אמונות לא מודעות

רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

תודה בשמת על האינפורמציה, זה עוזר לי מאוד. קבעתי פגישה עם עידן ואני מקווה לקבל תשובות לשאלות שלי.
דיברתי גם עם ג'ון ג'ייקובס וקבעתי איתה פגישה לשבוע הבא.
התלבטתי למי לפנות ובסוף החלטתי שאפגוש את שניהם, ולאחר מכן אחליט עם מי אמשיך את התהליך.
{@} {@}
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי בשמת_א* »

רעיון מעולה. בהצלחה!
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

כל ה"מחלות" שצצות אינן אלא חלק מתהליך הריפוי שמטרתו להביא אותך למקום הנכון לך בחיים האלה. אז תלכי למה שקורא לך לבוא אליו.
בשמת א, אהבתי מאוד |L|

רוצה להבריא, משמח ומרגש לשמוע שיצאת לדרך :-) (ודיי מהר אגב).
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

היי בשמת,

עידן סער מלמד את הרפואה הזאת,הוא שולט היטב בצד התיאורטי. דא עקא, שבצד של האיבחון האישי והזיהוי הספציפי של הקונפליקטים שאדם מסוים מתמודד איתם, הוא לא חזק, לצערי

ממש כך, מה שגרם לי לקבוע איתו פגישה זה הנתונים שהוא נתן לי בשיחת טלפון, אך בפגישה איתו לא חידש לי שום דבר, למעשה חזר על הדברים, ובכללי יצאתי משם מאוד מבולבלת כי הוא אמר דברים אחרים לגבי הקונפילקט ועופר חשב אחרת.
היה לי ברור שאני לא חוזרת לשם, שהוא לא הכתובת בשבילי.

בע"ה יום חמישי הקרוב אני נפגשת עם ג'ון ג'ייקובס ואני ממש מקווה שיהיה אחרת.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

יצאתי משם מאוד מבולבלת
מבאס :-(
אבל... אם להמשיך את הרעיון שבשמת הציעה פה לפני כמה ימים... אני מאמינה שההתנסות הזאת היא כנראה חלק מהדרך, ומהלמידה שלך. למשל, תראי באיזו בהירות את יודעת שהוא לא מתאים :-). ואני מניחה שיש שם עוד דברים שחיזקו ולימדו.וחיברו אותך אליך. ובטח עוד יהיו.
חיבוק חם |L|
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי בשמת_א* »

כל מה שכתבה עירית לוי |Y|

ובכל מקרה אני מקווה שכתבת ו/או הקלטת מה שהם אמרו. קחי את הזמן לקרוא שוב מה שעופר אמר. עידן קורא את הנתונים שאת מביאה. עופר קורא אותך אנרגטית. ובכל מקרה - שימי יד על הלב כשאת קוראת מחדש (אם לא רשמת, עכשיו הזמן לרשום לעצמך בקצרה את כל מה שאת זוכרת שהם אמרו) ותשאלי את הגוף שלך: "למה אני מתחברת פה? מה מהדהד לי נכון ומדוייק? למה כדאי לי לשים לב כרגע?"

תיהני עם ג'ון (-:
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

עירית לויהמקסימה,

רוצה להבריא?, משמח ומרגש לשמוע שיצאת לדרך (ודיי מהר אגב).

תודה עירית! למה כתבת "שיצאתי לדרך", כבר מזמן יצאתי לדרך, לא? (-: ולמה את חושבת שזה דיי מהר?

אני לא יכולה לעבור לסדר היום אחרי הטלטלה הגדולה שעברתי, מבחינתי זה דורש בירור. אצל הפסיכולוגית שלי שאני נמצאת אצלה בחודשים האחרונים לא קיבלתי מענה לנושא הזה, היא אמרה לי שזה בא להעיר אותי לחיות את ההווה, ולהשאיר העבר מאחור (מסכימה איתה). ומה שקרה קרה ואין צורך לחפור. והצורך שלי לחפור בא מהמקום של הרצון בשליטה, שעליי להרפות. (אני נשארת איתה כי היא טובה לפרקטיקה של החיים).
בגלל האמונה החזקה שלי שלא סתם קורים דברים, אני רוצה לעשות את הבירור הזה, לדעת שעשיתי כל מה שיכולתי והשאר כבר לא תלוי בי.
מה דעתך?

אבל... אם להמשיך את הרעיון שבשמת הציעה פה לפני כמה ימים... אני מאמינה שההתנסות הזאת היא כנראה חלק מהדרך, ומהלמידה שלך. למשל, תראי באיזו בהירות את יודעת שהוא לא מתאים . ואני מניחה שיש שם עוד דברים שחיזקו ולימדו.וחיברו אותך אליך. ובטח עוד יהיו.

הבנתי במהלך הפגישה שזה לא מתאים, מה שאני צריכה היום זה למצוא את הקונפליקט המדויק, ואת האמונה הלא מודעת שיצרה את המחלה, לטפל בקונפליקט, לשנות תפיסה ושלא תהיה לזה השפעה עליי יותר בהמשך במידה ואצטרך להתמודד שוב עם סיטואציה דומה, וזה דורש בירור עכשיו.

היו דברים שלקחתי מעופר את העניין למשל של "להאט את הקצב" כי כל העשייה, החשיבה, ההתנהלות שלי בקצב מהיר מידיי ,הכול על טורים גבוהים והוא אמר לי שפיתחתי זאת כהגנה, לא היה לי מושג שזאת למעשה סוג של הגנה שפיתחתי, חשבתי שאני זריזה וזהו.

מה את חושבת על זה?
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

בשמת א

ובכל מקרה אני מקווה שכתבת ו/או הקלטת מה שהם אמרו. קחי את הזמן לקרוא שוב מה שעופר אמר. עידן קורא את הנתונים שאת מביאה. עופר קורא אותך אנרגטית. ובכל מקרה - שימי יד על הלב כשאת קוראת מחדש (אם לא רשמת, עכשיו הזמן לרשום לעצמך בקצרה את כל מה שאת זוכרת שהם אמרו) ותשאלי את הגוף שלך: "למה אני מתחברת פה? מה מהדהד לי נכון ומדוייק? למה כדאי לי לשים לב כרגע?"

הקלטתי את הפגישה, צילמתי את התיקשור שעופר הכתיב לעידן, אני אקשיב שוב להקלטה, לקחתי כמה דברים מהפגישה איתם, אבל לא קיבלתי את מה שהייתי זקוקה לו, שמחה שניסיתי.
יש לי אופציה להתקשר לעופר לכמה שאלות תיקשור בטלפון ואפילו עוד לא ניצלתי את זה.

תיהני עם ג'ון
דיברתי איתה בטלפון ודיי מסקרן אותי לפגוש אותה, היא ביקשה ממני להכין לה רשימה של כל אירועי החיים המשמעותיים שלי מילדות, ואירועי בריאות מהילדות, ואני חושבת שזו התחלה לא רעה שיכולה לתת כיוון טוב למה שאני צריכה.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

למה כתבת "שיצאתי לדרך", כבר מזמן יצאתי לדרך, לא? ולמה את חושבת שזה דיי מהר?
התכוונתי לדרך של מציאת האנשים המדוייקים לליווי שלך בהבראה. לדרך של ההתפתחות הפנימית שלך אכן יצאת מזמן :-)
לגבי "מהר", לא יודעת לומר. זה נאמר מתוך תחושה שעלתה לי. נראה לי שזה משהו שהיה יכול לקחת גם יותר זמן.
.

_בגלל האמונה החזקה שלי שלא סתם קורים דברים, אני רוצה לעשות את הבירור הזה, לדעת שעשיתי כל מה שיכולתי והשאר כבר לא תלוי בי.
מה דעתך?_
אני חושבת (ותבדקי :-)) שהמניע יכול להגיע משני מקומות: גם מתוך כמיהה לתחושה של שליטה, שהדברים שידיים שלך ולא ישמטו,
וגם מתוך כמיהה להתפתח, להקשיב לקריאה הפנימית הזאת, ולמנף אותה לכיוון של צמיחה. בזה הייתי מתמקדת. בכמיהה להתפתחות.
ואם את מזהה שקיים בך במקביל גם הצורך להרגיש שהדברים לא נשמטים לך מהידיים, זה ממש טבעי ונורמלי. הייתי רק מביטה על זה ונותנת לגיטימציה לצורך הכה נורמלי הזה :-)

.
_היו דברים שלקחתי מעופר את העניין למשל של "להאט את הקצב" כי כל העשייה, החשיבה, ההתנהלות שלי בקצב מהיר מידיי ,הכול על טורים גבוהים והוא אמר לי שפיתחתי זאת כהגנה, לא היה לי מושג שזאת למעשה סוג של הגנה שפיתחתי, חשבתי שאני זריזה וזהו.
מה את חושבת על זה?_
אני חושבת שתאורטית קצב (וזה גם מחזיר אותנו לשאלה הראשונה ששאלת פה, שתי פיסקאות מעל :-) ), תאורטית קצב וחשיבה רבה ועשייה רבה - יכולים להתפתח כמנגנון הגנה. הם יכולים לתת תחושה של שליטה על המצב, ולפעמים גם דרך להמנע מלהיות עם הרגשות. זה לא דבר שלילי לגמרי, אגב. מנגנוני הגנה הם חשובים ומשרתים אותנו היטב בהיבטים מסויימים. ובנוסף, לקצב מהיר ויכולת עשייה נמרצת יש גם יתרונות.

לגבייך אני לא יודעת לענות בוודאות כי אני מכירה אותך רק מרחוק :-). מה דעתך את על האבחנה הזאת שלו? זו שאלה שרק את יכולה לענות עליה, והיא גם תירגול טוב בלחזק את היכולת שלך להתחבר אליך ולהקשיב לעצמך ולקול הפנימי שלך. כי הוא יודע.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

זה לא דבר שלילי לגמרי, אגב. מנגנוני הגנה הם חשובים ומשרתים אותנו היטב בהיבטים מסויימים.
בהקשר הזה, מוזמנת לקרוא משהו שכתבתי פעם בנושא. פוסט שנקרא: למה זה טוב שיש לנו דפוסים?
https://iritlevybeyadraka.blogspot.com/ ... g-[po]post 32[/po].html

{@
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי בשמת_א* »

ומה שקרה קרה ואין צורך לחפור. והצורך שלי לחפור בא מהמקום של הרצון בשליטה

אני לחלוטין לא מקבלת את התפיסה הזאת. היא נכונה לגבי סוג מסוים של אנשים, שאכן "סתם חופרים". לא לגבייך. את רוצה להבין מה עשית שיצר את הבלגן, ואיך לפעול אחרת בעתיד. זה לא לחפור. זה אימונים.
אגב, טיפ? אף פעם אין רק "אמונה לא מודעת אחת". מחלה רצינית = מורכבות של הרבה דפוסים משתלבים שכדאי לשפצר כדי לחיות בבריאות ובשמחה. חלקם שירתו אותנו יפה מאוד בעבר.
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

עירית לוי

_בגלל האמונה החזקה שלי שלא סתם קורים דברים, אני רוצה לעשות את הבירור הזה, לדעת שעשיתי כל מה שיכולתי והשאר כבר לא תלוי בי.
מה דעתך?
אני חושבת (ותבדקי ) שהמניע יכול להגיע משני מקומות: גם מתוך כמיהה לתחושה של שליטה, שהדברים שידיים שלך ולא ישמטו,
וגם מתוך כמיהה להתפתח, להקשיב לקריאה הפנימית הזאת, ולמנף אותה לכיוון של צמיחה. בזה הייתי מתמקדת. בכמיהה להתפתחות.
ואם את מזהה שקיים בך במקביל גם הצורך להרגיש שהדברים לא נשמטים לך מהידיים, זה ממש טבעי ונורמלי. הייתי רק מביטה על זה ונותנת לגיטימציה לצורך הכה נורמלי הזה _

בהחלט, אם כי היום אני מבינה שאין לי שום שליטה על מה שקורה ויקרה, כל העניין זה איך אני לוקחת את הדברים, האם אני נלחמת בזה או מקבלת וממנפת את מה שקורה.
בשנים האחרונות שבהן אני עוברת תהליך מודעות הבנתי את רוב הסיבות לקשיים שחוויתי, וההבנה של הדברים מקלה עליי.
מאמינה שבכל קושי שמגיע לחיי יש שיעור שבה ללמד אותי משהו, ואם לא למדתי את השיעור זה יחזור שוב ושוב.
אני יכולה לומר שהכמיהה שלי להבין את הסיבות למה שקורה לי לקחה אותי למקום גבוה יותר של למידה, שינוי, התפתחות והתחזקות.
טיפלתי בהרבה פצעים, פתרתי הרבה מהבעיות הלא פתורות שלי מהילדות.
נוכחתי לדעת עד המקרה האחרון שכל דבר שקורה בסופו של דבר זה לטובה, והיום אני מחפשת את המשמעות למה שקרה לאחרונה.
מאז שהחלמתי פיזית מהניתוח, התחלתי לנסות להבין מדוע קרה לי מה שקרה, ואני נחשפת ולומדת עוד דברים, ואני מקווה באמת להגיע להבנה ושינוי.

