי להשאר איתה, רק שהוא לא ישאר כי ידעתי שאז העצבים שלו בכלל לא יעמדו בזה.
כל כך מעצבן שעם כל הקושי אין גם הבנה ותמיכה ממנו, הוא רק מקשה.
ויודעת שזה מתסכול שלו שלא יודע איך להרגיע אותה אבל לא מקובל עלי לתת לה לצרוח שעות (כמה דקות ניסיתי בשבילו וראיתי שזה לא עבד, ספרתי מהר עד חמש מאות בלב) וגם לא לצעוק עליה.
היא לא אשמה. נכון זה זוועה ומציק אבל זה מה יש. והוא מסרב להבין את זה והופך לשור זועם.

בבוקר לא היה לי כוח לדבר איתו אפילו. כששאל בהודעה איך הקטנה בבוקר עניתי בקצרה.
מנסה לא ליפול לקורבנות שכואבות לי השיניים, אני מותשת, אני כל הזמן בג'גלין להעסיק אותה ולהרגיע מהבכי הנודניקי שלה כל היום.
תיכף נצא לטייל כשתקום, בתקוה שאצליח לפתוח את העגלה.
אוף הכל קשה והשיניים פשוט מתסכלות אותי נורא. כואב כואב כואב. מציק ואין מה לעשות חוץ מלסבול את זה ולחכות שיעבורררררררררררררררררררר.

[אבישג_א*]

את ממש גיבורה, גם להתמודד עם הקטנה וגם עם בן זוג - כל הכבוד לך
באמת עדיף שתכתבי כאן את הקשיים שלך במקום שתוציאי עליו

אגב, למה הוא לא רצה שהיא תלך לגן

[ב_עילום*]

[תמרוש_רוש]

זה מעין פרדוקס כזה שלא מתיישב לי במוח, היא כל כך מתוקה וחמודה אז למה זה לא ממלא אותי לכשלעצמו?
כי יכולת הנתינה שלה מוגבלת

יקירתי, כל פעם שאת מגיעה לנקודה הזאת אני כולי מתמלאת בערגה בלתי נדלית לעשות איזה קסם, שיאפשר לך לקפוץ ולבקר אתכן, את שתיכן בגיל 3-4, ולהראות לך כמה הרבה אור יש בהמשך המנהרה...
כי זה הדבר שגמר גם אותי בערך בתקופה הזאת, הדבר שהכריח אותי לצאת לעבודה: התינוקות והפעוטות שלנו הם מקסימים כשלעצמם, אבל: א. הם נזקקים לנו מאסיבית, וזה מתיש. ב. אי אפשר לדבר אתם. אי אפשר לנהל אתם שיחה. אי אפשר, עדיין, לחלוק אתם תחומי עניין משותפים.... וגם כשאפשר, קצת, פה ושם, הרגעים האלה טובעים ברצף של מאסה של רגעים אחרים שבהם אנחנו נון-סטופ על הרגליים, בנתינה חד-צדדית: מגישות, מרימות, מורידות, מסדרות, פותחות, סוגרות, קושרות, מתירות, מקרבות, מרחיקות, מנגישות, מרימות, מורידות, מנקות, רוחצות, מייבשות......
זה מעייף!!! נורא!!!!!!

(ולכן מבחינתי גיל 3 היה תחילת גן העדן, כי במקביל גם הילד נהיה אז יותר יצור שנושא את עצמו ומתחזק את צרכיו הבסיסיים, וגם הוא יכול לתת מעצמו יותר: יותר דעות, סיפורים, רעיונות, המצאות, בדיחות, שיתופים....)

ולמרות שהנוכחות הבסיסית של הקטנטנים האלה בחיינו היא משמעותית ויקרה וחשובה לנו, רצף הפעולות הטכניות-תחזוקתיות שנדרש מאתנו כל יום, כל שעה, הוא משמים, משעמם עד דמעות, שוחק, וכשלעצמו (הופ, המרפאה בעיסוק שבי נכנסת לדיון עם הז'רגון) איננו בבחינת "פעילות משמעותית".
ו"פעילות משמעותית" זה אחד מאבני היסוד של שגרה יומית שמחה. את חייבת למצוא משמעות במה שאת עושה. ברוב מה שאת עושה. ואת כמובן לא היחידה בזה.
זה עניין אנושי בסיסי.

