אני בדיכאון גן

לפי מה שאתה כותב על עצמך אתה מטפל במשפחות ומטפל במעון. צר לי מאד על המשפחות והילדים שנפלו ויפלו בידיך

ילדים לא נועדו לסבול, את בהחלט צודקת שרוב המפגשים וההתנסויות שלי (אולי בגלל המקצוע שבחרתי) בהחלט פגשתי ילדים והורים שסובלים.

נפלו ויפלו לידי הרבה הורים וילדים שמעריכים אותי ומכירים בידע וביכולות המקצועיים שלי, וההערה שלך היא לא במקומה ולא נותנת לך כבוד כאן באתר. אבל זו זכותך לחשוב כך.

את
בר עדש הוא גבר.

וההערה שלך היא לא במקומה ולא נותנת לך כבוד כאן באתר. אבל זו זכותך לחשוב כך.
גם לדעתי

ולפני שאת פוסלת כדאי לך להקשיב וללמוד מיהו רן גולדן לפני שאת שולחת אנשים לטיולים מאורגנים.
הקשבתי טוב מאוד.
אני חושבת בדיוק כמו בר עדש.
אתה לא מחדש כלום - רוב העולם המערבי חושב בדיוק כמוך.
דעות כמו שלך אפשר למצוא במיליוני פורומים של הורות וחינוך.
אתה הגעת למקום שחרט על דגלו - כבוד לילדים, כדאי שתדע
שמה שאתה מתאר הוא בדיוק ההפך מכבוד לילדים.
זה עצוב
וזה לא המקום.

_אתה הגעת למקום שחרט על דגלו - כבוד לילדים, כדאי שתדע
שמה שאתה מתאר הוא בדיוק ההפך מכבוד לילדים._

מהו כבוד לילדים ? אשמח לשמוע את דעתך (בלי סיסמאות, בבקשה )

שלום לכולם,
חזרתי לפה.
נעלמתי
נאלמתי.

יש דיכוטומיה בין דיעותיי לתחושות הילדים
הלכתי לפסיכולוגית והיא אמרה לי שאני רואה הכל שחור ולבן

אני מתנחמת בחופשות החגים
החלטתי (ללא גיבוי מבעלי)
לשלוח אותם ל-3 ימים בשבוע
וזה מקל עליי מעט

הגן שלו הוא בית חרושת
מאוד אינטנסיבי
עוברים מפעילות לפעילות אין רגע דל
אילפו אותו לשים את התיק שלו בארון

הגן שלה הוא מחסן לילדים
תוקעים אותם מול הטלביזיה כדי לסדר את הגן
שולחים לפרוזדור למחשבה לאחר שדיברת עם חבר במפגש
מעבירים אותך מקום אם הפרעת
יש הרבה אסור
אסור לה להתקרב לגדר כדי להגיד שלום לחברה מהגן השני

ולמרבה הפלא,

הילד פורח
חוזר עם אנרגיות חיוביות
הוא צוהל
הוא חופשי
הוא גודל

הילדה פורחת
יש לה חברות
היא מספרת חוויות
היא גדלה
היא לא מבינה למה אני באה לקחת אותה מהגן, היא רוצה להישאר עוד

כל אחד מהם גאה בגן שלו
הם משווים וחולקים בחוויות
מזה - אני ממש שמחה. זו הייתה אחת הסיבות לשינוי:
הפרדה למעט שעות ביניהם

קרוטונית תודה על המשפט:
אני לא מבינה איך אמהות מודעות, דעתניות ומסורות, שרק אתמול נלחמו כלביאות על כל מה שקשור לילדיהן, הופכות בבת אחת לסמרטוטים חסרי יכולת, חסרי תושיה, עם תחושה חזקה של חוסר כשירות אמהית (רק תחושה!), בגלל החלטה שקיבלו ושנראית בלתי הפיכה. מי קיבל את ההחלטה הזו?

ייתכן שאני מעבירה פה בכתובים מסר של סמרטוטיות
ואולי אני אכן מרגישה כך לעיתים וזה חלק מהדיכאון,
אבל אני בשלב של בדיקה
אני מרגישה שזה שלב הכרחי, על מנת לקחת החלטות לכאן או לכאן

הכל הפיך!
תמיד יש אופציה/אופציות...
תמיד

נראה לי שלילדה אחליף גן
הוא נמצא למעלה מחצי שעה מרחק נסיעה מביתנו
אני בודקת את האופציה

הילד הולך לגן המרוחק מביתנו כ-20 דקות
ובשבילו הגן הזה היא האופציה הטובה, עד כה

עד שהדברים לא התייצבו ואני אתיישר עם צורת החיים החדשה שנרקמת (אם בכלל)
אני לא חושבת על לחזור לעבודה (שבינתיים מחכה לי)

הילדים שלי מעולם לא בכו בפרידה
ואצלנו אני מזהה את זה כתוצאה של היותם ילדי חינוך בייתי למשך כשנה וחצי
הם סומכים עלינו
אנו לא מוצר נדיר עבורם
הם סומכים על עצמם

מקווה שאני לא מקלקלת

מוזר לי ההגיון, שלפיו כדי למנוע מתינוק פגיעה רגשית קשה בגיל שנתיים, מקדימים את הפגיעה הרגשית הקשה לגיל צעיר יותר.
בשמת, ברור שזה מוזר לך כשאת משתמשת במונחים כמו פגיעה רגשית וכשהנחת היסוד שלך ששליחת הילד לגן מהווה פגיעה כזו.

ובכז, אסביר את ההגיון שלי בעניין. הבת שלי גדלה עד עכשו במעין ואקום חברתי. אין לה אחים, אין לי כמעט חברות עם ילדים בגילה, אין לה בני דודים...היא מוקפת באמאבא, בסבאסבתא וגם סבים וסבתות רבות ודודות, בקיצור, חבורה של מבוגרים המכרכרים סביבה וקופצים לדום לכל משאלה שעוד לא עלתה על שפתיה.
לכן אני כן חושבת שאם המעבר היה יותר הדרגתי, כלומר היתה מגיל יותר צעיר במסגרות (כלשהן, המותאמות לצרכיה ולצרכי אמה) המאפשרות לה קצת יותר מגע עם חברת ילדים אני חושבת שזה היה עוזר.

ילד שבוכה כשהוא נפרד בבוקר, טוב לו?__איך את היית מתארת את חוויית הילד בפרידה כזו?
מן הסתם לא טוב לו באותו רגע אבל זה לא אומר כלום על האם טוב לו בגן או לא. הבת שלי בוכה ברגע הפרידה ממני, אבל לפני כן, היא מתלבשת בשמחה בבקר, מתלהבת ומדברת על ההליכה לגן, נכנסת לאוטו בשמחה, נכנסת בשמחה לגן וכו' (והיא ילדה שיודעת להתקמר, לצאת מחגורת כסא הבטיחות ולצרוח 'לא רוצה לא רוצה' כשלא טוב לה). זה לא שחור ולבן, יש אמביוולנטיות בעניין. היא רוצה ללכת לגן, גם טוב לה שם, אבל גם קשה לה שם וגם היא רוצה שאמא תהיה איתה שם.

