אמא רוצה עצמאות

[פלוני_אלמונית*]

נחשפתי לאתר המדהים הזה במהלך ההריון. גיליתי כאן המון אנשים שחושבים המון כמוני. איזה כיף.
קראתי כאן כבר לקראת הלידה, והעברתי שעות ארוכות של הנקה בקריאה של דפים רלוונטים יותר ורלוונטים פחות למצבי החדש.
אמא פעם ראשונה לילדה מהממת בת חודשיים, צמודת אמא וצמודת ציצי.
יונקת לפי דרישה, בממוצע כל שעה וחצי-שעתיים, ונרדמת רק על הציצי או במנשא כשהיא איתי (כלומר, סבא וסבתא מצליחים להרדים אותה גם בדרכים אחרות, אם כי זה לוקח יותר זמן).
אוהבת להיות בעיקר על הידיים, אבל "מסכימה" להעביר כל יום קצת יותר זמן בטרמפולינה/ בהיה במובייל/ עגלה.
היא סובלת הרבה מגזים, אבל אנחנו מקווים שזה יעבור, כמו שכולם אומרים, בשבועות הקרובים.
היא ואבא שלה מתקשים לבלות יחד. משום מה היא בוכה מאד בהרבה מקרים כשהוא לוקח אותה ונרגעת כמעט מייד אצלי.

אני אשה מאד עצמאית ומאד פעילה. יש לי חיים מלאים מאד. עד כה הם היו מלאים בעבודה, חברים, לימודים, תחביבים.
אני תמיד עסוקה בדברים שאני אוהבת לעשות.
מאז הלידה הזמן שלי לעצמי הצטמצם וכמעט ואינו קיים.

בשבוע הבא יש לנו אירוע בערב שאי אפשר לוותר עליו, ועלתה האפשרות להשאיר אותה לילה שלם עם הוריי, כפתרון הכי "הגיוני" מבחינת מרחקים ואילוצים אחרים, וגם כדי לאפשר לנו קצת זמן כזוג, זמן שאנחנו צריכים כמו אוויר לנשימה.

זה מעלה שתי בעיות. אחת טכנית והשנייה רגשית ושתיהן מעלות שאלה אחת גדולה שלי בפני עצמי.
א- כנראה שלא אצליח לספק מספיק חלב שאוב ונצטרך להשלים עם תמ"ל.
אני, כמו רובכן, מאמינה שעדיף שלא ודי מתבאסת מהמחשבה, אך באותו הזמן, תוהה אם זה נורא כל כך (בעיניי, קודם כל) לתת לה באופן חד פעמי מפעם לפעם, כשיש צורך אמיתי?

ב. לילה שלם שאינו צמוד אמא. נראה לי קשה לתינוקת צמודת אמא שרגילה לישון בכפיות ולינוק מתוך שינה במהלך הלילה.
אמנם היא מסתדרת איתם יופי גם ימים ארוכים, אבל לילה זה אחרת.

ותוך כדי תהיות על שתי הסוגיות הללו, פתאום עלתה בי המחשבה שאולי האידיאולוגיה, וה"אני מאמין" שלי לגבי אמהות זה דבר אחד, אבל גם השפיות שלי חשובה ובמילא, עוד מעט אני חוזרת לעבוד (ומאד שמחה על כך) ואצטרך להכריע בסוגיות נוספות מהסוג הזה.
אז כנראה שהשאלה הנשאלת היא: איפה הגבול?
והתשובה: הגבול הוא במקום שבו אני שמה אותו. במקום שבו אני מחליטה שזה יותר מדי לי. שעכשיו אני לא רק אמא אלא גם אני.
במקום הזה, נכנס רגש האשמה. במקום שבו אני עושה משהו שאני לא לגמרי שלמה איתו- לוקחת ממנה כדי לתת לעצמי את המקום להיות אני.

אשמח לתובנות ומילות חוכמה מאמהות מנוסות יותר.