לאחרונה אני רואה שאני מתחילה לקצור את הפירות של העבודה הקשה שעשיתי במהלך השנים, עם המשפחה למרות שאני כבר מרגישה טוב מבחינה פיזית וחזרתי לעצמי יש הרבה דאגה, תמיכה, קבלה, חיבה, איכפתיות.
הקשר עם אחותי נעשה קרוב מאוד, רק עכשיו אני מתחילה להכיר אותה, יש בינינו תקשורת כנה ופתוחה ללא משקעים.
הנושא הבעייתי היחידי שנשאר פתוח זה העניין של לצאת מהשליטה של אימי ולהיות אדם חופשי.
חודש לפני שגיליתי את הגוש בכליה מצאתי את עצמי במין חוסר אונים ועצב וחשבתי בלב "מה אני לא אזכה להיות אדם חופשי כל עוד אימי חיה" "מה אני צריכה לרצות שהיא תמות כדי לצאת לחופשי" והתמלאתי במין יאוש והשלמה שאלה הם חיי, הרגשתי מובסת.
ומאז הניתוח אני עובדת באינטנסיביות על העניין שלצאת מהשליטה של אימי ולהיות אדם חופשי, ולמרות הרגשות הקשים שעולים לי פחד ואשמה בעיקר, ואפילו עלתה לי השבוע מחשבה "אני מעדיפה למות ולא להרגיש ככה", אני יוצאת לאן שאני רוצה וחוזרת מתי שאני רוצה, ואני פשוט לא מוותרת, בהתחלה זה היה קשה הייתי חוטפת ממנה פרצופים זועמים, היא הייתה מסובבת את הגב ונפגעת אבל היום יש מצידה יותר קבלה. גם אחותי תמכה וגיבתה אותי וניהלה איתה שיחות ולאט לאט האימא מרפה.
הבעיה בנושא הזה היא אצלי כי אני מרגישה מחויבת לה,מרגישה שאני בוגדת בה, מרגישה לא נוח להשאיר אותה לבד, מרחמת עליה, מרגישה חלשה מולה ואני לא מבינה למה.
מה דעתך?

אני חושבת שתאורטית קצב (וזה גם מחזיר אותנו לשאלה הראשונה ששאלת פה, שתי פיסקאות מעל ), תאורטית קצב וחשיבה רבה ועשייה רבה - יכולים להתפתח כמנגנון הגנה. הם יכולים לתת תחושה של שליטה על המצב, ולפעמים גם דרך להמנע מלהיות עם הרגשות. זה לא דבר שלילי לגמרי, אגב. מנגנוני הגנה הם חשובים ומשרתים אותנו היטב בהיבטים מסויימים. ובנוסף, לקצב מהיר ויכולת עשייה נמרצת יש גם יתרונות.
לא התכוונתי לעשיה מרובה, ממש לא אני נחה מלא. התכוונתי שכשאני עושה משהו אני עושה אותו בקצב מהיר מתקתקת דברים , לדוגמא מבשלת צ'יק צ'ק, אוכלת מהר, מסיימת מטלות מהר וכו'.
אני דיי מחוברת לרגשות שלי.

לגבייך אני לא יודעת לענות בוודאות כי אני מכירה אותך רק מרחוק . מה דעתך את על האבחנה הזאת שלו? זו שאלה שרק את יכולה לענות עליה, והיא גם תירגול טוב בלחזק את היכולת שלך להתחבר אליך ולהקשיב לעצמך ולקול הפנימי שלך. כי הוא יודע
הוא דיי צדק, אני על טורבו ולכן אני מפספסת הרבה דברים כי אני פחות שמה לב לדברים שמסביב.
אין לי מושג למה אני כזו, אני מסכימה שזה מנגנון הגנה וההערכה שלי שזה מפחד כדי שלא יפגעו בי בבית.

{@}
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

_בהתחלה זה היה קשה הייתי חוטפת ממנה פרצופים זועמים, היא הייתה מסובבת את הגב ונפגעת אבל היום יש מצידה יותר קבלה. גם אחותי תמכה וגיבתה אותי וניהלה איתה שיחות ולאט לאט האימא מרפה.
הבעיה בנושא הזה היא אצלי כי אני מרגישה מחויבת לה,מרגישה שאני בוגדת בה, מרגישה לא נוח להשאיר אותה לבד, מרחמת עליה, מרגישה חלשה מולה ואני לא מבינה למה.
מה דעתך?_
אני חושבת שזה קשור לתפיסות שגויות שאימצת במהלך הדרך, תפיסות שאימצת על מנת לשרוד מבחינה הרגשית: האמונה/התפיסה שאת אחראית למצב הרגשי שלה, ושאם את לא מתייצבת ולוקחת את האחריות הזאת, את לא בסדר. אני משערת שאי שם בדרך "חתמת" איתה על הסכם לא מדובר ולא מודע – שאת מסכימה לשאת באחריות הזאת. ובתמורה תקבלי אהבה, אישור, ותחושה כלשהי של מוגנות וביטחון.

היום את מנסה להשתחרר מההסכם הזה ולהפסיק לקחת על כתפיך את האחריות הזאת שאינה באמת שלך. את יודעת ומבינה ברמה המודעת שאת לא אמורה וגם לא מסוגלת להיות זו שאחראית למצב הרגשי שלה.

העניין הוא שגם אם היא כבר מתנהגת אחרת, כל עוד את מצידך, בתוכך, כבולה להסכם – סביר להניח שאת תחושי את התחושות שאת מתארת.

מה שאני מציעה זה להעלות למודעות שלך את הרצון והכוונה להשתחרר מההסכם, ואת הרצון שלך להשתחרר מהתפיסות הלא מודעות – התפיסות שאת אמורה לשאת על כתפיך את האחריות למצב הרגשי שלה, שאת לא בסדר ובוגדת בה אם את לא, וכו'.

הנה כמה שאלות שאת יכולה לעבוד איתן בהקשר הזה:
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני לא אחראית למצב הרגשי של אמא שלי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שמותר וראוי שאשחרר את עצמי מהאחריות הזאת?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שזה חיוני עבורי שאשחרר את עצמי מהאחריות הזאת?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שזה לא מסוכן עבורי להשתחרר מהאחריות הזאת?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שזה לא מסכן את אמא שלי?
  • האם אני מסכימה לסמוך עליה שהיא תוכל להיות אחראית למצב הרגשי שלה?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני לא בוגדת בה אם אני לא לוקחת על כתפיי את האחריות למצב הרגשי שלה?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני בסדר אם אני לא לוקחת על כתפיי את האחריות למצב הרגשי שלה?
תבדקי אם את מתחברת... :-)
.
.

התכוונתי שכשאני עושה משהו אני עושה אותו בקצב מהיר מתקתקת דברים , לדוגמא מבשלת צ'יק צ'ק, אוכלת מהר, מסיימת מטלות מהר וכו'.
נראה לי (ותבדקי) שמעבר למנגנוני הגנה וכל זה, זה גם חלק מהטמפרמנט הטבעי שלך. חלק ממך, וטוב שכך :-).
.

_הוא דיי צדק, אני על טורבו ולכן אני מפספסת הרבה דברים כי אני פחות שמה לב לדברים שמסביב.
אין לי מושג למה אני כזו, אני מסכימה שזה מנגנון הגנה וההערכה שלי שזה מפחד כדי שלא יפגעו בי בבית._
כן, רק תביטי על המנגנון הזה בחמלה. עם הזמן ועם התהליך אני מאמינה שאת תצליחי להיות הרבה יותר נוכחת וקשובה לדברים שמסביב. לאט לאט.

{@
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

עירית, שבוע טוב, {@}

אני חושבת שזה קשור לתפיסות שגויות שאימצת במהלך הדרך, תפיסות שאימצת על מנת לשרוד מבחינה הרגשית: האמונה/התפיסה שאת אחראית למצב הרגשי שלה, ושאם את לא מתייצבת ולוקחת את האחריות הזאת, את לא בסדר. אני משערת שאי שם בדרך "חתמת" איתה על הסכם לא מדובר ולא מודע – שאת מסכימה לשאת באחריות הזאת. ובתמורה תקבלי אהבה, אישור, ותחושה כלשהי של מוגנות וביטחון.

נכון, אימא שלי (וגם הסביבה) השרישו בי תפיסות שגויות כמו למשל "כבד את אביך ואת אימך, לא משנה מה", "ההורה תמיד צודק", "גם האימא הכי רעה, אין על אימא בעולם" וכו', וכל המיניפולציות שעשתה כדי להשיג את שלה והיא לא בחלה בכלום.
בנוסף, אתמול בלילה קמתי בארבע לפנות בוקר עם המחשבה שאני לוקחת אחריות על האימא ומטפלת בה, מהפחד שאם אעזוב אותה ויקרה לה משהו, אני ארגיש אשמה, ואני לא מוכנה להרגיש את הרגשות הקשים האלה, ואני חושבת שזה מה שקרה לי בגיל 17 כשאבא שלי נפטר, כנראה האשמתי את עצמי שלא הייתי "ילדה טובה" ולא דאגתי, וטיפלתי בו שאילולא כן, הוא לא היה מת. למוות שלו הייתה השפעה עצומה עליי בכל המישורים בחיים כי הייתי קשורה אליו מאוד.

תמיד הרגשתי לאימא שלי חולשה, והיא ניצלה את זה לרעה, היא יכלה להתנהג אליי כמו שהיא רצתה ואני שתקתי כי הייתי רגישה אליה, ולא הבנתי מאיפה הרגישות/חולשה הזאת שלי אליה, ואני חושבת שהשורש של הרגישות הזו מקורה במה שקרה לי עם אבא שלי.

הייתי אצל ג'אן ג'ייקובס וכשסיפרתי לה על העניין שאין לי את החופש האישי שלי, היא אמרה לי באופן חד משמעי שהסיבה לסרטן היא שאני לא מרגישה "שיש לי זכות קיום לחיים משלי," "ומי רוצה לחיות כאסיר" ". דיברה על זה שבתבנית הבסיסית שלי אני מרגישה שאין לי זכות קיום, ומתוך התבנית הזו אני פועלת.
בנוסף, סרטן בכליה שמאל מדבר על עניין עם אשמה, מוסר כליות- בן אדם שמייסר את עצמו, וכדי שרגש יגרום לסרטן הוא צריך להיות חזק מאוד, חוויה מאוד חזקה שגורמת לאדם להטיל ספק ברצון שלו לחיות, שבן אדם אומר לעצמו באופן לא מודע אם זה ככה אני מעדיף שלא לחיות, זה מין הבזק של מחשבה,וזה זורע את הזרע ,אבל העוצמה של הרגש היא גבוהה מאוד, והייסורים הם גדולים, ואז הסרטן בא ומסדר יציאה מהחיים.

זה מאוד מוכר לי, ואני מאוד מתחברת לזה , אני לא זוכרת בדיוק מה הרגשתי כשאבא שלי נפטר, אבל זו הייתה חוויה לא צפויה, וטראומטית עבורי כי איבדתי את האבא, וגם נאלצתי לעזוב את הבית ולנתק את הקשר עם המשפחה.

אני מנסה לקשר בין הדברים:

כנראה הרגשתי אשמה גדולה שלא הייתי אצלו בבית חולים ולא טיפלתי בו, וכשהוא נפטר הרגשתי ייסורים קשים.
לפני כמה ימים עברה בי המחשבה "אני מעדיפה למות ולא להרגיש כך" זה היה בהקשר של לעזוב את אימא שלי ולחיות את חיי, המחשבה שאם יקרה לה משהו בזמן שאני עוזבת אותה, אני לא אוכל לשאת את הרגשות הקשים שיבואו בעקבות זה, לכן אין מצב שאני עוזבת.
אני יודעת שיש קשר בין המוות שלו להקרבה שלי את החיים שלי לאימא, ובכלל למשפחה.

לא יודעת למה המוות שלו השפיע עליי בצורה כזאת.

