ארכיון בלוג שוליית המיילדת

אנונימי

אז התחלתי סוף סוף ללמוד מיילדות. אחרי כמה שנים של חלומות, 3 שנים בבית הספר לאחיות, שנה במכללה ושנה בעבודה כאחות. אני יוצאת לדרך הזאת מצויידת בכל טוב - תקוות, חלומות, רעיונות, חששות, רצונות, ידע, בורות, פחד, בטחון, שמחה, ומה לא.
אני יוצאת לדרך הזאת, שעוברת פתלתלה בכל נבכי המערכת הרפואית בארץ, שתחושותיי כלפיה נעות בין חוסר אהדה קל לסלידה עמוקה ועזה (תלוי מתי תשאלו אותי). המערכת הרפואית עם כל חסרונותיה ומעלותיה, עם הגישות שלה, שהרבה פעמים הפוכות לגמרי מן הגישות שאני מאמינה בהן. מערכת שקשה לחיות בה.
זהו דף בלוג. אני מקווה בשנה הקרובה לספר ולשתף ממה שעובר עלי, מן הדברים היפים והמעצבנים. לשאוב עידוד מאלו שירצו לתת, להתייעץ, לחלוק נסיונות, ללמוד ולהתעשר. אז שתהיה דרך צלחה (בינתיים אני מאחלת לעצמי).

דרך צלחה

בהצלחה @}

שלושת הימים הראשונים חלפו עברו. ההרצאות היו מעניינות, הידע מתחיל לזרום ולשטוף, תחילה בזרמים קטנים ואיטיים, אבל כבר שומעים ומרגישים את פעמי השיטפון שהולך להציף אותנו. אבל זה נעים (אין דבר יותר יפה משיטפון) והמוח שלי אוהב לדעת, אוהב לשאול ולחקור ולגלות. מסתרי הגוף שלנו ונפלאותיו מדהימים אותי כל פעם מחדש.
ומדהימים אותי המרצים, שכאשר הם נשאלים מה תפקידו של איבר זה או אחר הם עונים בציניות: "ומי בכלל אמר שיש לו תפקיד? להגיד שיש לו תפקיד זה להניח שמישהו תכנן אותנו!". והרי המופלאות הזו, לפחות כמו שאני מבינה את זה, לא משאירה הרבה מקום לפקפק בקיומו של המתכנן.

מרצה אחד הרגיז במיוחד. הוא אמר שזו זכותה של כל אישה ללדת בניתוח קיסרי (גם אם אין סיבה רפואית), ושאם לא נאפשר לה לעבור ניתוח, הרי שאנו ממש "מכריחים" אותה ללדת בניגוד לרצונה. מכריחים אותה לעמוד בפני הסיבוכים האפשריים של לידה, הסכנות של הלידה, הכאבים של הלידה, הסיבוכים שיכולים להיות, והבעיות האפשריות, והסיבוכים, והקשיים, ו...אה, האם הזכרתי את הסיבוכים שעלולים לקרות?
ואני חשבתי שאולי אגש לאיזה כירורג טוב ואגיד לו שנמאס לי מכל העניין הזה של ללכת לשירותים, ואולי הוא פשוט יכול לחבר לי איזו סטומה במקום זה. ואם הוא יסרב, אז פשוט אגיד לו שהוא שולל ממני את זכות הבחירה. אוף!

מדאיג אותי קצת שנראה כי מכל שאר התלמידות, אין רבות עם איזו שהיא אורינטציה ללידה טבעית. רוב התלמידות מנידות בראשיהן ונאנחות כשמישהו מזכיר לידת בית. אחת אמרה לי בתדהמה - איך בכלל אפשר שתהיה לידה אם האישה לא תהיה מחוברת למוניטור?

האם בזמן הקצר של הקורס (בלוק לימודים ראשון של 9 שבועות, ואח"כ - הופ להתנסויות בשטח) יש מקום לשינוי כל כך עמוק של תפישות? האם יש סיכוי לפקוח את עיניהן של כמה מן הנשים שבעוד שנה יתחילו ליילד נשים אחרות?

מקווה שכן. חייבת לקוות שכן. גם אני פעם חשבתי שלידת בית זה מסוכן. מזל שלפחות מרכזת הקורס היא בגישה מאוד טבעית, וכבר דאגה שלכולם יהיה את הספר "לידה פעילה" של ג'נט בלאסקאס. חייבת להאמין שכן.

דרך צלחה!

אני מסכימה עם אותו מרצה שאמר שזכותה של כל אישה ללדת בניתוח, בגלל שאני מאמינה בזכותה של כל אישה על גופה.
זכותה לבחור אם להרות, אם להפיל, איך ללדת, וגם לעשות ניתוחים פלסטיים - אם זה מה שהיא רוצה.
אני רק חושבת שראוי לתת לה את כל המידע טרם ההחלטות האלה.
הבעיה היא שהמידע נמצא קודם כל אצל הרופא ויש לו את האפשרות לבחור איך לסנן. זה החלק הבעייתי בסיפור.

בהצלחה! איזה יופי לנו שתהיי מיילדת!

האם יש סיכוי לפקוח את עיניהן של כמה מן הנשים שבעוד שנה יתחילו ליילד נשים אחרות?
רק בלקבל אותן כמו שהן.
כבר לא זוכרת איפה קראתי, אבל זה הולך ככה:
אם את היית נולדת איפה שהן נולדו, וגדלה איפה וכמו שגידלו אותן, והיית עוברת את אותן חוויות שהן עברו, היית חושבת כמוהן.
בהצלחה!

לא מדאיג בכלל!
יש מילדות בית שאת השינוי עשו אחרי שנים רבות של עבודה.
היו בעבר קורסים בהן כל התלמידות וגם המרכזת היו בגישה א-טבעית.

ספרי הכל כי אותנו הכל מעניין
אכן.

מדאיג אותי קצת
ברור שזה מדאיג, שהרי יש לנו מעין אשלייה שלכולם כבר ברור היתרונות של לידה טבעית ואז מסתבר שזה רק בראש שלנו ושזה בכלל לא נכנס לתוכנית ההכשרה ולתפיסה של הרוב. רק אומר שיש עוד כל כך הרבה עבודה לעשות....
וגם, צריך להגיד את זה, העמדה שהרופא מייצג בקשר לניתוח הקיסרי, תלך וותתעצם, כולל הגישה שאם לא נוח לך ללכת לשירותים תוכלי לפתח דרכים עקיפות. למה לא לשכלל את האיברים שלנו בצורה מכנית אם אנחנו לא מאמינים שמישהו ברא אותם? למה לא להמציא רחם מלאכותי? איברים מלאכותיים? אביזרים שיעזרו לנו בחיים (אבל למה לא מתחילים ממשהו באמת יעיל נגד השמנה, כמו השתלה של גוף דוגמנית על המוח שלי?)

נכון, גילה, אבל באחוזים-כמה מהן שינו גישה? מעט. הרבה פחות ממה שהייתי מצפה. רבאק, אחרי כל המאמרים, ההוכחות והנסיון שיש לנו עם לידות התערבותיות לא ברור שהגישה צרכיה להשתנות מהבסיס?