וכאן יש נקודה מעניינת: כבני אדם בוגרים, אנחנו יכולים לקבל ולהכיל את העובדה שיש פעילויות שאינן משמעותיות כשלעצמן, שבחיים לא היינו בוחרים בהן מרצוננו החופשי, אבל הן מובילות אותנו לאיזו מטרה משמעותיית. למשל, קורס משעמם באוניברסיטה, ניגוב אף ותוסיק, תיוק מסמכים...
הנקודה היא, שיכולת ההכלה שלנו מוגבלת, וכשהפעילות עוברת איזה סף מסוים, מבחינת כמה שעות היא תופסת לך ביום וכמה ימים בשבוע, וכמה פעילויות אחרות יש לנו כדי לפצות על השעמומון הזה, אז נמאס לנו, והמטרה נשכחת, והמוטיבציה נעלמת, והתסכול גדל.
וזה המצב שבו את - יחד אתי בעבר ועם עוד הרבה מאוד אמהות, טובות ואוהבות ויקרות - נמצאת עכשיו ((-))(())((-))(())

[רוזה_לי*]

תמרוש רוש, כל מילה.

[אל_הלב*]

_אנחנו נון-סטופ על הרגליים, בנתינה חד-צדדית: מגישות, מרימות, מורידות, מסדרות, פותחות, סוגרות, קושרות, מתירות, מקרבות, מרחיקות, מנגישות, מרימות, מורידות, מנקות, רוחצות, מייבשות......
זה מעייף!!! נורא!!!!!!_
תמרוש רוש המקסימה, את כל כך צודקת. משתדלת להיפטר מרגשות האשם שזה לא מעניין לי, זה שוחק וזו האמת, אין טעם להתווכח איתה.


קסם, שיאפשר לך לקפוץ ולבקר אתכן, את שתיכן בגיל 3-4, ולהראות לך כמה הרבה אור יש בהמשך המנהרה...
זה בהחלט מעורר תקוה, לדעת שלא לכל החיים היא תהיה תינוקת ואני עבד לצרכיה, לדעת שנעשה גם כייף ביחד.
חברה שלי אמרה לי שזה כולו שנתיים שלוש מהחיים המשותפים שלנו ומה זה כלום לעומת כל השנים שנחיה בע"ה ביחד בהמשך ונתקשר יותר.
זה נכון. עדיין קשה להיות בזה, בעיקר כשלא מרגישה פיזית טוב.
ואצלי זה מעין פרדוקס כי לא מרגישה טוב בגלל שמתוחה כמו קפיץ וכל הגוף שלי בסטרס. מזה הכאבים באים.
היום טפו טפו יום טוב, יצאנו לטייל אני האיש והפיצית בנמל והיה ממש נחמד.
לראשונה יחד איתם הרשתי לעצמי לנשום עמוק, לשחרר את הבטן ולהנות איתם.
וזה אחרי שיחה טובה של ליבון הריב של הלילה. הבנתי שגם אני מוסיפה המון אש למדורה עם החרדות שלי והקושי לסמוך על האיש שלא יפגע בה.
אני נכונה לשחרר וממשיכה לעבוד על זה.
מנסה להרגע ולהרגיע את עצמי כל פעם שהחשש שהכאב תיכף יתחיל. לא. אני יכולה להרגע, הכל בסדר, אני עם המשפחה שלי ואני מוגנת.
גם אם קשה, נעמוד בזה ביחד ונצלח את זה.
הכי חשוב להיות רגועה זה הבסיס להכול.
מאחלת לעצמי להיות רגועה כל רגע, לנשום עמוק ולהנות מכל רגע שאפשר במהלך היום.
יום בחירות מקסים לכן, מקוה שהלכתן לממש את זכות הבחירה.

[תמרוש_רוש]

הבנתי שגם אני מוסיפה המון אש למדורה עם החרדות שלי והקושי לסמוך על האיש שלא יפגע בה.

איזה מקסימה את.