אני מבולבלת, עצובה בעיקר על הגילוי, ועל המחיר הכבד שאני ממשיכה לשלם בגלל הילדות שלי.

עירית אשמח אם תסדרי לי יותר את הדברים כי אני לא מצליחה לראות את התמונה השלמה.
ולפי הדברים שכתבתי, מה לדעתך האמונה הלא מודעת?

תודה ולילה טוב
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

בוקר טוב יקרה :-)

מה שאת מתארת שקרה לך מול האובדן של אבא שלך בגיל 17 יכול להסביר את הנטייה שלך לקחת על כתפיך את האחריות למצבה של אמא שלך. גם שם וגם כאן יש את האמונה שזה קשור אליך ובידיים שלך (ההצלה של שניהם) ואת האמונה שאם את לא מצליחה להציל אותם, אז את אשמה ולא בסדר. יש סיכוי טוב שהאירוע מול אבא שלך היה כה טראומטי ולכן יצר את אותה אמונה, ויש גם סיכוי שזה דפוס שנוצר הרבה שנים קודם לכן בילדות המוקדמת מול אחד מהם או מול שניהם (ורק קיבל חיזוק באירוע של גיל 17). זה מסוג הדברים שמתעצבים בגיל צעיר. אני לא יודעת לומר בוודאות אבל יש סיכוי כזה.

כך או כך, את יכולה להתמקד בשחרור של תחושת האשמה הבסיסית, שחרור של הנטייה לצמצם את עצמך אל מול האחר (כל אחר, לא רק אמא שלך), וביסוס התחושה שאת חשובה, משמעותית וראויה.

תבדקי (תמיד :-)) אם את מתחברת. רק את יודעת מה נכון ומה יקדם אותך.
תראי אם זה עשה לך סדר.
אם לא, תשאלי עוד.

.
אני מבולבלת, עצובה בעיקר על הגילוי, ועל המחיר הכבד שאני ממשיכה לשלם בגלל הילדות שלי.
אני מבינה אותך מאוד ומרגישה את הקושי שלך מול זה.
מציעה לתת לזה מקום. חשוב בעיני להתאבל על הילדות שלך ועל העבר ועל מה שלא קרה וכבר לא יוכל לקרות.
להתאבל על מנת למצות את הצער, על מנת לקבל ולהשלים עם עצמך, ועל מנת לא להישאר בעמדה של חולשה וחוסר אונים מול נסיבות העבר. אני נוטה להאמין שחלק מהריפוי שלך כולל חיבור לתחושה של חוסן פנימי, ההיפך מחוסר אונים.
.
הייתי אצל ג'אן ג'ייקובס
זה נפלא. את מתחילה איתה תהליך?
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

מה שאת מתארת שקרה לך מול האובדן של אבא שלך בגיל 17 יכול להסביר את הנטייה שלך לקחת על כתפיך את האחריות למצבה של אמא שלך. גם שם וגם כאן יש את האמונה שזה קשור אליך ובידיים שלך (ההצלה של שניהם) ואת האמונה שאם את לא מצליחה להציל אותם, אז את אשמה ולא בסדר. יש סיכוי טוב שהאירוע מול אבא שלך היה כה טראומטי ולכן יצר את אותה אמונה, ויש גם סיכוי שזה דפוס שנוצר הרבה שנים קודם לכן בילדות המוקדמת מול אחד מהם או מול שניהם (ורק קיבל חיזוק באירוע של גיל 17). זה מסוג הדברים שמתעצבים בגיל צעיר. אני לא יודעת לומר בוודאות אבל יש סיכוי כזה.

_תבדקי (תמיד ) אם את מתחברת. רק את יודעת מה נכון ומה יקדם אותך.
תראי אם זה עשה לך סדר.
אם לא, תשאלי עוד_

אני מתחברת למה שכתבת, אבל חסר לי פה משהו עמוק יותר.
לא יודעת אם הדפוס/אמונה נוצרה בילדות. מה שאני יודעת זה שכשאבא שלי נפטר זה היה שוק וטראומה עבורי, וכנראה הרגשתי אשמה גדולה, והתייסרתי מאוד, ונראה לי שההקרבה שלי למשפחה, ולאימא היה כעין עונש שהענשתי את עצמי על כך.
אין לי מושג למה הרגשתי אשמה כל כך גדולה, וזה מה שאני רוצה להבין.
ולמה שילד יחשוב שהוא יכול להציל את ההורה?

_הייתי אצל ג'אן ג'ייקובס וכשסיפרתי לה על העניין שאין לי את החופש האישי שלי, היא אמרה לי באופן חד משמעי שהסיבה לסרטן היא שאני לא מרגישה "שיש לי זכות קיום לחיים משלי," "ומי רוצה לחיות כאסיר" ". דיברה על זה שבתבנית הבסיסית שלי אני מרגישה שאין לי זכות קיום, ומתוך התבנית הזו אני פועלת.
בנוסף, סרטן בכליה שמאל מדבר על עניין עם אשמה, מוסר כליות- בן אדם שמייסר את עצמו, וכדי שרגש יגרום לסרטן הוא צריך להיות חזק מאוד, חוויה מאוד חזקה שגורמת לאדם להטיל ספק ברצון שלו לחיות, שבן אדם אומר לעצמו באופן לא מודע אם זה ככה אני מעדיף שלא לחיות, זה מין הבזק של מחשבה,וזה זורע את הזרע ,אבל העוצמה של הרגש היא גבוהה מאוד, והייסורים הם גדולים, ואז הסרטן בא ומסדר יציאה מהחיים._

איזה אמונות לא מודעות לפי מה שכתוב כאן שגרמו לי לחלות בסרטן? (אמונות מייצרות מציאות)

_אני מבולבלת, עצובה בעיקר על הגילוי, ועל המחיר הכבד שאני ממשיכה לשלם בגלל הילדות שלי.
אני מבינה אותך מאוד ומרגישה את הקושי שלך מול זה._
מציעה לתת לזה מקום. חשוב בעיני להתאבל על הילדות שלך ועל העבר ועל מה שלא קרה וכבר לא יוכל לקרות.

אני מבינה את מה שאת כותבת, ואת צודקת. אבל עדיין לא התאוששתי ממה שעברתי לאחרונה.


_הייתי אצל ג'אן ג'ייקובס
זה נפלא. את מתחילה איתה תהליך?_
ג'אן אמרה שאני צריכה בין 5-6 מפגשים בגלל ההבנה שלי את הדברים. היא מטפלת בהומופטיה ובדימיון מודרך, הטיפול שלה כולל מעט מאוד שיח, והיא לא מתמקדת באמונות. היא מתמקדת בטיפול הפיזי יותר מהנפשי, ולי חשוב שיחות והבנה של הדברים, אבל קבעתי מפגש נוסף כדי לנסות.
בנוסף אני ממשיכה ללכת לפסיכולוגית שלי.
אשמח לשמוע מה דעתך על שיטת הטיפול שלה?
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

_אין לי מושג למה הרגשתי אשמה כל כך גדולה, וזה מה שאני רוצה להבין.
ולמה שילד יחשוב שהוא יכול להציל את ההורה?_
יש כל מיני דפוסים של היקשרות בין ילד להורה שלו. וכל מיני דפוסים שהילד מעתיק מההורה או לומד מהיחס של ההורה או מהדינאמיקה בין שני ההורים. ויכולים להיווצר שם כל מיני הסכמים לא מודעים. ויכולים להיווצר גם היפוכים בתפקידים. ילד שלוקח על עצמו להיות ההורה, או המבוגר אחראי - באופן שניכר לעין או באופן שאינו גלוי ורק הוא חש בזה.

ילד זקוק לאהבה של ההורה שלו כמו אוויר לנשימה, כמו משהו שחיוני להישרדות שלו, ועל מנת לוודא שהוא מקבל את אותה אהבה, על מנת לחוש ביטחון קיומי, הוא יסכים שלא במודע לסגל תפיסות, התנהגויות ורגשות. זה מנגנון הגנה. אם הילד מאמין שזה מה שיאפשר לו לשרוד, הוא יסכים לכל מיני דברים. כולל לחשוב שהוא תמיד אשם, כולל לקחת על כתפיו אחריות שאינה שלו.

מסיבה כלשהי, שאני משערת שהחלה בילדות היותר מקודמת (כלומר לא בגיל 17), את אימצת את התפיסה שאת אשמה ולא בסדר, ושעל כתפיך מונחת האחריות לקיום הרגשי ואולי גם הפיזי של הוריך. אני לא ידעת לומר מעבר להשערה הזאת. אם חשוב לך לגלות מה קרה שם (ומדבריך נראה שזה משמעותי עבורך כרגע, להבין), נסי להיכנס לשם באחד הטיפולים/תהליכים שמתאימים לזה. אולי עם הפסיכולוגית שלך?

מה דעתך? מוזמנת כמובן לשאול עוד, עד שתרגישי שקיבלת תשובה.

.
איזה אמונות לא מודעות לפי מה שכתוב כאן שגרמו לי לחלות בסרטן? (אמונות מייצרות מציאות)
מתוך מה שכתבת שהיא אמרה לך:
אולי התפיסה שאין לך זכות קיום לחיים משלך?
אולי התפיסה שאת כל כך אשמה ולא בסדר עד שמגיע לך עונש של לצמצם את החיים שלך עצמך? עונש של לשים אותך בסוף סדר העדיפויות?
אולי התפיסה שהדרך היחידה לברוח מהמאסר היא להפסיק לחיות?
אני לא באמת יודעת. תבדקי מה דעתך את על זה.

.
אשמח לשמוע מה דעתך על שיטת הטיפול שלה?
ואוו, זו שאלה גדולה. הטיפול נשמע טוב אבל תלוי עבור מה ועבור מי. מצטערת, אבל אני מחזירה לך את השאלה :-). את יודעת מה טוב בשבילך. את יודעת לאיזה ליווי את זקוקה.
כך או כך, במצב כזה, הייתי עושה תהליך ארוך יותר. אולי להתחיל איתה ואז להמשיך עם מישהו אחר? לא הייתי מסתפקת בחודש וחצי של טיפול. הייתי מתייעצת גם שוב עם בשמת א.

{@
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי בשמת_א* »

ג'ון ג'ייקובס אמרה לך שהטיפול שלה "כולל מעט מאוד שיח"?! 0-: את בטוחה שהבנת אותה נכון? 0-:
מאוד ממליצה על פרחי הבאך, היא יודעת להתאים באופן מצויין את התמציות למצב הנוכחי שלך.
ומה שהיה לי בראש כשקראתי אותך היה, שכדאי ללכת ולשאול את ג'ון את כל השאלות האלה. היא כבר דיברה איתך וכבר קראה את הרשימות שהכנת לטיפול, והיא הכתובת להסביר לך יותר. את תימצתת פה על רגל אחת שיחה שלמה. מציעה לעכל את הדברים ולהמשיך את התהליך.

גם לגבי הערכה של 5-6 טיפולים, זו אולי ההערכה שלה לטיפול-חירום-ראשוני במצבך. אחרי זה עושים שוב הערכת מצב, ואולי יורדים בתדירות. ואולי לא. בכל מקרה היא ניסתה להעביר לך את ההערכה שלה למינימום הדרוש (אולי יש לך גם בעיה כספית והיא התייחסה גם לזה) ולא שיש לה מדיניות שבה היא מסכימה לטפל בך 6 טיפולים ולא יותר...
כרגע אני הייתי ממליצה לך על לא פחות מפעם בשבוע, ותעלי על הכתב את כל השאלות שעולות לך במשך השבוע, כדי להעלות אותן מולה בפגישה הבאה.

"ולמה שילד יחשוב שהוא יכול להציל את ההורה?"
זו נטייה טבעית של ילדים כשההורה לא מתפקד... האפשרות השניה היא שהילד יחשוב שאין לו סיכוי להציל את ההורה וזו דרך שמובילה לייאוש, חוסר אונים וחוסר תקווה לשרוד.

"איזה אמונות לא מודעות לפי מה שכתוב כאן שגרמו לי לחלות בסרטן? (אמונות מייצרות מציאות)"
שאלה לג'ון. הרי היא התחילה להסביר לך. את באמת חושבת שפגישה אחת שבה את זוכרת מקסימום 10 אחוז ממה שהיא הסבירה, בחומר שלא מוכר לך, מספיקה כדי להבין דבר כל כך ענק לגבייך? יש לך המון צדדים, את מתחילה להכיר ולהבין אותם. במיוחד את תת המודע שלך, שהוא עולם שאין לנו גישה ישירה אליו.