מצפה לקריאת הבלוג! נראה שיהיה מעניין

(אולי תוסיפי לכאן את מה שכבר כתבת בנושא בדפים אחרים ?)
האם רוב המרצים הם רופאים?
אולי אפשר ליזום שתהיה גם הרצאה מפיה של יולדת בית ?
אולי אפשר לצלם לכולם את המאמר "דגים לא רואים את המים" ?

ליזום הקרנה של הסרט homemade ללדת בבית. לא כדי לשכנע את כולן שהכי טוב זה בבית, אלא להראות להן איך זה נראה כשזה אחרת לגמרי.

גמני חשבתי מיד על דגים לא רואים את המים. - זה מה שעשה לי את השינוי, וכתב את זה רופא, אז זה אמין.... P-: גם אם רק בודדות יפתחו לרעיון, זה כבר משהו. חוץ מזה - להזכיר בכל הזדמנות, לתת דוגמאות טבעיות - (אם כי זה עלול "לסמן" אותך, אבל נדמה לי שזה לא מה שיפריע לך....) - אם שומעים את זה הרבה פעמים, זה הופך להיות אופציה מקובלת, גם אם עדיין לא אהודה (בשלב הראשון).

ואיחולי הצלחה נוספים - שתצלחי את המסלול הקשה (ולא תרגישי כמו בבית האלוהים, ספר שלא הצלחתי לקרוא מעבר לפרקים הראשונים מרוב זוועה).

איך בכלל אפשר שתהיה לידה אם האישה לא תהיה מחוברת למוניטור?
מסתבר, שכשאין מוניטור, הילד יוצא מהנרתיק, לא מהמקום שחיברו אליו את המוניטור P-:

הילד יוצא מהנרתיק מה ז'תומרת?

מסתבר, שכשאין מוניטור, הילד יוצא מהנרתיק, לא מהמקום שחיברו אליו את המוניטור - נהדר!!! צחקתי שעה!!

יופי של בלוג, אעקוב בעניין ובסקרנות...

תודה לכולן על התגובות והאיחולים.

_האם יש סיכוי לפקוח את עיניהן של כמה מן הנשים שבעוד שנה יתחילו ליילד נשים אחרות?
רק בלקבל אותן כמו שהן_
מנסה, בחיי! זו אחת ממשימות הקורס (והחיים) הקשות ביותר. הרבה יותר מכל בחינה או עבודה.

_האם רוב המרצים הם רופאים?
אולי אפשר ליזום שתהיה גם הרצאה מפיה של יולדת בית ?
אולי אפשר לצלם לכולם את המאמר "דגים לא רואים את המים" ?_

חלק מן המרצים הם רופאים, חלק מיילדות וחלק שונות (עובדת סוציאלית, אחיות, פיזיותרפיסטית (יהודית שריג) וכו').
חלק מן המיילדות (לפחות אחת) הן מיילדות בית ויהיה לנו גם קורס של 16 שעות בנושא לידות בית.
לגבי לצלם את המאמר לכולן, אני חושבת עדיין איך להציע את זה. חשבתי גם להביא הרבה מאמרים אחרים שיתנו איזה משקל נגדי להפחדות. יש למישהי רעיון איך לעשות את זה בלי ליצור אנטי כללי לנושא? גם זו משימה קשה בשבילי - להתעקש מבלי שישימו לב..

מסתבר, שכשאין מוניטור, הילד יוצא מהנרתיק, לא מהמקום שחיברו אליו את המוניטור
D-:

דנה המון בהצלחה! - אני כבר מכניסה אותך ל"מועדפים"...

רעיון נוסף הוא לעשות פאנל של יולדות שיבואו לספר על חוית הלידה שלהן איך היה היחס מבית החולים, ציפיות אכזבות וכו.. תוך מקום לשאלות , אני בזמנו השתתפתי בפאנל כזה שערכה דבי מתה"ש לקורס מיילדות והיה מאוד מעניין לשמוע, וכאן הגעתי עם לידת בית אחרי בית חולים.
דרך נוספת היא להבין כי ש מי שלא מוכן לקחת אחריות והרי הרבה יותר קל להפיל את האחריות על אחרים ולהיות את ברגע שאת יוצרת את השינויי אצלך הוא מתחיל להשפיע על הסביבה שקרובה אליך.ומי שהדרך שלך מתאימה ומדברת אליו יגיע הן יולדות והן מיילדות.
מאחלת לך המון הצלחה.

יהודית, דבי היא מרכזת הקורס, והקורס הוא בתל השומר, כך שאני מניחה (ומקווה) שפאנל כזה יהיה בקורס. אולי ניפגש בו?
תודה על האיחולים.

דנה אשמח לבוא לפאנל שוב אם יש צורך ד"ש חם לדבי

האם יש סיכוי לפקוח את עיניהן של כמה מן הנשים שבעוד שנה יתחילו ליילד נשים אחרות?
לא מזמן פגשתי מיילדת. היא סיפרה לי ששמעה אותי מדברת על לידת הבית שלי בכנס על לידות בית, ומאד כעסה עלי. איך אני, כרופאה, מעיזה ללדת בבית, נשארת בבית 24 שעות לאחר ירידת מים, ועוד מים מעט מקוניאליים. ואחרי זה עוד מדברת על זה בפני אחרים. לדעתה זה היה מעשה חסר אחריות לחלוטין. והיא פנתה גם למיילדת שיילדה אותי. אותה מיילדת (שלי) הזמינה אותה לבוא איתה ללידות בית. המיילדת הכועסת כל כך התרשמה, שכשנה וחצי או שנתיים יותר מאוחר בחרה בעצמה ללדת בבית, וגם היא נשארה בבית לאחר ירידת מים מעט מקוניאליים...
היא סיפרה לי את כל זה כדי לשתף אותי בשינוי הגדול שהיא עברה. והכל בזכות זה ששמעה על לידת בית, ולמרות שזה נראה לה חסר אחריות בכל זאת התלוותה למיילדת בלידות בית.
כך שיתכן שינוי שבא עם הזמן.

כך שיתכן שינוי שבא עם הזמן
כל השינויים באים עם הזמן. שינוי פתאומי מעורר חשד לשינוי לא אמיתי או שלא יחזיק מעמד הרבה זמן. גם אני, כפי שציינתי, הייתי נושאת נאומים חוצבי להבות על הנשים חסרות האחריות שיולדות בבית. גם אני השתניתי, ואני יודעת שהשינוי הזה לא בא ביום אחד.
תודה על הסיפור שלך, הוא משעשע, משמח, מעורר תקווה וגם מזכיר לי שכולנו צופים כל הזמן בתיאטרון האנושי המרתק של החיים שלנו, בו כולנו משחקים בתפקידים שונים (ולעיתים מתחלפים).

חלק מן המיילדות (לפחות אחת) הן מיילדות בית ויהיה לנו גם קורס של 16 שעות בנושא לידות בית.