אחרי שכתבתי לך חשבתי על משהו... הדבר שהכי חסר לי בשנה הראשונה, והדבר שאני הכי בונה עליו שיהיה שונה בסיבוב 2 (אני בהריון), זה פעילות שתהיה משמעותית לי, מגייסת אותי, משהו שיש לו ערך מוסף אפילו מעבר ללהיפגש עם חברות ולהתקשקש אתן על ענייני יום-יום - שגם הם, הבה נודה, יכולים להיות משעממים עד מוות...

והתפרון שלי הוא: פעילות התנדבותית.
משהו שאת יכולה לעשות עם תינוקת / פעוטה צמודה, משהו שאנשים מעריכים אותך כל כךעל זה שאת בכלל שם,שהם גמישים ומבינים ולא דורשים ממך להיות שם יותר ממה שצרכי האמהות מאפשרים.
משהו שיזכיר לך את התשוקות והשאיפות שלך חייך, ויאפשר לך לבטא אותן, אבל בדרך גמישה ופתוחה יותר מאשר עבודה-בשכר.

מה מכל זה מדבר אלייך?

כמה פעמים הזכרת מוסיקה. אולי היית רוצה ליצור קשר עם, נניח, בית אבות בסביבה שלך, ולתת שם הופעה קטנה? עם הפעוטה לידך

[אל_הלב*]

והתפרון שלי הוא: פעילות התנדבותית.

כמה פעמים הזכרת מוסיקה. אולי היית רוצה ליצור קשר עם, נניח, בית אבות בסביבה שלך, ולתת שם הופעה קטנה? עם הפעוטה לידך
תמרוש את מעוררת השראה. אלו בהחלט אפשרויות טובות.
בימים אלה אני מצטרפת לפרויקט של הורות עם מודעות ששיך למרכז לקבלה ויארגן שיעורי הורות יחד ובלי הילדים והתינוקות.
מאמינה שבפרויקט כזה אצליח בהמשך לבוא עם הבת שלי בכייף.

כבר שבוע שהפיצית בבית כי היתה חולה ועכשיו עם דלקת עיניים. וסך הכל אנחנו מתמודדות יפה יחד.
אמא שלי באה לשמור עליה היום שאוכל ללכת לשרינקית וללמוד למבחן.
טפו טפו יש שיפור פיזי בשיניים ב3 ימים האחרונים, מקוה שימשך, שמתי לב שבשישי הייתי נורא לחוצה וכל הזמן שחררתי את הבטן ולקחתי רסקיו וזה עזר.

[תמרוש_רוש]

בימים אלה אני מצטרפת לפרויקט של הורות עם מודעות ששיך למרכז לקבלה ויארגן שיעורי הורות יחד ובלי הילדים והתינוקות.
נשמע טוב

רק בריאות @}

[אל_הלב*]

רק בריאות
תודה יקירה, גם לך, הריון קל ולידה טובה וקלה.

[אל_הלב*]