כתבת לגבי ג'ון: "והיא לא מתמקדת באמונות. היא מתמקדת בטיפול הפיזי יותר מהנפשי".
מה?! אלה המלים המדוייקות שהיא אמרה לך? 0-: אולי כדאי שתקראי את האתר שלה ותראי את הסרטונים שלה. יש לה ממש קורס חינמי ללימוד העולם הנפשי-הרגשי ועוד. יכול להיות שהיא ענתה לך תשובה ממוקדת על נושא מסוים ואת הכללת אותה על כל הטיפול שלה? אולי "היא לא מתמקדת באמונות" פירושו מילולית, שהיא לא מתמקדת באמונות, אלא מתמקדת בחלקים אחרים של ההתנהלות והדפוסים שבעיניה חשובים יותר (למשל, ברגשות), אבל זה לא שהיא לא מתייחסת לאמונות...
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

עירית לוי

מסיבה כלשהי, שאני משערת שהחלה בילדות היותר מקודמת (כלומר לא בגיל 17), את אימצת את התפיסה שאת אשמה ולא בסדר, ושעל כתפיך מונחת האחריות לקיום הרגשי ואולי גם הפיזי של הוריך. אני לא ידעת לומר מעבר להשערה הזאת. אם חשוב לך לגלות מה קרה שם (ומדבריך נראה שזה משמעותי עבורך כרגע, להבין), נסי להיכנס לשם באחד הטיפולים/תהליכים שמתאימים לזה. אולי עם הפסיכולוגית שלך?

זה חשוב לי מאוד, בע"ה מחר יש לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי, ואני אנסה לברר איתה את העניין.

אולי התפיסה שאין לך זכות קיום לחיים משלך?
מתחברת לזה מאוד.

אולי התפיסה שאת כל כך אשמה ולא בסדר עד שמגיע לך עונש של לצמצם את החיים שלך עצמך? עונש של לשים אותך בסוף סדר העדיפויות
לזה אני מתחברת יותר, שאני אשמה ולא בסדר, והעונש שלי זה להקריב את עצמי למשפחה ולאימא.

אולי התפיסה שהדרך היחידה לברוח מהמאסר היא להפסיק לחיות?
אמונה נוצרת בילדות, והמאסר התחיל בגיל 30, האם אמונות בגיל הזה גם נחשבות, כי אני יודעת שאמונות נוצרות בילדות?

_אשמח לשמוע מה דעתך על שיטת הטיפול שלה?
ואוו, זו שאלה גדולה. הטיפול נשמע טוב אבל תלוי עבור מה ועבור מי. מצטערת, אבל אני מחזירה לך את השאלה . את יודעת מה טוב בשבילך. את יודעת לאיזה ליווי את זקוקה_

אני לא מכירה את שיטת הטיפול הזאת לכן שאלתי אותך.
אני מאוד מתחברת לפסיכולוגית שלי, היא לא מכירה את "הרפואה הגרמנית החדשה" לכן פניתי לעידן ולג'ון, אבל היא תמיד איתי .

כך או כך, במצב כזה, הייתי עושה תהליך ארוך יותר. אולי להתחיל איתה ואז להמשיך עם מישהו אחר? לא הייתי מסתפקת בחודש וחצי של טיפול. הייתי מתייעצת גם שוב עם בשמת א.
אני לא מעוניינת לעבור מאחד לשני. ומי שהמליץ לי על מס' המפגשים זה ג'ון.
אני נמצאת עם הפסיכולוגית שלי בטיפול של כמה חודשים. איתה אני מקבלת תובנות וכלים חשובים לחיים.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי בשמת_א* »

שמה לא ג'אן אלא ג'ון. JOAN.
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

בשמת אשלום,

_ג'ון ג'ייקובס אמרה לך שהטיפול שלה "כולל מעט מאוד שיח"?! את בטוחה שהבנת אותה נכון?
מאוד ממליצה על פרחי הבאך, היא יודעת להתאים באופן מצויין את התמציות למצב הנוכחי שלך.
ומה שהיה לי בראש כשקראתי אותך היה, שכדאי ללכת ולשאול את ג'ון את כל השאלות האלה. היא כבר דיברה איתך וכבר קראה את הרשימות שהכנת לטיפול, והיא הכתובת להסביר לך יותר. את תימצתת פה על רגל אחת שיחה שלמה. מציעה לעכל את הדברים ולהמשיך את התהליך._

הבנתי אותה מצוין. שתביני בפגישה של שעה היא פשוט ישבה וכתבה באטיות כל מה שאמרתי לה וזהו, היא כמעט ולא דיברה.
היא הגיעה למסקנה באופן חד משמעי שהסרטן הגיע בגלל שאני מרגישה שאין לי זכות קיום. כמה שניסיתי לקבל ממנה יותר מידע לא קיבלתי. את שאר הנתונים שכתבתי לגבי אשמה ומוסר כליות זה מידע שקיבלתי בשיחת הטלפון הראשונה שבה שאלתי אותה שאלות, וגם שם היא לא הייתה נדיבה במידע. וזה היה קצת מאכזב.
היא לא קראה את הרשימות שהכנתי, לפי הדברים שסיפרתי לה היא הגיעה למסקנה מה הבעיה.
לגבי השיח, שיטת הטיפול שלה זה לחזור בדימיון מודרך לחוויות בילדות ולנתח מה היה שם+תמציות הומופטיות.

גם לגבי הערכה של 5-6 טיפולים, זו אולי ההערכה שלה לטיפול-חירום-ראשוני במצבך.
שום טיפול חירום, ולמה את מתכוונת "במצבך"?
היא העריכה שבגלל שאני מודעת להרבה דברים יהיה לה קל לטפל בבעיה כי אני כיוונתי אותה לשם..
(אולי יש לך גם בעיה כספית והיא התייחסה גם לזה)
לא הזכרנו בכלל את הנושא הכספי.

כרגע אני הייתי ממליצה לך על לא פחות מפעם בשבוע, ותעלי על הכתב את כל השאלות שעולות לך במשך השבוע, כדימולה בפגישה הבאה.
היא ממש לא נדיבה בלענות על שאלות, לעומת הפסיכולוגית שלי שאין מה להשוות, לכן ההתלבטות שלי.
האם טיפלת אצלה?

_איזה אמונות לא מודעות לפי מה שכתוב כאן שגרמו לי לחלות בסרטן? (אמונות מייצרות מציאות)"
שאלה לג'ון. הרי היא התחילה להסביר לך. את באמת חושבת שפגישה אחת שבה את זוכרת מקסימום 10 אחוז ממה שהיא הסבירה, בחומר שלא להעלות אותן מוכר לך, מספיקה כדי להבין דבר כל כך ענק לגבייך? יש לך המון צדדים, את מתחילה להכיר ולהבין אותם. במיוחד את תת המודע שלך, שהוא עולם שאין לנו גישה ישירה אליו._
היא לא דיברה כמעט בפגישה כך שלא היה לי הרבה מה לזכור, רק ישבה ורשמה. ציפיתי שתדבר. תגיד משהו, אם לא הייתי שואלת אותה היא לא הייתה מדברת בכלל.

אולי כדאי שתקראי את האתר שלה ותראי את הסרטונים שלה. יש לה ממש קורס חינמי ללימוד העולם הנפשי-הרגשי ועוד. יכול להיות שהיא ענתה לך תשובה ממוקדת על נושא מסוים ואת הכללת אותה על כל הטיפול שלה? אולי "היא לא מתמקדת באמונות" פירושו מילולית, שהיא לא מתמקדת באמונות, אלא מתמקדת בחלקים אחרים של ההתנהלות והדפוסים שבעיניה חשובים יותר (למשל, ברגשות), אבל זה לא שהיא לא מתייחסת לאמונות...

אמרתי לה שחשוב לי שיחות והבנה של הדברים, אז היא אמרה לי אני עובדת אחרת (כמו שכתבתי).
אני אכנס לאתר שלה, גם האתר של עידן, אחלה מידע.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי בשמת_א* »

לא הגיוני בעיני שלא קראה את הרשימות שהכנת 0-: האם זה ניחוש שלך או שהיא אמרה שלא קראה?
היא לא מגיעה למסקנות רק על סמך מה שאת אומרת בפגישה, אלא עושה ניתוח מעמיק של הרשימות שהכנת עוד לפני הפגישה. זה מה שמביא אותה למסקנה לגבי המקור והשורש של הסרטן שעברת. היא לא עושה את זה על רגל אחת תוך כדי שאת מדברת בפגישה, אולי היא מקשיבה לך כדי לאשש או להפריך את המסקנות שהגיעה אליהן לפני הפגישה, אבל לא מאבחנת ככה רק בפגישה.
הייתי מציעה לך לעשות את התהליכים שהיא מציעה (מה שהגדרת "לחזור בדמיון מודרך לחווויות בילדות" וכן הלאה) וליטול את תמציות פרחי הבאך שהיא מציעה. אלה כלים מאוד חזקים שיקפיצו אותך קדימה, את פשוט תמצאי את עצמך בקפיצה קוואנטית במקום אחר, ואז תראי את הדברים קצת אחרת.
היא כנראה מתכוונת ללכת ישירות על ההרגשה שלך שאין לך זכות קיום ופשוט - לפורר אותה! לשנות אותה! לשחרר אותך מההרגשה הזאת!
לפני זה היא כנראה לא רואה שום טעם לקשקש לך סתם...
(אני לא למדתי לטפל בשיטה שלה אז לא יכולה להגיד לך יותר מזה, מה האסטרטגיה הטיפולית שלה לגבייך).
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

לא הגיוני בעיני שלא קראה את הרשימות שהכנת האם זה ניחוש שלך או שהיא אמרה שלא קראה?

בשמת, היא בכלל לא ביקשה לראות את הרשימות, הם נשארו אצלי ביד.

היא לא מגיעה למסקנות רק על סמך מה שאת אומרת בפגישה, אלא עושה ניתוח מעמיק של הרשימות שהכנת עוד לפני הפגישה. זה מה שמביא אותה למסקנה לגבי המקור והשורש של הסרטן שעברת. היא לא עושה את זה על רגל אחת תוך כדי שאת מדברת בפגישה, אולי היא מקשיבה לך כדי לאשש או להפריך את המסקנות שהגיעה אליהן לפני הפגישה, אבל לא מאבחנת ככה רק בפגישה.

ממש לא, היא ביקשה שאבוא לפגישה עם הרשימות ולא הסתכלה עליהן בכלל. היא הסיקה מסקנות רק ממה שסיפרתי לה והיא הייתה חד משמעית לגבי זה.
את מפתיעה אותי במה שאת כותבת כי זה לא היה כך, דווקא שאלתי אותה בשיחה הטלפון הראשונה אם היא רוצה שאפקסס לה את הרשימות, והיא ענתה לי שאין צורך, ושאביא אותן לפגישה ובפגישה לא התייחסה אליהן בכלל.

_הייתי מציעה לך לעשות את התהליכים שהיא מציעה (מה שהגדרת "לחזור בדמיון מודרך לחווויות בילדות" וכן הלאה) וליטול את תמציות פרחי הבאך שהיא מציעה. אלה כלים מאוד חזקים שיקפיצו אותך קדימה, את פשוט תמצאי את עצמך בקפיצה קוואנטית במקום אחר, ואז תראי את הדברים קצת אחרת.
היא כנראה מתכוונת ללכת ישירות על ההרגשה שלך שאין לך זכות קיום ופשוט - לפורר אותה! לשנות אותה! לשחרר אותך מההרגשה הזאת!_

כן, זה מה שהבנתי ממנה. אני אעשה את זה.

(אני לא למדתי לטפל בשיטה שלה אז לא יכולה להגיד לך יותר מזה, מה האסטרטגיה הטיפולית שלה לגבייך).
שאלתי אם עשית טיפול אצלה? (אם התנסית בזה)
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

זה חשוב לי מאוד, בע"ה מחר יש לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי, ואני אנסה לברר איתה את העניין.
נהדר.
בהצלחה |L|


_אולי התפיסה שהדרך היחידה לברוח מהמאסר היא להפסיק לחיות?
אמונה נוצרת בילדות, והמאסר התחיל בגיל 30, האם אמונות בגיל הזה גם נחשבות, כי אני יודעת שאמונות נוצרות בילדות?_
אמונות הבסיס נוצרות בילדות, ולאחר מכן, נסיבות החיים יכולות לחזק ולעגן אותן עוד יותר. אני משערת (ותבדקי) שהאמונות שאפשרו את המאסר לא נוצרו בגיל 30 אלא קודם לכן, והמאסר וכל מה שקרה סביב גיל 30 - חיזק והעמיק ולקח אותן לכיוון מסויים.