אצל ילד בכי הוא לרוב סימן למצוקה.)
ממש ממש לא מסכימה. לא חושבת שצריך להתעלם מהבכי, ובטח לחבק וכו'. אבל אם בכי הוא סימן רק למצוקה, אז הבת שלי במצוקה מאד מאד מאד גדולה כשאני לא נותנת לה עוד קוביית שוקולד וכו'.
בכי הוא עוד דרך לתקשורת. הוא יכול להביע מצוקה, אומללות, אימה וחרדה, הוא יכול להביע מחאה, כעס, תסכול, אכזבה, הוא יכול להביע עייפות, פריקה של מתח ועוד הרבה דברים.

ילד שלא בוכה אף פעם הוא לא ילד מאושר. הוא ילד שהעבירו לו מסר שאבא ואמא מאד מבוהלים/חרדים כשהוא בוכה ולא יכולים לעמוד בזה.

וואו.
כמה כתבו פה בשבוע האחרון.
אז היינו בסיני, והקטנה שלנו הייתה מאד חולה.
ואחר כך היינו בבית. כמו קודם. בלי המשפחתון. כי היא רק רצתה לישון והייתה חולה ומתוקה.
ואז היא התחליה להרגיש יותר טוב. יום שישי, ויום שבת- ובראשון היא הלכה למשפחתון.
כשחזרתי היא ישבה עם הילדים ואחת המטפלות ושיחקה בשמחה.
שוב לא שמה לב שאני עומדת ובוהה בה.
וכשכבר ראתה אותי- היא באה בחיוך, התחבקנו, הראתה לי את הצעצועים שאני לא מכירה, אחר כך אמרה "ביי" לכולם ופיזרה נשיקות באויר והלכנו.
ויהיה בוקר ויהי ערב, יום שני. אותו הדבר.
היום לא היה משפחתון. הם בחופש. אז היינו יחד.
מזל שהיו לי סידורים, אחרת היינו משתגעות בבית (אני בתחילת הריון לא סימפטית), ישר משעמם לה, בחוץ חם מדי- ואני פשוט לא מסוגלת להיות ה"מפעילה" יום שלם.
היא נהנית במשפחתון. היא נהנית מהחברה. מהריקודים, המשחקים, החתולים...
אמנם רק בת שנה וארבע- לא האמנתי כשאמרו לי שכך יהיה- אבל היא ממש זקוקה לעוד אנשים חוץ ממני.

ושוב- אם הייתי יכולה כלכלית ללכת איתה יום-יום ל"גן עם אימא", הייתי עושה זאת בשמחה. לוקחת עוזרת בית. מוותרת על הקריירה בכיף.

גם אני דמיינתי ילדת בית. זה לא הסתדר. אז היא כמה ימים במשפחתון. וכיף לה.
האכזבה היחידה שלי היא מעצמי. שאין לי יכולת להיות אם בית במשרה מלאה. לא יודעת איך עושים את זה.

גן, מוצץ, בקבוק- לא מילים גסות, אם עושים בהן שימוש נכון. בתור אחת שמניקה, ובתה אימצה מוצץ לזמן שינה בגיל חמישה ח', ויצאתי ליום קליניקה בשבוע- ובסוף היא הסכימה לינוק חלב שאוב מבקבוק, ועכשיו יש לנו גם מיני גן.
הכל במידה, ברמה שמאפשרת עזרה.

חופשי!! אם היה לי מקום נחמד,כסף ואפשרות להכניס את הקטנה שלי לגן שאין בו שעות והיא יכולה לבוא או לבקש ללכת מתי שבא לה הייתי שולחת אותה (בת שלוש), אבל אין כזה. ללא ספק הייתי שואלת אותה אם היא רוצה ללכת וזו הייתה בחירה שלה.
נראה לי נחמד לילד להיפרד קצת מהדמות המרכזית בחייו ולנוח ממנה. לא טוב להיות כל יום כל היום ביחד..אבל זה מה יש כרגע ובטח יותר טוב מגן קונוציונאלי
בר עדש ועוד- תזכרו שדגלים זה דבר מסוכן, כי מפסיקים לראות והולכים כמו עוורים אחרי הדגל. תמיד טוב לקום בבוקר ולשאול שוב ושוב את אותם שאלות, גם אם התשובות ידועות מראש.
וחוץ מזה לא יפה ככה לזרוק בן אדם מהאתר כי הוא לא חושב כמו כולם. מה זה פה רוסיה?? אפשר לנהל דיון ואפשר לא ולא צריך יותר מזה.
לילה טוב לכו-לם

מקווה שאני לא מקלקלת
המתלבטת , נשמע שאת בדרך הנכונה, בטוח שאת לא מקלקלת כלום, ברגע שטוב לך ולהם מהסידור שהגעתם אליו זה יכול רק לעזור ולא לקלקל
ובאמת לדעתי המסר העיקרי הוא שאת צריכה לקחת מהדיון הזה זה שאין החלטה בלתי הפיכה, ביחוד בנושא חינוך ילדינו.
כל הורה מחליט החלטות שגויות לפעמים ותמיד אפשר לתקן ולבחור בדרך שנכונה בשבילכם.
לגבי הרגשת ה"סמרטוטיות" אני חושבת שאדם שמתלבט ומהסס לגבי החלטותיו הוא לא סמרטוט אלא אדם חושב.
אני גם הכנסתי עכשיו לגן ילד מאושר שלא בוכה בפרידה ושמח כל יום מחדש ללכת לגן ואני עדיין מרגישה את הצביטה בלב ואת המחשבה אולי הייתי צריכה להיות איתו עוד שנה בבית, אבל אני רואה שלו זה מאוד מתאים ובסה"כ מדובר רק על 5 שעות שעוברות צ'יק צ'ק ובסיכום הכללי טוב גם לי להיות 5 שעות בלעדיו ביום אחרי 3 שנים כל כך אינטנסיביות וצמודות וזה לא מפחית מעוצמת הקשר ביננו רק נותן לה מימד חדש.

לא יפה ככה לזרוק בן אדם מהאתר כי הוא לא חושב כמו כולם.
לגבי רן, אף אחד לא זרק אותו מהאתר. אני גם הצעתי לו במפורש להשאר כאן, לאור דבריו שהוא עומד להיות אבא. (היתה לי תגובה אחת אליו שהיתה לא לעניין, אם לכך את מתכווונת. הוא העיר לי, ואני קיבלתי את ההערה שלו ותיקנתי את דברי).

בר עדש ועוד- תזכרו שדגלים זה דבר מסוכן, כי מפסיקים לראות והולכים כמו עוורים אחרי הדגל. תמיד טוב לקום בבוקר ולשאול שוב ושוב את אותם שאלות, גם אם התשובות ידועות מראש.
לא ברור לי תחת איזה דגל אני אמור לעמוד כאן.

ha-degel: gan ze ra

ha-degel: gan ze ra
לא כתבתי שום דבר מעין זה.

כתבתי בפעם הקודמת ב20/09/07 ואני חייבת. אבל חייבת לחזור שוב ולעדכן.
הילד שלי. חזק ממני בהרבה. וטוב שכך. הילד שלי גם יודע להנות מהחיים הרבה יותר בקלות ממני. הילד שלי אוהב את הגן!!!!! וואו. אני לא מאמינה שאני כותבת את זה. לא האמנתי שפעם אמנם יהיה כך. הילד שלי אוהב את הגן !!!
הקבוצה שבה הוא נמצא היא קבוצה של רוב מוחץ של בנות (8/4) מה שגורם לילד שלי להיות מחובק. מנושק. אהוב מאוד על הבנות. אני יושבת איתו כל בוקר עם משחק ורואה איך הוא צוהל מאושר עם כל ילד/ה שנכנס לגן פשוט מוארות עיניו והוא קורא בקול מעורב בצחוק וצהלה לכל אחד. מה שכמובן מעורר חיוך בפני האמהות. הגננות.. והאור שלי מאיר לכולם את החיים. וואו. כתבתי את זה. אני כבר לא בדיכאון גן.