גדול! את רואה, אז לא כל האחריות עליך.
אני מאמינה שלאמונה הפנימית שלך יש הכי הרבה כוח. כמה שפחות תטיפי ו"תדחפי" להן חומרים - והן הרי יבינו מהר מאד אם מי יש להן עסק - ככה יתיחסו אליך בכבוד ויפנו אליך כאל אוטוריטה בתחום.
אם למשל, פתאום יתעורר דיון סוער על הנושא, אני הייתי שותקת, (בשביל לא לבזבז אנרגיה ומומנטום) נותנת לכולם לפרוק, ואחר כך מביאה את משפט המחץ שיגרום תובנה עמוקה לכולן.

ואחר כך מביאה את משפט המחץ שיגרום תובנה עמוקה לכולן.
(-:
רעיונות בבקשה?

אפשר תמיד להגיד משהו על כמה סערה הרעיון עורר

גם אני בעוקבות אחרי בלוגך,
בהצלחה (-:

רעיונות בבקשה?

מה זה? נדמה לך שאת יכולה למלא פה תרמיל, להכנס איתו לכתה ולהתחיל לפרוק?
את לא צריכה רעיונות. את לא צריכה להתכונן. זה יבוא לך מעצמו ברגע הנכון. יצמח מהסיטואציה.
את סטודנטית כמו שאת חיה, ויום אחד את תהיי מיילדת כמו שאת חיה...

ענת, תודה. מחמם את ליבי.

נו מה, את לא סומכת על עצמך? (מרשה לעצמי לדבר ככה כי סומכת עלייך מספיק).

סומכת, סומכת... ובכל זאת זה מחמם את ליבי.

היום התחיל השבוע השני ללימודים. היתה לנו היום הרצאה נהדרת על ההיסטוריה של המיילדות. המון תמונות יפות והבנה אחת גדולה - מרגע שהתחילו להתערב (הו, הם התחילו להתערב כל כך מזמן, אולי כבר אלפיים שנה או יותר), אז זה רק נהיה יותר גרוע. ככל שרופאים התערבו יותר, היו יותר בעיות, יותר זיהומים, יותר תמותה. ואיפה שהיו מיילדות (לפעמים רק אצל העניים ביותר) - שם המצב תמיד היה יותר טוב.

קשה לי לתפוס איך כל זה קרה. וגם הבנתי דבר משמעותי והוא שכבר כל כך הרבה שנים אנחנו off שלעלות שוב על המסלול הנכון זה כמעט בלתי אפשרי. מחשבה נוספת - בעצם, כל ההתערבויות התרחשו בעיקר בארצות כמו אירופה וארה"ב (לא יודעת מה היה בסין /יפן). בכל מקרה, עדיין היו מיליוני נשים אינדיאניות ואפריקניות שעדיין ילדו טבעי. מישהו עדיין שמר על הגחלת בזמן שבאירופה החשוכה הושלך לתהום הנשייה ידע של אלפי שנים.

הבנתי גם שהקונפליקט בין מיילדות (או לצורך העניין גם אחיות) ורופאים, הוא לא משהו שהתחיל במאה השנים האחרונות אלא קיים כבר מאות שנים. מה הפלא שכל כך קשה ליצור יחסי עבודה טובים, יעילים ומרפאים (וזה לא רק עניין של סביבת עבודה נעימה, זה הרבה מעבר לכך ונוגע לפרטים הכי קטנים של הטיפול). האם אפשר לפתוח דף חדש בתחום הזה? אפשר, אני מקווה, אבל לא קל.

ומה עוד היה לנו היום? הרצאה גאונית של מרכזת הקורס שתוך כדי הסבר על איך ללמוד ממחקרים, סיפרה ("במקרה") על מחקרים שמראים שלא חייבים ניטור רציף, שאפיזיוטומי אינו חובה בעצם, שלידת בית בטוחה כמו לידת בי"ח, שלאפידורל יש חסרונות משמעותיים, שפיטוצין מסוכן למדי וכו'. אתן רואות? צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים...
וברצינות - אני חושבת שהיא מטפטפת לאט לאט את הגישה האי-התערבותית, וזה נעשה בצורה חכמה מאוד.

וכשמישהי אמרה היום - "הנשים המשוגעות האלו שלא רוצות שיחסנו להם את הילוד", ניסיתי לדמיין אותה בעוד 4 שנים יולדת בבית. וכשרופא אחד אמר "יש היום מגמה אימתנית של לידה טבעית", ניסיתי לסלוח לו ולזכור שהוא כנראה באמת דגיג שאינו רואה את המים.
אגב, הדגים לא רואים את המים לא בגלל שהם שקופים, אלא בגלל שהם נורא עכורים והראות ממש גרועה..

ובסוף היום יצאתי לטיול בשכונה שבה אני מתארחת (אני מגיעה כל שבוע ל-3 ימים באזור המרכז, שכן כידוע, אני מן הצפון הרחוק). גני תקווה. שכונה (או עיר? אני לא ממש מצליחה להבין את האנטומיה של אזור המרכז..) נחמדה. כשמגיעים לקצה רואים את הרי השומרון וקצת פרדסים. וזה מעניין שדווקא בשכונה הזאת אני מתארחת, כי הכינוי שבחרתי לי באימן הוא תקווה. תוך כדי הטיול חשבתי על מיילדות, ועל למה אני רוצה להיות מיילדת. מאיזה חלק בי זה מגיע, הרצון והדחף והצורך להיות שם, עם הנשים היולדות. זה מקום בהתהוות. כשיהיה יותר מוצק, אנסה לתאר.

תודה על הליווי שלכן. כשאני יושבת בכיתה אני מתעודדת מנוכחותכן, הוירטואלית אמנם, אך הממשית מאוד.

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים...
ממש דומה למה שהתכוונתי להגיד לך. D-:

בעצם, כל ההתערבויות התרחשו בעיקר בארצות כמו אירופה וארה"ב (לא יודעת מה היה בסין /יפן). בכל מקרה, עדיין היו מיליוני נשים אינדיאניות ואפריקניות שעדיין ילדו טבעי.

נראה לי שזה עומד גם ביחס ישר לתפישת המוות בתרבות.
כי בתרבות השבטית המות הוא הרבה פחות "נורא" מאצלינו. הוא חלק מהחיים.
פעם היו נולדים ומתים בבית. וככל שהתרבות מתרחקת מן המוות (כולאת גם אותו בבתי החולים במחלקות מיוחדות) באותה מידה היא מרחיקה את הנשים שלה מפעולת הלידה.
מסקנה:
להחזיר גם את המוות הביתה.
אני כתבתי את זה? בכל זאת עדיין נשמע לי מזעזע המשפט הזה. אבל אין לי ספק שהתיידדות מחודשת עם המוות היא חלק מהותי בעניין.

