אני במלחמה

[אנונימי]

דפים למעקב ב-מה חדש:
אני במלחמה

[רוצה_שלום*]

מאז שנולדתי חוויתי מלחמה
מלבד זאת שסובבת סביב השכנים שלנו וסביב השכנים שגדלו בסביבתי המלחמה בבית הייתה תמידית.
ואני לא מתכוונת שהאוירה בבית הייתה עכורה או לא אוהבת - להפך גדלתי בבית מלא אהבה שתמך בי בכל מה שעיתי והאמין בי.
אבל משהו לא עובד בחיים שלי
במיוחד היום מרגישה שרוצה למות - אל תדאגו אני לא הולכת להרוג את עצמי. אבל אני רוצה למות לעצמי לחוסר היכולת שלי לחיות בשלום עם עצמי והסובבים אותי
אבל יותר מדיוק מזה התיאור שלי יהיה כזה: אני תמיד חווה שהכל הוא מאבק- אני חשה ניצחון עם היה ויכוח (אבל בעצם לא היה ויכוח ולמה אני רואה את זה ככה)
אני כלואה בתוך תחושה שאני חייבת לנצח כדי להרגיש אהובה אחרת אני מרגישה שאני לא מוערכת, לא באמת אוהבים אותי. כל אלה זה תחושות שגדלתי והוזנתי עליהם.
משהו כזה שאו שאתה איתי או שאתה לא אוהב אותי ולכן כל ויכוח חייב להסתיים בניצחון הזה שכאילו גורם לי להרגיש נזכיתי באהבה.
זה מעוות לחלוטין- אבל אני נעלבת עד עמקי נישמתי אם מישהו לא מסכים לדעתי
קשה לי להתנצל אם אני לא רואה את זה (את מה שמדברים עליו הצד השני) ואני לא מצליחה לראות.....
האגו שלי לא יכול להכיל את הסתירה.
נאמר לי שאני שורפת אחרי גשרים- וזה נכון.
נאמר לי שאני רעה
נאמר לי שאני אכזרית בקור שלי כשאני לא מקבלת את מה שאני רוצה
נאמר לי שאני לא עושה חשבון נפש
נאמרו לי דברים נוראים ואני חוששת שהם נכונים- לכן הרצון למות- אני לא רואה איך אני משנה את עצמי ולא חווה שזו מלחמה שצריך לנצח בה.
איך לא רואים את הכל כמשהו שהוא מאבק?
ואני במאבק מתמיד עם כולם -כל הזמן
ואני עייפה ולא בפעם הראשונה- לא השתניתי
בסתר אני מקווה שיגידו לי שאני לא כזו- אבל אני כן
אני לא יכולה לסלוח עד שאני לא מקבלת את מה שאני רוצה וזה מגלומני ואני מתביישת בעצמי- אני רוצה שיאהבו אותי שיקבלו אותי כהכי חשובה.
זה נורא?
בעצם הכאב הגדול בא מזה שאולי אף פעם לא הרגשתי אהבה אמיתית אלה רק כזו שבאה בתמורה להרגשת הניצחון שחווה הצד ההורי.
אני צמאה לזה שיקבלו אותי כפי שאני
אבל אני -אני במלחמה.

[רוצה_שלום*]

הדבר שהכי מפחיד אותי זה להיות בובה
בובה כזו שמחייכת כשצריך
שאומרת מה שרוצים לשמוע ולא את מה שצריך להישמע
שמפחדת מדחייה עד כדי כך שתעשה כל דבר לרצות
אבל שבשביל כל אלה אשאר ללא אהבה
יש לי מחנק בגרון

[אינדי_אנית*]

זה נשמע נורא מעייף להיות כל הזמן במלחמה..אבל אם את רואה את הדפוס הזה אז את כבר התקדמת!
עכשיו אם את רוצה לשנות את זה , אולי בפעם הבאה שאת מבחינה שנכנסת למלחמה תנסי רגע להסתכל על הסיטואציה, להסתכל איך את מרגישה, לנסות לראות איך השני מרגיש,
אולי אפילו פשוט לעצור את התגובה שלך ורק להסתכל. יכול מאוד ללמד.
והכי הייתי ממליצה לך על העבודה של ביירון קייטי ,
וגם הייתי מזמינה את עירית לוי לדף היא מעולה בתמיכה בשינויים כאלה שנוגעים לפחדים העמוקים שלנו.

