אמהות שואלות אמהות

[געש*]

מוסיפה שאולי כדאי לדבר איתו קצת על החוויה שלו בסיטואציה - למשל לברר האם הוא הופתע שהלכת? האם הוא הבין למה? אם הוא הופתע והתבאס, אפשר לתת לזה הכרה והבנה וגם לחפש פתרון שמקובל על שניכם לפעם הבאה, שלא חייב להיות אזהרה מצידך. הייתי חושבת על שילוב של תשומת לב מבוגרת מצידו לתקשורת לא מילולית (לשים לב לווינים, להבעות פנים) עם קצת יותר תקשורת מילולית מצידך (נגיד, להגיד "זה מפריע" במקום רק לקרוא בקול מודגש). כל זה בהנחה שהוא באמת הופתע, כי כאמור לפעמים הם מבינים היטב אבל ממשיכים משיקול אסטרטגי D-:

[געש*]

מבוגרת - מוגברת
ווינים - טונים

[תמרוש_רוש]

תראו, כשהייתי ילד לא סבלתי שמתקנים לי על כל שעל... לילדים שלי אני מקפיד לא להתפרץ עם התוצאה מראש. הילד חושב שהענף שאסף בדרך ארוך מדי, ומנסה לגזור אותו במספריים? אני לא אגיד לו שמספריים לא מספיק חזקים לגזור עץ. שינסה לגזור ויגלה לבד מה קורה. אז אולי לקחתי את זה קצת רחוק מדי. כאילו, נסו לבד לקטוע אותי שוב ושוב ותראו מה קורה.
טוב, זה נשמע הגיוני

נשמע לי שבמשפחה שלך התנהלו בקיצוניות של לרדוף אחריך ולתקן לך על כל דבר שזז, ואז בתגובה (טבעית מאוד) אתה עפת לקיצוניות השניה, נותן להם לרוץ לבד עם אינפוט מינימלי ושיגלו לבד מה התוצאה.
לא הגיע הזמן להתאזן על איזשהו אמצע?

חוצמזה, קל יותר לגלות ולפתור דברים לבד בעולם החומר והחפצים הדוממים.
בדינמיקות עם אנשים, בגלל שהחוקים נזילים יותר והרבה יותר תלויי-אינדיווידואל, יש הרבה יותר מקום (וצורך) בתיווך והסברים.

[יואב*]

תודה רבה לכל המגיבים. נתתם לי זוית חדשה.

[פלוני_אלמונית*]

לילדה שלי בת השבע מאוד חשוב להתלבש יפה, אבל מה... יש לה טעם די מזעזע ובעיקר אין לה שום חוש שעוזר לה להתאים את הבגדים.
אני, להבדיל ממנה, ממש לא אכפת לי מה שאני לובשת. באמת ממש ממש לא. אני גם לא אוהבת להתלבש "יפה", גם לאירועים אני בדרך כלל לובשת את הבגדים הרגילים שלי (רק משתדלת שיהיו נקיים (-; )
ובכל זאת, קיים בי איזהו אינסטינקט שעוזר לי לא ללבוש את החולצה עם הנקודות ביחד עם מכנסי הפסים...
עד עכשיו די החלקתי את זה, אבל עכשיו התחילה כיתה א', וכאן אצלינו בחו"ל הילדים מתלבשים לבי"ס קצת יותר, איך נקרא לזה... מסודר, אולי?

בקיצור, השאלה היא האם הייתן מערות לה על זה כשהמצב ממש חמור (אם הוא לא קריטי אז אנחנו מעלימים עין, אבל לפעמים הוא קריטי. מאוד).
היא די נפגעת/מתעצבנת כשאנחנו אומרים לה שהפעם הבגדים לא כל כך מתאימים...
אבל אני ממש לא רוצה שהיא תהיה ללעג ולקלס, וגם לא רוצה בעצמי להיות ללעג בין האמהות שבאות לאסוף את ילדיהם (שלא יחשבו חלילה שהיא התלבשה כך בהמלצתי!).

[שקטה*]

אולי כדאי לקנות בפעמים הבאות בגדים שמתאימים יחד בלי יותר מדי מוטיבים ודוגמאות? אולי זה פחות כיף אבל יש פחות סיכון כשרוב הבגדים בצבעים שמתאימים זה לזה פחות או יותר. או למשל אם כל המכנסיים אפורים, כחולים כהים או שחורים חלקים ואז כל חולצה תתאים לכל מכנס גם אם היא נורא צבעונית. אותו דבר עם גרביונים וכדומה, לא לקנות גרביון עם פסים ונקודות או בכלל בכל צבע שהוא לא לבן, אפור או שחור. ואז אין יותר מדי סיכון.

[שקטה*]

אולי האופציות האלה קיימות כבר בארון שלה אבל יש כמה "מפגעים" פוטנציאליים כמו מכנסי פסים לדוגמה. אז הייתי מעלימה אותם מהארון בכלל ומתגברת באופציות יותר סולידיות כך שגם אם היא בוחרת לבד לא ייצא משהו מזעזע. ואז זה לא יהיה קונפליקט ואפילו תוכלו להחמיא לה על הבחירות שלה.

[פלוני_אלמונית*]

ואפילו תוכלו להחמיא לה על הבחירות שלה.
תודה שקטה! באמת אני צריכה להזכר בעיצה הזאת לעיתים יותר קרובות.

בקשר ללקנות זה פחות רלוונטי, לרוב אנחנו מקבלים בגדים משומשים. אכן אני מנסה לסנן לפני שהיא רואה את ה"משלוח", אבל לא תמיד זה אפשרי.
חוצמזה, ניתן לסמוך עליה שתפיק משהו מגוחך מבגד לגמרי נורמלי (בעזרת קשירות הזויות, למשל).

[אמא_של_מוש*]

טוב אני עוד לא שם עם ילדי אבל בכל זאת עלה לי רעיון (-:

אפשר ללכת ביחד עם הילדה לאיזשהיא סדנת סטיילינג שבה לומדים דברים בסיסים כמו לא ללבוש פסים עם נקודות וכו'.
אני לא יודעת אם קיים בכלל דבר כזה, סדנה קצרה שמתאימה לילדה בת 7 אבל אם אין אולי יש לך איזה קרובת משפחה או חברה שיכולה לעשות לכן את הסדנה.

את הסדנה אפשר לתת לה במתנה לתחילת השנה/יום הולדת או כל דבר אחר ואז ללמוד בצורה כיפית על התאמה בסיסית של בגדים.
זה גם יכול להיות חוויה מיוחדת של אמא ובת ביחד.

[געש*]

אני באופן אישי הייתי מניחה לזה, לחלוטין. היא ילדה, היא לא צריכה להתעסק כל כך הרבה בנראות שלה חוץ ממה שכנראה כיף ומשחקי לה לעשות.
אם הילדים האחרים יעירו, תלמדו אותה להתמודד עם ההערות ותתווכו לה מאיפה הן מגיעות. למשל - שנהוג חברתית לא לשלב כך וכך, ולכן יש כאלה שמרגישים צורך להעיר, אבל זכותה להתלבש איך שנראה לה יפה ואפשר לענות להם כך וכך (רעיונות ממך או ממנה).
הגיבוי מכם חשוב לה יותר מגיבוי של ילדים.

[געש*]

אגב, גם אני הייתי ילדה שמתלבשת מוזר (-: קיבלתי הערות פה ושם אבל אני שמחה שלא אמרו לי משהו בבית.

[דרומית_בכאילו*]

רוצה להתלבש מוזר- תני לה!
אני כילדה הייתי לובשת מה שהתחשק לי, ולא רק שאלה היו דברים לא מתאימים כמו פסים ונקודות, אלא פיג'מה לכל מקום, מגפי גומי בקיץ ובחורף (כשימין על שמאל ושמאל על ימין), שמלות שאולתרו מסדינים, וזה רק מה שאני זוכרת, אני בטוחה שלאימי יש עוד קצת מה להוסיף...
היה כיף. אהבתי את התחושה שתמיד נתנו לי להיות מה שרציתי, ושבעיני הייתי כל יום משהו אחר אם התחשק לי (נסיכה או לוחמת או אלה או כל מיני קשקושים כאלה) ולא הרגשתי שאני מתחפשת אלא שזה מי שאני באמת. מסתכלים עלייך מוזר ברחוב ולפעמים מעירים קצת הערות אבל אני הייתי ילדה שמחה ואמא שלי הגנה על הבחירות שלי.
כשגדלתי (כנערה) המשיך הקו המוזר, אבל בצורה שונה, אז הרגשתי שזה "מגניב" להתלבש באופן כזה או אחר, והייתי נהנית לחפש בגדים מיוחדים ולתפור דברים וללבוש כל מיני שילובים. היום הרבה פחות אכפת לי, עדיין הבגדים שלי שונים אבל בצורה סולידית יותר, והם מבטאים בעדינות את מי שאני.
חוץ מזה, אני חושבת שאם לילדים בבית הספר שלה יש דעות יותר מקובעות לגבי לבוש, והם באמת יעירו לה- היא תחליט דיי מהר אם לא אכפת לה מההערות, או שעדיף לה בלעדיהן ודי בקלות היא תלמד מה נחשב בעיני הסביבה ל"נכון". זה לא אומר שהיא תוותר על הטעם האישי המוזר שלה, אלה רק תחליט איפה נוח לה לחשוף אותו.
ובאופן כללי, אני מאוד שמחה על כך שאמא שלי כמעט תמיד בחרה להגן על ההתנהגויות המוזרות שלי כילדה, גם כשאנשים העירו לי או לה. אני חושבת שזה אפשר לי להתבגר עם קצת פחות פחד, או עם קצת רצון להתמודד עם הפחד ממה שחושבים עלי.

[פלוני_אלמונית*]

פיג'מה לכל מקום.
הזכרת לי שיש איזה גריין ממש חמוד על ילדה שנהגה לבחור בגדי יום לשינה ופיג'מה לגן. לא מוצאת אותו עכשיו...

[פלוני_אלמונית*]

וואו, המון תודה. קראתי עכשיו הכל בעיניים חצי עצומות...
הולכת לחלום על זה ולשוב מחר.

[אי_ננה*]

מתחברת ממש ל{{}}דרומית בכאילו
הייתי גם מהמתלבשות מוזר על סף הזעזוע
ואני ממש מודה לאמא שלי שאיפשרה לי את זה ולא העירה לי בכלל בכלל בכלל

אני בטוחה שאם לילדים בבית הספר שלה יש דעות יותר מקובעות לגבי לבוש, והם באמת יעירו לה- היא תחליט דיי מהר אם לא אכפת לה מההערות, או שעדיף לה בלעדיהן ודי בקלות היא תלמד מה נחשב בעיני הסביבה ל"נכון". זה לא אומר שהיא תוותר על הטעם האישי המוזר שלה, אלה רק תחליט איפה נוח לה לחשוף אותו.

אני שומעת כאן בעדינות בעדינות, איזושהי נימה של בושה בבחירות לבוש של הילדה שלך מול שאר האמהות?

[דבשה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואילו אני... גם אני בתור ילדה ממש לא ידעתי מה אמור ללכת עם מה, ונדמה לי שפה ושם קיבלתי הערות מאמא שלי, והן די ביאסו אותי (אולי חיזקו תחושת לא-יוצלחיות בסיסית שהייתה שם), ואמא שלי מן הסתם הבחינה בזה והשתדלה למעט בהערות כאלה, אבל באסיפת הורים אחת המורה העלתה את הנושא שהבגדים שלי לא מתאימים (וגם מרושלים ומוזנחים, זה היה חלק מהסיפור), ואמא שלי לקחה את זה כפרוייקט ועברה איתי על הארון שלי והתאימה בגד לבגד, וקבענו לו"ז קבוע - כל יום ראשון השחור הזה עם התכלת ההוא, כל יום שני הסט ההוא של שני חלקים, וכן הלאה. חודשים על חודשים לבשתי לפי אותו סדר בקביעות, וזו הייתה בשבילי הקלה עצומה וידיעה שאני באזור בטוח. בעונות שאחר כך כבר התאמתי בעצמי את הסטים, לפי העקרונות שהפנמתי.נדמה לי שאני די שונה באופי מהילדה המתוארת ומעוד כמה ילדות-מבוגרות ששיתפו כאן, כי למיטב זיכרוני לא הייתה בי עליצות כזאת בעניין הלבוש בשום שלב (או שאולי כן, בהתחלה, ושכחתי? לא במאה אחוז בטוחה). בכל מקרה רציתי להציג כאן גם את הזווית הזאת, לפחות אצל חלק מהמתלבשות הצעירות זה הכיוון שעובד יותר טוב.

[פעילה_עכשיו*]

הדף הזה פשוט אוצר! כ"כ מחכים.
כמה חבל שבשמת כבר איננה. תרומתה לאתר ובכלל לא תסולא בפז.
ציל צול עוד כאן? גם היא כתבה דברים חכמים. מאוד.

[פלוני_אלמונית*]

אז המסקנה שלי בינתיים היא שפשוט אזרום איתה.
הדאגה העיקרית שלי היא שהיא לא תמצא חברים, ומכיוון שהיא קצת מוזרה גם כשלבושה נורמלי, חשבתי שלבוש לא נורמלי יוסיף על כל העניין.
אבל מצד שני - היא די פופולרית, אז כנראה שזו סתם שריטה שלי...
ומצב הבגדים הוא לא עד כדי כך קשה, אם להשוות למה שקראתי פה (-; . סיכוי גדול שהילדים בכלל לא שמים לב לבגדים שלה.