[ורמיר*]

ענית לעצמך... הגבול הוא היכן שאת משרטטת את הקו לעצמך. את נשמעת כמי שההנקה חשובה לה, ואני סמוכה ובטוחה שתנסי לשאוב מספיק עד לדדליין. אני עברתי לשילוב הנקה ותמל בגיל מאוחר יותר, אבל זה הרי כל כך אישי. מה שכן, העצמאות ממכרת, אז היזהרי לך במדרון החמקמק של השילוב...
ולגבי לילה שלם: ייתכן שיהיה לה קשה, סביר יותר שיהיה פשוט אחר. אני לא בעלת ערך עצמי כה רב שאחשוב שילדי לא יוכל בלעדיי ולו לילה בודד. לגבי ההיפך, נדמה לי כי לי יהיה קשה יותר ממנו. אבל הוא גם גדול יותר (שנה וחצי) ורק לפני כחודש יצאנו לראשונה לסופש בלעדיו. והיה כיף! היה כיף לאכול ארוחה בעודה חמה, היה כיף לשוחח בלי הפרעה ולהשלים משפט והיה כיף לדבר לא רק על חיתולים. היה טוב להיזכר איך היינו לפני המפץ הגדול והיה טוב לחזור בסופו של סופש הביתה אל הילד, לראות שהוא אכן שרד בלעדייך, ולהמשיך לחיות.
תחשבי פנימה עד כמה את סומכת על הבייביסיטר ועד כמה את שלמה עם שני המהלכים שציינת. תיהני!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני לא רואה קשר למונחים כמו "שפיות" ו"עצמאות". את אחרי לידה, עדיין בפוסט פארטום. אלה פשוט לא מושגים רלוונטיים. תפקידך כרגע הוא להתמסר לגידול התינוקת, וזה לא מבטל כהוא זה את העובדה שאת אדם שלם. החזרה לעצמך היא תהליך ממושך של חודשים ושנים, וגם אז לעולם לא תהיי בדיוק כמו "לפני". וטוב שכך. את אמא.

בגיל חודשיים לא הייתי משאירה תינוקת ללילה שלם, אפילו אם היא לא יונקת, אפילו אם זה אצל הסבים. זה פשוט מוקדם מדי. אם חייבים ללכת לאירוע, קחי אותה איתך. היא תישן הרבה יותר טוב עלייך אפילו ברעש, מאשר אצל הסבים לראשונה בחייה ובלי ציצי.

הגבול הוא במקום שבו אני שמה אותו. במקום שבו אני מחליטה שזה יותר מדי לי. שעכשיו אני לא רק אמא אלא גם אני.
אל תעלבי, אבל זו נראית לי תשובה דווקאית שנובעת מחוסר ביטחון שלך באמהות (או לחלופין מפרספקטיבה ממש קצרה). ברור שבתור האמא, ההחלטה היא שלך, כל החלטה. גם אם תחליטי לנסוע לחו"ל לשבועיים בלי הילדה. היא תשרוד ותגדל ותהיה לאזרחית מועילה. אבל לא על זה אנחנו מדברים פה, נכון? אלא על השאלה, אילו ערכים, אמונות ותחושות שלך (פיזיות, הורמונליות) נכון שינחו את ההחלטה שלך. ואילו הם קולות חיצוניים. על איזה קשיים נכון לך להתגבר ואיזה קשיים הם אינהרנטיים לאמהות בתחילת דרכה. בעיניי העובדה שאין לך כרגע זמן לעצמך, והצורך להיות איתה בלילות הראשונים שלה בעולם, זה חלק אינהרנטי לאמהות.

לתת לעצמי את המקום להיות אני.
קחי אותו בקטן, בהתחלה. אל תכפי את זה עליה - ועליך (גם עליך פועלים כוחות, כמיניקה) - על פי לו"ז של מישהו אחר.
צאי להליכה קצרה בערב. הזמיני נערה הביתה שתהיה איתה לשעה כשאת שם. צרי לעצמך חלונות של התאווררות שיפגעו בה פחות.

ראי גם הדף מתי עזבתן לראשונה תינוק ישן לבדו
ו האם לקחת תינוק לחתונה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

להשאיר לילה שלם תינוקת בת חודשיים נראה לי טראומה ענקית לתינוקת...

[רוזמרין*]

אה...קוסמת, אל תשכחי שיש כאן המון חברים שהועברו בינקתם לבית ילדים בגיל 3 ימים לתמיד.
<רוזמרין פוסט-טראומתית ידועה אבל לא עד כדי כך>

[בשמת_א*]

מלה במלה מה שכתבו הקרוטונית והקוסמת.