[יוליקו*]

יו, כתבתי והכל נמחק....

רוצה לחזק אותך. את בדרך הנכונה. את מתבוננת ורואה תבניות רגש והתנהלות שאת מוכנה להפרד מהן.
מה לעשות?

לדעתי תמיכה חיצונית בתהליך יכולה להקל מאוד. אפילו תמיכה וירטואלית עשויה להיות מנוף לשינוי עמוק.
הנה, פתחת דף. עכשיו כדאי לבדוק אם הוא יעיל בשבילך, או שעדיף לך מפגש מוחשי יותר.
גם לדעתי עירית לוי מעולה בתמיכה בשינויים כאלה, ואפשר להזמין אחרים שדעתם נחשבת בעינייך

הדרך עולה ויורדת ושוב עולה, אל יאוש!
המאמץ כדאי!!!

לדעתי שימוש בתמציות באך במקביל יכול לעזור מאוד.
תקראי ותבחרי לך על מה את רוצה לעבוד, כלומר מאיזו תבנית את רוצה להפרד, וקחי אותה.
אם יותר בא לך לקבל המלצות, את מוזמנת להתיעץ. גם כאן!

בכל מקרה, חשוב להבין שבכל רגע את עושה ככל שביכולתך, לפי הבנתך ולפי כוחותיך.
הרבה אהבה וחמלה עצמית נחוצות ועוזרות, והכל מתוך עדינות והתבוננות.
למה?

כי את בלידת בית עכשיו!!!

את יולדת את עצמך של מחר בכל רגע ובכל בחירה בהווה!

בהצלחה!

[פ*]

כדאי לך להזמין גם את סאלי תדמור ואת קן לציפור

[אהבת_עולם*]

הזדהיתי מאוד...

[אחת*]

את בזוגיות? איך זה עובד שם?
ואיך היחסים עם האנשים הכי קרובים לך? מש]פחה, חברות? באופן כללי לא רק בעניין העימותים?

[רוצה_שלום*]

אני רוצה להוציא הכל -אז סליחה אם אני לא מגיבה כרגע- חלק מהרעל שקיים בי כנראה- דוחה
אני הרי במלחמה כמו שאמרתי- אבל רוצה שלום לכן לא רוצה להתעמת
הרי אפילו התגובות גורמות לי להרגיש כך.
שאני צריכה להגן על עצמי
וחושבת- ממה?
אני לא עוצרת לחשוב אם מישהו אומר עלי משהו אפילו לפני שנגמר המשפט אני אומרת את ההיפך, שמעתי בכלל מה אמרו? עיכלתי? לא ישר מתרוממת החומה והאגרופים מוכנים להגנה. רק אם יגידו בעדינות בחיבוק אז אני שומעת והעיינים ידמעו- אבא שלי היה אומר עלי שאני עדינה אבל רק הוא ראה אותי כל האחרים רואים אותי "אישה חזקה" אפילו בהלוויה לא בכיתי כשהוא מת. הייתי כמו צוק משקיף על כולם ומכילה את כולם. שם אני שואבת כוח מהשליטה שלי על מצבים לגמרי מעורערים.
שנים רבות לא בכיתי אני לא מאלה שבוכים אבל כמו שהשמים נפתחים בחורף במקומות מסוימים בעולם בלי הפסקה, כך גם אני בשנה האחרונה. חשופה ובוכה. אפילו עכשיו הדמעות מדגדגות בקצה העין ואפילו אין לי סיבה. רק שרוצה להתפרק להסיר ממני שכבות מכבידות של הגנה של הרגשה לא יוצלחית שכזו שלא מצליחה להשכיל ליצור סביבה פנימית נוחה.