שמחה לקרוא

בהצלחה לכולכם

הילד שלי אוהב את הגן !!!
ילדים אוהבים "גן".
ילדים אוהבים שאומרים להם מה לעשות ברמה של פיתויים מנצנצים ושירה וריקודים.
ילדים שמחים שיש אקשן מסביב כל היום והם לא מחוייבים לשקט עם עצמם, שאם אינם רגילים אליו הוא מאיים עליהם.
ילדים שמחים לשיגרה שנותנת להם שקט ובהירות ובעיקר שליטה.
(אלו רק החיוביים של הגן... ולא ניכנס כאן לשלילי)

גן הוא פארק שעשועים שבו אתה עולה ויורד, נהנה ומפחד.

הבחירה בחינוך ביתי באה ממקום שונה לגמרי, נאמר כאן בלי סוף באתר בדיונים קודמים - יש אנשים שבוחרים לתת לילד משהו אחר
לא טוב יותר או רע יותר. אחר!!
הצורך להוכיח לעצמנו שגן זה בסדר, שהילד אוהב את הגן, כל זה בא כדי לעשות שקט לעצמנו עם הבחירה .
בחירה. בכל בחירה יש מחיר ותמורה.

בחירה. בכל בחירה יש מחיר ותמורה
תודה מאור, על דבריך הבהירים.

_הצורך להוכיח לעצמנו שחינוך ביתי זה בסדר, שהילד אוהב חינוך ביתי, כל זה בא כדי לעשות שקט לעצמנו עם הבחירה .
בחירה. בכל בחירה יש מחיר ותמורה._
מצטטת תוך החלפת המילה גן במילה חינוך ביתי, ועדיין המשפט הזה יכול להיות מאד נכון. לא?

ועוד, בקריאה צמודה..:

ילדים אוהבים שאומרים להם מה לעשות ברמה של פיתויים מנצנצים ושירה וריקודים.

לא כל גן מתנהל כך. לעומת זאת, יש הרבה בתים שברמה מסוימת מתנהלים כך.

ילדים שמחים שיש אקשן מסביב כל היום והם לא מחוייבים לשקט עם עצמם, שאם אינם רגילים אליו הוא מאיים עליהם.

למצוא את השקט עם עצמם גם כשיש עוד ילדים מסביב זו מיומנות נפלאה לרכוש, ובגן טוב, ייאפשרו להם את זה, וגם יעודדו את זה. ואגב, אם ילד בגן 5 שעות, עדיין יש לו בערך 8 שעות ערות אחרי הגן אותם הוא יכול לבחור לבלות בבית בשקט עם עצמו. הילד שלי עושה את זה הרבה פעמים. השקט עם עצמו ממש לא מאיים עליו. להפך, הוא מאזן אותו - משלים את חוויותיו. בבקר קצת חברה, מפגשים משמחים וממלאים עם בני גילו, ואחה"צ קצת לבד. במינון הנכון לו. הכל עניין של מינונים.
אגב, גם חינוך ביתי יכול להכניס הרבה אקשן מיותר אם כל יום זורמים למקום אחר, לא צפוי. גן יכול להפוך להיות מן בית שני לילד.

ילדים שמחים לשיגרה שנותנת להם שקט ובהירות ובעיקר שליטה.

ומה רע בזה? האם בחינוך ביתי מעודדים תחושת חוסר שליטה אצל הילד? ושוב - הילד לא גר בגן. עדיין אפשר למלא את חייו בהבדלים גדולים בין בית לבית - כל בית וכל ילד עם האופי שלו והצורך שלו בשגרה שתתן שקט, או בהרפתקאות..

גן הוא פארק שעשועים שבו אתה עולה ויורד, נהנה ומפחד.

והבית?
איפה לא עולים ויורדים.

והכי צרם לי - השילוב של שני המשפטים עם הטיעונים ההפוכים לגמרי - קודם הטענה: גן זה שקט ובהירות ובעיקר שליטה_, ואחכ שזה _פארק שעשועים.. מפחיד ומהנה?
לי זה נשמע כמו סתירה פנימית מוחלטת, וצורך מוגזם להכליל ולהגדיר. מאור - כנראה שעוד לא נתקלת בגן טוב. אם ממש תרצה, תמצא אותו. או שתקים אותו.

באופן אישי, ממליצה על חינוך וולדורף.

פלונית,
נראה לי שפספסת משהו מדבריו של מאור:
(אלו רק החיוביים של הגן... ולא ניכנס כאן לשלילי)
נכון שהדברים כפי שכתב אותם לא נשמעו ככ חיוביים ובכז, הוא התייחס ליתרונות של גן.

בלי קשר לזה שאני מסכימה עם הרבה מדברייך באופן כללי,
נראה לי שהדף הזה לא אמור לעסוק ב 'חינוך ביתי או גן' או ב'גן כן או לא',
ההחלטה של גן כבר נעשתה במקרה הזה, ונדמה לי שהנסיון הוא להביע ולהתמודד עם עוצמת הרגשות, הסערה והקונפליקטים והספקות שמלווים אותנו בתהליך הקליטה של הילד לגן.

אני כבר לא בדיכאון גן
הילדים מאושרים, וזה המדד שלי!
אני כבר לא שיפוטית כלפי הגן
אני מפרידה.
הם נהנים ורגועים שמחים ומבקשים גן
לא מאמינה שיש תשובה אולטימטיבית
הם חווים שם תיסכולים ומתמודדים איתם לבד
אבל תיסכולים זה חשוב ואני מאמינה שיש להם את היכולת להתמודד.
בזכות עצמם ובזכות האהבה ותשומת הלב שהם מקבלים בבית

רוב היום הם איתי ולמספר שעות הם מחוץ לבית
הם חוזרים עם חוויות "משלהם" שעברו עליהם לא במסגרת המירקם המשפחתי, אלא מחוצה לא

זו לא הייתה שנה קלה עבורי
ואולי גם עבורם
אבל עכשיו טוב...

ספטמבר מתקרב
ואני לא יודעת מה לעשות
בנתיים נוספה עוד תינוקת למשפחה
ואני נשארת בבית לפחות עד אפריל 2009 איתה ועם אחותה בת השנתיים וארבעה חודשים
הגדול כנראה ילך לגן (חובה) כי נראה לי שהחיובי שם גדול מהשלילי
ומעל להכל הוא אוהב ללכת לשם
על אף שאני כל הזמן בודקת אם זה בגלל שהוא אוהב דברים קבועים או בגלל שבאמת טוב לו שם

ועם ביתי (טרום חובה) אני ממש לא יודעת מה לעשות
החופש שוב מזכיר לי את הזמן שהיינו כולנו בבית
היא (הרבה) יותר רגועה
הבית מוציא ממנה את הטוב שבה
לשלוח אותה לגן יפגיש אותנו שוב עם השלילי, עם המתוח, עם המסגרתיות, עם ילדים שלא מקבלים מספיק תשומת לב בבית
מצד שני היא מבקשת חברים. לא מספיק לה המפגשים, היא רוצה עוד ולי אין את המשאבים לכך
אני חושבת שהגן פותח וחושף ומאידך מדכא ומכבה
שיקול נוסף הוא שממילא אני בבית ולאחותה יהיה יותר כייף להישאר גם איתה

למה האמת שבי אינה נהירה לי?
מדוע אני תמיד בחיבוטי נפש?
תמיד מתלבטת...