להחזיר גם את המוות הביתה.
בהחלט. זה בכלל לא נשמע לי מזעזע. זה נשמע לי נכון לחלוטין. כי להחזיר את המוות הביתה זה אומר להחזיר את החיים הביתה, או יותר נכון - להחזיר את החיים אל חיינו.
במסגרת היותי אחות נקראתי פעם להיות עם שכן חבר כשהיה על ערש דווי. באותו לילה הוא נפטר (בבית). זה היה אחד הימים המיוחדים והעצובים-שמחים בחיי. גם אשתו מרגישה כך. לא היה דבר שלא נאמר באותו לילה. לא היה "איך לא הספקתי לומר לו ש....", ולא היה צוות רפואי שיידחף וינסה לטפל בדיוק ברגעים הכי אינטימיים ופרטיים. כך הוא רצה למות, וגם אז חשבתי על זה שכך צריך להיוולד וכך צריך גם לסיים את המסע.
אז כן, בהחלט, להחזיר את המוות ולהתיידד איתו, כי הוא לא כל כך נורא כמו שעושים ממנו. (אני מקווה ש זה לא נשמע מזעזע מדי...).

אני מקווה ש זה לא נשמע מזעזע מדי...
לא אותי.

"יש היום מגמה אימתנית של לידה טבעית", אימתנית? ככה הוא אמר? ואת סלחת לו. נו, בשביל זה את שם ולא אני.

גם לי למות בבית נשמע לא רק לא מזעזע אלא... טוב.
חברת משפחה נפטרה לפני שנה, במיטתה, ליד בעלה וילדיה - ככה צריך. ככה אני רוצה כאשר יגיע זמני (עוד הרבה זמן אני מקווה). מצטרפת ללא מזועזעות.
וכתבו פה כבר באחד הדפים - שהממסד הרפאוי מפחד מלמות בבית כמו מללדת בבית.

שהממסד הרפואי מפחד מלמות בבית כמו מללדת בבית.
Pלונית, לא רק הממסד הרפואי אלא החברה כולה.
אי אפשר להביא לקבורה אדם שנפטר בביתו ללא אישור קצין משטרה. ובשביל זה צריך להזמין משטרה שתחקור אותך (למעשה, בחשד לרצח) בשעה שמתך מוטל לפנייך במובן המילולי הפשוט ביותר של המושג.
סבתא שלי מתה לפני עשרה חודשים, בדיוק כמו שרצתה: בביתה, במיטתה, בשנתה לצד בן זוג אהוב, צלולה בדעתה, בריאה למעשה, וערב לפני כן אפילו הספיקה להיפרד מכל בני המשפחה הקרובה, כולל הכלבה (אם כי את זה הבנו, כמובן, רק בדיעבד).
למחרת היינו צריכים לעבור את כל הסצנריו ההזוי עם השוטרים. תהיתי אם אין לחברה דברים טובים יותר לתת למשטרה לעשות מאשר לחקור קשיש בן 80 שלא הצליח להעיר את רעייתו בבוקר.
בגיליון המוות שלה נכתב "נמצאה מתה במיטתה ללא סימני אלימות". אני יכולה לדמיין איזה דחקות היא היתה מריצה על הקטע הזה, לו היתה רואה.
האם גם בדו"חות על נפטרים בבתי חולים מישהו היה כותב שהם "ללא סימני אלימות"?
וגם הניסוח הזה: אין סימני אלימות, אבל אנחנו לא יכולים להבטיח שלא היתה... כאילו הבית צריך להוכיח שאינו אלים, ולעומת זאת בית החולים הוא תמיד טוב ומיטיב, ואף פעם אין שם אלימות, או רשלנות, למצער.
ובכלל, הראש הזה, כאילו אנשים לא יכולים למות סתם כך, מעייפות ומזקנה. הם חייבים להיות חולים במשהו. בגיליון לא צויינה סיבת המוות. שמעתי את הקצין אומר בטלפון "יש פה אשה, מתה, מוות... טבעי" ממש בהיסוס ובגמגום. מוות טבעי כבר נחשב משהו שלא ייתכן. ממש חשוד...

"יש פה אשה, מתה, מוות... טבעי" ממש בהיסוס ובגמגום
מממ.. בהחלט חשוד.......D-:

דרך אגב, כשהשכן שלנו מת הזמנו את רופאת המשפחה (התומכת והנפלאה) והיא חתמה על תעודת הפטירה. לא היה צורך להזמין משטרה. בנוסף, קברנו אותו ביישוב ועד ללוייה הוא היה בבית ואח"כ במרכז הקהילתי, שם נפרדו ממנו כל מי שרצה - משפחה וחברים. בשום שלב הוא נלקח לשום מקרר בשום בי"ח או סניף של חברה קדישא.
אני לא יודעת מה הנוהל לגבי משטרה וכו'. אצלו היתה ידועה סיבת המוות. אולי רק כשלא יודעים אז צריך משטרה?
בכל אופן, אני יכולה לתאר לעצמי שכשאתה נחקר על ידם בסוף אתה מתחיל לחשוד בעצמך. זה מה שקרה לי כשפרצו לי הביתה לפני שבועיים והזמנתי משטרה...

ולגבי המונח "טבעי" , הרופא שהרצה לנו מעדיף להשתמש במונח "פיזיולוגי". "טבעי" זה קצת אלטרנטיבי מדי כנראה.

אז כן, בהחלט, להחזיר את המוות ולהתיידד איתו, כי הוא לא כל כך נורא כמו שעושים ממנו. (אני מקווה ש זה לא נשמע מזעזע מדי...).
גמני מסכימה. לא מזעזע בכלל, הרבה פחות מזעזע מהדרך שבה סבתו של בעלי עזבה את העולם לפני שנתיים וחצי, מונשמת ללא תוחלת, אחרי שלושה שבועות מיותרים של סבל שכלל לא הגיע לה, ולחלוטין בניגוד לרצונה.

אוף, למה אתן מדברות על מוות? זה עושה לי צמרמורת בכל הגוף. רק לחשוב על הסבתא שנפרדה מכל המשפחה גורם לי לבכות!

אצלו היתה ידועה סיבת המוות. אולי רק כשלא יודעים אז צריך משטרה?
כנראה.
אבל גם זה מראה איזושהי בעייתיות בתפיסת המוות. צריכה להיות "סיבה". ו"דרך כל בשר" היא כנראה לא סיבה מספיק טובה.
אמנם גם סוג הסיבות שנותנים הן לא תמיד "סיבות" אלא יותר תיאורים של מה קרה ("דום לב", "דום נשימה"). אבל גם את זה קשה לפעמים לדעת, ואז צריך להביא משטרה שתשלול "אלימות".

יולדת מתקבלת למחלקה. בתיק הרפואי רשום (באנגלית): פקיעה מלאכותית של קרומי השפיר, טיפול בפיטוצין, אפיזיוטומי, תפירה של החתך, אלחוש אפידורלי. ולבסוף האבחנה המסכמת: לידה ספונטנית.

שיעור מדהים באמבריולוגיה. זרע וביצית, תא אחד, שנים, ארבעה, שמונה, מיליון... תאים שהופכים למוח, כליות, עור, שרירים, רחם. כל תא יודע בדיוק מה לעשות, מתייצב לתפקיד שהועידו לו בלי ויכוחים. מלאכת אלוהים על פני אדמות. ומאחורי אומרת תלמידה אחרת: "תזכירו לי למה בדיוק אנחנו צריכים ללמוד את זה?".