היה כיף. אהבתי את התחושה שתמיד נתנו לי להיות מה שרציתי, ושבעיני הייתי כל יום משהו אחר אם התחשק לי
אצלה זה פחות בקטע משחקי, אני חושבת. יותר בקטע של להתלבש "יפה" כמו מבוגרת.

אני שומעת כאן בעדינות בעדינות, איזושהי נימה של בושה בבחירות לבוש של הילדה שלך מול שאר האמהות?
בהחלט. אני לא מתביישת בה ובבחירות שלה, אני כן חוששת ממה שהן יחשבו עלי.
ובאמת, משפחתי וחברי יהיו עדי, אני לא אישה שאכפת לה בדר"כ ממה שחושבים עליה. אבל פה נקלעתי איכשהו למצב הזה בגלל כל מיני סיבות כאלה ואחרות שלא אפרט כרגע מפאת חוסר זמן...
אבל יאללה, שחררתי!

ואמא שלי לקחה את זה כפרוייקט ועברה איתי על הארון שלי והתאימה בגד לבגד, וקבענו לו"ז קבוע - כל יום ראשון השחור הזה עם התכלת ההוא, כל יום שני הסט ההוא של שני חלקים, וכן הלאה. חודשים על חודשים לבשתי לפי אותו סדר בקביעות, וזו הייתה בשבילי הקלה עצומה וידיעה שאני
ממש מעניין מה שאת כותבת.
גם כאן, היא בדר"כ לא מתעקשת לבחור את הבגדים בעצמה, ולפעמים אף מבקשת ממני לבחור, ומחמיאה לי על בחירותי.

טוב, זהו לעכשיו.
תודה לכן

[שקטה*]

ממש מבקשת לשמוע מאימהות יותר וותיקות לשני ילדים או יותר - בבקשה תגידו לי שמתישהו אוכל לעשות דברים בבית שלא קשורים לילדים ושהם לא יצטרכו אותי כל שנייה... באיזה גיל זה קורה? כי כרגע אני די בייאוש מכך שלא מתאפשר לי לשבת ולקרוא משהו או לעבוד קצת על המחשב בכל השעות שאני איתם. אני בן אדם שממש צריך את השקט שלו וזמן לעבוד על פרוייקטים אישיים וזה כבר ממש קשה לי שרק כשהם לא בבית זה מתאפשר. כשהם בבית זה כמו להיות בעבודה מבחינת זה שזה רצף של משימות סביבם (להחליף חיתול, לצחצח שיניים, להלביש, לעזור בפיפי וכדומה) וסביב תחזוקת הבית וגם ברווחים הקטנים בין המשימות צריך להשגיח עליהם או לעשות איתם דברים כל הזמן. זה שוחק.
חייתי כל הזמן בתקווה שעוד מעט "הם יגדלו" וזה יסתדר אבל הגדול שלי כבר בן 3 ואני לא רואה שהוא צריך אותי הרבה פחות. קצת פחות אבל לא משהו משמעותי. ואני מתחילה לחשוב שככה זה להיות אמא וככה יהיה כל הזמן, שברגע שהם בסביבה אני צריכה לתפקד ואין שום מרווח בתוך זה שהם בשלהם ואני בשלי.

[שקטה*]

האם ומתי מגיע שלב שבו הם מרכיבים פאזל או בונים בלגו עצמאית ואני יכולה לעסוק בענייני קצת? הבן שלי לא ממש משחק בשום דבר חוץ ממחשבון או לפעמים כשמאפשרים לו להתעסק בטלפון או טאבלט (לא משחק במשחקים או רואה סרטונים, פשוט אוהב לחקור את המכשיר וללחוץ על כל הכפתורים). ואני תוהה אם כשיגדל קצת הוא כן ישחק כמו שאני הייתי משחקת שעות בפליימוביל ולגו וכדומה ואף פעם לא הספיק לי הזמן...? הייתי פונה לאמא שלי רק כשהייתי צריכה משהו או כשהייתי פתאום משתעממת.

סליחה על השאלות האולי לא ברורות האלה, זה כנראה נובע מכך שעברנו תקופה לא קלה עם שני קטנים בבית ועכשיו זה שוב יתחיל... ואני פשוט משוועת לקצת זמן לעצמי שלא בא על חשבון בעלי או על חשבון דברים חשובים אחרים שצריך לעשות. פשוט שיהיה אפשר לחלוק את החלל המשותף ולהיות ביחד כמשפחה מבלי שזה יצריך ממני עבודה ותשומת לב עליהם 100 אחוז מהזמן.

[מזמור_לילה*]

היי שקטה,
מצטערת שאני קצרה... אבל:
זה משתנה. לא יכולה להגיד שבהכרח עובר, לא יכולה להגיד בדיוק מתי, אבל יגיע הרגע הזה שפתאום תראי ש... זה כבר לא בדיוק ככה. צריך אותך, אבל קצת פחות. ולאט לאט עוד פחות. ובסוף - הייתכן - יש געגוע קל (!) לזה שממש צריכים אותך, ולא רק לפעמים (-;

[געש*]

זה מאוד משתנה בין ילדים, ואצל בכורים, גם שלי וגם ממה שאני רואה אצל אחרים, זה בדרך כלל מגיע לאט יותר.
בכל אופן שלוש זה עדיין צעיר מאוד.
זה שאת מספיקה מטלות שונות של הבית בזמן שהם בבית זה גם לא מובן מאליו, פעילות שבה את מטרה נייחת ולא ברור להם מה בעצם את עושה, כמו מחשב או ספר, זה עוד יותר מאתגר.
אבל זה יגיע בסוף...
פעילויות שלי איפשרו ישיבה פסיבית לידם בגילאים צעירים הן יותר פיזיות ותחושתיות - משחק בחול ובוץ, בריכת שכשוך, טרמפולינה, בצק משחק וכאלה. זכור לי לטובה גם אילתור של מגלשה בסלון (מזרון דק שהנחנו על הספה, עם כריות במקומות שצריך).

[קול_פעמונים*]

שקטה,
אני בעד ללמד קריאה בגיל קטן מאוד, לפני שנתיים. כלומר, קודם אותיות, ואח"כ תנועות ומילים בודדות. יש כל מיני דרכים. אני לימדתי בדרך המסורתית שלומדים ב"חדר", אבל זה לא ממש משנה, מה שעובד עם הילד.
ברגע שהם תופסים את הקריאה השוטפת, מתי שזה קורה, אבל בטוח לפני גיל בית ספר, יש לך "חלונות" זמן שקטים שבהם הם קוראים. ועל הדרך, מרוויחים את כל היתרונות שמקנה קריאה, בגיל מוקדם.

[שקטה*]

תודה לכל המגיבות@}

תודה מזמור לילה על העידוד. אני אוהבת אותם עד כלות אבל קשה לי קצת להאמין שאתגעגע לזה פשוט כי באמת שאני צריכה המוווון זמן לעצמי...
מאוד מקווה שהזמן הזה אכן יגיע ולא רק כשיהיו כבר כמעט מתבגרים שאז זו יותר תחושה שלא רק שלא צריכים אותך אלא את ממש מפריעה ומעצבנת. הייתי רוצה קודם כמה שנים נעימות של לצפות בהם משחקים ממרחק תוך כדי שאני שותה קפה בנחת או עובדת על משהו שלי... פנטזיה אני יודעת, אבל עדיין.

געש זה מעניין מה שאת אומרת לגבי בכורים, לא חשבתי על זה. את יכולה אולי להרחיב קצת יותר?

אני לא מספיקה שום מטלות בית כרגע בלי גיבוי של עוד מבוגר כי הקטנה מצריכה השגחה 100 אחוז מזמן הערות שלה. אחרת היא מפרקת את הבית או את עצמה. אם אני רק עם הגדול אז כן וזה בהחלט שינוי מבורך לעומת המצב לפני כשנה וחצי.

קול פעמונים, וואו, ממש לא ציפיתי לזה. האמת שהגדול שלי מאוד מתעניין בקריאה וכתיבה (בעיקר כתיבה כי מעניין אותו להקליד מילים בטלפון) אבל גדול עלי קצת להקדיש זמן כרגע ללמד אותו בצורה יותר מסודרת. זה רעיון מאוד מעניין ואני אחשוב על זה, תודה. זה פשוט הפתיע אותי כי אנחנו נורא רגילים לחשוב על קריאה כמשהו שקורה בסביבות גיל 6 וגם לפי האנתרופוסופיה אפילו זה מוקדם מדי.

[יסמין*]

ובכן... עם השנים חזרתי מעט-מעט למצוא לי חלונות זמן קטנים פה ושם, אבל זה ממש ממש לא מה שהיה קודם ולא קרוב לשם.
בעצם, מבחינת קריאה בספר זה כן קצת קרוב. אפשר לפתוח בעמוד שעצרתי וקיפלתי (אני לא מחונכת) ולקרוא פסקה, או אם התמזל מזלי שני עמודים, ואני לא צריכה לדעת מראש אם זה יהיה פסקה או שני עמודים עד שאקפל את פינת הדף הבאה, ואני לא בונה על זה, אלא נהנית מכל פסק זמן שקיבלתי. זה לגבי קריאה.
אבל לעבוד קצת על המחשב{{}}? טוב, יודעת מה, אם יש לי משימת מחשב מאוד ממוקדת וטכנית שאפשר להתחיל אותה מאיפה שהפסיקה ולהתקדם לא משנה כמה עד שתיגמר שעת החסד. אבל לא יודעת איך זה אצלך, אצלי בקושי יש משימות מסוג כזה. לרוב צריך להיכנס לעניין, להתרכז, להתעמק, ואז כשמבשילה התובנה הנכונה והאצבעות מתחילות לרוץ על המקלדת, ברור שאז יגיע "אמאאאא הוא חטף לי!" וברור שאז אני אצא עצבנית ומתוסכלת, וברור שאם ארצה או לא ארצה זה יישפך עליהם בסופו של דבר.
הנחתי את הכמיהה הזאת למחשב בצד. סגרתי אותה חזק בארגז. פעם פעם זה יקרה. כרגע בריא לי יותר לחיות בהשלמה עם כך שתשע עשיריות מהדברים שקורצים לי במחשב הם מחוץ לתחום וזהו. לא להיכנס לזה, לא להתחיל ולהיקטע, לא להיות שותפה בדיון שגם כשאני עם הילדים אמצא את עצמי בוהה בהם ומרוכזת במה אני רוצה להגיב למי ומתי אוכל להשתחל למחשב לעשות את זה. די. לא בשבילי כרגע, לא מסתדר עם אורחות חיי כאמא לילדים צעירים.
אני הכי בעולם בן אדם שממש צריך את השקט שלו וזמן לעבוד על פרוייקטים אישיים{{}}, אבל את יודעת? ברור לי שזה תרבותי. מה בן אדם שממש צריך את השקט שלו וגו' היה עושה בתקופות (שהן רוב מוחלט של ימי האנושות) שהמשפחה המורחבת הייתה גרה בכמה חדרים יחד, המולה כל היום, ובחושך הולכים לישון יחד כי אין תאורה מלאכותית? אני די בטוחה שלא כאב לו ולא הפריע לו כי הוא פשוט לא היה כזה, ומן הסתם דווקא אם היה שקט הוא היה נכנס למצוקה. תרבות הספר-מחשב-בתים גדולים-ילדים במסגרת-לילות לבנים שלנו עיצבה אותנו כְּמֵהוֹת לשקט ולמרחב תודעה פרטי, ואני לא חושבת שזה אל-חזור. כמה שאני יותר משלימה ומנסה להיות בנוכחות עם הילדים, אני יותר מגיעה לסיפוק מזה. בעיקר זה עובד כשאני אחרי תקופה ארוכה של נתק חלקי מוצלח מהמחשב (לא התנזרות מוחלטת, אבל מיעוט דרמטי בכל התחומים שאני מזהה שמשבשים את הנוכחות שלי עם הילדים ומושכים אותי חזק מדי). אחרי תקופה כזאת אין לי את תחושת הבהילות שאני חייבת לעשות זה ולהגיב פה ולשלוח לההיא את המכתב ההוא, ואני הרבה הרבה יותר נינוחה וכיף לי עם הילדים. כן קיימת כל הזמן הערגה. זה לא סתם ואני לא בזה לזה, אני יודעת שיש כוחות חיים מסוימים שיודעים להתבטא רק במדיה של המחשב, יש זרימה מסוימת שהיא נכונה ואמיתית ועמוקה שמנועה ממני כרגע באורח החיים שבחרתי לי. אבל "יום יבוא" זו דרך נהדרת להתנחם, ולהשאיר את הארגז חתום לבינתיים.
תשמעי, נגעת בי אז שפכתי פה את הלב. אני לא באמת יודעת אם זה רלוונטי לך. אולי את בנויה אחרת לגמרי, אולי כל מה שכתבתי ממש לא קשור אלייך, אבל לי היה טוב לכתוב את זה אז תודתי. מוזמנת להגיב ולמקד לגבי עצמך אם את בעניין.