גמני מתלבטת
ולא נשאר הרבה זמן להתלבט...

חבל שהחופש הגדול לא נמשך לנצח
חבל שאין לי את האומץ להחליט שהחופש נמשך....

הי מתלבטת, נראה לי שאולי תוכלי להתמקד אם תחשבי מה מתאים לך, האם את רוצה לצמוח עם הילדים בבית או שאת מעדיפה שיהיו במסגרת. בכל סיטואציה, בכל בחירה אשר תבחרי יהיה חיובי ויהיה שלילי, השאלה מה את רוצה, מה מתאים לך? אם תהיי שלמה עם הכיוון, הבחירה שלך, נראה לי שהילדים ירגישו את זה וישתלבו במסגרת שתחליטי עליה. חבל לשלוח לגן אם את לא שלמה עם זה - הרי כל הזמן תחפשי את הנקודות הבעיתיות שם. ולהשאיר בבית, לדעתי זה חייב לבוא ממך - כהחלטה ברורה שאת עושה...נכון, זה לא תמיד קל (למשל חברה), אבל אם את בוחרת תמצאי פתרונות. העניין הוא לא להשוות כל הזמן מה טוב בבית ומה לא טוב בגן או להפך. העניין הוא להחליט - לבחור בדרך המתאימה לך, כאמא, כמנהיגת השבט הקטן שלך וכך הבחירה היא ממקום חיובי, והדברים יהיו יותר ברורים לך ולילדים, ומשם תתעצמו.

תשחררי את הבחירה שלך, מתוך מודעות שבכל דרך יש רגעים טובים ופחות, ותנסי להתמקד באותם רגעים שמחזקים את הבחירה, למשל:

_הילדים מאושרים, וזה המדד שלי!
אני כבר לא שיפוטית כלפי הגן
אני מפרידה.
הם נהנים ורגועים שמחים ומבקשים גן
לא מאמינה שיש תשובה אולטימטיבית
הם חווים שם תיסכולים ומתמודדים איתם לבד
אבל תיסכולים זה חשוב ואני מאמינה שיש להם את היכולת להתמודד.
בזכות עצמם ובזכות האהבה ותשומת הלב שהם מקבלים בבית_

זהו
עכשיו זה רישמי
הילדה לא הולכת יותר לגן!!!!!
איזה שיחרור

היום יש להם מסיבת טו בשבט
וכמעט וחמוץ לי מזה
מה. היא תפספס?
ומצד שני אני יודעת
שבטח יש אווירת מתח: הילדים יושבים דומם הרבה זמן
כדי שהגננת תוכל לארגן...

זו אני המתלבטת
הוזמנו לחגוג את יום המשפחה בגן
למרות שאנו כבר לא שייכים
כמה מחמם?
כמה מרגש?

ואז נזכרנו מדוע עזבנו...
הגננת תקעה לנו סכין בגב
היא חילקה לכל הילדים מתנה
ולביתי לא

לא יאמן!!
את יכולה לספר איך זה קרה? זאת אומרת מה היא אמרה ואיך הבת שלך הגיבה?

היא פשוט קראה לכל ילד והגישה לו דף עם דיקלום ועם התמונה שלו (שצולמה בתחילת השנה)
והילד חזר להורה שלו והגיש לו את השי
הבת שלי לא הבינה למה היא לא קיבלה
לא ידעתי איך להגיב
אמרתי לה שיש לנו את התמונה שלה בבית
אח"כ אמרתי לגננת
שזה היא מאוד צורם
והיא עשתה בחזרה את פרצוף הניצחון שמשמעותו:
ככה זה שעוזבים את הגן...
ואני מוסיפה
ונותנים לילדה שלך משהו יותר טוב (חינוך מהבית) ממה שאני (הגננת) נתתי לילדים שלי

במשך השנה היו לנו שיחות:
אני שאלתי מדוע הילדים מקבלים הרצאה יומית של ארבעים דקות על אלימות ושבירת עמוד שידרה?
היא ענתה
שגם שכשהבן שלהשנחשף לאלימות מילולית לראשונה - היה לה קשה
אבל אלה הם החיים
היא אמרה לי שאני מגוננת
נכון כי אני אמא והילדה שלי רק בת ארבע וחצי
היא אמרה שילד צריך לבוא כל יום לגן כמו בעבודה

שיתפתי אותה שביתי מתלוננת על הצעקות בגן ועל הכעסים של הגננת
וחוזרת כל יום עם מטענים שליליים ומתח של שעתיים עד שהיא חוזרת לעצמה

היא סיפרה לי בגאווה שהבת שלי אמרה לילדה - שהיא טוענת שהיא שתלטנית - את לא מחליטה עליי

אנחנו לא באים לשם יותר בכלל
ולביתי האפשרות להיות שלמה שוב

פככככ
וזן קוראת לעצמה גננת?
שתתבייש לה )-:
אבל מה לך ולזה? עוד מעט זה יהיה זיכרון רחוק רחוק והיא תישאר שם כאישה לא נחמדה במקרה הטוב...

איכס! להזמין את הילדה רק בשביל להעליב אותה?! איזו התנהגות מכוערת כלפי ילדה קטנה!
טוב שיצאתם משם!

נקודות ואני כתבנו ביחד אותו דבר, איזה קטע...

קשה לי להאמין שקיים רוע כזה
אבל אני לא מצליחה להוציא אותה מזה בסדר
אני חושבת:
אולי היא לא שמה לב
אולי היא עשתה את זה בתום
אבל אני לא קונה את זה
זה היה ממש צורם
היא שאלה:
"כולם קיבלו?"
הדפים היו עם תמונות היא חייבת לדעת מי לא קיבל
אני מכירה אותה טוב, היא מסודרת
היא ביקשה שנודיע לה אם אנו באות
וחוצמזה היא לא ביקשה סליחה
וגם אם במקרה הטוב זה היה בתום
איזו חוסר רגישות כלפי ילדה
את הזמנת אותנו לבית שלך
היינו אורחות אצלך
התנהגנו בנימוס
היינו נתונות לחוקים שלך
כיבדנו את הדרך שלך
ואז סטרת לנו

שבוע הבא אנו באות להיפרד רישמית עם עוגה
אני עושה את זה כי אני חושבת שזה ראוי ושזה טוב לילדה
לסגור מעגל
ולא להיעלם
ומצד שני
קשה לי לדרוך שם
זה צבוע

יו איזה עדינה את...
את מכירה את הדף הלך רוח כנוע?
לא יודעת יש לי תחושה שאת קשורה לדף הזה ואם לא- אז לא (-:
אני לא הייתי דורכת על ריצפה באותו חלל של האישה הזו!!
תזמיני את ילדי הגן אלייך הבייתה.
גם אם טעתה ולא זכרה- או לא משנה מה, הייתה יכולה לחפש מתנה מהירה אחרת.
לא יודעת- לכתוב ברכה יפה עם ציור, איזה צעצוע קטן מהגן.
נשיקה?
הלב שלי נשבר. יש, יש רוע ויש אכזריות עוד גדולים מזה בגן (אני ראיתי במו שתי עיניי)

התכוונתי : במקומות מסויימים לא בכל גן כמובן!!!