[ההולכת_בדרכים*]

לקרוטונית גם ממני
חודשיים זה כלום זמן. השפיות והעצמיות עוד יחזרו... ובצורה חדשה ואחרת מהמוכר... וזה תהליך. תני לו מקום.
ברור שיש להורים מקום של פרידה כואבת על סטייט אוף מיינד שהיה ולא ישוב עוד, אבל יש גם אושר על סטייט אוף מיינד חדש ומבורך שלא היה שם קודם...
ובדרך יש הרבה מחשבות, וכל אחד ואחת בוחרים את מקומם כהורים, ויש הרבה (רובנו לדעתי) שמרגישים כמוך... וכל אחד בוחר לו דרך פעולה אחרת על הקשת שבין הבאופניות הטהורה למיינסטרים המוחלט וגם זה משתנה עם השנים ועם הילדים

[סאלי_תדמור*]

שלום לך אישה יקרה @}

אני עם מה שכתבו לך, פחות או יותר. מוקדם מדי. גיל שנה זה יותר ריאלי.
אחרי הלידה הראשונה הרגשתי דומה : מי שהייתי קודם מתה. נעלמה. ועכשיו יש הריסות. ואני מצטרפת, לוקח חודשים ושנים לבנות על ההריסות האלה, אבל אז מה שנבנה הוא אדם חזק ושלם הרבה יותר. אבל בשביל בניה נכונה יש איזה כללים מסוימים. למשל את כותבת

במקום שבו אני עושה משהו שאני לא לגמרי שלמה איתו- לוקחת ממנה כדי לתת לעצמי את המקום להיות אני.

וזה בדיוק מראה לך שזה לא מדויק. כאשר הולכים בקצב מתאים לילד, יגיע הרגע שתוכלי לעשות את זה בלי לפגוע בה. באמת. ובלי לפגוע בעצמך.
אני מכירה אמהות שלא עזבו ללילה עד גיל 10. אני לא מדברת על זה. אני מדברת על לתת לה טיפה להתארגן בעולם הזה. שזה עוד לא קרה. וזה נפלא שהיא רגילה להיות הרבה עם הסבים. זה יופי. את בונה את התשתית שעליה תוכלי אח"כ להניח את הלילה השלם שלך בלעדיה.

תלכו יחד ואני בטוחה שגם תיהנו בגיל הזה היא תתחפר בתוכך במנשא (ורק תכביד קצת במשקל...)

[אפרת_מ*]

לבית ילדים בגיל 3 ימים לתמיד
בגיל 3 ימים??? נראה היה לי שמדובר בגילאים מאוחרים יותר (אני בכלל נולדתי בת"א ורק אחרי ההורים עברו לקיבוץ, ואמא שלי או לחלופין אחיותיי התאומות ידועות כטריגר לעזיבה רבתי של הלינה המשותפת בקיבוץ. בעיה קשה שהיתה בפעוטון אחד, והובילה להודעה שלתקופה מוגבלת מוציאים ממנו את הילדים, אמא שלי פשוט הוציאה את שתי התאומות, מה שגרר עילת הוצאה גם בפעוטון השני...)

ולעניין. אני מסכימה עם הקרוטונית, רק שהייתי מנסחת את זה במילים קצת עדינות יותר.
אני חושבת שההצעה לקחת אותה איתך לארוע יכולה להיות מוצלחת ביותר. האחיינית-בת-החודשיים-בקושי-שלי הספיקה כבר להיות בחתונה ובמסיבת רווקות.
ואחותי שואבת, והקטנה אוכלת מבקבוק (גם אם לעיתים לא קרובות. מבחינתי זה כמובן מאוד קרוב, הילדה שלי רק ינקה ישירות מהמקור, ולא הסכימה לשאוב בבקבוק, מצד שני אם הייתי מתחילה בגיל כה צעיר, אולי היתה משתפת עם זה פעולה).

והמרגיעון שמופיע לי: במאבק בינך ובין עצמך אי אפשר לנצח, רק להפסיד.