מרצה מסביר על המחזור החודשי. הורמונים פורצים בריקודים, רירית הרחם מחקה את הפניקס האגדי - נולדת, מתפתחת, נושרת ושוב קמה לתחייה. כל חלקי הפאזל מתאימים בדיוק, אין שום חלק מיותר. ומישהי שואלת: "אתה רוצה להגיד לי שהמחזור הזה קורה כל חודש ?".

אני נשמעת לעצמי קצת מתוסכלת.אני מאוד מתוסכלת. קצת מתקשה להבין למה אנשים מסויימים בוחרים במקצוע הזה.
חלק שאלו אותי איך זה שאני יודעת כל כך הרבה (למשל, אני יודעת שהמחזור ה חודשי קורה כל חודש...). רציתי לשאול אותם איך זה שהם יודעים כל כך מעט.

וחסרה לי אהבה. אהבה לנשים היולדות. מורה אחד אמר בכיתה, בזמן דיון על הקונפליקטים בין המיילדות לרופאים, שכולנו יודעים שהאויב האמיתי הוא בעצם היולדות. הוא זכה לתשואות סוערות ולציטוטים נרחבים אח"כ. אותי זה לא הצחיק, אפילו לא בצחוק.

והן הרי יבינו מהר מאד אם מי יש להן עסק
כן, זה כבר קורה. אחרי שאמרתי שאולי לא חייבים 7 סקירות בהריון תקין (ולמרבה הפלא - הרופא תמך) אחת אמרה לי שאני יכולה מצידה ללדת בבית, לאכול אוכל אורגני ולשיר שירים לכוכבים. נו טוב, זו לא העלבה כמובן, לי זה נשמע יותר כמו איחולים לבבים..}

כולנו יודעים שהאויב האמיתי הוא בעצם היולדות. הוא זכה לתשואות סוערות
לא יאומן. זה מסביר הכל. אם היולדות הן האויב, אז באמת יש כאן מלחמה. פלא שהיולדות מקבלות יחס כזה.
נראה לי שאפשר לתבוע את הרופא הזה על הפרה בוטה של אמנת הרופאים.

אבל את שליחת צדק לשני כיוונים:
גם מראה להם שיש עוד אופציה.
וגם גייס חמישי שחושף בפנינו את הסודות האפלים של הממסד.

"אתה רוצה להגיד לי שהמחזור הזה קורה כל חודש ?".
מה, לה אין מחזור כל חודש? או שהיא לא שיערה איזה תהליך מורכב ומדהים מתחולל שם כל חודש?
האמת שגם אותי הפעים התיאור הזה שהבאת כאן. מזמינה עוד.

מאחלת לך שאמונתך תעזור לך לעמוד בפרץ.
מה לעשות, חכמה ניתנה למעטים. (ורק שלא יאשימו אותי עכשו ב"יהירות באופנית").

כולנו יודעים שהאויב האמיתי הוא בעצם היולדות. הוא זכה לתשואות סוערות
דנה, אפשר לגריין?
או שאת מעדיפה לשמור על פרופיל נמוך?

מעניין, מעניין מה שאת כותבת.
תמשיכי לספר @}

רק עכשיו גיליתי את הדף המרתק הזה.
דנה ה גם אני מצפה לקריאה מתמשכת.

חשבתי על משהו- האם הקורס מצריך הצגת עבודת סיום כלשהי? אולי תוכלי לבחור בנושא הקרוב לליבך ( לידת בית ?) ולהציג אותו בפני הכיתה במהלך/ סוף הקורס.
לגבי חלוקת המאמר, או מארים אחרים- אולי לפנות לרכזת הקורס ולהציע לה לפתוח ערוץ של העשרה בין התלמידות. כך שגם תלמידות אחרות תוכלנה, אם תבחרנה, לחלוק עם הכיתה חומרים רלוונטיים. מאחר ואנו חיים בעידן של כ"כ הרבה ידע המסתובב, הגיוני שגם אחרות נתקלות בחומרים הקרובים לליבן (גם אם ליבן זועק לנתח). כך לא תיראי כפושרית או מסיונרית.

_שיעור מדהים באמבריולוגיה....מלאכת אלוהים על פני אדמות.
מרצה מסביר על המחזור החודשי. כל חלקי הפאזל מתאימים בדיוק, אין שום חלק מיותר._

אבל בשביל שאישה "תצליח ללדת", צריך 5 רופאים ומליון חומרים כימיים וניטור ובדיקות כל הזמן. לא אבסורד?

ורד, ממש מעניין שאת מציעה את זה. איתן (בעלי) בנה לי מין דף בית קטן שבו הוא מעלה לרווחת בנות הכיתה את ההרצאות שלנו בקורס. עיצבתי אותו עם תמונות של לידות טבעיות (מסרים סמויים...), ובדיוק עכשיו המרכזת קורס שלחה לכל הכיתה הצעה לשלוח לשם מאמרים מעניינים. ישר אני שולחת לשם את "דגים אינם יכולים...".

מעניין, מעניין מה שאת כותבת

וגם מעציב מאד.

טוב שיש גגם נשים כמוך שיהיו מיילדות.

יולדת מתקבלת למחלקה. בתיק הרפואי רשום (באנגלית): פקיעה מלאכותית של קרומי השפיר, טיפול בפיטוצין, אפיזיוטומי, תפירה של החתך, אלחוש אפידורלי. ולבסוף האבחנה המסכמת: לידה ספונטנית
עדיף על "לידה רגילה" המעצבן - אין דבר כזה לידה רגילה, כל לידה היא מיוחדת במינה - גם באופן אובייקטיבי, אבל בעיקר באופן סובייקטיבי. ואולי, קצת יותר תשומת לב לסובייקטיבי, תשנה את ההסתכלות על האויב האמיתי קרי, היולדות.

עדיף על "לידה רגילה" המעצבן - אין דבר כזה לידה רגילה
מילא אין דבר כזה. עדיף על שימוש במונח כדי לתאר לידת אפידורל-ג'וק-על-הגב. זה לפחות מה שאני מבינה מהמודעה באמצע הדף הזה בו לידה "רגילה" (המרכאות במקור) היא ההפך מלידה טבעית (ללא מרכאות, כמה משמח).

היא רוקדת את ריקוד הלידה שלה.
עצומת מימדים ועצומת עיניים.
עצומת עוצמה,
עצומת עצמה.

איזה יופי.
מאיפה זה?
ראיתי אתמול (שוב) את "לפני הזריחה" (הראשון). הם רואים שם רקדנית בטן, והבחורה מסבירה שאלו ריקודי לידה. שהנשים היו רוקדות באוהל עם היולדת את כאבי הצירים.

_איזה יופי.
מאיפה זה?_
תודה. זה ממני...[-:

מה זה "לפני הזריחה" הראשון?

כל כך יפה השיר שלך............ מותר להעתיק? אני עושה עבודה על יוגה בלידה, וזה ממש ירקוד שם בפרק על תנועתיות. כמובן אצטט בשמך.