[שקטה*]

תודה רבה לך יסמין על מה שכתבת. גם את נגעת בי מאוד. אני מאוד מזדהה עם מה שתיארת, בעיקר עם הפער הזה בין שני העולמות ועם ההבנה שהם לא באמת יכולים להתקיים בו זמנית.

אני לא יודעת באיזה תחום את עוסקת או רוצה לעסוק על המחשב ועד כמה זה חשוב לך ומהווה חלק ממך. נשמע שזה חשוב לך. אצלי אני מרגישה שזה חלק כל כך מהותי ממני שנורא קשה לי להניח אותו בצד. אני מאיירת וממש זקוקה לזרימה הזו של היצירה וגם לזמן ללמוד יותר לעומק אור וצל, צבע,קומפוזיציה... ממש צריכה את זה ברמה שזה לא נותן לי מנוח. לפעמים זה גורם לי לחוסר סבלנות ותיסכול וכעס על כך שלא מניחים לי לנפשי. זו כמובן לא אשמתם אבל זה המצב, לפעמים.
בזמן ההריון ואחרי הלידה במשך כמה חודשים ארוכים באמת לא נגעתי בזה בכלל ופחדתי בדיוק מזה, שלחזור לזה יגרום לי לעצבים בכל פעם שיקטעו אותי. באיזשהו שלב בכל זאת היא כבר קצת גדלה וגם אני התחלתי להרגיש שהזמן חומק לי מבין האצבעות ושהגיע הזמן לחזור לזה בחלונות הזמן שיש לי. והיה לי כל יום חלון נחמד כזה בצהריים כששניהם ישנו וזה היה הזמן שלי לשבת איזה שעה וחצי רצוף ולהתרכז. ועכשיו גם זה התמסמס לי כי הוא הפסיק לישון צהריים... וקשה לי.

מה היינו בתקופה אחרת... אני מסכימה איתך בשכל אבל בפועל זה כל כך חלק ממני שאולי משהו מזה היה מתקיים בי גם בתקופה אחרת. כמובן שכאישה לא הייתה לי שום גישה לתחום כזה מן הסתם. אבל גם בתקופות אחרות היו חיי נזירות לנשים וגברים שכנראה הרגישו צורך בהמון שקט וזמן לחשוב. הרבה נזירים התעסקו בקריאה וכתיבה ולמידה של כל מיני תחומים כך שכן היה מקום לזה בעולם הישן, למי שהאופי שלו התאים לזה.

גם אני השתפכתי פה.
תודה על השיתוף, עזר לי לקרוא את דברייך.

[שקטה*]

אגב יסמין האם אתם בחינוך ביתי?

[געש*]

היי שקטה. לגבי הבכורים, זה פשוט משהו ששמעתי לב אליו - אצלי ההבדל היה מאוד דרמטי והצעירים יותר העסיקו את עצמם בגיל שנתיים באופן שהבכור הגיע אליו רק בגיל 4-5.
זה מן הסתם גם טמפרמנט שונה, אבל ראיתי את זה במידה משתנה גם אצל חברים, שהבאים בתור היו עצמאיים בעיסוקים שלהם מהר יותר.
אני חושבת שזה נובע גם ממרכוז של הבכור שהוא כמעט בלתי נמנע בתנאי חיינו, וגם מזה שככל שיש יותר אווירת פעלתנות כללית בבית, יותר דינמיות ודינמיקות שקורות ברקע, ככה ילדים פחות צריכים מבוגר צמוד אליהם כדי לא להרגיש לבד. הם חשים מאוד חזק את הנוכחות המשפחתית. לעומת זאת אמא וילד לבד זה יכול להיות מאוד שקט, וזה מן או שהם ביחד ממש או שכל אחד לבד ממש. אין אווירה כללית של ביחד להישען עליה (אני כמובן מקצינה פה לצורך התיאור) וגם אין חלופות לאינטראקציה חברתית.

[יולי_קו]

כתבתן מאוד יפה. התחברתי לחוויות עבר.
כלומר- יש תקווה. זה משתנה, אבל לאט. גם אצלי הבכור שחרר אותי יותר לאט משתי אחיותיו. אני הרגלתי אותם שכשאני מודטת פשוט לא מפריעים לי. זה הגיע למצב שהם היו מגיעים קרוב קרוב (5 ס״מ ) בשביל לבדוק אם כבר סיימתי.
אצלנו הבכור התחיל להיות יותר עצמאי במשחק בגיל 5-7 (זה היה תהליך הדרגתי), והאחיות שלו בגילאי 3-5.
כל זה בהנחה שאני זוכרת במדוייק למרות כל ההריונות וההנקות D-:

[שקטה*]

תודה געש, נשמע באמת הגיוני מה שאת מתארת. הקטנה שלי רק בת שנה ו3 אבל כן מעסיקה את עצמה לכמה דקות כל פעם בצורה שהבכור לא היה. אז אם אפשר לשפוט כבר על פי הגילאים האלה אכן רואים הבדל. חשבתי שזה יותר עניין של אופי אבל באמת ייתכן שזה קשור גם למקום במשפחה.

ותודה יוליקו על השיתוף.

[צילי*]

שקטה אהובה, לא קראתי את התגובות אז סליחה אם אני ממחזרת בלי כוונה.
קודם כל, יש ילדים קלים יותר בדברים האלה ויש שפחות. יש כאלה שרק תני להם זמן ושקט והם בונים עולמות בדמיון בשנייה ולא צריכים אותך. ואחרים שהם... אחרים וכל דבר באמצע, כמובן.
ממה שראיתי על ילדיי ועל ילדי אחרים, כאשר אלו ילדים קלים ונוחים באופן כללי, אז נהיית נחת הורית כאשר הקטן ביותר הוא בערך בן ארבע. לפחות עד אז, הציפיות צריכות להיות פשוט אחרות.
עד כאן הכלל. ועכשיו אלי ואליך, כי אני חושבת שאנחנו דומות מאוד בצרכים שלנו לשקט ושלווה וזמן הרהור (לצרכים מקצועיים או סתם ככה). אני לא יודעת מה תוכלי לקחת מהניסיון שלי ועד כמה גם מה שסביבנו (כולל הילדים) דומה, מה גם שהדברים האלה היו לי קריטיים כבר בהתחלה, וכאשר משהו קריטי לי אני משקיעה בו המווון עד שהוא נהיה כמו שאני רוצה
אני השקעתי המון מחשבה באיך להביא את הילדים למצב שאני לא צריכה להעסיק אותם. ממש המון. עשיתי דברים בשביל שזה יקרה וזה הצליח. האם היה לי מזל? האם הילדים היו יוצאים ככה בכל מקרה? האם היו לזה מחירים במקומות אחרים? אין לי מושג, ואני לא שוללת אף אפשרות, אבל בשורה התחתונה היה לי, יחסית לציפיות שלי, שפע של זמן הרהור ובהייה והיעדר צורך להעסיק את הילדים.
מה שבחרתי לעשות (זה ברבים, וזו נקודה חשובה, כי האיש פה הוא כמוני אז עשינו אותו דבר והעקביות אולי גם השתלמה) נע על שני ערוצים. הראשון הוא לטפל בהם כמה שפחות. לשחרר לעצמאות כל דבר שהיה נראה שניתן לשחרר, ועל זה כבר כתבתי, פה בדף או במקום אחר. זה ממש סטייט אוף מיינד בעיניי, לחפש אקטיבית מה אפשר לעשות פחות בשבילם, לבדוק אם הם מסוגלים ועד כמה, ולעודד כל הזמן את מה שהם יכולים בעצמם.
הערוץ השני הוא לא להעסיק או לשעשע אלא אם זה בדיוק מה שבא לי. בשביל שזה יקרה ויהיה נעים עשינו שני דברים. הראשון הוא להיות בחוץ כמה שניתן. אבל ממש. לא היה כמעט שום אחר צהריים (ובקרים, כשהם עוד לא היו במסגרות) שנשארנו בבית. הבית הוא מקום חנוק בעיניי. משהו בקירות מגביל, מקרב את הילדים אלינו פיזית בצורה לא תמיד טבעית, ומנחית יצירתיות. זו דעתי האישית, כמובן, לא איזו אמת גדולה. החוץ מרגיש לי אחרת לגמרי, בין אם הלכנו לגינה ציבורית ובין אם פשוט צעדתי ברחובות עם מנשא או עגלה או זאטוט שהולך ברגל.
החוץ לא מעודד הורה שמעסיק ילד אלא הורה שפשוט נמצא עם הילד. אני לא נטיתי לגני שעשועים, שבהם צריך לדחוף נדנדה או לתפעל איזה משהו. אהבתי מקומות שבהם אפשר לבהות בעננים או בים או בעצים, לאסוף אבנים ועלים וענפים, לרוץ ולחפש מכשולים וזהו.
התוצאה היא שהילד לומד שהוא יכול להעסיק את עצמו מצוין. שהוא לא צריך את ההורה בשביל להנות מעולמות הפנימי, או עם אח.ות. וזה מתורגם אחר כך הביתה לימים שבהם לא יוצאים, או כאשר גדלים. אצל הילדים שלי מעולם לא היתה ציפייה שאני אעסיק אותם. יש מצב שאף ילד שלי מעולם לא ביקש ממני לפני גיל ארבע או חמש (משחקי קופסה שצריך עוד אדם) לשחק איתו. זה לא אומר שלא שיחקתי איתם, כמובן, אבל עשיתי את זה תמיד כי התחשק לי. גם בישלתי איתם כי התחשק לי, הקראתי להם כי התחשק לי, ורקדתי איתם כי התחשק לי. אבל הם למדו שאני איתם כשממש בא לי, ולרוב גם כשיש משהו מסוים שבא לי לעשות איתם.
חשוב לי להגיד שתכלס ביליתי המון עם הילדים שלי, אבל זה לא היה כי הייתי צריכה אלא כי רציתי. והרבה מהזמן לא רציתי והם לא העלו בדעתם שזה התפקיד שלי איכשהו.
אז היציאה החוצה היתה חלק אלף. חלק בית היה דברים שלימדנו אותם לעשות שקידמו את אותו רעיון.
הראשון הוא קריאה. ברגע שהילדים הראו סימני עניין התחלנו לקדם את זה. לרוב דרך הזמן שבט הקראנו סיפורים בכל מקרה, מה שקרה המון. זו היתה אחת הפעילויות האהובות עלינו. ילד שיודע לקרוא ולומד לאהוב את זה כמעט ולא צריך הורה שיעסיק אותו. הבונוס הנוסף הוא שאפשר לקום יותר מאוחר בבוקר כי הילדים למדו להתעורר ופשוט לקרוא במקום לבוא להעיר אותנו. או שהם קראו לידינו על הספה בעודנו חצי מנמנמים. בכורי לימד את עצמו לקרוא בגיל 3. אחיו בגיל 4 והקטנה בגיל 5. אבל כשהיא למדה לקרוא כבר היתה לה הבנה עמוקה שזה מה שעושים כשקמים בבוקר כי היא ראתה את האחים שלה
עוד דבר שעשינו זה להיות מאוד נוכחים כשהם מעסיקים את עצמם, אבל לא להצטרף אם אנחנו לא רוצים. למשל, בשנים האלה לדעתי עדיף לשבת בסלון עם ספר גם אם לא ממש מצליחים לקרוא בו. הילדים לומדים מזה שאני עסוקה, במשהו שהופך להיות דוגמה אישית (קריאה זה טוב ורצוי), אבל ברגע שהם רוצים להראות משהו או לשאול משהו אז אני מפסיקה את העיסוק הזה בקלות ובשנייה. נותנת מה שהם צריכים וחוזרת לקרוא. גם להימרח על הספה עם מחשבות זה סבבה. או לבשל ולסדר ולנקות, אם המטבח קרוב לסלון.
אני חושבת שהמון פעמים ילדים רוצים שנעסיק אותם כי הם רוצים שנהיה נוכחים. אבל אם נהיה נוכחים, זה הרבה פעמים יספיק והם לא יצטרכו למשוך אותנו בכוח לעולם שלהם. בעיניי זה מאוד מאוד שווה את ההשקעה בשנים האלה, פשוט להיות נוכחת. עוד דבר שאפשר ללמד בעודך נוכחת זה סבלנות. למשל, אם אני קרוב לסיים דף בספר (או במשימה אחרת) אפשר להגיד - מייד אני באה/מתפנה - וגם לעמוד בזה. זה מלמד על כך שנוכחות הורית לא אומרת פניות של מאה אחוז בכל מקרה. ילדים בכל גיל יכולים ללמוד סבלנות מהי, ודחיית סיפוקים, שאני מאמינה בה בכל מעודי.

מקווה שלא חזרתי על מה שכבר נאמר לך כאן ושתמצאי בזה משהו מועיל. זה ממש על קצה המזלג אבל גם נותן תמונה רחבה של גישה, אני חושבת...

[שקטה*]

היי צילי, איזה כיף שבאת:)

התחלתי כבר לכתוב לך תשובה לגבי מה שקורה אצלנו כרגע אבל באמצע התחרטתי ומחקתי הכל.

אני מסכימה איתך לגבי העיקרון וגם לגבי הפרקטיקה.