[פלוני_אלמונית*]

בגיל 3 ימים??? נראה היה לי שמדובר בגילאים מאוחרים יותר
קראתי ספר של אמא מאמצת בקיבוץ לפני 50 שנה. כל האימהות מסרו את התינוקות ישר כשחזרו מבית יולדות. רק היא הרגישה שבתור פורצת דרך בתחום חדש (אימוץ בקיבוץ) יש לה לגיטימציה לעצב את הכללים - והיא הודיעה שהיא לוקחת אליה את הילד לכמה שבועות הסתגלות. הקביעה שלה הרשימה רבים בקיבוץ, ואחרי תקופת-מה זו נהייתה הנורמה לגבי כל היילודים.
אוטופיה, הא? כמה שבועות עם אמא לפני המעבר לבית ילדים!

[נועה_ברוך*]

במקום הזה, נכנס רגש האשמה. במקום שבו אני עושה משהו שאני לא לגמרי שלמה איתו- לוקחת ממנה כדי לתת לעצמי את המקום להיות אני.
תיראי, האני שלך השתנה. לוקח זמן להבין ולקלוט את זה שהחיים כבר אינם בדיוק אותו דבר. אמנם יש לך הרגלים ודימוי של מי את, ואלו עדיין איתך, אך עתה נוסף פן חדש - שיש לו הרבה פנים, מיני ומולטי תפקידים.
האימהות ואת הם אחד.
התינוקת שלך לא לקחה ממך את האני שלך היא רק הוסיפה לו.
חבל הטבור אמנם נחתך אך בין האם לתינוק ישנם חיבורים בלתי ניתנים לניתוק.
בתוך האימהות שלך את תמצאי את העצמאות שלך בצורות רבות, ואם את מרגישה "כבולה" חשוב שתדאגי לפנות את עצמך לזמנים מסויימים (כפי שקרוטונית כתבה) זמנים שיותר מתאימים לצרכי התינוקת.
התינוקת זקוקה לך. זה ברור מהתיאור שלך.
את מחפשת את הזמן עם בן הזוג, וזה חשוב, אבל וודאי לא תרצו לעשות זאת נגד הצרכים של התינוקת.
תינוקת יונקת לא בקלות לוקחת בקבוק ותמ"ל, תינוקת יונקת זקוקה להרבה מעבר לחלב!
רגשי אשמה לא סתם עולים, את יודעת בליבך כי התינוקת זקוקה לך, אך ליבך זקוק למשהו אחר. זה מאוד טבעי.
שימי לב שהתינוקת שלך לא מבינה שקיים זמן אחר, אימא תבוא אח"כ, מחר. כשהיא זקוקה תפקידך לספק את הצורך שלה, ואין זה נוגד או מבטל את הצורך שלך, רק דוחה אותו לזמן אחר. זמן מתאים יותר.

[פלוני_אלמונית*]

תודה לכן על תגובותיכן. אני חושבת ומעבדת, ואכתוב עוד בשלב מאוחר יותר.

[למכירה*]

פלוני אלמונית, תתעלמי מההצהרות המפחידות שכתבו לך ותעשי מה שנכון לך. רגשות אשם הם חלק מהחיים ובבודהיזם אומרים "אל תאמין למחשבות שלך". ואני אומרת "אל תאמיני למחשבות של אנשים אחרים." תעשי מה שנכון בשבילך ודי. אם היה מדובר בלהאכיל אותה ביצים חיות בזמן שאת משאירה אותה לילה אצל הגסטפו אולי אולי אולי כדאי לשקול שנית. משם ועד מה שאת רוצה יש מרחק רבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב.

[נועה_ברוך*]

ובבודהיזם אומרים "אל תאמין למחשבות שלך"
לגמרי לא מדוייק.
ובמה כן להאמין, למי?
מי שבא לקבל יעוץ באתר הזה יקבל תשובות כאלו

והצהובון של הדף:
זה לא נגדך, זה בעדי

"אל תאמיני למחשבות של אנשים אחרים." תעשי מה שנכון בשבילך ודי
יש לה מחשבות מנוגדות, היא חדשה באמהות, היא מתייעצת. עדיין לא עושה, רק מקשיבה - לאחרים מנוסים, ולליבה.

[או_רורה*]

למכירה - את ממש גועלית. ההשוואה לגסטפו (?) מעוררת פלצות.

לעזוב תינוקת בגיל חודשיים זה אכן מוקדם מידי - לצרכיה של התינוקת בשלב זה.
זה לא רק האתר הזה.

והשני שקל שלי -
אני לא עוזבת עד שהם לא מבינים שהלכנו ושנחזור. בינתיים זה עוד לא קרה.