אבא שלי נהיה נכה בגיל צעיר מאוד אבל תמיד נלחם להיות כמו כולם, לשרוד לא להיות חלק מה"נכים" הוא היה גאה מידי כדי ליפול למקום של קורבן ומסכן הפנים שלו הביעו חוזק ועוצמה.
בשיחות שלו איתי אל תוך הלילה הייתי מרגישה את האהבה שלו אלי אבל גם את הצורך שלו לשבור אותי כדי שאסכים איתו. הוא לא היה מניח לי ללכת לישון לפני שהגענו להסכמה , ואני גודלתי כמרדנית לא מחונכת וללא כבוד לכלום. הייתי מדברת אליו בגובה העיינים ולא מפחדת מכלום. אמרו לי לא מעט פעמים בחיים שאני חוצפנית- בשבילי זו הייתה מחמאה לא בושה.
לומדת אם השנים לשים גבולות לפה
אבל בתוכי קיים הזלזול
לכל מה שהוא לא חזק ועוצמתי
אבל בעצם מה אני אם לא קליפה שבורה?

לקחתי על עצמי בשנה האחרונה לא לדבר בצורה שלילית על דברים
לא להגיד דברים רעים על אנשים
ראיתי מראה של עצמי בדמות אישה שפגשתי ובנדיבותה הראתה לי את עצמי. אז הפסקתי ובמידה רבה ממעטת בשלילי
אבל בכל זאת השלילי קיים בי ואופף אותי
רואה בברור את הדרוש תיקון- אצל אחרים
אבל לא רואה את עצמי -בכלל
תמיד בטוחה בצידקתי. וקשה לי להודות כשטועה. קשה לי לבקש סליחה.
קשה להגיד מה אני רוצה ודורשת בכוח או במניפולציה שתגרום לאחר להרגיש לא טוב.
כן זו אני
אם כל הכיעור שבי.
בוכה

[רוצה_שלום*]

אתמול חלמתי חלום
בחלום אני לוקחת את אמא שלי דרך מנהרות למרכזו של היקום -ישנם מנהרות כאלה מכל מקום בעולם שמובילות את המרכז.
אני מגיעה למרפאת שאמורה לרפא אותה אבל היא טוענת שצריך לקחת אותה לסמכות גבוהה יותר. אנחנו מגיעים למרכז בון האדמה אליו מובילים כל המנהרות ומשכיבים אותה בחלקת דשא בצורת לב. הבחור הצעיר (המרפא) אומר לה לנשוף נשיפות מהירות. אני מתחילה לצעוק עליו "מה זה הטיפול הזה?" והוא אומר שיש לה עודף חום ושחסרה לה אהבה.

[רוצה_שלום*]

בבוקר כשאני מתעוררת מסתכלים עלי פניו של א' , א' היתה הדמות היחידה שאי פעם הרגשתי פחד ממנה, לא רק פחד גם יראה וכבוד. הרגשתי שהוא מכיר אותי מבפנים ומבחוץ יותר ממה אני מכירה את עצמי.
כשההיתי אצלו הוא יצר דרמה שלמה- כולם באו לשאול אותי מה קרה, למה אני לא בסדר , למה אני עצובה. לא יוכלתי לשקר ולכן אמרתי שהכל בסדר ושוב שאלו ותהווכחו ואמרו לי משהו לא בסדר איתך. חיפשתי, באמת מה לא בסדר רציתי נורא למצוא מה לא בסדר אבל לא יכולתי לשקר. לא יכולתי להמציא שמשהו לא בסדר. נותרתי עם התחושה בלב "הכל בסדר" תחושה ראשונה מיוחדת במינה שטעמתי אותה לרגע במין ידיעה שלמה. לא יכולתי להתלונן על שום דבר שלא היה משמעותי כי זה היה נהיה קטנוני. הייתי צריכה לראות באותתו רגע את החיים שמושלמים.
אני מתגעגעת לחוויה הזו לתחושה הזו של שלום פנימי עמוק ומוחשי.

[רוצה_שלום*]

"When worry (Chintha) turns into contemplation (Chinthana), the material life itself becomes spiritualized. Material life combined with contemplation itself constitutes spiritual life. That alone is a life of yoga; and that alone is Divine Life."