היום הפיצית שלי בת שנה ואני חוגגת שנה לאימהות!!!!!
באופן סימבולי מופלא זה יוצא בדיוק על יום המשפחה/יום האם וגם על ראש חודש אדר, שהוא חודש של שמחה.
הבטחתי לעצמי שאם אשרוד את השנה הזו, אהיה במקום הרבה הרבה יותר טוב, ובאמת אכן כך.
היתה זו שנה סוערת, קשה, מכאיבה, מפחידה, שנה של חרדות ובכי וייאוש גדול והיום שמחה לומר שאני במקום טוב, בונה את עצמי מחדש,
הרבה יותר רכה, גמישה, אמיתית ומכירה את עצמי ברבדים פנימיים כפי שלא הייתי מחוברת לעצמי לעולם.
נכון שעדיין להיות אמא צעירה זה קשה ולא מצאתי את היעוד שלי ואת הכיוון המקצועי.
אבל אני בדרך, ואני מרגישה פיזית טוב טפו טפו ואני לא נבהלת מהחרדה כשהיא מגיעה והיא לא משתלטת עלי נפשית ופיזית כמקודם.
אני יכולה לומר בבטחון שאני חזקה ושורדת אמיתית ושלשמחתי עברתי את השנה הקשה בחיי והנה היא מאחורי.
אני כבר לא "אחרי לידה" ונפשי לא כזו פרוצה ובלתי יציבה.
מרגישה כמו התחלה חדשה.
שבאמת נולדתי מחדש.
כאישה נטולת הגנות, אמיתית, רכה, גמישה (וזה עלה לי בכאבי גדילה עצומים הגמישות הזו...).
אני בתקופה שמסיימת את התואר הראשון שלי, אוטוטו עוברים לבית משלנו, חדיש חדש ומחודש,
לשכונה קהילתית ומשפחתית כפי שמתאים לנו בשלב זה של החיים.
בעוד חודש וחצי שהלימודים יסתיימו אחפש לי עבודה שתעניק לי חדוות עשיה וסיפוק, גם אם זו לא תהיה עבודת חיי,
זו התחלה וכבר יש בי רצון לעבוד ולהיות יצרנית.
בינתיים נהנת מלרבוץ מול הטלויזיה ולראות ברצף את כל העונות של האנטומיה של גריי ולהתמכר, לקחת לעצמי את הזמן לחשוב ועשות דברים באיטיות.
להיות אמא של הילדה המתוקה בתבל וללמוד להנות ממנה יותר ויותר.
ובעיקר לשחרר. את הפחד. את התקיעות, את החשש שמשהו לא בסדר.
הכל נפלא, אני לומדת לההתגמש ולהבנות מחדש וזו הזדמנות נהדרת.
מרגישה ששפכתי את כל בארות הבכי והכעס הבלתי נגמרים שליוו אותי שנים ועכשיו באמת אפשר להתחיל מהתחלה.
ולהיות מי שאבחר בכל רגע ורגע.
מזל טוב לי ולפיצית הקטנה וגם לבעלי ששרדנו את השנה הזו ואנו עדיין ביחד ואוהבים, למרות כל הבעיות. נתמודד גם איתם לאט לאט ומקוה שנשקיע בזוגיות שלנו יותר השנה.
יום משפחה או יום אם שמח לכולנו.
תודה שהייתן כאן בשבילי.

[תמרוש_רוש]

אוי. כל כך כל כך מרגש. ונפלא. אין לי מילים ואין לי אייקונים להביע את מה שאני מרגישה.
יום אמא שמח גם לך!

[אל_הלב*]