חברתי הטובה, לעומת זאת, עזבה את הבכורה שלה כשהייתה בת 4 חודשים ונסעה ל4 ימים לאילת...
היא חזרה, בוכה, אחרי יום וחצי, והתקשרה בהיסטרייה לומר שלא נהנתה ושהרגישה כל הזמן שמשהו חסר....
ומדובר בתינוקת שלא ינקה מימיה...

[למכירה*]

מי שבא לקבל יעוץ באתר הזה יקבל תשובות כאלו
נכון. וגם אחרות.
או רורה, לקרוא למישהי שאת לא מכירה גועלית זה מעשה שבעצמו יש בו מן הריח הלא נעים הזה. ההשוואה לגסטפו היא קומית, ואם זה לא בחוש ההומור שלך זה גם בסדר, אבל זה לא אומר שאת צריכה להעליב.

[קוראת*]

למכירה, גם בעיני צורת הכתיבה שלך לא מצאה חן כלל וכלל. אולי זה מעניין אותך לדעת.
בנוסף, השוואה לגסטפו זה לא קומי בכלל.

[ההולכת_באתרים*]

אז ככה. כנראה אני ואת ילדנו בערך באותו זמן. מבינה מאוד את הצורך. אצלי זו ילדה שניה. וכמו שאומרים חכי חכי מה יהיה בשני.

[למכירה*]

_למכירה, גם בעיני צורת הכתיבה שלך לא מצאה חן כלל וכלל. אולי זה מעניין אותך לדעת.
בנוסף, השוואה לגסטפו זה לא קומי בכלל._
אוי נו באמת, אז זה לא קומי בעינייך, אז מה, תעבירי הלאה, למה להיתקע על זה. לא התיימרתי לקלוע לקונצנזוס, את רשאית לרחם על כך שבערבי שישי עם חברים אני לא מסמר הערב בקומדיה. וגם בענייני צורת הכתיבה, אם זה לא מוצא חן בעינייך תדלגי.
בשורה התחתונה, לא. זה לא מעניין אותי לדעת. אבל אני מקבלת שזו דעתך ואני מעריכה אותך על שיש לך אחת כזאת. אני פה, גם אם זה מוצא חן בעינייך וגם אם לא.

[פלונית_לרגע*]

למכירה, את כותבת בגסות רוח ופוגעת באווירה פה. חבל.
ובאמת, מי שכותבת בבאופן צריכה לצפות לגישה באופנית בעצות שתקבל. וכך ראוי. יש אתרי חינוך רבים אחרים, ובאופן יש רק אחד.

[פלוני_אלמונית*]

אמהות יקרות,
תודה על התגובות. קראתי, חשבתי וכעת אני מגיבה.
נועה, תודה על המילים המדויקות.
האני שלך השתנה. לוקח זמן להבין ולקלוט את זה שהחיים כבר אינם בדיוק אותו דבר. אמנם יש לך הרגלים ודימוי של מי את, ואלו עדיין איתך, אך עתה נוסף פן חדש - שיש לו הרבה פנים, מיני ומולטי תפקידים.
האימהות ואת הם אחד.
התינוקת שלך לא לקחה ממך את האני שלך היא רק הוסיפה לו.

אני עוד מתרגלת לאני החדש שלי.

עם זאת, אני לא אדם קיצוני בשום כיוון ונוטה יותר לאסכולה של ורמיר שכתבה: ייתכן שיהיה לה קשה, סביר יותר שיהיה פשוט אחר. אני לא בעלת ערך עצמי כה רב שאחשוב שילדי לא יוכל בלעדיי ולו לילה בודד. לגבי ההיפך, נדמה לי כי לי יהיה קשה יותר ממנו.

אני בהחלט לא מסכימה עם משפטים כמו:

להשאיר לילה שלם תינוקת בת חודשיים נראה לי טראומה ענקית לתינוקת...
זה משפט מאד קיצוני, ואני חושבת שאני מבינה את המקום הרגשי שממנו הגיבה למכירה.

יש לי חברה טובה שהוריה השאירו אותה עם הסבים בגיל שבועיים ונסעו לחו"ל. היום, אחרי שהפכה לאמא, היא לא מבינה איך הוריה עשו את זה, אבל אני די בטוחה שלא נגרמה שם "טראומה ענקית".