_אני לא מכירה את שיטת הטיפול הזאת לכן שאלתי אותך.
אני מאוד מתחברת לפסיכולוגית שלי, היא לא מכירה את "הרפואה הגרמנית החדשה" לכן פניתי לעידן ולג'ון, אבל היא תמיד איתי ._
אני נמצאת עם הפסיכולוגית שלי בטיפול של כמה חודשים. איתה אני מקבלת תובנות וכלים חשובים לחיים.
גם אני לא מכירה :-) לכן טוב שבשמת ענתה.
בכל מקרה נפלא שיש לך כזה חיבור עם הפסיכולוגית ושהיא מהווה עוגן משמעותי עבורך בתקופה זו.
לגבי ג'ון ועידן – אני חושבת שזה בסדר לא להתחבר לכל מטפל ולהמשיך לחפש הלאה. אולי מטפלים אחרים בשיטות הנ"ל? אולי מטפלים בשיטות אחרות? כמו ש בשמת א כתבה לפני כמה שבועות במילים אחרות: החיפוש והדיוק הם חלק מהמסע שלך להיכרות שלך עם עצמך, לחיבור שלך אליך ולביסוס האמון שלך בעצמך :-).

{@
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי בשמת_א* »

בשמת, היא בכלל לא ביקשה לראות את הרשימות, הם נשארו אצלי ביד.
וואללה הופתעתי. למען האמת, נשמע לי מעודד. בחיי שהייתי רוצה לקרוא אותך עוד 5 פגישות אחרי שהעפתן כמה דפוסים מיותרים {@

ובכל מקרה מסכימה עם עירית לוי.
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

_זה חשוב לי מאוד, בע"ה מחר יש לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי, ואני אנסה לברר איתה את העניין.
נהדר.
בהצלחה_

הייתי אצל הפסיכולוגית שלי, ודיברנו על הנושא, וכשסיפרתי לה בין היתר על המחשבה שעברה לי בראש "אני מוכנה למות ולא להרגיש את הרגש הקשה הזה" בהקשר של לעזוב את אימא שלי ואם יקרה לה משהו וכו'.
היא אמרה לי גליה, תראי מה עשית כל השנים כדי להימנע מרגש האשמה/ייסורים הזה שהרגשת כשהאבא נפטר, הקרבת את החיים שלך לאימא ולמשפחה, ביטלת את עצמך וכו' והכול כדי לא להרגיש את הרגש הזה.
ואני בכלל לא הייתי מודעת לזה שהפחד להרגיש את הרגש הזה זה מה שהניע אותי, עכשיו כשאני יודעת, אני מרגישה שהרגש הזה קצת מאבד מהכוח שלו עליי. זה אומר להתחיל לחיות את החיים שלי, ולהתמודד עם הרגשות שעולים פחד, אשמה וכו' וגם להתמודד עם הרגשות שעולים מול ההתמודדות עם האימא.

מה את חושבת על זה?

אני צריכה להשתחרר/להיפרד מבחינה רגשית מהאימא לא רק מבחינה פיזית,. איך אני יכולה לעשות זאת, ואיך אדע שבאמת השתחררתי ממנה?
אני מרגישה שאני מרחמת עליה כל הזמן, ואני לא מבינה למה.

{@}
ענ_בל*
הודעות: 893
הצטרפות: 11 ספטמבר 2004, 22:30
דף אישי: הדף האישי של ענ_בל*

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי ענ_בל* »

רוצה להבריא, מרגש לקרוא את הדרך שאת עושה. הצלחת לעלות על נקודה ממש חשובה. אין לי ספק שאת בדרך הנכונה.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

_ביטלת את עצמך וכו' והכול כדי לא להרגיש את הרגש הזה.
ואני בכלל לא הייתי מודעת לזה שהפחד להרגיש את הרגש הזה זה מה שהניע אותי_
נוכחות חזקה של רגש האשמה והגינוי העצמי יכולה להיות מאוד מאוד מכאיבה.
ומול כאב כה רב סביר והגיוני שיעלה מנגנון הגנה שכזה. אנחנו נעשה כמעט הכל בשביל לא להרגיש את הפצעים הפתוחים שלנו כואבים. כולל ביטול עצמי כולל עוד הרבה דברים. תלוי באדם ובמבנה שלו.
וזה שלא היית מודעת זה חלק מהעניין: מנגנון הגנה אמור להיות לא מודע אחרת הוא ייחשף בפנינו ויפסיק להגן עלינו.
תבדקי אם את מתחברת להסבר הזה...

עכשיו כשאני יודעת, אני מרגישה שהרגש הזה קצת מאבד מהכוח שלו עליי.
בדיוק. זה מה שיכול לקרות כשמנגנון ההגנה נחשף. יופי...

זה אומר להתחיל לחיות את החיים שלי, ולהתמודד עם הרגשות שעולים פחד, אשמה וכו' וגם להתמודד עם הרגשות שעולים מול ההתמודדות עם האימא.
נכון. זה אומר:
  • להפסיק לברוח מלהרגיש אשמה, וכן להסכים להרגיש את האשמה כשהיא עולה.
  • ואז, זה הכי חשוב, תוך כדי, להבין שזו לא האמת. שאת לא אשמה. שזה אמנם מרגיש לך אמיתי לגמרי שאת אשמה אבל שזו לא האמת לגבייך. לגבי האדם שאת. לגבי המהות העמוקה שלך. זה אומר ללמוד לעשות את ההפרדה הזאת בזמן אמת. בין החוויה המתעתעת (שנובעת מהאמונה השגויה) לבין האמת גבייך. זה דורש תשומת לב ערה ומתמשכת לדבר הזה, ונחישות לעשות את ההפרדות, לא משנה כמה הרגש של האשמה נחווה לך כאמיתי. לא להאמין לו.
אני צריכה להשתחרר/להיפרד מבחינה רגשית מהאימא לא רק מבחינה פיזית,. איך אני יכולה לעשות זאת, ואיך אדע שבאמת השתחררתי ממנה?
מה דעתך לנסות לתרגל בזמן אמת את ההפרדה שתיארתי בפיסקה מעל?
אם היא לא ברורה לך עד הסוף תגידי ואבהיר.

אני מרגישה שאני מרחמת עליה כל הזמן, ואני לא מבינה למה.
אני חושבת (ותבדקי) שזה חלק מהתעתוע של מנגנון ההגנה. זה קשור לאמונה השגויה של היותך אשמה: אם את משמרת את אמא שלך בתפיסה שלך כמסכנה, סובלת, קורבן שצריך לרחם עליה, זה משמר אותך מולה כאשמה והלא בסדר. זאת שגורמת לה להיות הקורבן המסכן. כלומר זה ממקם אתכן בתפקידים קבועים זו מול זו: היא סובלת ומסכנה, וזה בגללך, את האשמה בסיפור.

{@
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי בשמת_א* »

עירית לוי את נהדרת {@ (-: גם אני יוצאת מורווחת מלקרוא אותך אפילו שזה לא מכוון אלי (-:
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

ענ בל

רוצה להבריא?, מרגש לקרוא את הדרך שאת עושה. הצלחת לעלות על נקודה ממש חשובה. אין לי ספק שאת בדרך הנכונה.

תודה, ממש מעודד לשמוע זאת.
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

עירית, שבוע טוב. {@}

_נוכחות חזקה של רגש האשמה והגינוי העצמי יכולה להיות מאוד מאוד מכאיבה.
ומול כאב כה רב סביר והגיוני שיעלה מנגנון הגנה שכזה. אנחנו נעשה כמעט הכל בשביל לא להרגיש את הפצעים הפתוחים שלנו כואבים. כולל ביטול עצמי כולל עוד הרבה דברים. תלוי באדם ובמבנה שלו.
וזה שלא היית מודעת זה חלק מהעניין: מנגנון הגנה אמור להיות לא מודע אחרת הוא ייחשף בפנינו ויפסיק להגן עלינו.
תבדקי אם את מתחברת להסבר הזה..._

למה מנגנון הגנה מפסיק להגן עלי ברגע שאני מודעת? ומה זה בכלל מנגנון הגנה? (מחשבה, אנרגיה, תכונה, מחסום..)
אני נחשפתי לתכנים שנמצאים בתת מודע באמצעות מחשבות שעברו לי בראש או שהייתי מתעוררת באמצע הלילה עם תובנה, האם יש עוד דרכים להיחשף לתכנים בתת מודע?

להפסיק לברוח מלהרגיש אשמה, וכן להסכים להרגיש את האשמה כשהיא עולה.
האם יש דרגות ברגש האשמה?

_אני צריכה להשתחרר/להיפרד מבחינה רגשית מהאימא לא רק מבחינה פיזית,. איך אני יכולה לעשות זאת, ואיך אדע שבאמת השתחררתי ממנה?
מה דעתך לנסות לתרגל בזמן אמת את ההפרדה שתיארתי בפיסקה מעל?
אם היא לא ברורה לך עד הסוף תגידי ואבהיר._

זה לא מספיק ברור לי, אשמח שתבהירי.

_אני מרגישה שאני מרחמת עליה כל הזמן, ואני לא מבינה למה.
אני חושבת (ותבדקי) שזה חלק מהתעתוע של מנגנון ההגנה. זה קשור לאמונה השגויה של היותך אשמה: אם את משמרת את אמא שלך בתפיסה שלך כמסכנה, סובלת, קורבן שצריך לרחם עליה, זה משמר אותך מולה כאשמה והלא בסדר. זאת שגורמת לה להיות הקורבן המסכן. כלומר זה ממקם אתכן בתפקידים קבועים זו מול זו: היא סובלת ומסכנה, וזה בגללך, את האשמה בסיפור._

היום אני יותר מודעת, והמניפולציות שלה שהיא מסכנה, סובלת וקורבן כבר לא עובדות עליי, הן עבדו עליי ועל הסביבה שנים, והרגשתי מולן חסרת אונים.
היום הייתה לי שיחה עם אחותי על העניין, והיא אמרה לי שרק עכשיו היא רואה את האמת, ששנים אימא שלי הסיתה אותה ואת האחים שלי כנגדי, ולכן ספגתי יחס עוין מכולם כי כולם האמינו לה שהיא המסכנה והסובלת, ואני האשמה והלא בסדר, ורק היום היא מבינה שאני בסדר, ושאימא שלי התעללה בי כל השנים.

איזה עוד סיבה יכולה להיות שאני מרחמת עליה?
האם יכול להיות שהיא המראה שלי ללבד, לבדידות, לעצב?
רגש הרחמים הזה מקשה עליי לפעול מולה, הוא גורם לי לחולשה, להתרככות , "נמסה מולה".
{@} {@}
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

בשמת א, איזה כיף. שמחה שזה כך {@ |L|
.
.
רוצה להבריא,

למה מנגנון הגנה מפסיק להגן עלי ברגע שאני מודעת? ומה זה בכלל מנגנון הגנה? (מחשבה, אנרגיה, תכונה, מחסום..)
מנגנון הגנה הוא בדרך כלל התנהלות מסויימת (למשל ריצוי וצמצום עצמי) שנובעת מפחד לחוות חוויה כלשהי. חוויה שנתפסת כמסוכנת מדי / מכאיבה מדי / מציפה מדי. הנפש מאמינה שאם היא כן תחווה את אותה חוויה זה יהיה בלתי נסבל ואף הרסני עבורה והיא מחפשת דרכים להימנע ממנה. הבחירה בהתנהלות/התנהגות המסויימת אינה מודעת (לפחות בהתחלה), ומטרתה היא להימנע מהחוויה הנ"ל.

מנגנוני הגנה יכולים להופיע באינספור מופעים: למשל – אגרסיביות, כדי לא להרגיש חלש וחסר אונים. ריצוי, כדי לא להרגיש לא אהוב, לא רצוי, מאכזב, או ננטש. ריחוק רגשי, כדי לא להרגיש דחוי. ביקורתיות, כדי לא לחוש אשם ולא בסדר, או נחות. וכן הלאה.

אז זה בתשובה ל-מה זה וממה זה עשוי. לגבי הפסקת ההגנה, ברגע שאת מזהה שאת מצמצמת את עצמך - לא כי ככה זה, ולא כי כך ראוי – אלא רק כדי לא להרגיש את החוויה המכאיבה של "אני אשמה" - את מזהה שיש פה בחירה לא מודעת של המערכת הרגשית להגן על עצמה ולהימנע ממשהו, ואז לפעמים את מתחילה לבחור לא להשתמש בזה. ואם ברגע מסויים את בוחרת באופן מודע לא לבטל את עצמך, עלול לעלות בך רגש חזק של אשמה. באותו הרגע את כבר לא מוגנת בפני רגש האשמה.