יום גשום ומאתמול אני באי שקט, מעין חרדונת קטנה ומתגנבת אט אט.
השמנתי המון בשנה האחרונה, כנראה גם בגלל הכדורים שלוקחת.
אתמול הבנזוג שיקף לי שאני פותרת את עצמי ולא מקבלת החלטה בקשר לבריאות שלי.
שאני אוכלת בבליסה וללא הגבלה, עולה ועולה במשקל ומסכנת את הבריאות שלי.
הוא צודק. אבל אמר זאת במילים חריפות שהטרידו אותי.
הוא מדגיש שהוא אוהב אותי כמו שאני, גם במשקל הזה ועם כרס, אבל שלא מסוגל לעבור עוד שנה בין כל שלל הרופאים והכאבים הגופניים שלי.
ואני מבינה ויודעת שהוא משקף לי מראה על קושי שאני בורחת ממנו המון שנים.
הקושי לשלוט באכילה שלי ולא להתנחם באוכל.
וזה ישר פוגע לי בברכיים ובהרגשת עייפות הבלתי נגמרת.
בקיצור וייקאפ קול לטפל בתחום הזה.
לתכנן את האכילה שלי, למצוא מאכלים בריאים שקל לבשל, להתחיל לאכול פירות כקינוח לארוחה במקום כל הממתקים והבצקים.
דבר נוסף שמטריד אותי הוא הכיוון המקצועי שלי, לאיזה עבודה ללכת.
התמקצעתי בהנהלת חשבונות בשנים האחרונות ובכל מקום אני מקבלת סימנים שאני צריכה לעבוד עם אנשים ולעזור לאנשים.
וזה לא ממש מסתדר עם התחום הזה.
מצד שני לא מתאים לי להיות בשלב זה עצמאית, אז זה המקצוע היחיד שיש לי כרגע כשכירה.
חשבתי להתחיל במשאבי אנוש מהתחלה אבל זה משכורות רעב ולא יודעת כמה זה באמת מעניין בשלבים הראשונים שעובדים בגיוס.
מעבר לזה באיש מתנגד מאוד ואומר שהגיע הזמן שארויח כבר משכורת נורמלית לאור העובדה שקונים בית ונתחיל מאפס ואיזה סיכוי באמת נתתי לזה, עבדתי רק במקום אחד שהיו בו בעיות אבל אולי במקום אחר כן יהיה לי אתגר וטוב.
יכול להיות, פשוט מטריד אותי שאולי אני לא עוסקת בכיוון שלי, ביעוד שלי לעזור לאנשים.
איזה משמעות יש לזה לעולם לעזור לחברה להרוויח יותר כסף?
מצד שני לעבוד בעמותה זה שוב משכורות רעב.
למה זה כזה או או. למה אי אפשר לעבוד בעבודה כשכירה בארגון שעוזר לקהילה בשכר טוב?
ואולי זה כן אפשרי ורק צריכה למצוא משהו. אבל שיתאים עם שעות של משרת אם. בקיצור קשה לי לחשוב בבהירות.
יודעת גם ככה שאעבוד במקום הבא עד הלידה הבאה, ככה שלא חייבת להיות עבודת חיי כרגע.
אולי כן לקחת את הנהלת חשבונות כעבודת גיבוי שאוכל לעשות בהמשך גם כעצמאית ולשלב עם תחומי עזרה לאנשים כעצמאית?
לא יודעתתתתתת מרגישה כרגע שעבודה יציבה תיתן לי מסגרת ומשמעות, גם אם זה לא יהיה ארגון שמציל את העולם.
אולי צריכה למצוא משהו ביניים, חברה יותר קטנה שאוכל לעשות בה עבודה מגוונת בהנהלת חשבונות כך שיהיה מעניין וארגיש משמעותית ולצבור ניסיון שבהמשך אוכל לקחת תיקים הביתה וכן להיות עצמאית, זאת אומרת להכין את הקרקע לשנים הבאות, שבהם יהיה לי כן מתאים להיות עצמאית.
מבולבלת.
אשמח לרעיונות למתכונים בריאים ודיאטתים שקל להכין וכן לתגובות על הכיוון המקצועי אם מישהי מבינה מהפלונטר שכתבתי פה מה כדאי לי לעשות.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אל הלב יקרה.
קראתי את מה שכתבת אחרי שחברה טובה הפנתה את תשומת ליבי ולא במקרה.
קודם כל רציתי לומר שאני ממש אוהבת את צורת ההתייחסות שלך :
במקום לקחת ללב את מה שאמר בן זוגך את רואה בדבריו קריאת השכמה ממוקדת! וכך בדיוק צריך לראות את הדברים...
וזה שאת גם רוצה לשנות בעקבות זה זה פשוט מדהים בעיניי!
אני בדיוק לקראת פתיחה של קבוצות שעוסקות בנושאים האלו ממש, לדעתי זה יכול לעניין אותך מאוד.
שמח מאוד לחלוק איתך כמה טיפים קטנים וחכמים שאספתי בדרכי וגם לספר לך קצת יותר.
מוזמנת מאוד לצור קשר ולשאול
שיהיה יום נפלא.
קרן
[email protected]

[תמרוש_רוש]

אשמח לרעיונות למתכונים בריאים ודיאטתים שקל להכין


בקצרה:

• להפסיק לקנות את מה שאת שואפת לא לאכול. שלא יהיה בבית ולא יפתה אותך ולא יבלבל אותך.
• אחרי קניית פירות וירקות, לשטוף את כולם ולאחסן אותם במקום הנגיש ביותר שיש. שלפחות חלק יהיו לך מתחת לאף, בסלסלות על השיש או על שולחן המטבח או שולחן הסלון, זמינים לנשנושים ולניחומים.

והנה שני המתכונים המנצחים שלי, הכי קלים בעולם. אבל - השני מכיל קצת סוכר...
מתכון לאפונה
1 שקית אפונה קפואה (חצי קילו עד קילו)
3 שיני שום
מעט שמן לטיגון
מלח, פלפל
כפית שטוחה פפריקה מתוקה
כפית גדושה אבקת בצל
1-2 כפיות רוטב סויה
חצי כוס מים רותחים או בדרך לרתיחה (מעלים אדים)
הכנה: לקצוץ או לרסק את השום, לטגן קלות במחבת את האפונה עם השום.
לערבב את התבלינים בכוס, ולצקת עליהם את המים החמים / רותחים. לערבב ולהוסיף למחבת.
לבשל על אש קטנה 7-10 דקות.