שיעור מדהים באמבריולוגיה. זרע וביצית, תא אחד, שנים, ארבעה, שמונה, מיליון... תאים שהופכים למוח, כליות, עור, שרירים, רחם. כל תא יודע בדיוק מה לעשות, מתייצב לתפקיד שהועידו לו בלי ויכוחים. מלאכת אלוהים על פני אדמות
אהבתי.
ותראי גם את זה בהקשר הזה:

עובראשית סמינר על התפתחות העובר מנקודת מבט רוחנית

שרה לה, מותר.

נועה, קראתי על הסמינר הזב בא-לה הגוש. יכול להיות שאלך אליו (זמן, כסף......). בכל מקרה נשמע מעניין מאוד מאוד.

דנה ה.
לחייך!
מחזיקה לך אצבעות!
תמשיכי להבריק

דנה - טוב לקרוא את ההומור וההתבוננות שלך בקורסים ובכלל.
רציתי לשאול אותך על תפקידה של המיילדת בלידות רפואיות למהדרין, כשתפקיד האשה היולדת הוא לשכב בשקט ולא להפריע. וגם על תפקידה של המיילדת במחלקת הריון בסיכון. וגם להזכר במיילדת המופלאה שהיתה לי בלידה הראשונה, לפני ארבע שנים וארבעה ימים. הלידה - קיסרי חירום בשבוע 30. המיילדת ליוותה אותי, החזיקה לי את היד, אמרה לי שיהיה בסדר, עצם הנוכחות שלה שם הבטיחה לי שיש לפחות מישהי אחת בחדר שהיא לחלוטין בעדי. והיא הראתה לי את התינוקת - התמונה שלה, מחזיקה בשתי כפות ידיים את הגורה הצורחת, ואומרת לי - הנה היא, הבת שלך - תהיה חקוקה אצלי גם כשאהיה זקנה סנילית שמאבדת את שיניה התותבות פעמיים בשבוע.

כמה שבועות עברו, והקורס מתקדם בצעדי ענק.
מתקדם לאן? להתנסות כמובן. קשה לי לחשוב על דברים אחרים, ואפילו המבחן הגדול שבדרך לא ממש מזיז לי. אני מפחדת בעיקר מדבר אחד - שהתינוק יפול לי מהידיים.
אמרתי לעצמי שוב ושוב כמה זה טיפשי, ושאף פעם לא שמעתי על מיילדת שנפל לה התינוק מן ידיים. אבל ברקע אני רואה את עצמי בגיל 7, מפילה כוס חלב, ואת אבא שלי אומר לי - איזה ידיים שמאליות יש לך!

שאלתי את מינדי (מיילדת בית שהעבירה לנו כמה הרצאות נהדרות בקורס) וקיוויתי כמובן שהיא תאמר לי - אילו שטויות, נו באמת!. אבל היא אמרה לי - כן, זה באמת מאוד מפחיד.. אח"כ היא נתנה כמה עצות פרקטיות, אבל אני עדיין מפחדת, במיוחד לאור העובדה שבבתי חולים שבהם אעשה התנסות כנראה עומדים על כך שיולדות בלידה ראשונה יילדו מעל מיטה מפורקת - כלומר התינוק יוצא מעל לפח האשפה.

אני זקוקה להרגעה.

ואולי עדיף לא להיות רגועה מדי? הפחד הוא אחד החברים הטובים שלי עד כה, בכל הקשור לבקרה עצמית במתן תרופות למשל.

זהו. אני יודעת. אני זקוקה לעידוד.

ודרך אגב, הנה האתר שאיתן בנה לקורס שלי. התמונות מתחלפות (מסר סמוי לתת מודע), ויש גם את "דגים אינם יכולים לראות את המים".
"כאן" www.musicians-info.com/midwife

דנה- ישר כח!

אבל היא אמרה לי - כן, זה באמת מאוד מפחיד.. אח"כ היא נתנה כמה עצות פרקטיות,
אני חושבת שקיבלת תשובה אמיתית וכנה!

בבתי חולים שבהם אעשה התנסות כנראה עומדים על כך שיולדות בלידה ראשונה יילדו מעל מיטה מפורקת - כלומר התינוק יוצא מעל לפח האשפה.
מה זאת אומרת? מי עומד על כך? למה?
האם הידיים שלך באמת שמאליות? האם את עושה דברים בידיים שכן מצליחים לך?

דנה.
נכנסתי לאתר שאיתן בנה.
מרגש עד דמעות.
היד שנוגעת בראש שאך זה מגיח,
ההזמנה להשתתף בלידת בית בתמונות כה רגישות...
אכן נותן קצת מהתחושה של עד כמה שזה גדול , להיוולד, ולהיות שם ברגע הראשון של תינוק כאן.
תודה על השיתוף יקרה.

מה זאת אומרת? מי עומד על כך? למה?
זה מה שנקרא "מדיניות בית החולים" או "מדיניות חדר הלידה". למה? כי זה הרבה יותר נוח - למטפלים כמובן. גישה יותר קרובה לפתח הנרתיק, יותר קל לעשות אפיזיוטומי, יותר קל לעשות ואקום, ואם חס וחלילה (סיכוי גדול ביותר כמובן) שתהיה כליאת כתפיים - אז הרבה יותר קל לטפל. בכלל, לידה ראשונה זה נורא מסוכן, ויש המון סיבוכים, ופשוט צריך להיערך לכל סיכון אפשרי (ויש המון כאלו).
<למי שלא מכיר אותי, זה היה בציניות>

כמובן שאני אדבר עם המדריכה ואבקש ממנה שלפחות בהתחלה לא אצטרך לפרק את המיטה (ואולי גם אח"כ).

הידיים שלי הן לא שמאליות בכלל, וההוכחה - ביד ימין האגודל הוא בצד ימין וביד שמאל הוא בצד שמאל. יש לי רק יד אחת שמאלית. כשהייתי ילדה הייתי יותר שלומיאלית, וגם היום קצת, אבל לא בדברים שחשובים לי. אף פעם, למשל, לא הפלתי את הכינור של איתן. גם לא הפלתי אף תינוק שהחזקתי בו. אני גם מציירת די נחמד, מנסה לרקום לפעמים, חותכת ירקות לסלט בלי להיחתך (כמעט תמיד), ומזריקה זריקות למקום הנכון (ואפילו אומרים לי שאני ממש לא מכאיבה). הפחד שלי קשור יותר לכפפות הגומי החלקלקות ולתינוק המכוסה ורניקס (חלקלק) ולחלק המפורק של המיטה, ולתהום הפעורה מתחת לתינוק.... בדיוק היום דיברתי על זה עם מישהי והיא סיפרה לי על מקרה ששמעה שבו המיילדת הפילה את התינוק והיום הוא פגוע מוח.
תסכימו איתי שהיה הרבה יותר בטוח אם האימא היתה יולדת בכריעה (למשל) על גבי מזרון המונח על הרצפה, או במים.
אני יודעת שזה יהיה בסדר, ושאלמד לאחוז בתינוק בצורה בטוחה. אני לא מתחילה ליילד מחרתיים לבד.