Bhagwan Arabbi Nithyanandam (Ajja)

[רוצה_שלום*]

היום בנסיעה כועסת קוצפת
מסתכלים עלי ואמרים לי שאני חייבת להרגע
פתאום מרגישה כמו מהחלום
יותר מידי חום
פחות מידי אהבה

למה אני כל כך כועסת?
מנסה לסנן בי את הרגש לעצור אותו שלא יצא
אם יצא -מפחדת ממה שיקרה
ואז בתוכי נבנה הכעס

באותו רגע נראה כמו הדבר הכי חשוב בעולם
אחכ
נראה לי טפשי שכעסתי

[רוצה_שלום*]

בדידות היא לא משהו שמפחיד אותי
להפך מדמיינת את עצמי חיה על אי בודד בקלות רבה
גם עכשיו חיה בבדידות בטבע מוקפת עצים ושמים שנעים בים אפור וכחול
אבל הצבעים שלי הם שחור ולבן- מתקשה לראות את האפור והגוונים
זה או ככה או ככה- אין באמצע
וכל כך רוצה לרכך את היכולת הזו לראות את האחר ולא את מה שנראה לי
שצריך להיות האחר!
במיוחד כשזה נוגע לאנשים הקרובים אלי
הם לפעמים
אדישים
ואני מתקצפת
איך הם יכלו לעשות את זה...
איך יכלו לשלם לך רק כך ןכך כשאתה שווה כל כך הרבה יותר
מיד אני שונאת
ורוצה למעוך
ולמחוץ את היריב
אני במלחמה
ונמצת בתקופה שאין בכלל סוסים וחרבות
הכל מרחוק נשלט בכף היד עי מילים
אך אין לי מילים- אין לי שפה
שיכולה לעדן ולרכך ולשפוך קצת אור
כל מה שאני מביאה- זו חשכה

[רוצה_שלום*]

הדף הזה מאז שאני כותבת בו מעלה התבוננות על עצמי
אומנם בא לי לבכות
אבל רואה שרכות מסוימת מתרחשת בתוכי
מחכה יותר
אמונה מתחילה לפעפע
שיש מי או מה בעולם שדואג שהדברים צריכים לקרות כמו שהם
בלי שאני ישלוט על הכל

אמונה
חמלה
בואו אלי

[רוצה_שלום*]

לא מפתיע להיות פה לבד- הרי האם זה לא מה שקורה למי שחי באופן תמידי במלחמה?
ישנה הרבה בימים האחרונים -העייפות על מצבי וכמה זה גובה ממני גורמים לי להרגיש חוסר חשק לכלום
או אולי אני בהריון- סימנים ראשונים הם גיהוקים, ושדיים גדושים
המחזור אמור להגיע מחר אבל לא מרגישה את הצבע האדום בבטן התחתונה- אולי סימן לשלום- ביני לבן עצמי?
מפחדת מאוד

[אינדי_אנית*]

מתוקה אני קוראת אותך אבל פשוט ביקשת לא לתת עצות ,ואמרת שאת רק רוצה לכתוב אז כולם מכבדים את הבקשה שלך.
את מעוניינת בתגובות? מאיזה סוג?

[רוצה_שלום*]

התכוונתי שאני לא בטוחה שאוכל להגיב
מאוד רוצה נוכחות-הנה אמרתי-היה קשה אבל מבקשת לפתוח דלת

השראה שלי להיום
Thoughts from Stephen Covey...

At one seminar where I was speaking on the concept of proactivity, a man came up and said, “Stephen, I like what you’re saying. But every situation is so different. Look at my marriage. I’m really worried. My wife and I just don’t have the same feelings for each other we used to have. I guess I just don’t love her anymore and she doesn’t love me. What can I do?”

“The feeling isn’t there anymore?” I asked.

“That’s right,” he reaffirmed. “And we have three children we’re really concerned about. What do you suggest?”

“Love her,” I replied.

“I told you, the feeling just isn’t there anymore.”

“Love her.”

“You don’t understand. The feeling of love just isn’t there.”

“Then love her. If the feeling isn’t there, that’s a good reason to love her.”

“But how do you love when you don’t love?”

“My friend, love is a verb. Love - the feeling - is a fruit of love, the verb. So love her. Serve her. Sacrifice. Listen to her. Empathize. Appreciate. Affirm her. Are you willing to do that?”