כן התלבטתי כי חששתי שיהיה לה קשה.

אשתף אתכן במה שהיה בסוף:
החתונה היתה של אחת מחברותי הטובות ביותר.
כן, היא היתה מבינה אם לא הייתי משתתפת, אבל מבחינתי זה לא משהו שרציתי לוותר עליו.
האירוע התחלק לשניים- חופה ביום אחד ומסיבה ביום אחר.
החלטנו לקחת את התינוקת לחופה ולהשאיר אותה אצל הסבים למחרת כדי להשתתף במסיבה.
היא היתה עלי במנשא כל היום אבל בין הנסיעה, החום (חופה בטבע) והרעש (לא היתה מוסיקה מרמקולים אלא שירה ודרבוקות) לא הצליחה לישון יותר מעשרים דקות בכל פעם.
בדיוק בשעת החופה היא הודיעה שזה לא מתאים לה בצורה חד משמעית. מיותר לומר שפספסתי את החופה כי הייתי עסוקה בלהרגיע אותה.
כנראה שאירועים מהסוג הזה לא מתאימים לבת שלנו בשלב זה, גם לא במנשא.

למחרת היא נשארה אצל הסבים.
הגדרנו לסבים שאם היא מתקשה להרדם בלילה בין הפסקת אוכל אחת לשנייה, הם מודיעים לנו ואנחנו חוזרים לישון איתה.
היא ישנה כל הלילה רצוף עם הפסקות רק לאוכל תוך כדי שינה, כמעט כמו בבית.
אני הגעתי בבוקר לתינוקת מחויכת שלא נדפק לה סדר היום אחרי לילה נהדר עם החברים ובן הזוג.

ובנוגע למשפטים מסוג:
מי שכותבת בבאופן צריכה לצפות לגישה באופנית בעצות שתקבל. וכך ראוי. יש אתרי חינוך רבים אחרים, ובאופן יש רק אחד

אני חושבת שהיופי באתר הזה הוא שיש כאן בעיקר אנשים שחושבים בעד עצמם ולעומק על מהלכים והחלטות שהם עושים בחיים. אנשים שלא הולכים עם הזרם מתוך אינרציה.

משפט כזה עלול להוביל אנשים כמוני לחשוב שיש כאן רק אנשים בגישה קיצונית בצד ה"טבעי" של הסקאלה.
חשוב לזכור שאפשר להיות בגישה "באופנית" בכל מיני נקודות על הסקאלה.
אני למשל, לא מתכננת להחליף את ההנקה בתמ"ל ועם זאת לא בטוח שאניק עד גיל ארבע.
לא מתכננת להוריד חיתול לגמרי בזמן הקרוב אבל כן פועלת לקשב חלקי עד כמה שמתאים לנו.
לא מאמינה שנהיה בחינוך ביתי אבל סולדת מהמערכת וכנראה שאדחה את הכניסה אליה כמה שאוכל ואחפש פתרונות שמתאימים לנו.
ועוד..

לכתוב משפט כזה זה כמו להגיד שמי שאינו חושב כמוך בדיוק עדיף שלא יתייעץ כאן.
האם זה המסר שאתן רוצות להעביר?

[כינור_לשירייך*]

שמי שאינו חושב כמוך בדיוק עדיף שלא יתייעץ כאן
שכן יתייעץ, רק שיהיה מוכן מראש לקבל תשובות מעין אלו, כי רבים כאן האנשים שחושבים כך, וכי מבחינת גבולות השיח של הקהילה אלו אמירות מקובלות ולגיטימיות (בניגוד לקהילות אחרות).
בהצלחה @}

[פלוני_אלמונית*]

מה זה משנה מה כותבים? לי צרם הטון של "למכירה" והלשון הגסה שלה. לא מה שהיא כתבה (ורמיר כתבה לפניה דברים דומים, בלי להיות גסה).

[או_רורה*]

אני שמחה שהצליח לך, באמת.
למרות שבאופן אישי לא עשיתי ולא אעשה דבר דומה, אבל כן, גם אם היא אכלה וישנה, מבחינתה זה לא "כמו בבית" היא רק לא יודעת להביע את זה. את זה כן מותר לכתוב פה?

[פלוני_אלמונית*]

בטח שמותר, לכל אחד מותר לחשוב ולכתוב מה שבא לו.