מצטנרת יקרה, תודה.

הידיים שלי הן לא שמאליות בכלל
אה, רואה? (-:

גם אני נכנסתי לאתר שבניתם והצצתי קצת...
וואו. סיפורי הלידות-בית המצולמים לא יצאו לי מהראש. איזה יופי. וכמה מקסימה הבחורה ההונגרייה הזו (האמא של צ'נג'ה).
בזכותך חלמתי הלילה שילדתי תינוק. מקסים. מדבֶּר.

תודה על הבלוג. אני מברכת אותך. Keep the faith.
החרדות וחוסר הבטחון (ידיים שמאליות...) שאת חשה ומשקפת הם טבעיים ומובנים כל כך. עומדת להיות מופקדת בידייך מלאכת קודש. טבעי החשש. ואפילו מתבקש, ונכון. זה חלק מהלימוד. אם היית מגיעה מלאה בטחון ושאננות (יתר על המידה) עלול היה הדבר להפריע למֵיכַל שהוּא אַת להתמלא...
לא? (אני למשל מתה מפחד כשאני מעזה לפנטז את עצמי מורה, או מרצה, למשל. ותני לי לנחש שרוב המורות/מרצות/מרצים חשו כך בראשית דרכם... ואז בא הנסיון. ועוד נסיון. ועוד נסיון. והרבה זהירות, וצניעות, ורכישת בטחון... מקצועיות. בדר"כ המקצועיות מגיעה אחרי ההתמקצעות , לא?

)

שאלה: האם כדי לעבור את הקורס הזה, מחוייבת הכשרה כאחות? האם יש בקורס גם נשים שהוכשרו במקצועות טיפוליים אחרים, או בכלל לא?

תודה גילה, ותודה יפעת.
דרך אגב, הקישורים לאתרים עם תמונות הלידה מופיעים בבאופן טבעי.

האם כדי לעבור את הקורס הזה, מחוייבת הכשרה כאחות?
בארץ - כן. אם כי בעבר היה מקצוע שמוגדר בחוק כ "דאיה" שזו מיילדת מסורתית שאינה אחות, המקבלת רשיון לעסוק ביילוד באזור מסויים. יתכן שנשארו עוד כמה (נדמה לי שכן) אך אינני יודעת מיהן.
היום כדי ללמוד חייבים להיות אחות מוסמכת + תואר ראשון.
בחו"ל - יש ארצות בהן מיילדות הוא מקצוע נפרד לחלוטין. במקרים אלו הלימודים הם כמובן ארוכים יותר ( 3-4 שנים לעומת שנה כאן).

תודה @}

דנה, אני הבנתי שיש מדי פעם איזושהי תוכנית הסבה לאקדמאים.

טרה,

תוכנית ההסבה היא לאחות מוסמכת. היא לוקח שנתיים (במקום ארבע שנים למי שאין לו תואר). לאחריה צריך לעבוד לפחות שנה כאחות ורק לאחר מכן אפשר לנסות לצאת לקורס מיילדות. מסלול של 4 שנים. לעומת זאת, למי שאין לה תואר ורוצה להיות ממילדת אורך המסלול הוא שש שנים (4 שנות לימודי סיעוד + שנה עבודה + שנה קורס מיילדות). אין דרכי קיצור.

מילת אזהרה למי שעוניינת בקורס הסבה: יש דיבורים על כך שבשנים הקרובות אחד מתנאי הקבלה לקורס מיילדות יהיה תואר ראשון בסיעוד, ואז קורס ההסבה לא יתפוש (הוא מקנה תעודת אחות מוסמכת, אך לא תואר).

<דנה, מצטער שנדחפתי לענו במקומך. פשוט, כל הנןשא של המסלול למיילדות מאד קרוב אלי>

זו דווקא כן דרך קיצור

בכל זאת, שנתיים פחות.

טרה, אל תשכחי שלפני כן עושים את התואר הראשון - זו הסבה לאקדמאיים...

אגב, בקורס איתי לומדות כמה שיש להן תואר אבל לא בסיעוד, והן פשוט נדרשו לעבור קורס קצר (חודש=חודשיים) כהכנה לקורס המיילדות.
בקשר לקורס הסבה בכלל, אני לא כל כך אוהבת את זה, כי הם בעצם עושים קורס סיעוד מקוצר, וכשאני מסתכלת על הלימודים שלי, קשה לי לראות מה אפשר להוריד מבלי לפגוע באיכות ההכשרה של אחות. מורידים גם הרבה מן ההתנסויות במחלקות וגם זה חבל בעיניי.

אני פשוט מתגעגעת אליך
נשיקות

נשיקות חזרה לרוקדת באור. אני לא לגמרי בטוחה מי את (יש לי השערות...).

עדכונים מהשטח:
היום שיחקנו בבובות. בדקנו להן את הפתיחה, המחיקה וגובה הראש. תמכנו בהן רגשית וניתחנו את תרשימי המוניטור שלהן, ובסוף גם יילדנו אותן (בובה אחת מסכנה היתה צריכה ללדת 31 פעמים היום (ואתן חושבות שלכן היו לידות קשות..).
זה היה כיף ואפילו מרגש (הלידה כמובן).
ואני כמובן, הלכתי ויילדתי בובה אחת חמש פעמים (ארבע פעמים יותר ממה שהייתי אמורה), ותנחשו מה? לא הפלתי את התינוק! להפך, תפסתי אותו באחיזה בטוחה ואיתנה והנחתי אותו על שדי אימו. אפילו ארגנתי לתינוק אחד (בעצם זה היה כל הזמן אותו התינוק) חבל טבור כרוך מסביב לצוואר. הצלתי אותו כמובן מנזק מוחי בלתי הפיך.

בקיצור, יום רצוף בנצחונות קטנים ומשעשעים. אני כמובן לא חושבת שאני יודעת ליילד, אבל בכל זאת מרגישה קצת יותר טוב.

מחר בחינה. ושיעורים עם מינדי (המיילדת).
מחרתיים - שיעורים עם דבי ועם טיה פינסקי על לידות בית.
ובשבוע הבא - חדר לידה!

נראה לי שבחרתי במקצוע הנכון. כל הדברים הללו מצטיירים בעיניי פשוט כבילויים הכי נהדרים! הבעיה היחידה שאני צופה אותה בהתנסות - אסור להישאר שם יותר מ-10 שעות ביום...

אבל אני גם מפחדת. מפחדת מן ההתנגשות עם ה"מוסד" ועם המוסדיות והנהלים והאטימות. מפחדת שאצטרך לבצע התערבויות ובדיקות שלא לצורך. מפחדת לעבוד עם רופאים טיפשים וחסרי רגש. מפחדת מן ההתנגשות הפנימית רבת העוצמה שאני יודעת שתבוא (אין סיכוי שלא).
והרי ככל שעוסקים בדבר יותר עמוק, יותר רגיש ויותר חשוב, ההתנגשויות הללו הופכות להיות קריטיות יותר ויותר. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני מכניסה את עצמי למערכת הזו בכלל. מערכת שתכריח אותי לבצע דברים שאני שונאת ומתנגדת להם.