אבל -
יש אצלי שני עניינים, האחד הוא שהיישום קשה לי מבחינה זו שאני פשוט כל כך הרבה איתם ועם מטלות הבית שכשיש לי רגע פנוי או גנוב אני נשאבת לטלפון ולפעמים זה בנוכחותם. אני מאוד אוהבת לקרוא אבל בשנים האחרונות זה רק בקינדל כי שם אני מוצאת ספרים באנגלית וגם כי התרגלתי לזה ויותר נוח לי ככה, האותיות יותר גדולות ואני לא תלויה בתאורה שמסביב. כך שזה שוב מכשיר עם מסך שיוצר אצלם יותר מדי עניין ורצון לגעת ולהתעסק.
חשבתי לצייר לידו אבל פשוט הרבה פחות כיף לי לצייר בעיפרון על נייר ואני לא מסופקת מזה. כך שזה לגבי - מה אפשר לעשות לידם (יותר נכון לידו כשהיא ישנה כי כשהיא ערה זה רק להשגיח עליה ולהרחיק אותה מדברים שלא כדאי שתיגע בהם) שהוא לא מסך כלשהו ולא מטלות הבית. ואין לי כל כך תשובה לזה.

העניין השני הוא - הבעיה שיש לי כרגע היא לא שהוא רוצה שאעסיק אותו או אשחק איתו. הבעיה היא שהוא לא רוצה בכלל לשחק, לצאת מהבית (חוץ מלדברים שממש מושכים אותו אבל לא למשל לגן שעשועים), או לעשות כל דבר שלא קשור למסכים. לא לצייר ולא להרכיב פאזלים ולא שום דבר. אפילו לא אם מציעים לעשות איתו ביחד או עושים לידו. ואם אין לו את המסך כי אנחנו מגבילים את זה אז הוא סתם יישב או יסתובב ולא יעשה שום דבר מוגדר. או יתחיל לעשות דברים מעצבנים. יציאה מהבית כן עוזרת אבל כאמור מאוד קשה להזיז אותו לזה. טבע כמו שתיארת אין פה כל כך נגיש, זה בעיקר גני שעשועים שכן אפשר לבהות בהם או לטפס על משהו או לאסוף אבנים וכאלה אבל הוא מיצה את זה מזמן.

לא יודעת, אני מרגישה שאני לא ממש עונה לך על מה שכתבת. וגם גלשתי בכלל למשהו אחר שהוא הקושי שלי איתו כרגע, כשהנושא המקורי היה יותר לגבי זמן לעצמי.
משום מה נורא קשה לי לענות ולתאר את כל זה, משהו אצלו מלחיץ ומפחיד אותי לאחרונה ואני לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה בדרך שלא תרגיש לי מאולצת, כאילו אני מנסה לשכנע אותו לפעילויות שפשוט ממש לא מעניינות אותו וזהו. מצד שני אי אפשר לתת לו להתעסק כל היום במכשירים כאלה. כל זה פשוט נורא מודגש עכשיו שהוא הפסיק לישון צהריים ופתאום יש המון שעות ביום שהוא ער ובבית. לפני כן היום היה יותר מובנה ועם ההפסקה הזו בצהריים זה היה קל יותר לכולם.


מצטערת אם כתבתי מבולבל והתפזרתי, אני חושבת עם עצמי תוך כדי כתיבה.

נורא מעריכה את ההתייחסות שלך וגם של שאר המגיבות כאן.

[יסמין*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא יכולה לכתוב הרבה כרגע (ולא יודעת אם בהמשך כן), אבל כן רוצה לשלוח לך חיבוק. אם ההעלאה של הנקודה המקורית שלך כאן והתגובה שקיבלת מצילי גרמה לך לחדד, להתמקד, להגיע אל לב הקושי שנמצא במקום קצת אחר, להביע את הבפנוכו הכי כאוב ומבוהל (שלכולנו יש כמוהו, יקירה) --- אז זה מקום לא פשוט לעמוד בו, ואני תומכת בך, ובמקביל רוצה לברך אותך כי נראה לי שתצאי מאוד מאוד מורווחת מההתכתבות הזאת. אפילו לפני התגובות שתקבלי, רק ממה שהעלית. להצליח להעלות את הדברים זה צעד ענקי @}

[שקטה*]

תודה לך יסמין יקרה @}

[צילי*]

אח, מבינה אותך כל כך! מבינה מבינה מבינה, בעיקר את גניבת הרגעים כשיש איזו הזדמנות.
קראתי אותך ושמתי לב עד כמה השתנו דברים מאז גידלתי ילדים בגיל הזה, ואני חושבת שזה ממש משנה את האתגר.
הטלפון החכם הראשון שלי נקנה כאשר בכורי היה בן 7 וקטנתי כבר בת 3. המכשיר הראשון מסוג "מסך" שהם ראו (אייפד) היה בערך באותו זמן. הם גדלו לפני שזה נכנס לשימוש בכל בית ואין מה לעשות, זה פשוט אתגר אחר, הרבה יותר קשה ומורכב.
בא לי לייעץ לך "תעיפי הכל ותחזירי לבית שלוות היעדר מסכים" אבל החיים לא עובדים ככה והפנטזיות האלה על עולמות נטולי גירויים חזקים ומושכים מתקשות להתקיים. פשוט צריך ללמוד איך לנווט בתוך העולם שיש. הבחירה שלנו היתה להגביל את זה בצורה די קיצונית אבל חלק מהזמן זה מוביל למאבקים ואני באמת לא יודעת מה עדיף.
אני סומכת עליך שתמצאי את הדרך שלך לחיות עם זה בשלום.
לילדים שלנו יש דרכים יצירתיות להגיד לנו "אמא, תחזרי לכדור הארץ". זה סוג של דיאלוג שלא נוהל בעידן הסבים והסבתות ולכן הכללים שלו נכתבים על ידנו. זו בעצם בחירה איך לנהל את הדיאלוג הזה סביב מצבים שבהם, בעצם בעצם, אנחנו רוצות קצת לברוח מהם ולהיות עם עצמנו. מצבים שבהם דופק לנו על הדלת הצורך הכה בסיסי בזמן לעצמנו.
אני מציעה לך להתחיל לשבור את הראש (אבל אחרי הסגר וכל הזוועה הזאת, כי כרגע זה כנראה בקושי רלבנטי) איך את משיגה זמן לעצמך. מבן הזוג, מעזרה של בני משפחה, בתשלום, או כל דבר אחר. איך את עושה לך "חדר משלך".
זה מאוד תלוי נסיבות ואמצעים אז אני לא רואה טעם להגיד לך איך השגתי את שלי. אני כן יכולה להגיד לך שבריאותי הנפשית היתה בפירוש תלויה בזה ואולי גם שלך. אני בהחלט לא נועדתי להיות עם ילדים סביבי ולטפל בהם בעצמי מסביב לשעון. ברגע שהבנתי את זה, התחלתי לגייס משאבים ואת הסביבה, כדי לתמוך במודל ההורות שהיה הגיוני בעיניי ושבתוכו יכולתי להיות בריאה וחזקה נפשית. נכון, יש הרבה אימהות שיכולות לחיות בתוך זה כמה שנים ולצאת מזה בסדר. אני לא יכולתי. זה היה גומר אותי ומחבל בהורות שלי. תבדקי עם עצמך איפה את עומדת ביחס לזה ואל תקבלי משפטים כמו "ככה זה, זה יעבור". כי לפעמים זה עובר ואת יוצאת מהצד השני סמרטוט רצפה. אולי יש לך ברירה אחרת.

בתוך הפיסקה הראשונה שלך יש שני דברים קטנים להתחיל לשים לב אליהם.
מטלות הבית... את עושה את הכי מעט שאפשר ושעדיין מספיק? אולי אפשר לכסח שם חלק ועדיין להיות בטוב? לדעתי כמעט תמיד אפשר, או להתייעל במטלות שכן עושים.
והשני זה ההשגחה על הקטנה שלא תגע בדברים שלא כדאי לה לגעת. קשה לי להסביר בדיוק מה פה מהבהב לי "תסכול" אבל לי אין זיכרון כזה מגידול הילדים שלי. כלומר, לא הייתי כותבת בשום מקום שזה משהו שאני עושה כי זה לא היה נוכח לי. אולי יש משהו בסביבה המיידית שלכם שניתן לשנות כך שזו לא תהיה משימה בכלל, או משהו בתפישה שלך ממה כדאי להרחיק אותה או איזה סוג של תשומת לב כדאי לשים עליה כשהיא ערה.
לפעמים, הצורך בזמן גנוב כזה עם המסך, הוא תוצר של עומס יתר על הראש שמחלקו אפשר להיפטר.
וליד הילדים אפשר להיות ופשוט לא לעשות כלום. לשכב על הגב, לבהות, לנשום, לחשוב מחשבות, לחבק אותם אם הם באים, לדבר איתם. לעשות כלום ולחדש את הכוחות, של הגוף ושל הנפש.

לגבי הבן - להסתובב ולא לעשות שום דבר זה נפלא ממש. אני מעודדת אותך בחום לאפשר את זה בשמחה. יש מצב שכאשר הוא עושה את זה הוא מפעיל את הגמילה הנקודתית שלו מהמסך ומהכמיהה למסך. זה ממש חובה בשביל להצליח אי פעם להתחבר למשהו שהוא לא מסך
אם הוא מתחיל לעשות דברים מעצבנים, זה זמן טוב לחיבוק או שיחה או יציאה מהבית. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו בלי הגירוי החזק שהוא התרגל אליו. זה אתגר קשה מאוד בשבילו, ובטח ובטח שגם בשבילך.
עוד משהו שמהבהב לי זה הקושי להזיז אותו לצאת מהבית. אני מניחה פה את הגישה שלי כאמא שמאמינה מאוד בכפייה אוהבת - ילד בן שלוש לא מחליט לאן הולכים ומה עושים. את האמא, את מחליטה, את יוצרת את השיגרה. להיות בחוץ באוויר הפתוח ולזוז במרחבים לא מוגדרים על ידי קירות זה עניין בריאותי. זה גם בריאות הגוף וגם בריאות הנפש. ילד בן שלוש לא מחליט על דבר כזה ומנהל את הבריאות שלו.
הילדים שלי בני 10 12 ו 14. בכל תקופת הסגר יצאנו מהבית כל יום לטיול של שעתיים לפחות. אף אחד מהם לא רצה לצאת לטייל. כולם העדיפו להישאר בבית ולקרוא או להיות על מסכים. באמת חוכמה גדולה...
אבל לא הם קובעים. גם לא בגיל הזה. כי אם הם יקבעו הגוף שלהם ייראה כמו כורסה.
אם הדרך הזו לא מתחברת אליך ולא מדברת אליך - עזבי את זה. אם זה מזיז לך משהו, תשקלי לקחת שליטה על איך שאתם מבלים את הזמן ולעצב שיגרה חדשה. העניין שלו באיסוף אבנים לא רלבנטי. פשוט יוצאים החוצה ועושים מה שעושים, או שיושבים ובוהים ומדברים. אוכלים פיקניק, סופרים ציפורים, עושים מנדלה מעלים, משחקים "מי מזהה משהו בצבע... ורוד!", ועוד ועוד ועוד. כל דבר שהוא לא מסך, שהוא אטי למוח, שמאלץ להתחבר לגוף בחזרה.
אין פעילות. אנחנו לא human doings אנחנו human beings. פשוט תהיו, בלי פעילות, בלי לאלץ.

ולסיום רק אומר לך זאת - המסכים זה אחד מאתגרי ההורות הכי קשים שנוצרו אי פעם. הם פותרים בעיות כל כך בקלות (כולל את הבעיות שהם עצמם יוצרים) שזה ממש קריעת ים סוף להתנהל איתם בצורה שתרגיש טובה. ואני לגמרי לוקחת בחשבון את זה שאולי כל מה שכתבתי לך בכלל לא רלבנטי כי החיים שלי בהקשר הזה היו אחרים, ויש הבדל עצום בהתמודדות ביחס לגיל שבו זה נכנס הביתה. כל שנה נוספת של חופש מזה תשנה את צורת וגודל האתגר.

חיבוק חם לך.

[יסמין*]

צילי, כמה טוב שבאת.

[יסמין*]

משום מה נורא קשה לי לענות ולתאר את כל זה, משהו אצלו מלחיץ ומפחיד אותי לאחרונה
כשאת מזהה את זה בזמן אמת, כשברגע מסוים הבטן שלך מתמלאת במשהו מפרפר כזה (או כל תחושה אחרת שזה מתבטא בה), זוזי לדקה הצידה ותהיי קשובה לעצמך{{}}. תנשמי עמוק עמוק, תרגישי את החמצן זורם בוורידים, ותלטפי (בבאצבעות או במחשבה) את המקום שכואב.

[שקטה*]

שוב תודה לכן על התמיכה וההכלה.