ואז, כשאת ניצבת מול הרגש שעד אתמול התגוננת מפניו, ועכשיו בחרת כן לפגוש אותו, כן להרגיש אותו, לא להימנע ממנו, יש לך עם מה לעבוד. יש לך בידיים פחד וכאב שאפשר להיות בדיאלוג מולו ואפשר להתחיל לרפא. למשל, להבין שאת לא באמת אשמה. להרגיש שתחושת האשמה מכאיבה ובאותה נשימה להתחיל להבין שזה לא נכון שאת אשמה.

.
אני נחשפתי לתכנים שנמצאים בתת מודע באמצעות מחשבות שעברו לי בראש או שהייתי מתעוררת באמצע הלילה עם תובנה, האם יש עוד דרכים להיחשף לתכנים בתת מודע?
שיחות שמכוונות למודעות, כפי שאת מקיימת עם הפסיכולוגית שלך, יכולות אף הן לקדם זאת. כמו כל עיסוק בצמיחה פנימית. כל מטפל שעבדת איתו, שני האחרונים שפגשת, לעיתים בשיחות עם חברות זה יכול לעלות.

מה שכן, אני מאמינה שאנחנו נחשפים בכל פעם למנה מסויימת שעימה אנחנו יכולים ובשלים להתמודד. אלה הם תכנים שיש להם פוטנציאל להציף, להכאיב, להמם. לא סתם הם יושבים בתת המודע, יש לזה חשיבות ותפקיד בהגנה על הנפש ועל האיזון שלה.

.
האם יש דרגות ברגש האשמה?
נראה לי שכן. רגש האשמה יכול להיחלש באופן כללי אצל האדם, או להיחלש מול סיטואציות מסויימות או מול אנשים מסויימים. אני חושבת שזה משהו דינמי. את יכולה לבדוק מה מידת תחושת האשמה שאת חשה מול אמא שלך במהלך שבוע אחד שלם. או היום לעומת פעם, או מולה לעומת מול אנשים אחרים. וכן הלאה.

.
זה לא מספיק ברור לי, אשמח שתבהירי.
בזמן שעולה רגש של אשמה, לעשות בתוכך לרגע פיצול קטן: חלק אחד שלך מרגיש אשמה וחלק אחר מבין וידע שזו לא האמת לגביך. את לא מתכחשת לזה שאת מרגישה, את כן מרגישה, ובו זמנית מודעת לכך שמה שיוצר את ההרגשה הוא מידע ישן ושגוי.

התמלול בתוך הראש שלך יכול להיות משהו כזה: "אני מרגישה עכשיו מאוד אשמה, אבל אני יודעת שזה פצע ישן שיוצר את ההרגשה. אני יודעת שאני ראויה ונהדרת. אני יודעת שאני תמיד בסדר. מה שאני מרגישה עכשיו מרגיש אמיתי אבל אני יודעת שזו לא האמת".

אם נדרש עוד פירוט, תגידי :-)

.
_איזה עוד סיבה יכולה להיות שאני מרחמת עליה?
האם יכול להיות שהיא המראה שלי ללבד, לבדידות, לעצב?_
אני חושבת שהטריגר הדומיננטי לרגש הזה הוא תחושת האשמה המובנית שלך, שהתחזקה בדינאמיקה רבת השנים בין שתיכן של אם סובלת מול ילדה אשמה. לגבי מראה של בדידות אני לא יודעת מספיק כדי לענות. גם אם המראה הזאת מציפה בך רחמים, עדיין, אני חושבת (אבל תבדקי) שהסיבה המרכזית והעיקרית, וזו שמציפה את כל שאר הסיבות, היא תחושת האשמה המובנית שאימצת לך.
.
רגש הרחמים הזה מקשה עליי לפעול מולה, הוא גורם לי לחולשה, להתרככות , "נמסה מולה".
האם כיום רגש הרחמים שזור תמיד ברגש של אשמה? או שאת יכולה לחוש כלפיה חמלה מבלי להרגיש שזה קשור אליך? מבלי שזה כביכול בגללך?

{@
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי יולי_קו »

נכנסתי עכשיו, וקראתי בשקיקה.
אתן שלושתכן מדהימות.
בהצלחה לכולנו בהמשך הדרך ובפרימת הפלונטר.
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

מה שכן, אני מאמינה שאנחנו נחשפים בכל פעם למנה מסויימת שעימה אנחנו יכולים ובשלים להתמודד. אלה הם תכנים שיש להם פוטנציאל להציף, להכאיב, להמם. לא סתם הם יושבים בתת המודע, יש לזה חשיבות ותפקיד בהגנה על הנפש ועל האיזון שלה.

זה נכון מאוד, מהחוויה שלי זה תהליך שהתחיל מהקל לקשה יותר, ככל שהתחזקתי יותר, נחשפתי לתכנים יותר ויותר קשים שישבו בתת מודע. וכל פעם שהתגלה תוכן קשה זה הציף והכאיב מאוד אך כבר הייתה לי היכולת להתמודד עם זה.

_רגש הרחמים הזה מקשה עליי לפעול מולה, הוא גורם לי לחולשה, להתרככות , "נמסה מולה".
האם כיום רגש הרחמים שזור תמיד ברגש של אשמה? או שאת יכולה לחוש כלפיה חמלה מבלי להרגיש שזה קשור אליך? מבלי שזה כביכול בגללך?_

החלום שלי זה להרגיש אליה רק חמלה, ולנטרל את עצמי מהכבלים של האחריות, הרחמים, והאשמה. אני לא יודעת לעשות את ההפרדה הזאת.
מאז שיצאתי מבית חולים אני עובדת על העניין של לצאת מהשליטה שלה, פיזית אני עושה זאת ובהצלחה, ואימא שלי כבר מקבלת את זה.
כל הבעיה שלי זה עם עצמי,אני עדיין מרגישה כבולה, מרחמת ואחראית עליה.
איך אני משחררת את עצמי מבחינה רגשית ממנה?

_אולי התפיסה שהדרך היחידה לברוח מהמאסר היא להפסיק לחיות?
אמונה נוצרת בילדות, והמאסר התחיל בגיל 30, האם אמונות בגיל הזה גם נחשבות, כי אני יודעת שאמונות נוצרות בילדות?
אמונות הבסיס נוצרות בילדות, ולאחר מכן, נסיבות החיים יכולות לחזק ולעגן אותן עוד יותר. אני משערת (ותבדקי) שהאמונות שאפשרו את המאסר לא נוצרו בגיל 30 אלא קודם לכן, והמאסר וכל מה שקרה סביב גיל 30 - חיזק והעמיק ולקח אותן לכיוון מסויים._

את כל כך צודקת!
כשקראתי את זה לראשונה, לא הסתדר לי כי לא עלה לי בראש שום זיכרון של מאסר מהילדות.
אך אתמול הייתה לי שיחה עם אחותי, והיא סיפרה לי שמאז שהיא הייתה ילדה קטנה אימא שלי אסרה עליה לצאת מהבית , ודרשה ממנה לעשות את כל עבודות הבית, היא הייתה מנקה ומסתכלת מהחלון על החברות שלה שמשחקות ומקנא בהן מאוד.
ופתאום נפל לי האסימון שבתקופת הנערות שלי הייתי נרדפת כל הזמן ע"י אחותי, היא רצתה שאהיה המשרתת שלה בבית. והסיבה שברחתי מהבית בגיל 17 אחרי שאבי נפטר, הייתה לברוח מהמאסר/מהשליטה/ והרודנות שלה משום שהיא לקחה את הפיקוד בבית, וזכור לי שרק כשהיא התחתנה חזרתי לבית.
קורבן מקרבן.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

קורבן מקרבן.
:-(
ויופי שזיהית...
.
.
_החלום שלי זה להרגיש אליה רק חמלה, ולנטרל את עצמי מהכבלים של האחריות, הרחמים, והאשמה. אני לא יודעת לעשות את ההפרדה הזאת.
מאז שיצאתי מבית חולים אני עובדת על העניין של לצאת מהשליטה שלה, פיזית אני עושה זאת ובהצלחה, ואימא שלי כבר מקבלת את זה.
כל הבעיה שלי זה עם עצמי,אני עדיין מרגישה כבולה, מרחמת ואחראית עליה.
איך אני משחררת את עצמי מבחינה רגשית ממנה?_

קודם כל זה נפלא שאת מכוונת ליעד הזה. הוא חשוב מאין כמותו, ונשמע שהוא קשור בהחלמה הכוללת שלך. מעבר לזה שזו בטח תהיה הקלה רגשית גדולה עבורך לא לחוש כבולה אליה ברחמים.

וגם נפלא שמהבחינה הפיזית את כבר לא נשלטת. זה לא טריוויאלי, ואני מבינה ממך שזה גם חדש יחסית. עכשיו נשאר לטפל בפן הרגשי:

אני חושבת שיש פה תהליך, שאני לא יודעת לצפות מראש כל אחד מהמהלכים שלו. הייתי מתקדמת צעד צעד ובכל פעם בוחנת לאן כדאי ללכת מפה.
ו...הייתי מתחילה, כצעד ראשון, לטפל בשחרור תפיסת האשמה. אחת הדרכים היעילות בעיני לגשת לשם היא באמצעות תרגיל ההפרדה שהצעתי. אם את מתחברת אליו כמובן. אם לא, תגידי ונחשוב על נתיב גישה אחר.
בנוסף, הייתי משתפת את הפסיכולוגית שלך בזה ומסמנת את זה כאחד מיעדי הטיפול שלכן.

מה דעתך?

:-)
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי יולי_קו »

אולי אפשר להסתכל על המצב מזוית שונה (ובכלל לא בטוח שאת רוצה לאמץ את הזוית הזאת באופן קבוע, כי היא לא מהחיבור למרכז שלך, שזה בעצם הדבר המרכזי שאת רוצה לחזק ולהעצים):

התבנית של היחסים של אמא שלך ושלך פוגעת בך, אבל בעצם התבנית הזאת פוגעת גם בה. אם את דואגת לה ורוצה בטובתה עדיף גם לה וגם לך לצאת מהבצה הזאת.

מה שאני רוצה להגיד הוא שאולי הדחף שלך עכשיו הוא להציל את עצמך, ושאת תופסת את זה באופן כלשהו כאנוכיות מצידך, כגרימת סבל לחינם לאמך, אולי אפילו כהתעללות שלך רגשית או אחרת בה.
למעשה, כל עוד את ממשיכה לרקוד איתה את הטנגו הישן הזה שתיכן כבולות, ושתיכן סובלות כך או אחרת.

נכון שהשינוי כואב- לך, וגם לה. זה כמו לחטא פצע מודלק- כואב, אבל להשאיר בלי טיפול ממש לא כדאי- זה יחמיר ויפגע יותר.

את אמיצה ברצון ובמוכנות שלך להתמודד עם מה שעולה. את מתקדמת עוד ועוד לקראת עצמאות פיזית רגשית ומחשבתית.
אמא שלך תאלץ להתמודד עם השינוי, שלא קל לה, אבל גם אותה בטווח היותר ארוך (כי אין לה כרגע את המוטיבציה שלך-לה נוח עם המצב הישן כרגע) זה ישחרר- מפחדים, מלחץ, יאפשר לה לחיות יותר טוב, לקחת אחריות על עצמה ועל רגשותיה.

אני שולחת לך חיבוק גדול!
בהצלחה בהמשך המסע המופלא שלך.
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

עירית שבוע טוב,

_קודם כל זה נפלא שאת מכוונת ליעד הזה. הוא חשוב מאין כמותו, ונשמע שהוא קשור בהחלמה הכוללת שלך. מעבר לזה שזו בטח תהיה הקלה רגשית גדולה עבורך לא לחוש כבולה אליה ברחמים.
וגם נפלא שמהבחינה הפיזית את כבר לא נשלטת. זה לא טריוויאלי, ואני מבינה ממך שזה גם חדש יחסית. עכשיו נשאר לטפל בפן הרגשי:_

אני ממש מופתעת לטובה מההתנהגות של אימא שלי כלפיי , ממש לא להאמין, בחודש וחצי האחרונים אני כמעט ולא בבית, ולא מדווחת לה על שום דבר, וההתנהגות שלה כלפיי נעימה, כשאני יוצאת מברכת אותי בברכת הצלחה, אין יותר הערות עוקצניות, אין יותר פרצופים זועמים, אין יותר ברוגזים, אין יותר מניפולציות ותחושת אשמה.

מה ההסבר לשינוי שחל בה?