In the great literature of all progressive societies, love is a verb. Reactive people make it a feeling. They’re driven by feelings. Hollywood has generally scripted us to believe that we are not responsible, that we are a product of our feelings. But the Hollywood script does not describe reality. If our feelings control our actions, it is because we have abdicated our responsibility and empowered them to do so.
Proactive people make love a verb. Love is something you do: the sacrifices you make, the giving of self, like a mother bringing a newborn into the world. If you want to study love, study those who sacrifice for others, even for people who offend or do not love in return. If you are a parent, look at the value that is actualized through loving actions. Proactive people subordinate feelings to values. Love, the feeling, can be recaptured.

[אני_במלחמה*]

ככל הנראה אני בהריון והרגשות שלי מאוד מאוד מעורבים לגבי זה- לא מצליחה לחוש שמחה אבך זה גם לא לגמרי לא משהו שלא רציתי- להפך רציתי הרבה זמן אבל תמיד בעתיד לא עכשיו.
היום הייתה בחילת בוקר ראשונה ואני כולה מאחרת ביום אחד אבל מרגישה את כל הסימנים מפעמים אחרות שבהם הייתי בהריון ועברתי הפלה.
הפעם אם זה נכון- זה ישאר וזה ממלא אותי עוד יותר בתחושת דחיפות לגבי מצב המלחמה שבו אני נמצאת. מאוד לא רוצה להביא לעולם נשמה שתחווה את העולם בצורה שבה אני חווה אותה. וזה יוצא בי צורך עוד יותר דחוף להשלים עם העולם.
היום ביקרה פה משיהי מהמשפחה שנשואה לצד המשפחה שלי וקשה לה מאוד עם הצד של המשפחה שלו (שלנו) מה שקשה לה (היא סיפרה לי ) זה צורת ההתבטאות שיש אצלנו שמאוד אגרסיבית. לא משנה שגדלנו בכלל במדינות שונות המשפחה של הצד שלי ידועה בישירות והתבטאויות מאוד - איך לומר "לפנים". בזמןן שהיא דיברה היום חשבתי בתוך עצמי כמה חשוב לתקן את היחסים עם המשפחה ובעיקר בגלל שפתאום הבנתי דרכה שיחסים לא פתורים עם משפחה משפיעים ישירות על היחסים שלי עם העולם. צחקתי איתה ואמרתי לה "אז אם ככה נזמין את כולם לפסח שנה הבאה".
משום מה הבן זוג שלי בשיחה מאוחרת יותר היום אומר לי שאני מאוד מגוננת על המשפחה וקשה לי להיות קלילה.
התגובה שלי אליו- זה הרי בכלל לא מה שהיה וגם לא מה שהרגשתי אבל הנה עכשיו שאני כותבת וזה נכון באופן כללי לא משנה שזה לא היה נכון לגבי הסיטואציה שהייתה.
מה שגורם לי להרגיש שלא משנה לפעמים כמה אני מתאמצת לא להיות במלחמה וכן להיות קלילה מישהו אחר כבר ישים אותי במשבצת הזו של השליליות.
עכשיו יש לי שתי חזיתות להתמודד איתם.

[אינדי_אנית*]

אני ממש ממליצה לך להזמין לדף את עירית לוי, היא ממש יכולה לעזור לך לשנות את הדפוס הזה ולתת כיוונים לעבודה..
יש לך ילדים כבר?

[אינדי_אנית*]

בלהזמין אני בעצם מתכוונת לבקש ממנה לבוא. כלומר לבקש עזרה.
אולי זה לא היה ברור.
מאחלת לך שלום.@}

[רוצה_שלום*]

אתמול עוד היו בחילות קשות של הריון שדיים גדושים ואז 3 סוגי דם
נחתכתי ברגל ודיממתי, האף שלי פתאום דימם ואז הגיע לו בגעש המחזור.
הקלה גדולה ללא אכזבה אבל תהייה האם שידרתי לנשמה של הילד את כל רגשות המלחמה שלי? אני די בטוחה שהייתי בהריון כי לא נזהרתי וידעתי מתי היה הביוץ.