אין לי זמן כרגע לענות על הכל אז אחזור לכאן יותר מאוחר, רק רציתי לענות לגבי הקטנה - דברים שכדאי שהיא לא תיגע זה למשל מכונת כביסה שהיא משחקת עם הכפתור ומפעילה את המכונה על ריק, או זה שהיא פותחת את הארונות בכניסה ומוציאה משם דברים ועושה בלגן גדול (מאפשרים חלקית כי כבר עייפנו מלהתנגד), או שהיא נוגעת במטאטא במטבח או עולה על הספה ומשתוללת עליה (נפלה ממנה כבר פעמיים), או משחקת בדלתות/מגירות שהאצבעות יכולות להיתקע לה או הולכת לאסלה ונוגעת בה... גם אחרי שהבית מותאם לפעוטות תמיד יש כמה מוקדי בלגן או ליכלוך או סכנה שקשה להזיז למקום אחר. זה עוזר כשיושבים איתה על הרצפה ואז היא נשארת ומשחקת קצת אבל תמיד מתישהו מסתלקת לאנשהו וצריך ללכת לראות מה היא עושה.

ולגבי השאר אחזור בהמשך. ממש מרגישה את התמיכה שלכן עד כאן ומודה לכן מאוד.

[צילי*]

הי יסמין
אין לי מושג מי את, אבל אני שולחת לך פרח @}

[יסמין*]

אין לי מושג מי את.
אני זאתי, נו (-; טוב, אספר לך מתישהו אם יצא.
(לפחות ככה אני יודעת שלא מזהים את הכתב שלי, זה מעולה.)

רק רציתי לענות לגבי הקטנה.
טוב, לפטפטנית שבי יש שפע דברים להגיב על הנקודות שהעלית. השאלה אם את רוצה לקבל מלל או הקשבה...

[צילי*]

שקטה, לכל אחד מהדברים שציינת יש פתרונות שיאפשרו לך מנוחה. אבל... אני תוהה ביני לבינך אם אין כאן במקרה מצב שהיא הבינה שהדברים האלה מפעילים אותך, מושכים אותך אליה ולתוך נוכחות, ולכן אם לא יהיו אלה אז יהיו אחרים. כמו שכתבתי למעלה לגבי בכורך, לילדים יש מגוון של דרכים יצירתיות לאלץ את ההורות שלנו לתוך נוכחות. היא אולי קצת מכריחה אותך להיות איתה בצורה מסוימת, לבוא אחריה, להגיב למה שהיא עושה.
יכול להיות שאני טועה ביג טיים, אבל אם זה מתחבר לך בבטן בתור אפשרות, אז המהלך שנדרש הוא אחר לגמרי.

[שקטה*]

אשמח לשמוע מה יש לך לומר יסמין.

צילי תודה על האבחנה. לא בטוחה שהיא מדוייקת לי כרגע כי באמת שלרוב כשאני איתה אז זה בלי טלפון או דברים אחרים וזה גם קורה כשאני ממש יושבת איתה והיא משחקת סביבי או איתי. היא פשוט מאוד אנרגטית ופתאום נכנס לה איזה רעיון לראש D-: יש לה לפעמים כן את השובבות הזו של לעשות משהו שאסור או שגורם לי להגיע עד אליה ולתפוס אותה פיזית (להשתולל על הספה למשל) אבל זה לא נעשה כתגובה לנוכחות לא מלאה או מוסחת שלי אלא סתם רוח שטות כי היא כזו.
אבל רושמת לפני את מה שכתבת כי זה יכול להיות נכון במצבים אחרים ובכלל.

[שקטה*]

וצילי אני ממש מתחברת למה שכתבת לגבי זה שלא מתאים לך להיות "בתפקיד" ועם ילדים סביבך רוב היום. ומעריכה אותך על האומץ להגיד את זה ולחיות לפי זה. זה בדיוק מה שאני מרגישה אבל הם עדיין מאוד קטנים אצלי אז קצת קשה לי ליישם.


אם להיכנס לפרטים הטכניים של זה אז כרגע הגדול הולך לגן אבל לא לצהרון (כלומר חוזר ב2 הבייתה) והקטנה עם מטפלת, אבל זה אומר שהיא בכל זאת בבית די הרבה (יוצאות בבוקר לאיזה שעתיים וחצי-שלוש ואז היא אוכלת ומשחקת בבית עד השנת צהריים שלה). וגם אני בבית. אז בעצם לא יוצא הרבה זמן שאין איזה ילד בבית כשגם אני בבית, וכמובן הקורונה וכו'... יכולתי לא להיות פה כשהמטפלת כאן אבל זה לא כזה פשוט כי צריך להביא את הגדול מהגן כשהקטנה כבר ישנה ומישהו צריך להיות איתה בבית. והגדול גם עדיין בהסתגלות אז צריך את הנוכחות שלי אחרי הגן... בקיצור, הרבה שעות שאני איתם. ואין לי לב לשים את הקטנה בגן אחרי כל הסיפורים שהיו.


אז אני עדיין בהמתנה הזו שיהיה לי קצת יותר זמן להקדיש לדברים אחרים שחשובים לי וכרגע לא ממש רואה מתי זה יקרה. ולא רואה איך אני יכולה לקחת זמן נוסף שלא יהיה על חשבון בן זוגי שגם הוא המון איתם.

[געש*]

לגבי הדברים עם הקטנה, כמה רעיונות קונקרטיים
מכונת כביסה - להשאיר את הדלת פתוחה, ואם היא יודעת לסגור אז לתקוע משהו בין המכונה לדלת. וכמובן לקרוא לה כל פעם שאת עושה כביסה (-:
פותחת את הארונות בכניסה ומוציאה משם דברים ועושה בלגן גדול - פעילות חביבה על פעוטות באשר הם. כדאי להשאיר לה אם אפשר גלת אחת עם דברים שמותר להוציא ולבלגן ואת השאר לסגור עם סגירת תינוקות (באופן אישי, אף פעם לא עשיתי את זה, אבל גם לא הפריע לי שמוציאים, זה לא יותר זמן לסדר מכל משחק אחר...)
נוגעת במטאטא - למה בעצם זו בעיה? אפשר כמובן לתלות אותו קצת בגובה או משהו.
עולה על הספה ומשתוללת עליה (נפלה ממנה כבר פעמיים) - לרפד מסביב עם שטיח?
משחקת בדלתות/מגירות שהאצבעות יכולות להיתקע לה - את זה האמת תמיד אפשרתי והם למדו אחרי פעם-פעמיים איפה לשים את האצבעות.
הולכת לאסלה ונוגעת בה... - זה כשלעצמו לא נורא בעיני, אבל אותי תמיד הפחיד שהם יפלו עם הראש לתוך האסלה, אז שמרנו שהדלת לשירותים תהיה סגורה. אבל עדיין אכן מצריך תשומת לב.
באופן כללי, עוזר להקטין את החללים הזמינים, נגיד לסגור דלתות לחדרים, כך שכולם נמצאים יחד במרחב המרכזי פחות או יותר בטווח ראיה.

[צילי*]

אני מאוד מאוד בעד להיות הרבה שעות עם הילדים. גם אצלנו זה היה ככה, קצת מטפלת (אצלנו היו גם תורנויות של סבא וסבתא), ימים קצרים בגן כשכבר שלחנו לגן, ולא כל יום לגן. ואין ספק שזה יוצר קושי לא מבוטל בשביל אנשים שזקוקים לשקט וזמן לבד. מה שכן, ככל שנמצאים יותר זמן עם הילדים, עולה החשיבות של זה שיהיה נעים ונינוח איתם. לי בתור אמא היה מאוד קשה כאשר דברים לא היו נינוחים ונעימים לאורך זמן ועמלתי לתקן את זה באופן אקטיבי פשוט כי זה הפריע לי יותר מדי ולא היה לי כוח או סבלנות לחכות שהם יתקנו את עצמם. אגב, לתקן אקטיבית זה לפעמים פשוט להרעיף יותר אהבה או מגע, ולא בהכרח לעשות דברים מהותיים בצורה שונה. לפעמים זה היה לזוז הצידה מדברים שבמקור התעסקתי איתם או הגבתי עליהם.

לא לגמרי הבנתי למה את לא יוצאת כשהיא עם המטפלת וחוזרת בעצם רק אחרי שאת אוספת את הגדול, אבל אני בטוחה שעשית את השיקולים שלך ושזה מה שנכון כרגע.

מהצד של מה שהוספת לגבי ההתנהגות של הקטנה והרוח שטות שלה ולעשות דברים ש"אסור" - בלי קשר לנוכחות (את מכירה את עצמך הכי טוב ואם לא שם העניין אז את בטוח צודקת), אני אישית רואה בכל אלו סוג של תקשורת איתך אבל אולי אני טועה. את יכולה לבדוק את זה בקלות בכך שתשאלי את המטפלת ואת בן זוגך אם החוויות שלהם ממנה ומהזמן איתה הן דומות. אם היא ככה עם כולם אז הפתרונות הם אחרים (אם בכלל מתייחסים לזה כשמשהו שדורש פתרון. אולי פשוט צריך לקבל את זה בשמחה וזהו). אם היא ככה רק איתך, אז אולי שווה לחשוב על זה כצורת תקשורת איתך. ואם התקשורת שלה איתך לא מתאימה לך והיית רוצה לשנות אותה, אז ככל שהיא יותר קטנה זה יותר אפשרי.

בכל אופן, אני מרגישה שמהצד שלי אין לי עוד משהו לתרום. אנחנו מכירות ממש מעט, אבל מסיבה שאיננה יודעת מהי יש לי ביטחון גדול בך שאת יודעת מה את עושה, מכירה היטב את הילדים שלך ואת עצמך, ותמצאי את הדרך שלך להתנהל היטב בתוך זה, גם אם זה ייקח קצת זמן ואולי חזרה לשיגרה אחרי שענייני הקורונה יפנו קצת את מקומם.
לפעמים יש תקופות כאלה, שעולה תחושה חזקה שמשהו לא בסדר או לא מתנהל כמו שצריך, ואחרי כמה זמן (לפעמים אפילו ממש לא הרבה) הדברים מסתדרים מעצמם על הצד הטוב ביותר.

[יעלי*]

מצטרפת למרות שלא הספקתי יותר מלרפרף על הרוב.
מאוד התחברתי למה שצילי כתבה (סליחה שאני לא מצטטת), שלפעמים הם רוצים אותנו נוכחים פשוט, ואז זה לא ממש משנה מה נעשה.
ולהיות גם איתם, גם נוכחת מאוד וגם מאוד עם עצמי ועם עיסוקיי - זה משהו שלמדתי שבכלל אפשרי רק במהלך האביב האחרון על שלל מתנותיו.
עדיין מאתגר משהו.

יסמין, אנחנו מכירות נכון? היינו בקשר מייל, ובאתם לבקר אותי יום שישי אחד לפני כ4 שנים?

[צילי*]

התחשק לי להוסיף לטובת הציבור הרחב שלפעמים אפשר להיות עם ילדים בלי שום טלפון ושום דבר, אפילו להיות איתם במשחק, ועדיין לא להיות נוכחים, והם יעלו עלינו בשנייה וחצי. ואפשר להיות עסוקה בענייני לגמרי ועדיין להיות נוכחת.
נוכחות זה עסק מורכב למדי בעולמנו עמוס הגירויים, ולגמרי לא תלוי פעילות כלשהי או היעדרה. יש על זה כמה דפים פה, אם עושים חיפוש "נוכחות". לא קראתי אותם, אבל אולי הם שווים איזה דפדוף.

[שקטה*]

לא לגמרי הבנתי למה את לא יוצאת כשהיא עם המטפלת וחוזרת בעצם רק אחרי שאת אוספת את הגדול, אבל אני בטוחה שעשית את השיקולים שלך ושזה מה שנכון כרגע.
אני כן לפעמים, זה תלוי בדברים כמו אם אני מנסה לעבוד על משהו שלי בחדר אחר או אם האוכל כבר מוכן או שצריך לבשל משהו ברגע האחרון (יש סוגי מאכלים שפחות מתאים להכין מראש או שלא הספקתי וכו'). העניין הוא שיותר חסר לי דווקא הזמן בבית מול המחשב והפרוייקטים שלי ופחות זמן לדברים בחוץ, אם כי גם זה חסר. וגם נורא חם עדיין:)

בכל אופן השגרה הזו עם המטפלת והגן התחילה רק ממש עכשיו ב1 לספטמבר אחרי תקופה ארוכה של שניהם בבית איתנו בגלל הקורונה וכי טיפלתי בעצמי בקטנה חודשים ארוכים. כך שבהחלט הצטברו אצלי חסכים גדולים בזמן לעצמי ולעניינים אחרים וגם תחושת ה saturation גדלה. ועוד לא הספקתי להתרגל לזה ולמצוא את הדרך הכי טובה לתמרן בתוך זה וכבר נחת עלינו סגר שני...

לפעמים יש תקופות כאלה, שעולה תחושה חזקה שמשהו לא בסדר או לא מתנהל כמו שצריך, ואחרי כמה זמן (לפעמים אפילו ממש לא הרבה) הדברים מסתדרים מעצמם על הצד הטוב ביותר.

תודה רבה על זה, ממש עשה לי טוב לקרוא את זה. אני במין בילבול כזה שמהותו - האם באמת אני מזהה פה בעיה או שזו תקופה, שלב, תגובה להרבה אירועים שקרו בזמן קצר והכל יסתדר מעצמו. ממש מקווה שאת צודקת.

[שקטה*]

וכן לגבי מה שכתבת על מסכים - אכן אתגר מטורף. ולגבי הנוכחות, מבינה לגמרי לגמרי למה את מתכוונת וחוויתי את זה. כמו שכתבה גם יעלי.