כתבת שזה קשור להחלמה הכוללת שלי, למה התכוונת?

_אני חושבת שיש פה תהליך, שאני לא יודעת לצפות מראש כל אחד מהמהלכים שלו. הייתי מתקדמת צעד צעד ובכל פעם בוחנת לאן כדאי ללכת מפה.
ו...הייתי מתחילה, כצעד ראשון, לטפל בשחרור תפיסת האשמה. אחת הדרכים היעילות בעיני לגשת לשם היא באמצעות תרגיל ההפרדה שהצעתי. אם את מתחברת אליו כמובן. אם לא, תגידי ונחשוב על נתיב גישה אחר._
מה דעתך?_

אתמול הבנתי מה השורש להתנהגות שלי עם אימא שלי, כל השנים פעלתי באופן לא מודע ממקום של חרדה, ולא ממקום של רחמים. המוות של אבא שלי היה כל כך טראומטי עבורי כי נשארתי לבד בלי אבא ובלי משפחה, שפחדתי לאבד גם אותה ולכן הקרבתי את החיים שלי וטיפלתי בה, רק שיהיה לה קל וטוב, וחלילה שיקרה לה משהו רע, מה שייצר את התלות והאחיזה באימא מהצד שלי זאת חרדת הנטישה.
עד היום אני פוחדת שהיא תמות ואשאר לבד, ונראה לי היום שאני צריכה להכין את עצמי לפרידה ממנה (היא בת 86).

איך אני יכולה להכין את עצמי נפשית לפרידה ממנה?

אומרים "שלטנגו יש שניים", המניע להתנהגות שלי הייתה חרדת הנטישה, והאימא מהצד שלה ניצלה את החולשה שלי ולא בחלה בשום מניפולציה להשיג את מה שהיא רוצה ממני, היא שלטה ורדתה בי, ואני צריכה להשתחרר מכול המניפולציות ורגשות האשמה שהיא שתלה בי.
בנוסף, לאחרונה שמתי לב שאני שופטת ומבקרת את עצמי כל הזמן (זה מה שהיא עשתה לי כל השנים) על ההתנהגות שלי, על מה שאני אומרת או עושה על שטויות, וגם מלקה את עצמי בחומרה רבה, איך אני מפסיקה את זה?
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

מה ההסבר לשינוי שחל בה?
קשה לומר מרחוק אבל אם אני צריכה לנחש, הייתי אומרת שהיא כנראה מגיבה (אולי באופן לא מודע) לשינוי בהוויה שלך. משהו בך הפסיק להסכים להישלט על ידה, להשתופף מולה ולצמצם את עצמך, ובתדר מסויים היא כנראה קולטת את זה ממך. לאנשים יש דפוסים, והדפוסים הללו עולים באופן אוטומטי מול אנשים אחרים בסיטואציות מסויימות. ובין האנשים הללו יש שיתופי פעולה לא מוצהרים ולא מודעים.

למשל, מול הדפוס שלה להקטין אותך ולשלוט בך, התקיים הדפוס שלך של לחשוב שאת ראויה לכזה יחס ושמגיע לך העונש הזה. כל עוד מתקיים האיזון בין שני הדפוסים, שיתוף הפעולה נמשך. ברגע שאחד הצדדים מתעורר ומשנה משהו, גם בלי לומר שום דבר, רק מחליט בתוכו ש"לא עוד" - הצד השני קולט ומבין ש"המשחק" הסתיים. שהדיאלוג בפורמט הישן שלו לא יכול להמשיך להתקיים, והוא מיישר קו ומשנה את אופן ההתנהלות.

אני לא יודעת אם אכן זה מה שהתרחש בין שתיכן. תבדקי אם זה מתחבר לך... :-)

.
כתבת שזה קשור להחלמה הכוללת שלי, למה התכוונת?
ממה שתיארת, נשמע שההחלמה הפיזית שלך קשורה בשחרור שלך את עצמך מהכבלים בהם את מחוברת אל אמא שלך. את לא רוצה לחוש יותר אשמה ולא בסדר, את לא רוצה יותר, כתוצאה מתחושת הלא בסדר, לצמצם ולבטל את עצמך ולהסכים לחיות תוך שליטה שלה בך. את רוצה לזקוף קומה, להכיר בערכך ולחיות את חייך בהתאם להבנה הזאת.
את קשרת את קפיצת המדרגה הרגשית הזאת – להחלמה הפיזית שלך. לזה התכוונתי :-).
זה הבהיר?
.

איך אני יכולה להכין את עצמי נפשית לפרידה ממנה?
זו שאלה גדולה.
אני חושבת שתהליך ההתחזקות שלך, החוסן הנפשי שלך שהולך וגדל הוא חלק חשוב בהכנה הזאת.
בנוסף, העבודה שלך על השחרור שלך ממנה, שחרור האחיזה שלה בך ושלך בה, ביסוס הנפרדות שלך מולה בתוך מערכת היחסים שלכן. כלומר, הבראת מערכת היחסים שלכן, גם לזה יש חלק חשוב בהכנה. העצמאות הרגשית הזאת היא מטרה חשובה. נראה לי ששווה לך לשזור אותה בתוך התהליך שלך עם הפסיכולוגית שלך. אם את מתחברת לזה...

.
בנוסף, לאחרונה שמתי לב שאני שופטת ומבקרת את עצמי כל הזמן (זה מה שהיא עשתה לי כל השנים) על ההתנהגות שלי, על מה שאני אומרת או עושה על שטויות, וגם מלקה את עצמי בחומרה רבה, איך אני מפסיקה את זה?
מתחילה לבסס, ביומיום, בתוך החיים, קול פנימי אחר (אחר מהקול השגוי שאימצת) - קול שיודע שאת ראויה אך ורק ליחס אוהב ומעצים, ושנותן לך רשות להיות את.
אני מצרפת לך שני פוסטים שכתבתי פעם בנושא (אולי את מכירה), ואם את רוצה הרחבה והעמקה שלנו פה - תגידי ובשמחה.
והרשות נתונה:
http://iritlevybeyadraka.blogspot.com/2 ... g-[po]post 0[/po].html?m=1

לבלוע כל יום מנה קטנה של רעל:
http://iritlevybeyadraka.blogspot.com/2 ... g-[po]post 19[/po].html?m=1

.
שבוע טוב אשה יקרה {@
ענ_בל*
הודעות: 893
הצטרפות: 11 ספטמבר 2004, 22:30
דף אישי: הדף האישי של ענ_בל*

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי ענ_בל* »

משהו בך הפסיק להסכים להישלט על ידה, להשתופף מולה ולצמצם את עצמך, ובתדר מסויים היא כנראה קולטת את זה ממך

עירית לוי , כל מילה.
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

עירית היקרה,

לא הייתי כמה ימים מול מחשב, חזרתי מחופשה ספונטנית, היום כל הזדמנות שיש לי לצאת אני יוצאת.

למשל, מול הדפוס שלה להקטין אותך ולשלוט בך, התקיים הדפוס שלך של לחשוב שאת ראויה לכזה יחס ושמגיע לך העונש הזה. כל עוד מתקיים האיזון בין שני הדפוסים, שיתוף הפעולה נמשך. ברגע שאחד הצדדים מתעורר ומשנה משהו, גם בלי לומר שום דבר, רק מחליט בתוכו ש"לא עוד" - הצד השני קולט ומבין ש"המשחק" הסתיים. שהדיאלוג בפורמט הישן שלו לא יכול להמשיך להתקיים, והוא מיישר קו ומשנה את אופן ההתנהלות.

קשה לי קצת לקרוא את זה, לא ראיתי את ההקטנה והשליטה של האימא בי כעונש. האם זה נורמלי? למה את רואה את זה כעונש?
ברור שהיה בינינו שיתוף פעולה בין הדפוסים "שולט ונשלט", ומאז הניתוח הבנתי שזה לא יכול להמשך, והדינמיקה השתנתה.

_איך אני יכולה להכין את עצמי נפשית לפרידה ממנה?
זו שאלה גדולה.
אני חושבת שתהליך ההתחזקות שלך, החוסן הנפשי שלך שהולך וגדל הוא חלק חשוב בהכנה הזאת._

איך תתבטא ההתחזקות והחוסן הנפשי שלי?

בנוסף, העבודה שלך על השחרור שלך ממנה, שחרור האחיזה שלה בך ושלך בה, ביסוס הנפרדות שלך מולה בתוך מערכת היחסים שלכן. כלומר, הבראת מערכת היחסים שלכן, גם לזה יש חלק חשוב בהכנה. העצמאות הרגשית הזאת היא מטרה חשובה. נראה לי ששווה לך לשזור אותה בתוך התהליך שלך עם הפסיכולוגית שלך. אם את מתחברת לז ה...

אני מתחברת מאוד למה שכתבת.
איך אני יכולה לדעת שביססתי נפרדות מולה ופיתחתי עצמאות רגשית?
הפסיכולוגית שלי נותנת לי משובים וכלים פרקטיים, פחות מתעסקת בעבר ובתהליכים נפשיים.

אין ספק שהמערכת היחסים ביני לבין אימא שלי השתנתה לטובה, ממערכת יחסים מתעללת למערכת יחסים מכבדת.
איך אני יכולה לדעת שמערכת היחסים שלנו בריאה היום?

_בנוסף, לאחרונה שמתי לב שאני שופטת ומבקרת את עצמי כל הזמן (זה מה שהיא עשתה לי כל השנים) על ההתנהגות שלי, על מה שאני אומרת או עושה על שטויות, וגם מלקה את עצמי בחומרה רבה, איך אני מפסיקה את זה?
מתחילה לבסס, ביומיום, בתוך החיים, קול פנימי אחר (אחר מהקול השגוי שאימצת) - קול שיודע שאת ראויה אך ורק ליחס אוהב ומעצים, ושנותן לך רשות להיות את.
אני מצרפת לך שני פוסטים שכתבתי פעם בנושא (אולי את מכירה), ואם את רוצה הרחבה והעמקה שלנו פה - תגידי ובשמחה.
והרשות נתונה:_

תודה על הפוסטים, אימצתי לי את המתן רשות לכול.
אני אגיד לך איפה אני מרגישה אשמה ומלקה את עצמי, זה קורה לי בעיקר כשאני מרכלת דברים רעים שהם נכונים על מישהו מקורב לי לדוגמא, אני מספרת על ההתנהגות השלילית של אחותי לחברה טובה שלה, וזה הדדי כי גם היא משתפת אותי. בעבר זה היה ממקום של להוציא אותה רע שידעו שהיא רעה כי הייתי פגועה ממנה, והיום זה ממקום שאני חנוקה עם זה ורוצה להשתחרר. (בעבר אימא שלי סתמה לי את הפה, ואסרה עליי להגיד מילה רעה או להתלונן על מישהו מהמקורבים, לא משנה כמה הייתי צודקת) האם יש קשר לזה ולאשמה שאני מרגישה כשאני מדברת על מישהו?
וזה קורה לי גם אם אני משתפת מישהו בדברים אישיים שלי, ואחר כך מצטערת שסיפרתי לו כי אני לא סומכת עליו ופוחדת שישתמש בזה לרעה, אז מרגישה אשמה ומלקה את עצמי למה דיברתי, למה לא סתמתי את הפה, פשוט לא שלטתי בזה.

{@} {@}
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

_קשה לי קצת לקרוא את זה, לא ראיתי את ההקטנה והשליטה של האימא בי כעונש. האם זה נורמלי? למה את רואה את זה כעונש?
ברור שהיה בינינו שיתוף פעולה בין הדפוסים "שולט ונשלט", ומאז הניתוח הבנתי שזה לא יכול להמשך, והדינמיקה השתנתה._
התפיסה של היחס כעונש איננה מודעת.
מה שהתכוונתי אליו זה שכאשר מישהו תופס את עצמו באופן בסיסי כאשם ולא בסדר, הוא גם חושב (לא במודע) שזה בסדר שיתייחסו אליו בצורה מקטינה. כי אם הוא לא בסדר אז מגיע לו עונש על הלא בסדריות הזאת. היחס המקטין הוא כביכול העונש.

אמא שלך לא הענישה אותך במודע ואת לא הסכמת לקבל עונש במודע. זו רק עוד דרך לתאר את הדינאמיקה בין שני אנשים שאחד מהם הוא המאשים והאחר הוא ה-אשם והלא בסדר.
אבל אם השימוש במונח הזה מקשה עליך להתבונן ולעבוד מול זה, את יכולה להניח לו :-) לא אמרתי פה שום דבר חדש על מערכת היחסים ביניכן, כלומר לא משהו שאת לא יודעת. רק המינוח הפעם הוא שונה.