מתכון לשעועית ירוקה
1/2 קילו שעועית קפואה
מעט שמן לטיגון
כף שטוחה (או פחות) סוכר חום-בהיר
חצי כפית מלח
רוטב סויה - לפי העין... אולי שתיים או שלוש כפות

לטגן את השעועית על אש לא גבוהה עד שמתחילה להחליף צבעים (מירוק לצהוב-חום-בהיר, להוסיף את התבלינים, להקטין אש למינימום ולבשל עוד כ- 1/4 שעה - אני אוהבת עד שהשעועית רכה מאוד ומשחימה. יש שאוהבים אותה קצת יותר טרייה וקראנצ'ית.

לי תמיד יש אפונה ושעועית בפריזר, כך שתמיד יש ארוחה זמינה תוך 1/4 שעה, ואני אוכלת אותם כבר שנים כמעט בלי שיימאס. שניהם הולכים נהדר עם עוף, בשר, דג, אורז או קינואה, מספיק אפונה / שעועית ועוד מאכל אחד מהרשימה, ויש לך ארוחה שלמה.

בהצלחה בדרך המקצועית!

[אל_הלב*]

תודה תמרוש על המתכונים, נשמעים מצויין ובאמת יש לי את שניהם בקפואים.
הרגע הכנתי לי מרק ירקות גדול וטעים (-:

קרן, תודה, אשמח לשמוע פרטים נוספים.

בסוף מה שיש לקטנה זה וירוס הפה והגפיים, עם שלפוחיות כואבות בגרון.
עברנו 3 לילות לבנים. היום קצת חזר לה התיאבון, מקוה שזה אוטוטו מאחורינו.

[שאלה_לאל_הלב*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מאוד מזדהה איתך, גם לי יש כאבים בלסת בעורף ובשכמות ככל הנראה מהפחד שלי להכנס להריון , ובכלל להתקדם בחיים. רציתי לשאול לגבי הפסיכולוגית שלך מה שמה ובמה היא מתמחית, ומהיכן היא. גם אני טופלתי שנה אצל פסיכולוגית ועזבתי אותה כי היא לא כ"כ עזרה לי. ושאלה נוספת אם אפשר איזה כדורים קבלת שעזרו לך. תודה

[אל_הלב*]

הי שואלת
הפסיכולוגית שלי היא תמר סיני, מקבלת בגבעתיים ומתמחה בטיפול פסיכודינמי.
לי היא מצוינת וגרמה לי לעשות עבודת עומק פנימית אמיתית של כל מה שלא טיפלתי בו לאורך השנים והצטבר.
היא כל פעם מפתיעה אותי מחדש בהבנות והבהרות שלה על המצב שלי ועוזרת לי להתיר את הפלונטר דבר אחר דבר, בהמון סבלנות וכנות.
את יכולה למצוא אותה דרך אתר כללית מושלם ברשימת פסיכולוגים מאיזור תל אביב.

הכדורים שלוקחת הם רסיטל ופראפנן.
אבל זה נורא אישי ופסיכיאטר צריך להתאים לך ובעיקר ניסוי וטעייה עד מגיעים לשילוב כדורים הנכון במינון הנכון.

לגבי כאבים בלסת ובעורף ובשכמות ממש ממליצה לך על רן כליף, מדקר יפני תותח על שגאל אותי מיסוריי ופתר לי בעיה בצוואר וביד שנמשכה שנתיים וחצי.
הוא מקבל בתל אביב ליד הסינמטק.

מקוה שתרגישי טוב וגם מאוד מבינה את הפחד שלך מלהיכנס להריון.
את יכולה לראות את השרשור שלי בנושא פחד מללדת ב האם אני _רוצה ומוכנה לאמהות

[אל_הלב*]

http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]האם אני רוצה ומוכנה לאמהות[/po]

[שאלה_לאל_הלב*]

תודה לך אני אברר אליהם באינטרנט

[אל_הלב*]

יומהולדת 36, בסימן מצברוח טוב והתפתחות, בניגוד לשנה שעברה שהיה בצל החרדה והדיכאון.
איזה שינוי מהיום ללפני שנה.
אמן שתהיה שנה נפלאה ומפצה.