מה פתאום לחזור שוב לגן הזה?!
למה?!
מה הילדה שלך עשתה רע שהיא צריכה לפגוש שוב את הגננת הרעה הזאת?
זאת כניעות שאין כדוגמתה. אני לא נוצרייה ואני נגד להפנות את הלחי השנייה. לתת לה גם לדרוך וגם לירוק עליכן? למה? 0-:

_שבוע הבא אנו באות להיפרד רישמית עם עוגה
אני עושה את זה כי אני חושבת שזה ראוי ושזה טוב לילדה
לסגור מעגל
ולא להיעלם_
לדעתי סגרתן מעגל: הגעתן לאירוע שהיא הזמינה אתכן אליו, והיא התנהגה בצורה כל כך מכוערת שקשה לתאר! ועוד לילדה קטנה!
לדעתי גמרתן עם הגן הזה, לתמיד.
ולא רק זה, הייתי אומרת לה, שלדעתך זה היה ממש לא יפה מצד הגננת להזמין אתכן ולתת לכל הילדים מזכרת ורק לה לא. זה לא מנומס, ככה לא עושים (זה ניסוח שהייתי אומרת לילדה, כמובן). אז נזכור את הדברים הנחמדים שהיו לך בגן הזה, אבל אנחנו שמחות להיות במקום אחר

לגמרי מסכימה עם נקודות.
זאת תהיה שטות גדולה לבוא לשם שוב, וגם אני שולחת אותך לדף הלך רוח כנוע. תנסי לחשוב בינך לבין עצמך, מה בכלל מושך אותך לחזור לשם. ואיזה מסר תלמדי בזה את הבת שלך.

לפי מה שאת מתארת על הגן הזה לא הייתי חוזרת לשם.
אם הילדה רוצה אז להזמין את הילדים אליכם לפרידה או לא יודעת.
נשמעת גננת מגעילה.
בכלל, לפי הסיפורים שאני שומעת על גנים אני תוהה אם יש לי מזל באופן מיוחד או שאני עיוורת /חירשת /אילמת בכל מקרה לי נדמה לפחות שאצלנו זה אחרת.
כמו שאמרתי ל תמר ס פעם: אני שולחת לשם (אמרתי את זה על הקודם, רק שגם בנוכחי זה נכון) כי הגננת השאירה את הילדים של עצמה בבית עד גיל 4-5 וכי היא בטוחה שהמקום הכי נכון לילד הוא עם אמא ובחיים לא יגידו לי כלום על להשאיר יום בבית, להיפך.
אני בכלל לא מבינה את הקטע של גננות שחושבות שגן זה כמו עבודה וחייבים לבוא. מה זה, צבא? אולי לחלק להם מדים בגיל 4?

בעלי הציע שהוא יפרוש מהדוקטורט-במשרה-מלאה-עם-מלגה, ימצא עבודה, יפרנס, יעשה הדוקטורט במשרה חלקית ואני אשאר עוד שנה עם דניאל.

מה אם בעלך יעשה יעשה תואר במשרה חלקית וישמור עליו כשאת יוצאת לעבוד?
התקרבנות של בעלך נראית לי יותר פשוטה...

מצד שני, זה פשוט מרגיש לי עקום ולא בסדר. כל הקונספט הזה
גם לי. תסלחי לי, נכון? אני חייבת לכתוב לך דוגרי וגמרנו.
יש לך תינוק קטן בן שנה, שכל פרידה ממך גורמת לו נזק גדול עכשיו ולכל החיים.
זה עומד מול מריחת הדוקטוראט עוד קצת ומפסיד???????
כותבת לך אחת שעשתה דוקטוראט עם התינוקת היונקת עליה במנשא, בת של אחד שעשה שלושה תארים עם התינוקות על הגב שלו (-:

אפשר לקחת הלוואה לעוד שנה וכשהוא יגמור את הדוקטוראט, שלדעתך ייקח שנה, אז הוא ישתכר ויחזיר את זה!
גם את יכולה להתחיל לעבוד עוד שנה.
בגיל שלו - שנה היא כל חייו.
בגיל שלכם, נראה לך פסיק.

ואגב, למה בעלך לא יכול לעשות דוקטוראט עם תינוק על הגב? (שאלה אמיתית) זה במעבדות? או מה?

כמובן לא רק "על הגב" (-:
ואת לא חייבת לעבוד רק במקצוע שלך. אפשר למצוא עבודות שמאפשרות לשלב את הילד, ומכניסות קצת כסף. נגיד, דוורות - אפשר לעשות את כל המסלול עם הילד, ויהיה לו כיף לטייל ולפגוש אנשים.

שליחה על ידי ממ* » 21 פברואר 2009, 13:37

ומצד שלישי, אני פשוט מפחדת מלמצוא לו מטפלת. לא סומכת על עצמי שאבחר נכונה, לא רוצה להשאיר אותו לבד עם אדם זר (בגן תמיד יש עוד עיניים, ומה שיותר חשוב - עוד תמיכה של אנשי צוות. את לא לבד). וגם: אין לי כוח. אין לי משאבים. לחפש. לראיין. להתלבט. וכבר מצאתי את הגן הזה.
תמרוש, אני מקווה שזה בסדר שאני מתמקדת על משהו שאין לך משאבים בעבורו. אני סבורה שמטפלת היא הפתרון הטוב ביותר. בעיקר אם מדובר ביומיים-שלושה בשבוע.
ככה את יכולה לשכור אותה ליום נוסף, שלישי, ואת יכולה לשהות בבית יחד איתה ועם דניאל בשעות שבהן את עסוקה ב: המון עבודת הכנה בבית. המון טלפונים ותיאומים וקריאת תיקים,
במקום אחר ציינת שלפעמים את חסרת סבלנות, אז איך אפשר לדרוש משהו אחר ממטפלת. אבל מטפלת באה לאחר לילה של שינה לשעות ספורות ומוגבלות.
לי היו שלושה נסיונות מדהימים עם מטפלות. אני חייבת לעבוד כדי להתפרנס. אבל, חלק מהזמן שהיתי איתן ועם הקטנה בבית, ובשאר הזמן הלכתי ללמד.
שתיים מהן (העיקריות) נשארו חברות קרובות שלי עד היום. בתקופה שעבדו איתי, תפקדנו כמעין צוות, וגם למדתי מהן המון.
היתרונות: דניאל נשאר בביתו שלו, ישן במיטתו שלו, אוכל את האוכל שלו--הכל בסביבה ששייכת לאמא ואבא ולו.
אין הסתגלות גיאוגרפית. בנוסף, היחס שהוא מקבל הוא אישי. אני דאגתי שישכיבו את הקטנה בדיוק בדרך שהיא אוהבת, בזמנים שנוחים לה בלבד במיטה שלה. כך גם בעניין האוכל. אין כל התאמות למוסד. כמו כן, בניגוד לגן, יכולתי להתקשר כמה פעמים שאני רוצה, לקפוץ הביתה באמצע היום. הקטנה ממש אהבה אותן וכך עד היום. ושלושתן התאהבו בה.
זה עלה לי יותר כסף, שאין לי, והייתי צריכה להשקיע ה-מ-ו-ן ביחסים עם המטפלות. אבל זה היה שווה.