.
איך תתבטא ההתחזקות והחוסן הנפשי שלי?
אני חושבת שאת תרגישי פחות אשמה, ופחות תרחמי עליה. את לא תחשבי (ותחששי) שאם יקרה לה משהו - זה יהיה בגללך, ובאופן כללי תחושי פחות ערבוב איתה. את תמשיכי לצאת ולחיות חיים עצמאיים כמו שאת עושה עכשיו, רק לא יהיה לך קשה רגשית לפעול כך. את כבר פועלת בחופשיות. אני חושבת שבמדרגה הבאה של ההתחזקות שלך את גם תרגישי חופשייה. כלומר הפער בין הפעולה לחוויה הרגשית (פער שתיארת לפני כמה פוסטים) יצטמצם.
.

איך אני יכולה לדעת שביססתי נפרדות מולה ופיתחתי עצמאות רגשית?
איך אני יכולה לדעת שמערכת היחסים שלנו בריאה היום?
תראי אם מה שכתבתי בפיסקה הקודמת עונה לך גם על שתי השאלות הללו.
.

הפסיכולוגית שלי נותנת לי משובים וכלים פרקטיים, פחות מתעסקת בעבר ובתהליכים נפשיים.
ראשית, משוב וכלים גם הם יכולים להיות בעיני עיסוק בתהליך הנפשי הנוכחי שלך. תבדקי שהתהליך הנוכחי מספק אותך ובאמת מקדם את ההחלמה שאת שואפת אליה. אם לא, אולי שווה להוסיף עוד ערוץ של תמיכה. כמו המטפלים שהתחלת לבדוק לפני כמה שבועות.
.

אני אגיד לך איפה אני מרגישה אשמה ומלקה את עצמי, זה קורה לי בעיקר כשאני מרכלת דברים רעים שהם נכונים על מישהו מקורב לי לדוגמא, אני מספרת על ההתנהגות השלילית של אחותי לחברה טובה שלה, וזה הדדי כי גם היא משתפת אותי. בעבר זה היה ממקום של להוציא אותה רע שידעו שהיא רעה כי הייתי פגועה ממנה, והיום זה ממקום שאני חנוקה עם זה ורוצה להשתחרר. (בעבר אימא שלי סתמה לי את הפה, ואסרה עליי להגיד מילה רעה או להתלונן על מישהו מהמקורבים, לא משנה כמה הייתי צודקת) האם יש קשר לזה ולאשמה שאני מרגישה כשאני מדברת על מישהו?
אני חושבת שעשית הבחנה נכונה ומדוייקת בין שתי מוטיבציות:

אחת – היא להקטין את מי שמולך על מנת להרגיש יותר טובה או יותר שווה ממנו. אם מישהו עושה משהו שזורק אותך לחוויה של נחיתות, פצע הנחיתות גורם לך למהר ולהנחית את אותו אדם בחזרה בשביל לשכך קצת את הכאב. כלומר מוטיבציה שהיא בעצם מנגנון הגנה מפני כאב הנחיתות.

השנייה – היא לשחרר קיטור. לקטר מלשון לשחרר קיטור. לנקז החוצה את התסכול. לא להישאר עם כל כך הרבה כעס וכאב ותסכול בתוכך.

את יכולה לבדוק מהי המוטיבציה שלך בכל פעם שאת מדברת על התנהגות שלילית של אדם אחר. לפעמים שתי המוטיבציות מתערבבות להן יחד :-). דרך יעילה בעיני להבחין מתוך מה את פועלת – היא לבחון האם במקביל את גם לוקחת אחריות על הכאב שאת חשה ועל מנגנון ההגנה שאת משתמשת בו.

וכן, יכול להיות שלתגובות של אמא שלך בעבר יש קשר לתחושת האשמה שאת חשה היום. אבל אני הייתי עוזבת את הקשר של זה אליה, ומתמקדת בהבחנה בין שתי המוטיבציות. אם את מתחברת כמובן... :-)

.
וזה קורה לי גם אם אני משתפת מישהו בדברים אישיים שלי, ואחר כך מצטערת שסיפרתי לו כי אני לא סומכת עליו ופוחדת שישתמש בזה לרעה, אז מרגישה אשמה ומלקה את עצמי למה דיברתי, למה לא סתמתי את הפה, פשוט לא שלטתי בזה.
כאן לתחושתי המנגנון הוא קצת אחר, כי עולה בך פחד מפגיעה וחוסר אמון באדם שמולך.
מותר לך לחוש ככה. מותר לך לפחד. זה לא אומר שאת באמת צריכה לחשוש (כלומר שהאדם שמולך בהכרח עומד לפגוע בך), אבל אם יש בך פצע של חוסר אמון, כדאי להביט עליו ברכות ובחמלה.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

לא הייתי כמה ימים מול מחשב, חזרתי מחופשה ספונטנית, היום כל הזדמנות שיש לי לצאת אני יוצאת.
וזה נפלא! {@
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

_התפיסה של היחס כעונש איננה מודעת.
מה שהתכוונתי אליו זה שכאשר מישהו תופס את עצמו באופן בסיסי כאשם ולא בסדר, הוא גם חושב (לא במודע) שזה בסדר שיתייחסו אליו בצורה מקטינה. כי אם הוא לא בסדר אז מגיע לו עונש על הלא בסדריות הזאת. היחס המקטין הוא כביכול העונש.
אמא שלך לא הענישה אותך במודע ואת לא הסכמת לקבל עונש במודע. זו רק עוד דרך לתאר את הדינאמיקה בין שני אנשים שאחד מהם הוא המאשים והאחר הוא ה-אשם והלא בסדר.
אבל אם השימוש במונח הזה מקשה עליך להתבונן ולעבוד מול זה, את יכולה להניח לו לא אמרתי פה שום דבר חדש על מערכת היחסים ביניכן, כלומר לא משהו שאת לא יודעת. רק המינוח הפעם הוא שונה._
תודה שאת כותבת לי את הדברים כמו שהם. את מראה לי עוד נקודת מבט , לא ראיתי את ההקטנה והשליטה שלה עליי כעונש, ראיתי זאת כדפוס התנהגות מתעלל, והסכמתי כי הייתי חלשה, לא היה לי כוח מולה אבל תמיד התקוממתי בתוכי לנוכח כל ההאשמות.

_איך תתבטא ההתחזקות והחוסן הנפשי שלי?
אני חושבת שאת תרגישי פחות אשמה, ופחות תרחמי עליה. את לא תחשבי (ותחששי) שאם יקרה לה משהו - זה יהיה בגללך, ובאופן כללי תחושי פחות ערבוב איתה. את תמשיכי לצאת ולחיות חיים עצמאיים כמו שאת עושה עכשיו, רק לא יהיה לך קשה רגשית לפעול כך. את כבר פועלת בחופשיות. אני חושבת שבמדרגה הבאה של ההתחזקות שלך את גם תרגישי חופשייה. כלומר הפער בין הפעולה לחוויה הרגשית (פער שתיארת לפני כמה פוסטים) יצטמצם.
._
אתמול יצאתי בבוקר וחזרתי בסביבות חמש, אימא שלי שכבה במיטה, אני באה לשאול אותה משהו והיא עושה לי פרצופים, (חזרה לדפוס הישן) הרגשתי שהיא כועסת עליי שיצאתי ולא עדכנתי אותה, רק מלהסתכל עליה זרוקה בספה עם פרצוף מסכן עלו בי מיד רגשות אשמה ופחד, ובכדי לא להרגיש את האשמה הזאת ניסיתי להתנחמד ולדובב אותה מה קרה, ואז עצרתי את עצמי מהר ואמרתי לעצמי תרגישי את האשמה אל תפחדי, ועשיתי את הפיצול הזה של לשחרר את האשמה, ולהגיד לעצמי שלא עשיתי שום דבר רע ואני לא אשמה בכלום, עזבתי אותה ונכנסתי לנוח.

האם הפיצול עובד ומנקה לחלוטין את רגשות האשמה?

אחה"צ אחותי מתקשרת אליי וסיפרתי לה על זה, אז היא אמרה לי את רוצה שאדבר איתה וכו', אמרתי לה שאני לא רוצה שהיא תתערב, שאני זו שצריכה להתמודד איתה אחרת לא אתחזק מולה, בערב התכוננתי לצאת להופעה ופתאום אימא שלי באה ושואלת אותי בחביבות, תגידי היום יש את התכנית "נינג'ה ישראל" באותו רגע לא הבנתי מאיפה הנחמדות הזאת שלה כי יש לה אגו מפותח והיא לא מתכופפת, אמרתי לה שכן ויצאתי להופעה.
עם כל זה הרגשתי אתמול שאני עדיין מרגישה מולה כמו ילדה קטנה,חלשה מפוחדת ממנה, בעבר היא לא בחלה בכלום כדי ליצור בתוכי אימה ממנה, צריכה רשות ממנה. מרגישה שאין לי עמוד שידרה משלי מולה, ומצד שני מרגישה מחויבת אליה, חייבת לה, אחראית עליה.

איך אני יכולה לשחרר את עצמי מהמקום הזה?

_הפסיכולוגית שלי נותנת לי משובים וכלים פרקטיים, פחות מתעסקת בעבר ובתהליכים נפשיים.
ראשית, משוב וכלים גם הם יכולים להיות בעיני עיסוק בתהליך הנפשי הנוכחי שלך. תבדקי שהתהליך הנוכחי מספק אותך ובאמת מקדם את ההחלמה שאת שואפת אליה. אם לא, אולי שווה להוסיף עוד ערוץ של תמיכה. כמו המטפלים שהתחלת לבדוק לפני כמה שבועות._

הפסיכולוגית נותנת לי מענה לצרכים מסוימים וממש חבל לי שאני לא יכולה לקבל ממנה את מה שאני זקוקה כמו למשל, חשוב לי לדעת באיזה נקודה בילדות אמרתי לעצמי "אם זה ככה אני מעדיפה למות", עולים בי כל מיני מצבים אבל אני לא בטוחה שאני יכולה לשים את האצבע בוודאות וזה חסר לי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי כלכלית עוד מטפל.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי עירית_לוי »

_אז עצרתי את עצמי מהר ואמרתי לעצמי תרגישי את האשמה אל תפחדי, ועשיתי את הפיצול הזה של לשחרר את האשמה, ולהגיד לעצמי שלא עשיתי שום דבר רע ואני לא אשמה בכלום, עזבתי אותה ונכנסתי לנוח.
האם הפיצול עובד ומנקה לחלוטין את רגשות האשמה?_
ראשית, נפלא שעצרת בזמן אמת, ועשית את הפיצול הזה, ולא זלגת עמוק יותר לבור האשמה! {@
לשאלתך, אם מתרגלים שוב ושוב את העניין הזה, אם מבחינים שוב ושוב ברגש שעולה, אבל לא מאמינים למסר השגוי שלו – זה יכול לשחרר את הדפוס. לגבי ניקוי מוחלט, קשה לענות. זה תלוי במבנה הרגשי שלך ובעוד גורמים. בכל מקרה זה תרגול שדורש התמסרות והתמדה. אולי תשתפי את הפסיכולוגית שלך בהתמודדויות הללו? זה סוג של כלי שכן קשור להתמודדות בהווה וכתבת שהיא כן עוזרת לך עם כלים ומשוב. ליווי קרוב שלה יכול לעזור לך כאן לתחושתי.

.
_עם כל זה הרגשתי אתמול שאני עדיין מרגישה מולה כמו ילדה קטנה,חלשה מפוחדת ממנה, בעבר היא לא בחלה בכלום כדי ליצור בתוכי אימה ממנה, צריכה רשות ממנה. מרגישה שאין לי עמוד שידרה משלי מולה, ומצד שני מרגישה מחויבת אליה, חייבת לה, אחראית עליה.
איך אני יכולה לשחרר את עצמי מהמקום הזה?_
אני חושבת שהעבודה שאת כבר עושה: על הפרדה, על היפרדות, על חוסן פנימי וזקיפות הקומה שלך – ובעיקר העבודה על שחרור תפיסת האשמה מכוון אותך לשחרר את עצמך מהמקום הזה.
ובינתיים, זוכרת את תרגיל זקיפות הקומה? :-) נראה לי שווה לתרגל אותו בהתנהלות הנוכחית מול אמא שלך.
מה דעתך?
רוצה_להבריא*
הודעות: 223
הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30

אמונות לא מודעות

שליחה על ידי רוצה_להבריא* »

תודה עידית {@} {@}

חזור אל “אתגרים בהורות”