ותודה רבה צילי שכתבת שאת מאמינה בי:)) בכל אופן את מקור השראה בשבילי ולפעמים אני שואלת את עצמי - מה צילי הייתה עושה?

אני תוהה עכשיו שקראתי שוב את ההודעה שלך - איך בעצם מה שכתבת לגבי "בעד להיות הרבה שעות עם הילדים" מסתדר עם הודעותייך הקודמות לגבי זה שאת צריכה זמן לעצמך? האם הפיתרון ברובו קשור למה שתיארת לגבי לדאוג שיהיה נעים יותר? או שהם היו הרבה בבית ובחיק המשפחה אבל לא בהכרח הרבה איתך? מנסה להבין אם יש פה איזה "סוד" שחומק ממני D-:

[צילי*]

אז אני מציעה ככה. את בחסך מטורף וכמעט לא אנושי (בעיניי) של זמן עם עצמך בעקבות החצי שנה האחרונה. למרות שהחיים כאילו שבים למסלולם (פחחחח...) את קצת נבהלת כי עושה רושם שהזמן לעצמך לא מסתדר בחזרה למקום, ואת כבר גם ככה בחסך. זמן לעצמך זה לא פינוק, זה לא מותרות, זה לא רק לצורכי עבודה, זה לא משהו שאת צריכה להצדיק אותו. זה צורך אנושי בסיסי שאצל אנשים שונים נמצא על נקודות שונות בסקאלת ה"צורך", ואם הוא לא מתמלא, והחיים מתנהגים כאילו הוא גם לא הולך להתמלא - אנשים מסוימים ייכנסו מזה ללחץ, או אפילו פאניקה. להיכנס מזה רק ל"בלבול" זה מצב מעולה ממש
נוכח המצב, אני מציעה לך בחום רב פשוט לנוח מתחושת הבעיות שיש לפתור. הבעיה האמיתית היא שהחיים יצאו ממסלולם הרגיל, לא עושה רושם שהם חוזרים למסלול הזה בקרוב, ואת כל הכוחות שגייסת כאשר התחיל הסגר הראשון את צריכה לגייס שוב עוד קצת. למה? כי אין ממש ברירה. ואחרי שהחיים יתחילו שוב לחזור למסלול, זה יהיה זמן טוב להתבונן ולראות מה קורה ומה צריך באמת לסדר.

מה כן אפשר לעשות? להתחיל לסדר את המחשבה. להתאים אותה למצב. לחפש דרכים לחיות בנינוחות בתוך זה למרות שצרכים בסיסיים שלך לא מתמלאים. יש כל מיני דרכים לעשות את זה, אבל בעיקרון זו שיחה מתמדת שאת מנהלת עם עצמך סביב הצרכים הלא מסופקים שלך. זה קורה לכולנו כל הזמן.

לגבי שאלתך - אני בעד שהילדים יהיו בחברת מבוגרים שאוהבים אותם בלי תנאי. זו בהחלט לא רק אני.
כשזו הייתי אני, החשיבות של שיתוף הפעולה שלהם והנעימות של השהייה איתם היו מעל הכל בשבילי, כי אני נוטה להתחרפן כאשר יש מתיחות או עצבים או טרוניות או כל אחד מהדברים האלה לאורך זמן. כך שהתשובה לשאלתך היא גם וגם.

[שקטה*]

וואו צילי, תודה. ממש סידרת לי את הראש.

אני חושבת שמה שקרה זה שנורא ציפיתי ל1 בספטמבר (אפילו ממש ספרתי את הימים) כי קיוויתי להרוויח לעצמי סוף סוף כמה שעות כל בוקר. כי זו הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה מאז הלידה של הקטנה שיהיה לי סידור לשני הילדים בבוקר ולא רק לאחד ובאופן לא הכי רציף. ואז באמת הגיע ה1 לספטמבר וגיליתי שזה לא ממש ככה כי יש המון דברים שלא מאפשרים לי באמת לקחת את הזמן הזה כמו שהייתי רוצה. ואז נכנסתי למין לחץ כזה ומחשבות על "האם זה יהיה אי פעם אפשרי או שנידונתי לחיי סבל".
ועדיין לא הספקתי לסיים לחשוב על כל זה ולחפש דרכים לארגן את הזמן ואת עצמי טוב יותר ו-בום, עוד סגר ועוד שיבוש ובמקביל השנת צהריים של הבכור שנעלמה לה...
אז זה כנראה גרם לי לבילבול וקצת חרדה ודברים שהתלבשו על הבכור. שכן מדאיגים אותי במקביל אבל אולי זה באמת לא לב העניין אלא באמת כמו שאמרת, העומס על המערכת כרגע.

שוב תודה ענקית לך. וגם ליסמין ויעלי וגעש שעזרתן לי קצת לפרוק כאן.

[יסמין*]

וואו, כמה נוסף מאז שהייתי כאן! אני שמחה שקיבלת הרבה תגובות שקטה, נגעת בהרבה נשים... וגם לי הדיון הזה הועיל מאוד, אבל בשלב זה אני פורשת כי כמו שאמרתי לעיל - דיון שרץ כל כך מהר הוא לא במסגרת הגבלות המחשב שלי בשלב זה של חיי @}

(יעלי, כי שאלת - אנחנו מכירות כבר הרבה שנים, עוד מימי הפורום שקרובת משפחתך ניהלה בטמקא, אבל מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים (-: )

[שקטה*]

תודה יסמין, נעים לקרוא אותך@}

[צילי*]

שקטה, באהבה. איזה כיף.
ועכשיו גם אני אשוב לי לעבודה כי מישהו יצטרך ללמד את הסטודנטים האלה אפידמיולוגיה עוד מעט

[מומינאמא*]

מצטרפת לרגע כדי להגיד תודה לך שקטה על השיתוף שהעלית וכמובן לכל המשיבות הנהדרות. נגעת בי כבר בהודעה הראשונה, בשאלות שמעסיקות גם אותי, ולמדתי גם מתהליך החיפוש / הדיוק (?) שעלה בהמשך. מקווה לאט לאט לנסח גם לעצמי את מקומי... ובינתיים קוראת בשקט וחושבת.

[שקטה*]

בשמחה, מומינאמא! מוזמנת לשתף גם אם תרצי.

[תמרוש_רוש]

נכנסתי למין לחץ כזה ומחשבות על "האם זה יהיה אי פעם אפשרי או שנידונתי לחיי סבל".
שקטה, ממש הצחקת אותי כאן.
הילדים שלי בני 12 ו- 7, הגדול יכול היה להעסיק את עצמו שעה ברצף החל מגיל שלוש (אני בדרך כלל הייתי אז פשוט נכנסת למיטה - זה מה שהכי רציתי) והקטן... אתו היה קשה יותר. יותר תובעני, יותר באינטרקציה... אבל גם הוא. יש קצת יותר מרווח נשימה כל שנה.
ועכשיו הנה, אני על המחשב כבר יותר משעה, עבדתי על כתיבת הסבר לאבחון מקצועי שפיתחתי לאחרונה, בדקתי אימיילים, אחר כך באתי לפה כדי לנוח, והם... איפשהו. עוסקים בעניינם.
בלי לקרוא את כל הדיון המפורט והארוך (ויסלחו לי כולן...) - כל חייך עוד לפנייך, ויהיה לך עוד המון המון זמן להקדיש להמון המון דברים.
גם אם עכשיו את באמצע המנהרה ולא רואה את האור.
מניסיון של אמא לילד שלא נתן לה שניה אחת של מנוחה במשך שלוש-ארבע-חמש שנים רצוף, ועכשיו... כן

ובקשר למה לעשות בנקודת הזמן הזאת ואיך להיענות לצרכיך - נדמה לי שכבר קיבלת כמה תשובות @}

[שקטה*]

תודה תמרוש, שמחה שהצחקתי אותך D-:
אני ממש שמחה לשמוע שזה באמת מסתדר בהמשך. כרגע קשה לי לראות את האור בקצה המנהרה כמו שאמרת וזה נראה לי כאילו זה תמיד יהיה כך או שיהיה שינוי אבל לא משמעותי.
אם כי אם צריך לחכות שהקטנה תהיה בת 4-5 זה בכל זאת נצח קטן D-:

[שקטה*]

ומה שלמדתי מכל זה - לא לא לא לעשות ילד שלישי D-:
כמובן לא מכלילה לגבי כולם וכולן, אני פשוט יודעת שלי זה לא מתאים ויגרום לי לתחושת חנק ונטל... אני לרגע לא מתחרטת על השניים שיש לי ושאני מאוהבת בהם קשות. ולפעמים אני מפנטזת על שלישי כי אני כל כך אוהבת אותם ונהנית מהם. ואם הייתי צעירה יותר עכשיו אני חושבת שכן הייתי רוצה עוד אחד, כי הייתי יכולה לחכות קצת ולפתוח מרווח בינו לבין הגדולים.

אבל לפעמים אני חושבת לעצמי שיש אנשים עם מבנה אישיות שיותר מותאם למספר גדול יותר של ילדים וכאלה שזה פחות מתאים להם. יש אנשים שאוהבים הרבה התרחשויות, דיבורים, רעש רקע כזה של אנשים בבית ובכלל, ושכל רגע קורה משהו או יש אינטראקציה עם מישהו. אני לא. אני צריכה המון שקט וזמן לעבד דברים ולעבוד על דברים ואינטראקציה ממושכת מעייפת אותי. כך שלא נראה לי מתאים שידברו איתי שלושה ילדים או יותר בו זמנית בכל רגע נתון.

[עדי*]

שקטה,
אני כל כך איתך בענין.
ובישראל כולם מרימים גבה כשאין לך לפחות 3 ילדים, ובכל זאת בחרתי להשאר עם השניים שלי וזהו. וזה נהדר. ויש לנו יחסים מעולים ממש, ואכן רמת הרעש וההתרחשות לא רבה. ממליצה בחום.

[שקטה*]

תודה עדי @} נחמד לדעת שאני לא ה"מוזרה" היחידה.

[בלבוסטה*]

וואו שקטה רק עכשיו קראתי את השאלה המקורית שלך אחורה.
מה שאת שואלת על הבן שלך - שלא מעסיק את עצמו ומנגד העובדה שמעניין אותו רק מסכים, הדבר העלה לי את המחשבה שהוא פשוט לא יודע איך.
אני לא שותפה למה שכתבו כאן שזה מגיע עם הגיל.
אצלי הם מעסיקים את עצמם מינקות.
זה הרגל. המסר היה, קחו כל חפץ שהוא - שאני הייתי מספקת, תודה שלום. ומגיל זחילה הם לבד היו מגיעים לכל מיני ומשחקים.
אולי עם הגיל ילדים שלא הורגלו מינקות מפתחים שיטות או מחקים חברים בגן או לומדים מהגן.
לכן אני ממש מציעה לך להתייעץ עם הגננת.
לא כבעיה, אלא כשאלה - מה מעניין אותו בגן? במה הוא שוקע כשיש משחק חופשי? להזמין חבר מהגן ולראות מה מעניין אותם יחד ואת זה לפתח.
אולי חוג שיעודד אותו להמשיך בבית (לגו, רובוטיקה, וכו').


אני חושבת שהבריחה למסכים זה אזור נוחות (הוא הוסיף כמה מזדהה איתו ) אז אולי להגביל. אני מגבילה התירוצים - נגמר החשמל צריך להטעין יותר מדי קרינה, אני הולכת על הסברים שקשה להתווכח איתם ופחות על מותר ואסור בעניין מסכים.

אני חושבת שמהגן תוכלי לקבל רעיונות ובבית מראש פותחים משחק חדש או חבר מגיע אז מראש לא לשבת איתו. גם אם זה יגרום לו לשבת קצת זה קצת יותר מקודם.

אגב זה עובד הפוך. בתקופת הסגר ישבתי הרבה על הבנים על למידה משחקי קופסא וכאלה והם היו מתחילים לדרוש יותר ויותר. דווקא בגלל שאנחנו ה מ ו ן ביחד ונשמע שגם אצלך- אני ממש חותכת את הדרישות. במילא כשהם משחקים הם באים בשאלות ומתגרים ומבקשים הבהרות - אני לא רואה לנכון גם להיות חברה קבועה למשחקים או הפעלות.
זה משהו שלדעתי ישוב גם להגיע בו מתוך עצמך.
לא רק כי יש עוד ילדה וקשה ואת רוצה זמן לעצמך. אלא כי זה נכון וחשוב עבורו ועבורכם כמשפחה - לשחק עצמאית.

האמת שעכשיו בסגר זו הזדמנות טובה בשיחות האישיות עם הגננת (אצלנו מקיימים, אני מקווה שגם אצלך) לשאול אותה גם מה מעניין אותו בגן ואולי גם איך היא מגייסת אותו לפעילויות שהוא פחות רוצה בהתחלה.