הערב תחלופת מכתבים שאני לא מעורבת בה גורמת לי לעצבנות- והוא אומר לי- "תפסיקי כבר לשפוט אנשים" ולא יכולה. אני פשוט לא יכולה לראות אנשים ולא להרגיש שבא לי לשנוא אותם- למה למה אני כזו?
כשאני כותבת יש כאב גדול ותמונה של האדם שאני כל כך מתעצבנת ממנו בדמות של חמלה. הוא קטן ולא מבין כמה קטנוני זה נראה. ואולי אני זו הקטנונית שלא מצליחה לראות מעבר לעצמי או לא מצליחה לראות שיש משהו שגורם לאנשים להתנהג כמו שהם.
הימים מתקררים והרוחות של חודש סוער מתחילים להרגע. יש הרגשה שנפתחת דלת אבל אצלי הכל חסום בשביל לעשות את הקפיצה ולעבור מעבר למפתן.
בפעם הראשונה בחיי מרגישה חוסר בטחון- משהו שבכלל לא מוכר לי. תמיד אני מאלה שעושים את הקפיצה אל הלא נודע, לימודים, עבודה, אפילו עברתי מדינה כבר לא בפעם הראשונה. מתאקלמת בקלות ואז- לא יכולה יותר לסבול להיות במקום ומרגישה צורך לארוז ולעבור וכמה שיותר מהר.
מרגישה שאני חייל עם שריון וחרב וכידון רק שאני לא מוצאת את הרומאים הפלשתים, והיוונים שאני אמורה להלחם איתם.
ואיפה איפה הביצים והבולבול?

[אהבת_עולם*]

קוראת אותך בעניין. מזדהה עם הרבה.
את כותבת נהדר, מהקרביים. מוכנה להסתכל לדברים בעיניים.
תמשיכי...

[רוצה_שלום*]

היום "ביליתי" בפסטיבל שערכה העיר שבה אני גרה. השמים היו מעוננים והמוני אנשים שוטטו בין דוכני האומנות, האוכל והמופעים. בהתחלה הייתי רק עם הזוגי ואז הצטרפנו לבני משפחתי שגרים כאן. בסוף היום הבנזוג אומר לי היה כל כך כיף היום. ואני נזכרת שלפני כמה חודשיים הלכנו לאיזה מקום בעיירה סמוכה והתנגשנו בבדיוק מין פסטיבל כזה. הייתי כל כך מופתעת שלא יכולתי להפסיק לדמוע. התחושה העמוקה שיש פה תרבות שלום, אנשים שרוקדים ושמחים ומנופפים בידים עם חיוכים על הפנים ריגשה אותי עד דמעות בעיקר לאור המחשבה על ישראל שאין לה מקום מרוב המלחמה התמידית.
ואני איפה אני הייתי היום? כן הסתתובבתי אכלתי נהנתי לראות את המוזיקה המשובחת והריקודים והפנים היםות של האנשים אבל לא יכולה להגיד שנהנתי. כשאני שומעת אותו מתאר כמה כיף לו משהו בי מתכווץ- לא כי אני לא שמחה בשבילו שהוא נהנה אלה כי אני בעצם מרגישה שאני לא מצליחה לחוש שמחה בכלל כמעט על שום דבר- כמה מזעזע אפילו לכתוב את זה. ההתרגשות והחיות שנין להרגיש ומוכרים לי מאירועים בחיים פשוט לא מגיעה אל הלב שלי.
מתי אני כן מרגישה שמחה? כשאני עוזרת למישהו והוא מעריך את זה ומודה לי רק אז הלב שלי מתמלא אושר שהנה הקלתי למישהו אחר על הסבל שלו. אבל למה אני לא מצליחה להרגיש את זה בפשטות בנועם ברכות שבעצם כן חוויתי היום רק לא ממש חדרה לי מבעד לשריון הכבד הזה.

אמשיך לבכות עד שיגמרו הדמעות ואוכל להתחיל לחייך מבפנים ולחוש כמו שהוא חש- פשוט- לא מסובך את היופי של החיים-

נרשמתי לדף של המלאכים- ואני מבקשת באמת מכל הלב מהמלאכים לעזור לי להוריד את השריון.