שליחה על ידי ממ* » 21 פברואר 2009, 13:43

אני רוצה להוסיף, שהיום הקטנה (בת 5) בגן, והלב שלי כואב כל היום. זה גן מקסים ממש, אבל אני ממש לא מסתגלת למבנה של ההיפרדות שלה מהבית והשהיה במקום זר שיש לי בו מעורבות מינימלית. אין לי כל ברירה, אני מפרנסת יחידה וחיה בצניעות מרבית.
אבל, כשהיתה מטפלת, לא כאב לי הלב כשהלכתי לעבוד. לא באופן הזה.

פרידה ממך גורמת לו נזק גדול עכשיו ולכל החיים
לבשמת, אשמח אם תתארי כיצד בא לידי ביטוי הנזק והיכן את רואה את השוני בין ילדי חינוך ביתי שלא חוו את אותו נזק לילדי "מסגרות החינוך"?
מאיזה גיל את מניחה שהילד כבר מסוגל להיפרד במינימום נזק? בהנחה שהאילוץ הכלכלי מכריע את רוב המשפחות בשלב מסויים.

בין ילדי חינוך ביתי שלא חוו את אותו נזק לילדי "מסגרות החינוך"?
ברוב העולם אין "חינוך ביתי".
לא מדובר פה בכלל ב"חינוך ביתי". מדובר בתינוקות.
פשוט, תינוקות בני שנה לא אמורים להיות "במסגרת". זו המצאה שנועדה לאפשר לאמהות לעבוד, לרעת התינוקות.
בכל מקרה, גיל שנה הוא גיל שיא של חרדת הנטישה (שמתחילה בד"כ בגיל 6-8 חודשים, ונמשכת ברמה גבוהה עד בערך גיל 3. אמנם הרמה של חרדת הנטישה מתחילה לרדת בסביבות גיל 3, אבל גם עד אחרי גיל 4 עדיין תפיסת הזמן של הילד אינה מגובשת).
הנזקים יכולים להיות מגוונים, וזה תלוי כמה פרידות, מה משך כל פרידה, איך מתנהלת הפרידה, האם התינוק/הילד הצליח להתקשר לדמות מטפלת, חמה ואוהבת שמקדישה תשומת לב אישית בזמן הפרידה, או שהוא נמצא במקום שבו אין אדם ספציפי ש"שייך לו" ומתייחס אליו לפי צרכיו.

מאיזה גיל את מניחה שהילד כבר מסוגל להיפרד במינימום נזק?
לא אני.
יש על זה אלפי מחקרים כבר משנות ה-40 של המאה שעברה.
סיכום של חלק מהם אפשר למצוא בחוברת קטנה של ג'ון בולבי שתורגמה לעברית, "הפרוד מן האם בגיל הרך והשפעתו על התפתחות הילד". סיכום של אלפים מהם אפשר למצוא בכרכי Attachment and Loss מאת ג'ון בולבי. ויש עוד מקורות, כתבתי פה באתר בכל מיני דפים. שם אפשר למצוא את הפירוט של סוגי הנזקים, לטווח קצר וארוך.

בכל אופן, הגיל שהילד מסוגל להיפרד בלי נזק:
גיל 5.
ולא סתם זה הגיל ל"גן חובה".

כל מה שלפני זה, נזק. משתנה לפי הילד ומצבו (אלף משתנים). זה יכול להיות נזק קל, ויכול להיות נזק כבד. הכל תלוי.
אין לזה שום קשר ל
בהנחה שהאילוץ הכלכלי מכריע את רוב המשפחות בשלב מסויים.
כי מי שיש לו אילוץ כלכלי ואין לו שום בחירה, מה הוא יבחר? אם אין ברירה, אז אין ברירה!

מה שכן, רוב המקרים אינם מקרים של "אילוץ כלכלי מכריע", אלא מקרים שבהם ההורים שמים את עשיית הכסף לפני צרכי התינוק והילד הרך.

אני אישית מכירה כמה מקרים של "אילוץ כלכלי מכריע" (רק אמא, אין אבא בכלל, שמפרנסות לבד ללא כל עזרה) שעדיין מצאו את הדרך לעשות חינוך ביתי, או לשלוח לגן רק בגיל 3-4 ולא בגיל שנה.

אין כאן טוב ורע
ברור שיש כאן טוב ורע
תינוק בן שנה רחוק מאמא זה רע.
(אלא אם כן זו אמא מתעללת וברור שזה לא המקרה כאן.)
תמרושרוש. תציצי לפעמים לגן ותראי בעצמך כמה התינוקות האלו אבודים.

אני סבורה שמטפלת היא הפתרון הטוב ביותר. בעיקר אם מדובר ביומיים-שלושה בשבוע.
מסכימה. את החשש מהדינמיקות מול המטפלת אפשר לפתור לפחות חלקית בזה שמשרטטים לה "תוכנית עבודה" שבה היא והתינוק נמצאים רוב הזמן בחוץ. בחוץ, בסביבת אנשים, לא מתעללים.
אני מניחה שמדובר על 4-5 שעות ולא על יום ארוך של 8-9 שעות. אם כך, אפשר שהיא תבוא לקחת אותו לפיקניק ארוך, או למשחקייה בסביבה (לעשות מנוי...), ותחזור רק לקראת ארוחת הצהריים. מכאן, להיות שעה בבית עם תינוק זה באמת לא סוף העולם. וכמובן, האינטואיציה שלך לגביה חשובה.

להוסיף, שהיום הקטנה (בת 5) בגן, והלב שלי כואב כל היום. זה גן מקסים ממש, אבל אני ממש לא מסתגלת למבנה של ההיפרדות שלה מהבית והשהיה במקום זר שיש לי בו מעורבות מינימלית.
אצלי אותו כנ"ל, רק שהילד בן 4. הייתי שלמה עם השליחה בהתחלה, ועכשיו מתחילה לחשוב שוב. אני מוצאת עצמי מתכננת תוכניות איך להקטין כמה שיותר את מספר השעות שלו שם, ואיך לנסות להחזיר אותו הביתה לפחות חלקית.

מצאתי פתרון
באנו היום לגן להיפרד
כי היום זה היום של הגננת המחליפה
נפרדנו מהילדים ומהגן
בלי לראות את הגננת
ביתי חילקה לכל ילד פתק עם קישוט מעץ (פרה, שמש, כבשה, פרח...)
ובפתק כתבתי
אני עוברת לבית חדש
באהבה
ולהתראות
הילדים כל-כך התלהבו מהשי הצנוע
ולגן נתנו דובי קלאסי
הסייעת אמרה לנו שנבוא שוב כדי לקבל מהגן משהו (אני קוראת לזה - השוחד)
ושנכתוב מכתב פרידה (אני חושבת בשביל להראות למפקחת שהעזיבה הייתה ברוח-טובה כי הגננת מסוכסכת עם מספר ילדים)

אני ממש מקווה שלא תתני לה לנקות את המצפון המלוכלך שלה- שיישאר כזה.
אני מציעה - אל תקחי מתנות ואל תכתבי מכתבי פרידה, זה ממש לא מגיע לה. בטח לא בשלב הזה.
לדעתי אם כבר היא צריכה להתבשל היטב במיץ של עצמה כדי ללמוד משהו אחרת...היא תיכנס לדפוס כזה מאוד נוח-
לעשות דברים מכוערים ולתת הוראות לאלה שנפגעים כדי לחפות על עצמה.
@}

חשבתי על עניין המתנה שלא ניתנה, לא רציתי להגיב מיד למרות שהיה ברור שיש כאן בעיה. ואחרי כל זה, הגעתי למסקנה הברורה שלא יכולה להיות לזה שום הצדקה. אם היא ידעה שתגיעו ואפילו לא הייתה לה תמונה של בתך, היא הייתה צריכה להרים טלפון ולבקש ממך שתביאי תמונה כי פשוט לא עושים דבר כזה. שמחה שאתן אחרי זה ובהצלחה בדרך החדשה.