[שקטה*]

היי בלבוסטה, תודה.
זה לא ממש כך מהבחינה שהוא לא ילד שמבקש שישחקו איתו / יעסיקו אותו. הוא ילד שמאוד מתעניין בצד הטכני של הדברים ורוצה להבין איך הם עובדים, בעיקר מכשירים. כבר כתינוק הוא לא התעניין בצעצועים אלא רק בלתפעל דברים בבית כמו אורות, מכונות, דלתות, רדיו וכדומה. היה מעסיק את עצמו יפה מאוד בכאלה דברים. וכשקצת גדל (גיל שנתיים פלוס מינוס) הוא התחיל כן לשחק קצת יותר בצעצועים אבל בדרך כלל לא בצורה שבה "אמורים" לשחק בהם. עניין אותו למשל להכניס חפצים קטנים לקופסאות ולראות כמה יכולים להיכנס לקופסה וכאלה. או בחוץ, פחות מתקנים ויותר לשפוך חול ממקום למקום. במקביל גם למד לספור וגם נתנו לו מחשבון ואז התחיל להתעסק בזה המון. גם אהב מאודואוהב עדיין לקרוא ספרים אם כי כרגע ההתעסקות במחשבון ודומיו קצת דחקה את זה הצידה, אבל גם לאחרונה כשקראנו ספרים ראיתי שהוא מנסה לפענח את הכתב ופחות מעניין אותו הסיפור ויותר "איך הספר עובד". בתכלס הוא באמת רוצה ללמוד לקרוא ונראה לי שאנסה איכשהו ללמד אותו בתקופה הקרובה.

משחקים כמו לגו וכאלה תפסו אותו לאיזה תקופה אבל עכשיו ממש פחות, לפעמים אני מנסה לעשות איתו קצת לגו או פאזל כדי לעודד אותו להמשיך אחר כך לבד אבל הוא זונח את זה ממש מהר.

כך שלדעתי אין פה עניין של ילד שלא יודע להעסיק את עצמו, הוא יודע להעסיק את עצמו דווקא יפה מאוד. זה יותר עניין שהוא רוצה לעשות דברים אמיתיים ולא לשחק בצעצועים או משחקים, הוא רוצה לתפעל דברים ומה שהכי מעניין אותו לתיפעול זה דברים כמו טלפון או מחשב, שזה לא ממש מפתיע כי אלו דברים באמת מעניינים ומושכים.

[שקטה*]

כפי שציינתי אגב העיסוק שלו במסכים הוא לא בהייה פאסיבית בסרטונים או משחק וידאו ממכר. זו ממש התעסקות וניסיון להבין את המכשיר עצמו.

[יולי_קו]

יש קורסי תכנות אונליין לילדים שמתעניינים במחשבים.

[שקטה*]

מאיזה גיל?

[יולי_קו]

ראיתי פרסומות ולא התעמקתי. זה היה בזמן הסגר הראשון, וזו היתה הצעה להורים במקום להלחם בילדים על הרצון להיות במסכים לנתב את התשוקה הזאת ללימוד תכנות אונליין. לדעתי זה היה לילדים מגיל קריאה, גם אם בסיסית.

[שקטה*]

אוקיי תודה יוליקו! רעיון מעניין שאולי ניישם בהמשך. הוא בכל זאת קצת קטן עדיין.

[תפילה*]

שקטה,
אולי אתם יכולים למצוא בשביל הטכנאי הצעיר (תוך היעזרות בקרובים ובמכרים) מכשירים שכבר לא פועלים (מקלדת, רדיו, טוסטר, פנס, תאורת חירום...), לקנות לו כמה מברגים וכאלה ולתת לו להשתעשע ולחקור?

[שקטה*]

תודה תפילה, האמת שחשבנו על זה אבל הוא פחות מתעניין במשהו שלא מגיב. כלומר מה שמעניין אותו זה להבין מה כל כפתור עושה ואם המכשיר כבר לא עובד זה פחות ימשוך אותו. כנראה באמת מתכנת בפוטנציה D-:

[דו_כיפת*]

שקטה יקרה,
בתור מי שיושבת באותה הסירה, אני עוקבת כאן כבר כמה ימים אחרי הרב שיח שהתפתח בעקבות השאלה שלך.
קיבלת מגוון של תשובות מעניינות, מכל מיני היבטים,
גדול עלי לשתף במחשבות שלי אחת לאחת,
אז ברשותך, אני אקפוץ ישר לשאלתך המקורית:
בבקשה תגידו לי שמתישהו אוכל לעשות דברים בבית שלא קשורים לילדים ושהם לא יצטרכו אותי כל שנייה...
אז הנה אני כאן, רק כדי להגיד שזה קורה
לאט לאט, בהדרגה, כמעט כמו הגמילה מהנקה:
ההרגל מתמסמס, וכמעט לא שמים לב, ופתאום אני לא בטוחה אם היא ינקה אתמול או היום או בכלל שלשלום,
עד שמסתבר שבאיזשהו זמן בין סוף החורף הקודם לתחילת החורף הבא... הסתיימה לה ההנקה...

אני ממש מרגישה שגם בענין הזה: הילדים מפתחים לאט לאט יותר עצמאות, טווח הקשב שלהם גדל, יש יום שפתאום מסקרן אותה משהו מאוד והיא מתעסקת בו איזו חצי שעה ברצף, ויום אחר שאין אפילו 10 דקות של נחת...
אני כן יכולה להגיד, שבאופן כללי, זה משתפר ומתאפשר יותר, וגם שבחוויה שלי השנה האחרונה היתה משמעותית בהקשר הזה.
אם אני זוכרת נכון הגדול שלך קטן מהגדולה שלי בשנה בערך, אז אני מקווה שיעודד אותך לשמוע שיש סיכוי גבוה שבשנה הבאה כבר תרגישי שינוי ניכר.

אחרי שאמרתי את כל זה, אני רוצה להגיד עוד משהו קטן:
אני, בשלב הזה, ובכפוף לנסיבות (סגר וכו') ממש חייבת כמה דקות של זמן לעצמי כל יום
זה לא עובר, אם מספיקים, אני ממש מקפידה לדחוף את זה ב"בילד אין", כמו שיש ארוחות וכביסות.

לא בגלל שאני לא אוהבת את הבנות, חלילה
אלא בגלל שאני מאוד אוהבת אותי.
אני מצאתי ש20 דקות כל יום משמחות אותי במידה מספקת
וגם לא מהוות יותר מידי עול בשביל בן הזוג והבנות
הפיצקית כבר בת חצי שנה ויכולה להמתין טיפ-טיפה. אני משתדלת לצאת חרי הנקה אבל גם אם קרה הכי גרוע שהיא התעוררה בדיוק כשיצאתי רבע שעה ואני חוזרת...
אני בכוונה מפרטת:
זה שיש עוד מישהו/היא איתי, עוזר - אבל לא במקום הצורך להפוגה
מניסיוני, קצת קשה לי להיות בהפוגה כאשר הן לידי, למרות שכביכול הצהרתי על "מנוחת אחריות" והמושכות אמורות לעבור אליו.

אגב, אני גם מאוד מבינה את הצורך בזמן בבית, ואת חוסר הרצון לצאת

מה שאני באה לומר, עצה שלי:
אל תחכי עד שיתאפשר מבחינת הילדית לתת לך חלון זמן כזה.
תנסי לייצר אותו כעת: טיול לגינה עם בייביסיטר, או אבא, או שכנה.
כל יום, אפילו חצי שעה.
אם זה גדול עליך תתחילי מפעם בשבוע.
אבל כמה שיותר קבוע
וכמה שיותר ביטחון בנפשות הפועלות, ככה שתהיי ממש רגועה לאיורייך.

כן, יש לנו, אימהות, מחסור כללי בזמן לעצמנו, והקורונה לא מיטיבה עם המחסור הזה, אני יודעת...
מה שכן חשוב, לדעתי, זה להעלות את הצורך הזה למקום גבוה בסדר העדיפות, ולהשתדל לספק אותו באופן שמתאפשר.

עוד משהו שעוזר לי, זה לזכור שהשנים הללו באמת עוברות מהר ובגיל 12 הם כבר הרבה (אבל הרבה הרבה הרבה) פחות זקוקים לנו באופן צמוד.
אז בסך הכל זה חלון זמן מצומצם, שבו יש לנו את האפשרות והזכות לקחת חלק מלא בחיים שלהם...

מקווה שהצלחתי להעביר את המסר,
חלילה אני לא מגיעה ממקום של שיפוטיות או ביקורת
רק שולחת חיבוק אוהב ותקווה להרבה כוחות
מבינה אותך מאוד @}

[שקטה*]

דוכיפת יקרה, תודה רבה לך שלקחת את הזמן לענות לי תשובה מושקעת. ובעיקר תודה שכתבת שאולי עוד שנה כבר יהיה שיפור... ממש מקווה שאכן כך יהיה.
זה ממש נכון שאי אפשר באמת לקחת את הזמן לעצמי כשהילדים בבית וגם אני, אפילו אם מישהו אחר משגיח עליהם. תמיד מגיע הרגע שהם מחפשים אותי ורוצים דווקא אותי.

דווקא עכשיו עם הסגר מצאתי שיטה שתאפשר לי לקחת כמה שעות, אני עם הגדול עד 12 בערך ואז המטפלת של הקטנה איתו עד שהיא הולכת ואני יוצאת לעבוד במקום אחר עם המחשב הנישא. כלומר, עשיתי את זה עד כה פעם אחת כי היה חג ועכשיו המטפלת גם חולה ולא הגיעה היום... תמיד יש משהו שתוקע שוב הכל...
והשיטה הזו פחות תתאפשר כשהוא יילך לגן כי הוא ירצה אותי אחרי הגן ואני לא יכולה רק להביא אותו הבייתה ולהיעלם ושהמטפלת תהיה איתו. הוא לא יקבל את זה. גם לא יכולה לשלוח את המטפלת להביא אותו מהגן כי כשהם יגיעו הבייתה הוא יידע שאני בבית וירצה אותי. ולא יכולה לא להיות בכלל בבית בשעות האלה כי הקטנה ישנה בדיוק כשצריך להביא אותו מהגן אז חייבים להיות שני אנשים...

[דו_כיפת*]

יקרה,
הסגר הזה באמת קשה
אני מרגישה שבפסח היינו חדורי מוטיבציה
אבל הפעם אנחנו מגיעות עייפות ומותשות...

אני קוראת אותך ומתחשק לי לבקש ממך לקחת נשמיה, ולהוסיף אולי:
הנה, עכשיו מצאת דרך שזה יעבוד לך
אולי תמצאי אחת גם אחרי הסגר.
אולי הקטנה תירדם מוקדם יותר, וכשהגן מסתיים היא בדיוק תתעורר, כך שהמטפלת תוכל לצאת איתה לטיול קטן, לאסוף את הגדול, ולחזור דרך גן השעשועים ו...הופ, לארגן לך איזו חצישעה - ארבעים דקות טובות בשבילך. אולי.
אולי הקטנה תמשיך לישון והגדול יאהב את הרעיון לטייל עם המטפלת את הדרך הביתה.
בכל אופן, משהו שקופץ לי לעין: אם יש מטפלת לקטנה וגן לגדול בזמן חופף, אך הגיוני הוא שתמצאי דרך שזה יהיה זמן בשבילך, במקום שמיטיב איתך
אם צריך לסגור דלת או לשים אוזניות לטובת מיסוך הרעש והסקרנות זו גם אופציה טובה.

ו...עוד דבר קטן: בבקשה בבקשה, אל תחכי שהכל יסתדר ב100%, ויתאפשר לך להיות איתך למשך זמן מספק.
נסי לחטוף פיסות-פיסות, הן לא מספקות בפני עצמן, אבל כשמתמידים, משהו ברעב הזה כן מתמתן,
ובחוויה שלי, גם מתגלה סבלנות ואהבה מחודשת לילדים.

בקיצור, תתעדפי את הצרכים שלך, זה חשוב, מאוד

[שקטה*]

תודה רבה לך דוכיפת יקרה על העידוד וההצעות הטובות. מרגישה עד לפה את האיכפתיות והאמפתיה.

[בלבוסטה*]

אז הבנתי אחרת אוקיי.
אחד הבנים שלי גם כמו אצלך ממש מתעניין באיך מכשירים פועלים ומה גורם למה.
לגבי הלוגיסטיקות זה נשמע מאוד לא פשוט כי כביכול הוא בגן והיא עם מטפלת אבל עדיין כמעט תמיד יש אחד מהם או שניהם סביבך וגם הסנכרונים שתיארת מאוד לא פשוטים.
אני יכולה לשתף שהמון זמן הרגשתי את התחושות האלה של הרצון באוויר יותר משהוא קיים. זה התאפשר משמעותית כששניהם היו בגן ואחכ גם בצהרון (השנה).
הסגר מביא איתו הרבה זמן יחד ומצד שני חופש לשחק עם הזמן. גם אני מנסה לשחק עם זה. וכן יש בלתמים.
הייתי שם עם התחושה של רצון באוויר, מזדהה עם התחושות. אני חושבת שאת עושה את המיטב ועוד יותר לגמרי וזה זמני.

[דו_כיפת*]

שקטה
בדיוק ראיתי איזה סרטון והאמא שם אמרה שעכשיו היא מרגישה יותר אויר
הרצתי להתחלה כדי לגלות שההסרטה הינה לרגל יומולדת 4 של הקטנים (תאומים במיקרה שלה)
וחשבתי עליך
אני ממש חושבת שבשנה הקרובה תרגישי שיפור...
@} @} @}

[שקטה*]

בלבוסטה, תודה על ההבנה. זה בדיוק זה, החוסר באוויר וגם זה שכביכול "יש עזרה" ויש גן (טוב, עכשיו גם זה לא) אבל בעצם זה לא ממש ככה.