[רוצה_שלום*]

לפעמים נדמה לי - לא באמת בלי לצחוק- שהייתי צריכה להיות כוכבת קולנוע. זה כל כך מתאים לכל הדרמה שלי ולכוח שאני לפעמים מרגישה שיש לי ומהרתיעה הזו שאני מרגישה שיש לאנשים מהכוח הזה. כאילו נועדתי או להיות בבית משוגעים או להיות כוכבת שאז כל מה שאני היה יכול להיות לגיטימי.
מתאים לי תשומת הלב שאני כל כך זקוקה לה (לעזעזל) ומבטי הערצה ליופי השופע שלי.
ולפה הגדול שלא יודע גבולות אבל נאלץ אט אט לחסום את עצמו תחת עיניהם המסרסות של החברה הזו.
אוו אם הייתי איזה כוכבת הייתי יכולה לרכב על גל של אי איכפתיות או לפחות גל כזה שלא מצפים ממני הרי להיות כמו כולם.
הרי אנשים מיוחדים הם לא משיהו שהייתם מצפים שיהיה מנומס רגיש ויכלול את כל הניואנסים שיש לאנים רגילים שאומרים וחושבים את מה שמצופה מהם. זה זכות שיש רק לכוכבים ואני רוצה להיות הכוכבת הזו.

[רוצה_שלום*]

אתמול מוזמנת למפגש- מגיעה- אין אף אחד
יושבת וכועסת שלא הודיעו לי על ביטול ופתאום באה לי מחשבה של ילד- כמו בשיעור חופשי שהתבטל- למה לכעוס פתאום התפנה לי זמן ואני יכולה לחגוג
אז חוגגת- ומשחררת את הכעס
אבל לא לגמרי- אולי בפעם הבאה אצליח אפילו יותר בלי להגיד כלום
כי ידעתי את כולם שחיכיתי שם סתם

[רוצה_שלום*]

הזמן עובר ויש גלים כאלה של תתחושת רגיעה ואז שוב סערה.
בפעם הראשונה מזה שנים רבות -קוראת לעזרה- מוצאים לי פרחי באך ע'י עננים בקפה. אני קוראת את הרשימה ואת משמעותם מתחברת מאוד לאחד הבקבוקונים שמרמז על שחרור העבר ולמידה מהניסיון. כן זה נכון שאני לא לומדת מניסיון או בעצם כן לומדת אבל בצורה עקומה. במקום ללמוד מתוך מקום מבין אני בוחרת להעלב או להסתגר. קשה לי לפעמים לראות את האדם האחר ולפעמים זו בדיוק הבעיה ההפוכה רואה יותר מידי טוב והביקורת שלי חותכת- בעיקר אותי כי אני זו שנושאת את כד הארס.
כל כך קשה לא להיות אני -ובטעות כתבתי שלא להיות יצא לאלהיות בלי ההפרדה בלי המילים. אולי אלוהים = לא להיות במחובר.
על מה אני מוותרת אם אני מוותרת על כל מה שאני? לא מרגיש לי שיש בי משהו מיוחד כל כך שאני אמורה להחזיק בו כל כך חזק. להפך זה יקל עלי לא להיו חלק מהדברים שגורמים לי לסערה.
בנתיים ימים שקטים יותר אולי המלאכים שביקשתי שיבואו נמצאים ויש יותר שקט. היום אמרתי בצורה נדירה ולא מתאימה לאופיי "הכל מושלם" והוא הסתכל עלי במבט מופתע. נתתי לו נשיקה.
אני חושבת שחלק מהתסיסה שבי נובעת מחוסר סבלנות שהמון דברים שאני מחכה להם כבר יתרחשו. אני רוצה בית, עבודה, להקים עסק משלי - שלנו ולסיים את הלימודים שלי שהתחילו לפני 10 שנים. יש לי עוד לפחות 5 שנים עד שאסיים וכבר נראה לי שלעולם זה לא יגמר. ואני בגיל שכבר לא אוכל להביא ילדים אם אחכה אז גם זה נמצא ברשימה ומרגישה כל כך רחוקה מהגשמת החלומות האלה. לכן יש מין תסיסה פנימי דחפנות ורצון להצליח. אולי לזה אני צריכה להניח.