שליחה על ידי ממ* » 22 פברואר 2009, 15:26

חשבתי על עניין המתנה שלא ניתנה, לא רציתי להגיב מיד למרות שהיה ברור שיש כאן בעיה. ואחרי כל זה, הגעתי למסקנה הברורה שלא יכולה להיות לזה שום הצדקה
נכון. לא יעלה על הדעת. זה אלף-בית בעבודה עם ילדים. זה פשוט מזעזע שהיא הזמינה אתכן ולא דאגה לתת לבתך את מה ששאר הילדים קיבלו.
אני מציעה - אל תקחי מתנות ואל תכתבי מכתבי פרידה, זה ממש לא מגיע לה.
נכון. נפרדת, נתת, התנהגת בצורה מקסימה. זהו.

תודה לתומכים.
אני תוהה
האם להגיד לה שאנו לא באות כי היא תקעה לנו סכין בלב בביתה
בלי שום הודעה מוקדמת?
או פשוט להיעלם?
אני בעד לתת הזדמנויות
אנשים טועים
וחוצמזה אני לא מחפשת נקמה
ולא ללמד אותה כיצד מתנהגים
ולא ללמד אותה לכבד את החלטות הזולת
אמנם אני לא מעריכה את דרכה
אבל אני לא שונאת אותה
קשה לי לטרוק את הדלת

שליחה על ידי ממ* » 22 פברואר 2009, 16:40

האם להגיד לה שאנו לא באות כי היא תקעה לנו סכין בלב בביתה
משהו פה לא ברור. הרי זאת לה הגננת שהזמינה, אלא המחליפה. אז מדוע את בכלל צריכה לדבר עם הגננת?

_וחוצמזה אני לא מחפשת נקמה
ולא ללמד אותה כיצד מתנהגים_
לדעתי, זה יותר בעבורך ובעבור בתך. אין צורך לחזור ולהתעסק עם דמות שהתנהגה בחוסר כבוד אליכן. הרי את הסיום היפה כבר הענקתם לגן אז אין פה טריקת דלת בכל מקרה.

קשה לי לטרוק את הדלת
למה?
זה חלק מהחיים לפעמים.

הגננת הזמינה אותנו למסיבת יום המשפחה ביום שישי
והיום הגענו ביוזמתנו כי הגננת המחליפה באה בימי ראשון
ולא רציתי לפגוש שוב את הגננת
הסייעת אישרה לנו להגיע היום
ומסרה לנו מסר מהגננת שנבוא שוב
כדי לקבל מתנה ושנביא מכתב פרידה

יכול להיות שזה חלק מהחיים
הרי כמה פרידות עוד נוכל להוסיף?
נפרדנו
וזהו
חוצמזה אנו עסוקים במעבר דירה לחוץ בזמן
יצא טוב
כך יכולתי להסביר לילדים בגן שאנו עוברים דירה
ולא שהגן שלהם הוא פשוט מקום גרוע

מעניין
הילדים קלטו
הם שאלו מדוע ביתי לא מגיעה באופן מסודר לגן כבר הרבה זמן וחודש לא מגיעה כלל?

אגב, אם בא לך לשתף, איך הבת שלך עכשיו? עם החזרה הבייתה?

אגב, למה בעלך לא יכול לעשות דוקטוראט עם תינוק על הגב? (שאלה אמיתית) זה במעבדות? או מה?
אפשר למצוא עבודות שמאפשרות לשלב את הילד, ומכניסות קצת כסף. נגיד, דוורות - אפשר לעשות את כל המסלול עם הילד, ויהיה לו כיף לטייל ולפגוש אנשים.

בשמת, אם לא הייתי מכירה אותך הייתי מתפתה לחשוב שאת לא מכירה ילדים.
אנחנו מדברות פה על תינוק בן שנה שכבר אי אפשר לדחוף למנשא וללכת. הוא זקוק למרחב פעולה, זחילה, בטוח יחסית, למשחקים ודברים שאפשר להתעסק אתם, למגוון, לתנועה.
דוורות, נניח - לא היה מחזיק מעמד יותר משלושת רבעי שעה. בעגלה. רוצה לרדת. אז טוב, אני נותנת לו לזחול לידי על המדרכה לפעמים, אבל לא כשיש לי מקום שצריך להגיע אליו בזמן מסוים...
לעבוד על מחשב אתו (=דוקטורט) - בלתי אפשרי. רוצה להיות מעורב, להבין מה הדבר הזה, להקיש על המקשים. משתגע אם לא נותנים לו.
הוא פשוט לא הילד שאפשר לשלב בעבודה כלשהי שיש בה איזשהו לחץ של זמן ומקום ו/או ריכוז. לא כרגע.

תמרוש, אנחנו בדיוק בגיל הזה, ואני מבינה לגמרי על מה את מדברת....
הדעות שלי על גן לא כאלה נחרצות, במיוחד כשחיים בחו"ל.
מה שאני יכולה להציע בקשר למטפלת, זה לסמוך על הבטן. ואחרי שמצאת מישהי שמרגישה לך טוב, תזמיני אותה להיות עם דניאל כשאת בבית. לא לרבע שעה, אלא לפרק זמן ממושך יותר, למשך כמה פעמים שצריך. את תרגישי. את תרגישי אם היא מכבדת אותו, אם היא מכבדת את הבקשות שלך, את תרגישי בבטן איך הוא מגיב אליה, גם אם יהיה לך קצת קשה "לשחרר".

תמרוש רוש, לא יודעת אם את עדיין חושבת על מטפלת, אבל מכיוון שכולם כותבים לך בנושא אז אספר לך איך היה לנו: כשהבכורה היתה בת שנה+4 יצאתי לעבוד שלושה לילות בשבוע. חשבתי שבלילות (עד אחת בלילה) יהיה קל יותר לעזוב אותה. לא היה קל, האמת, אבל זה כבר סיפור אחר. בכל אופן, הייתי צריכה בייביסטר לחלק מן הזמן כי אבא שלה לא היה כל ערב בבית ואני הייתי צריכה לצאת בשבע. קיבלתי המלצה מחברה והזמנתי אלינו מישהי שלא הכרתי ממש. פגשתי אותה פעם אחת לפני כן באיזו הזדמנות אבל לא החלפנו מלה. והכרתי קצת בן משפחה שלה. אבל זה לא ממש שינה, כי ברגע שהיא והבת שלי נפגשו היה ביניהן חיבור מיידי, התאהבות. ועד היום הקשר איתה, שניתק חלקית מסיבות שאינן תלויות באף אחת מאיתנו, הוא אחד הקשרים הכי חזקים ומשמעותיים בחיים של הבת שלי, וגם שלי.
אגב, זה לא עשה את הפרידות קלות יותר. בגיל כזה הפרידות קשות, כנראה, לשני הצדדים. אבל אחר כך, בין גיל שנתיים לשלוש, הילדה השתוקקה לפגישות האלה כל כך שלפעמים היתה מגרשת אותי שלא אפריע להן.