שוב תודה דוכיפת, היום חשבתי על מה שאמרת והתעודדתי. אם כי, עוד שנה הקטנה תהיה רק בת שנתיים ו4. ואי אפשר לדעת עד כמה היא תהיה בת שנתיים עקשנית ונמרצת...

[יסמין*]

_הילדים שלי בני 10 12 ו 14. בכל תקופת הסגר יצאנו מהבית כל יום לטיול של שעתיים לפחות. אף אחד מהם לא רצה לצאת לטייל. כולם העדיפו להישאר בבית ולקרוא או להיות על מסכים. באמת חוכמה גדולה...
אבל לא הם קובעים. גם לא בגיל הזה. כי אם הם יקבעו הגוף שלהם ייראה כמו כורסה._

צילי, בתקווה שאת מגיעה לפה לפעמים, חזרתי להגיד לך תודה על מילותייך. כשקראתי הייתה לי תחושה חזקה שאת צודקת, שאת פועלת נכון, שהשתכנעתי בלגיטימיות של סוג הכפייה שאת מדברת עליו (בעבר הייתי בספקות גדולים בעניין) - אבל גם שזה רחוק ממני. שאני מעריכה את האימהות שאת מתארת, אבל אלה לא היחסים שהתעצבו בבית שלנו, ולא מתאימים לנו, ולא הייתי רוצה להכניס אותם לחיינו כחיקוי. אלה הדברים שאמרתי לעצמי אז, וסגרתי את הנושא ביני לביני. אבל אחרי כמה שבועות הוא שב וניעור בי, והתעורר בי רצון חזק להזיז איכשהו את הילדים שלי לטיול יומי. ופתאום זה היה פשוט ונכון ואפשרי ולא רחוק רחוק מעבר להרים. פתאום הרגשתי שזה כן מסתדר עם אורחות חיינו - הסברתי לילדים כמה זה חשוב לי ולמה, ההסבר התקבל על דעתם, וקבענו. מטיילים כל יום. וכיף לי נורא
ושאלה: אתם מטיילים גם בימים גשומים?

[אי_ננה*]

לא צילי, אבל עונה בכל זאת:
אנחנו מטיילות תמיד. גשם, שלג, סופה, רוחות..תמיד יש לפחות שעה וחצי של "בחוץ"

[יסמין*]

תודה איננה @}

[פלוני_אלמונית*]

הי יסמין, גם אני לא צילי... אבל גם אנחנו מטיילות בגשם.
אנחנו גרות בארץ גשומה, גם בגן יוצאים כל יום, ויהי מה!
הילדות, לא רק שלא מפריע להן, אלא הן לחלוטין עפות על זה (זה מוסיף המון לטיול! בניית סכרים, שחיה בבוץ וכו').
ואם זו יציאה רק למטרת טיול אז זאת בכלל לא בעיה... נרטבים, מתבצבצים וחוזרים הביתה לאמבטיה.

[צילי*]

הי יסמין, מצחיק, דווקא אנחנו באנגליה הגשומה בהרבה מישראל, לא מטיילים בגשם. למה? כי אני לא אוהבת גשם ובוץ ולכן גם הילדים שלי לא אוהבים גשם אז לאף אחד אין חשק
יש לנו בבית הליכון כזה, אז בימים גשומים שלא זזנו בהם כולנו עולים עליו בתורות להליכה או ריצה. נחמד גם לגוון.
בדיוק חשבתי על הדברים שכתבתי כאן כי חזרנו לסגר וכל פעילויות הספורט של הילדים בוטלו ולכן הטיולים בחוץ הוחזרו לתפריט, כל יום קצת אחרי שהם שבים מבתי הספר. אחרת זה שעות ארוכות מדי על התחת.

מאוד שמחה לשמוע על מה שקרה אצלכם, ובעיקר שקיבלת את מה שרצית ובדרך שנעימה לך.

[יסמין*]

תודה @}

[בלבוסטע*]

באיזה גיל ניתן לצפות מילד למצוא פתרונות בעצמו לעניינים יומיומיים.
אנינרטצה להבין אם זו אני חסרת הסבלנות או בעלת ציפיות לא ריאליות מבן השש.

למשל - אמא אין לי כרית - אני מצפה שהוא ידע לחפש.
אמא תפתחי לי - את שקית החטיף...
אמא איפה המספריים. נכון יש לנו בלגן ולא תמיד המספריים באותו מקום. עדיין אני מצפה שבתורה אופציה ראשונה הוא יחפש.

הוא לא מפונק בכלל. ילד מתוק עם עולם עשיר שגם מאוד אוהב לעזור השרירים צריכים. אולי זה גם משם

אבל אני הייתי ילדה שחושבת שהכל תלוי בה. אמנם גדלתי ככה מינקות נתנו לי הרבה עצמאות ואני לא נותנת הרבה. מתערבת וכאלה.

אני רוצה כרגע להבין מה אפשר לצפות מבן שש שיעשה עבור עצמו כשהוא נתקל בבעיה. בדרכ סביב עניינים פשוטים וטכניים.

[אי_ננה*]

אם אין מקום קבוע למספריים, ומאז ומעולם הוא פנה אליך ומצאת אותם - למה שהוא ידע לחפש?
אני באמת שואלת...

כשיש מקום קבוע לדברים - אפשר להכווין ילדים לשם, ומשם, כנקודת התחלה, להתחיל לעבוד
אבל כשיש כאוס...למה שמיומנות החיפוש תהיה אצל ילד בן שש?

רק אומרת, שבגילאי שש זה ממש מוקדם לצפות לחפש כפיתרון ראשון.
בת ה-10 כאן רק מתחילה להתפנים את זה, וגם כאן, ה-"חיפוש" שלה מתבטא בהסתכלות מסביב, עוד לט \\א לגמרי הופנם העניין של לחפש מתחת לדברים אחרים

בגיל 6 אני מצפה לדעת להחזיר למקום (לפעמים עם תזכורת, תלוי בילד/ה), אני מצפה לדעת לחפש במקום ובסביבתו
אני לא מצפה לחפש בתוך כאוס

אני מצפה לנסות לפתוח שקית חטיף, אבל אם מאז ומעולם אני פתחתי, אז כמובן שזה דורש הנחייה: "בוא, תלמד איך לפתוח..אתה רואה את הפסים כאן? כאן השקית הכי חלשה, וצריך למשוך לכיוון הזה. נסה עכשיו אתה"

אמא אין לי כרית - אותו הדבר כמו עם מספריים...

כל דבר שעשיתי עד כה ואני רוצה להאציל סמכות הלאה, אני חייבת ללמד..פעם, פעמיים, שלוש..אולי יותר, בתלות בילד/ה הספציפי/ת
בתיווך וחוסר עצבנות ובידיעה שזה לא יהיה מושלם גם בפעם המאה, אבל בסוף בסוף בסוף - יהיה כאן לד בן 7,8,9, שיודע לפתוח שקית חטיף לבד ואפילו לתלות כביסה

[נינה*]

חשבתי על השאלה שלך היום ותהיתי מה המטרה שלה. כתבת אני רוצה להבין אם זו אני חסרת הסבלנות או בעלת ציפיות לא ריאליות מבן השש.
אבל מה זה משנה?
הוא בן שש. הוא לא עושה את מה שהיית מצפה. נדרשת סבלנות שקשה לך לגייס.
הסיטואציה תישאר כמו שהיתה גם אם יכתבו לך 10 תגובות שילדים בני ארבע כבר אמורים להיות עצמאיים לגמרי בחיפוש אחרי המספריים.
אני חושבת שהשאלה החשובה יותר היא מה יעזור לך להיות סבלנית כלפיו ולמצוא את הדרך ללמד אותו וללמוד מה יעזור לו. ההערה של איננה על הסדר נראית לי נכונה, אבל הקבלה שלו כמו שהוא ברגע זה גם היא חשובה בעיניי.

[בלבוסטע*]

תודה לכן.

אני שואלת מבחינה התפתחותית ולא ספציפית לילד כזה או אחר מתי הוא מסוגל להניח משהו ולחזור לחפש אותו באותו מקום.
כצו כן מתי ניתן לצפות שהוא ירצה משהו וילך לקחת אותו לבד או לחפש לבד.


נינה זה כן יעזור לי לדעת מה המסוגלות של ילד לפי הגיל. אם יגידו לי שבגיל ארבע אפשר לצפות - אז אני אדע שהכל עניין של התגוננות שלי. אם יגידו בגיל 8 אני אבין שאני מגזימה. כמו דחיית סיפוקים נכון שיש ילד בן שלוש עם יכולת גבוהה לדחות סיפוקים וילד בן שש עם פתיל קצר אבל עדיין יש רמה התפתחותית מסוימת שבה אפשר לצפות מילד בגיל מסויים להתחיל לדחות סיפוקים.

כמו שתינוק בן חצי שנה לא מסוגל מוטורית לאכול סטייק אבל בגיל ארבע כן. זו בדיוק השאלה.


רוב הדברים שהם מבקשים ממני לחפש אלו משחקים או פריטים שהם השאירו בכל מיני מקומות.

לגבי המספריים איננה נתפסת לדוגמא אחת שהבאתי אבל אני מצפה ב-90 אחוז מהמקרים משהו שהם בעצמם הניחו איפשהו ושכחו - זה מטריף אותי למה אני צריכה חמש פעמים ביום לחפש לו אביזר שהוא לא זוכר איפה הניח - או משהו שנמצא במקום קבוע. כמו נעליים.

זה לא רק חיפוש. פעם היה אצלנו חבר שלהם בן ארבע הבאתי להם הפתעות וכן ביצת קינדר - הוא פתח הכל בבטחון שלף את העטיפות, וניסה להרכיב לבד רק אחרי שמהו לא הצליח לו עזרתי לו.

אתלי הבנים קודם כל נתנו לי שאני אפתח - ברור לי שזה בגלל החינוך שלי, אני מאוד מאוד מגוננת ומאוד דומיננטית אבל הגיע הזמן להניח לזה. אני משתדלת כשמדובר החטיפים בשקיות ברחיצת ידיים בלבוש (קצת, ממש מתקשה לשחרר לגמרי) ועכשיו - עניין החיפוש חפצים שיוציא אותי מדעתי.

אני בגיל 6 הייתי חוזרת הביתה פותחת במפתח את הדלת מכינה לי כריך ענק ועקום שחתכתי בסכין גדולה בלי חשש. מדליקה טלויזיה או משחקת שעות ל ב ד בגינה ליד הבית. לא נעזרתי כמעט באחרים לא להתלבש לא לקחת אוכל, לא להמציא לי מחזקים - זה מאוד משמעותי לעתיד אני הייתי אחראית לעצמי והרמנתי המסוגלות שלי.

אני מנסה להבין כמה מתוך הפניות אליי קשור לחוסר מסוגלות אמיתית בגלל הגיל וכמה בגלל החינוך.

[פלונית*]

לגבי מקרים שהם מחפשים משהו שנמצא במקום קבוע. כמו נעליים. - מציעה לא ללכת להביא להם אלא להגיד במילים איפה זה נמצא, למשל "הנעליים נמצאות במקום שלהן, ליד הדלת".

(מבינה שהשאלה שלך היא בעיקר מאיזה גיל אפשר אבל את זה אני לא יודעת ולכן משאירה לאחרות לענות.)

[נינה*]

מבינה אותך.

עדיין הייתי מציעה כן להסתכל על הספציפי, הרגשי והאישי כי זה יותר מועיל בעיניי. אבל אני לא רוצה לדחוף לכיוון שלא מדבר אלייך.

[תמרוש_רוש]

הרבה מהורות זה ללמד ילדים איך לעשות דברים.
אם, כמו שאת אומרת, היית עושה בשבילם הרבה, אז בשלב הזה לא מספיק להגיד להם "תתחיל לעשות / למצוא פתרונות בעצמך". צריך להתנחות אותם בתהליך.
יש לי ילד שכעיקרון לא מחפש. הוא מסתכל למקום אחד ויחיד, או סורק את המקום בצורה הכי חפיפניקית שיש ואומר "לא מצאתי".
בשעה שהמספריים היו ממש שם, מול העיניים שלו, ואני איתרתי אותם בשניה.
ברור שזה משגע אותי.
אז אני חייבת לאמן אותו, לסרב לחפש בשבילו, להזכיר לו איך סורקים חדר (או איזור) באופ ןמתודי, ולהחזיר אותו למקום הזה שוב ושוב.
לפעמים אני אומרת לו "אני יודעת שהפריט הזה נמצא באזור הזה, שכביכול חיפשת בו. הוא כאן. אני רואה אותו. אתה חיפשת חפיף, אז לא שמת לב. תסתכל שוב".
ולאחרונה הוא באמת משתפר בזה, מאט את המבט, סורק יותר ביסודיות ואומר "אה, מצאתי".
עדיין הוא צריך להפנים את אלמנט ה"להרים ולחפש מתחת לפריטים" מדהים כמה שזה לא עיקרון מובן מאליו, לילדים מסוימים.

כנ"ל דברים אחרים שקשורים לניהול עצמי. צריך ללמד אותם, ואז לתת להם לתרגל הרבה הרבה פעמים.