[רוצה_שלום*]

מלחמה זה דבר שמעורר אותי. כולי מתמלאת באנרגיה- לאו דווקא שלילית אלה ברצון לעזור להיות מעורבת. אני זוכרת שבלחמת לבנון השניה התגייסתי לשלוח מוצרי בסיס לצפון והייתי שותפה התארגנות שהפכה להאנגר ענק של מוצרים שנתרמו ונסעו צפונה. אני גם יכולה לדמיין את עצמי עובדת שעות ומטפלת בפצועים. אבל זה סתם דימיון שלא קרה באמת.
עכשיו אני שמחה שאני רחוקה מזה וזה לא קרוב אלי- המלחמה. ובעצם מאז שאני קטנה המשאלה שלי היתה "שיהיה שלום בעולם".
היום התחלתי לקחת טיפול הומאופטי שהומלץ ע'י עננים בקפה. כשהסתכלתי על מרכיבי המספרים שהיא נתנה זה המם אותי. אני כבר לא זוכרת מה זה היה אבל זה תיאר אותי די במדויק. יותר מזה זה היה קשור להסתכלות יותר רחבה. למשל קושי לשחרר דברים מהעבר. אז אולי לא חשבתי על זה אבל כעס למשל פתאום מאוד התקשר לי לאחיזה בעבר. לא משנה אם זה העבר הקרוב או הרחוק.
אני חושבת שאני כועסת כי אני לא עושה שום דבר. למשל עכשיו הוזמנו ע'י המשפחה לחג והתבקשנו להביא את האוכל. זו פעם שניה שאני צריכה להביא את כל האוכל שאני אוכלת כדי להיות מוזמנת לחג. אבל אין לי אומץ להגיד "תשמעי אני לא מבשלת ואם זה לא מתאים אני לא באה" אל איכפת לי להביא מנה אחת צמחונית, אבל אני מקבלת אימייל שאומר לי להביא כמה מנות צמחוניות. לא עדיף להשאר בבית? והיכן אני מוצאת מקום של חמלה לאישה הזו שכנראה לא יכולה לתת מעצמה (גם לבעלה היא לא מבשלת והוא חולה כי הוא כל הזמן אוכל במסעדות) או שהוא בא לאכול אצלי.
מה הייתם עושים במקומי? לבשל ולהבליג? לכתוב לה שאכין דבר אחד ולא יותר- ואם כן איך להגיד לה אתזה? או פשוט לא ללכת ולהגיד לה שלא מתאים לי לבשל את האוכל ולהביא סירים לבית שלה.
בעוד אני כותבת את זה אני מרגישה כבר כמה קטנונית אני- כן קטנונית וממש עסוקה בשטויות.

[רוצה_שלום*]

בהמלצתה של עננים בקפה התחלתי לקחת את התרופה ההומופאטית. זה רק כמה ימים ואני לא יודעת אם אני מדמיינת או לא אבל יש בי משהו רך יותר שמסוגל להניח.
מה זה אומר להניח- זה אומר שהיה ויכוח בנינו- ביני לבן זוגי ,היו צעקות וכעס ואחרי שזה הסתיים- זה תמיד מהיר עבצני אבל נגמר מהר- הרגשתי צורך חזק לבוא אליו ולהשלים איתו בחיבוק. זה לא משהו שאני בדרך כלל יכולה לעשות. בדרך כלל אני נשארת זועפת עד שמפייסים אותי ובדרך כלל הוא זה שבא לפייס. לזכותי אומר שאני מהר מאוד גם מתפייסת ולא שומרת על מצב של ריב- יאללה לדבר הבא. אבל זה גם נדיר שהפיוס יבוא ממני ופתאום אני קמה ורוצה באמת שלום. בקלות בלי להתחבש בלי שזה בא ביסורים- כן ביסורים. זה ממש כאב פיסי בשבילי לבוא כמו שאני קוראת לזה "מלמטה" אבל עכשיו לא הרגשתי את זה בכלל.

[רוצה_שלום*]

התעוררתי הלילה מסיוט שאחריו כבר לא יכולתי לישון
חלמתי שאני במטוס עם הבו זוג ושהמטוס מחיל לצנוח אמבד כנף וחלקי מטוס מתחילים לעוף ואני יודעת שאנחנו הולכים למות.
אני מחבקת את בעלי חזק ומשחררת את הפחד שלי מהמוות. יודעת שלפחות אנחנו נמות יחד.

[פלוני_אלמונית*]

רוצה שלום כמות טקסט כזו חושפנית ופתוחה, אני ממש מקווה שאת בסדר ואת מרגישה יותר שלווה ודיוק בחיים שלך