אנחנו מדברות פה על תינוק בן שנה שכבר אי אפשר לדחוף למנשא וללכת. הוא זקוק למרחב פעולה, זחילה, בטוח יחסית, למשחקים ודברים שאפשר להתעסק אתם, למגוון, לתנועה.
אוקיי, אז בגיל הזה שלה, כשעבדתי על הדוקטוראט, בהחלט היתה לי בייביסיטר לכמה שעות ביום שלקחה אותה בעיקר החוצה, להסתובב באוויר הצח.
כמו כן, ביקשתי מהבייביסיטר שלי במיוחד לתכנן לשעות עם בתי את כל הסידורים שלה: סופרמרקט, דואר, בנק, לא משנה מה. ככה הן יצאו לחוויות. כשאת מקבלת כסף כדי ללכת עם תינוקת לסופר, את ממש לא לחוצה אם הסופר לוקח שעתיים וחצי בגלל התינוק הפעלתן...
וכן, עבדתי בעיקר בשעות שהיא ישנה לי על הגב או ינקה. אכן. בהחלט זוכרת.

או אה אני רואה שאני זאת שיצתרך להכניס קצת חיים לדף הזה...[מזמן לא כתבו פה]
קשת ענן הגיעה לגיל שמחייבים אותי להכניס אותה לגן.
אני רואה שחור בעיניים מזה.
זה כמו גן חיות אחד ענק.במקום שיהיה כמו חממה זה פשוט רעש אחד גדול שבא לי לבקות.
יש יותר מדי ילדים במקום אחד,רובם לא יודעים להתנהג.
ולזה אני צריך לשלוח את בתי?
רוצים ממני סכומים גבוההים מאוד,כאילו שאני קונה בית.
העיקר שאחר כך אומרים חינוך חובה בחינם.

אני זאת שפתחתי את הדף
רציתי לספר
שאנו בחינוך ביתי
וממש טוב ומתאים לנו
רחל אש - את כמובן לא חייבת להכניס אותה לגן.....

סןף טוב לא צריך אישורים שלוקח משהו כמו חצי שנה להשיג אותם?
צריך גם לרשום להם בדיוק מה נלמד וכדומה נכון?
אנכנו נשמח שתשאר איתנו בבית.

רחל אש, את יכולה להסביר קצת את המצב שלכם בקשר לגן? למה את חייבת להכניס אותה?

אם הסיבה את "חייבת" להכניס אותה לגן היא חיצונית - "שמחייבים אותך" - אז זה ממש לא נכון שאת חייבת. אם כבר רשמת אותה אז מן הסתם תצטרכי לבקש אישור כי היא כבר רשומה במשרד החינוך או בעירייה וזה כאילו להוציא אותה מהמערכת, אבל על זה את צריכה לקרוא ולהתייעץ בדפים המתאימים (אני לא יודעת יותר כי הילדים שלי לא היו רשומים ולכן לא ביקשתי אישור. הם פשוט בבית). בכלל, יש כל כך הרבה דפים על חינוך ביתי באתר! כדאי לך לקרוא!
אם את חייבת מסיבות של פרנסה - גם אז אפשר לפעמים למצוא פתרונות.

רחל אש את לא חייבת.
אני רשמתי את ילדיי ואפילו הגענו לשבוע הראשון. אחריו התחרטתי והודעתי לגננת שאנחנו לא מגיעים. בשלב מסויים התקשר הקב"ס ואמר שצריך להגיש בקשה.
התקשרתי למפקחת על החינוך הביתי באיזורנו שהיא אשה מק-סי-מה וקיבלתי הוראות מה צריך לעשות, מה להגיש.
הגשתי וזה הכל. הילדים היו איתי כל השנה. הגיעו הקב"ס והמפקחת לביקור ונפרדנו לשלום.
לא מסובך וזכותך המלאה לעשות עם ביתך מה שנראה לך נכון את לא חיה בפאשיזם פה (השבח לאל!)

מחייבים אותנו כי אומרים מבישובי עימות חובה מגיל 3 אבל אני גם יודעת שבשאר המדינה פה זה רק מגיל 5.לא מבינה מה ההבדל בין חינוך שלפי דעתי בגן לא לומדים כלום פה לחינוך של ילד מאותו גיל במקום אחר שלא מחייבים אותו.אני אסתכל על חינוך ביתי.איך אני מוצאת את מי שאחראי על חינוך ביתי באיזור שלי?
תודה ויום טוב

מחייבים אותנו כי אומרים מבישובי עימות חובה מגיל 3
מה זאת אומרת? האם ביישוב שלכם לא חלים חוקי מדינת ישראל? אתם לא שייכים למדינת ישראל? ואם לא - אז חוקי איזו מדינה כן חלים עליכם? נשמע לי הזוי ולא מבוסס. ובכלל, מי זה ש"מחייב"? גם אחרי גיל 5 אף אחד לא יכול לחייב אותך להכניס לגנים. את יכולה להגיש טפסים לאישור לחינוך ביתי, ובינתיים להשאיר בבית. ממליצה להכנס למדור חינוך ביתי ולהתחיל לקרוא...

אגב, החוק מחייב קבלת אישור רק מגיל 5 (גן חובה) ואילך, ולכן נשמע לי מאוד מוזר שאומרים לך שחובה עלייך להכניס מגיל 3. במקומך לא הייתי מקבלת את הדברים ככה, אלא דורשת הוכחות פלוס מראי מקום של משרד החינוך.

מי שאחראי על מתן אישורים לחינוך ביתי הוא מפקח מטעם משרד החינוך במחוז בו את מתגוררת. בנוסף, בד"כ יש גם קב"ס (קצין ביקור סדיר - שזה עובד סוציאלי מטעם המועצה המקומית/עיריה שלכם) שמעורב בעניין, בעיקר בשביל לבוא ולבדוק שאין הזנחה של הילדים בבית ושהשארתם בבית לא נובעת מהתעללות/העסקה לא חוקית/בלדרות סמים וכן הלאה. אבל אתם עוד צעירים ביותר - לא חושבת שמישהו יתייחס ברצינות לבקשת אישור חנ"ב לילדה בת 3. אני יכולה לתת לך אותנו כדוגמה - מתוך 4 ילדים, רק שתי הגדולות (7, 9) נזקקות לאישור וגם קיבלו אותו. הצעירים (4, 1.5) לא.

רוני, יש במקומות מסוימים חינוך חובה מגיל 3

קרוטונית - את בטוחה שזה תופס? זה מלפני המון שנים... ולא נראה כאילו זה ממש חוק, אלא יותר הצעות חוק שונות שלא תפסו. מה אומר חוזר המנכל הנוכחי?

גם אחרי גיל 5 אף אחד לא יכול לחייב אותך להכניס לגנים. את יכולה להגיש טפסים לאישור לחינוך ביתי, ובינתיים להשאיר בבית. ממליצה להכנס למדור חינוך ביתי ולהתחיל לקרוא...
בדיוק.

בדיוק