אני יודעת שדווקא טוב שאהיה שם ואת כל נימוקי הנגד (טוב, אולי לא את כולם), אבל בכל זאת, תהיה זו ידי שתצטרך לחתוך את האפיזיוטומי המיותר, ועיניי שיצטרכו לנתח את המוניטור המיותר, ופי שיצטרך לקרוא לרופא (המיותר). ומצד שני - לא תמיד מיותר. לפעמים מציל חיים וחיוני. בקיצור - התנגשות פנימית.

ולמרות ההתנגשויות הקרבות ובאות עלי (לטובה?) אני מצפה להתנסות הזו בלב רחב ונכון.

שוחחתי עם משהי שגם לומדת מיילדות והיא סיפרה לי שבהתחלה הידיים שלה יהיו על הידיים של המילדת כאשר מקבלים את התינוק, נשמע לי מאד מרגש.

בהצלחה!

לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני מכניסה את עצמי למערכת הזו בכלל. מערכת שתכריח אותי לבצע דברים שאני שונאת ומתנגדת להם.
כי צריכים כמוך שמה. כולנו צריכים אותך. ומקסימום לא ילך-תעברי לבית.

מאחלת לך את היכולת לשמור על הגבול העדין בין תפקוד ידידותי בתוך מוסד עוין, לבין התמסדות.
יודעת שתצליחי, ומקווה שתוך כדי, תצליחי גם לשמור על שפיות דעתך.
מלכוד 22. קטן עלייך.

והנה, אני כבר שם, בחדר לידה.
3 ימים אינטנסיביים היו השבוע ועכשיו אני מנסה לארגן בראש את כל מה שראיתי ועשיתי שם. ויש כל כך הרבה מה לספר, על מה לחשוב, להבין, ללמוד ממנו. זה יהיה סיפור בהמשכים. והפרק הראשון:

אורינטציה:
זה התחיל בסיור היכרות עם המחלקה. מה שנקרא - "אוריינטציה". אז יש חדר קבלה, ויש חדרי צירים, ויש ג'קוזי (בעיניי יותר דומה לסתם אמבטיה), ויש ארבעה חדרי לידה, אחד עם מרפסת עם נוף מקסים, ויש תחנת אחיות ויש המון ארונות עם ציוד - מחטים ומזרקים ותרופות, חומרי חיטוי ומגבות ומיכלים, וטפסים ומבחנות וצינוריות, וכפפות, רצועות, ומסכות חמצן, ועוד מאות דברים, חלקם מוכרים וחלקם חדשים.
וכל ארון שנפתח ועם כל מכשיר חשמלי שמראים לי, אני נלחצת עוד קצת, ואומרת לעצמי בלב שרק ללמוד מה עושה כל כפתור בכל מכשיר ואיפה נמצא כל דבר, ייקח לי איזה חודש. ומתי בכלל אני אלמד ליילד?
אבל אז אני מרגיעה את עצמי ואומרת לעצמי בנימה סמכותית - "לא לדאוג בבקשה, את תלמדי את הכל יותר מהר ממה שנדמה לך. את יכולה להתמודד עם כל קושי ועם כל דבר חדש!". ולמרבה הפלא, זה עוזר, וביום השני נראה שאין בסך הכל יותר מידי טפסים/מזרקים/מכשירים וכו'.

עד כאן אורינטציה. בפרק הבא - הצוות.

הצוות
הצוות מקבל אותי בסבר פנים יפות ובחמימות. מזמינים לקפה ולעוגית, שואלים מנין וכמה זמן ואיך ולמה ואת מי אני מכירה שהם מכירים וכו' - אתן יודעות איך זה - תוך שתי דקות כבר מוסרים דרישות שלום למכרים רחוקים. ומעודדים, מבטיחים שיהיה לי כיף ומעניין, ומהר מאוד אני מרגישה די כמו בבית, או לפחות - כמו במחלקה שלי.

ובפרק הבא - הלידה הראשונה.

הלידה הראשונה
ביום הראשון להתנסות יש המון צוות - 4 מיילדות, אחות אחת, שתי תלמידות לסיעוד ואני. ולהרכב הנכבד הזה מגיעה יולדת אחת בלבד. אה, שכחתי לציין שהיו גם כמה רופאים בסביבה...
מייד אני מוצאת את עצי בחדר לידה עם מיילדת מקסימה שמיילדת נשים יותר שנים ממה שאני חיה. והיולדת היא ערביה (ואז אני מרגישה עוד יותר בבית ויכולה לדבר בערבית, שפה שבזמן האחרון אני מתחילה לחשוב בה). לידה ראשונה, ארוכה ארוכה ארוכה. ואיך אתאר אותה במשפט אחד? אולי:
פטידין, מוניטור חשוד, זירוז, בדידות, זירוז נוסף, רופאה מלחיצה, צעקות, לחץ, 10 אנשים בחדר, אני אעשה לך ואקום!, פחד, לחץ, אפיזיוטומי, דימום, תינוק בחוץ, תינוק מהר לתינוקיה, אמא עייפה, רופא תופר, אמא שותה תה במסדרון.

יצאתי די מדוכאת מהיום הזה. המדרון החלקלק של ההתערבות שתמיד מדברים עליו הוא כל כך מדכא כשנפגשים בו פנים אל פנים. ואיך מלידה רגילה עם תינוק בריא ואימא בריאה, אפשר לייצר את כל הפתולוגיות שרוצים, להלחיץ ולהילחץ, להפחיד ולפחד, לייאש ולהתייאש. ואיך הכלהיה יכול להיות אחרת. זה משפט שכל הזמן עבר לי בראש - איך הכל היה יכול להיות אחרת. ואיך האימא של היולדת הזו ילדה בבית, או אולי באוהל (היא בדואית), ואיך היא ילדה שם 8 ילדים בריאים, ואיך זה שהתרבות שלנו יצרה כזו מפלצת נוראית.

ובפרק הבא: הלידה השניה.
אזהרה למשועממים - די דומה ללידה הראשונה.

הלידה השניה
יום חדש הגיע, ושוב - הרבה צוות ויולדת אחת בחדר לידה. בחדר הצירים נמצאת אשתו של ידיד טוב שלי מהלימודים שבאה לזירוז כי הרופא הפחיד אותה. אני אומרת לה שתלך הביתה מהר, אבל זה ייקח לה עוד כ-24 שעות להגיע להחלטה הזו בעצמה. ובינתיים, אני מצטרפת ליולדת. יולדת אחרת לגמרי, רקע שונה לחלוטין. והפעם:
אפידורל נסיון ראשון, אפידורל ניסיון שני, אפידורל חצי מצליח. בואי אני אעשה לך חוקן, כדאי לך! כדאי לך מאוד! את חייבת!
ועירוי נוזלים, ומוניטור, ומד לחץ דם, וקטטר שתן, ובואי נפקע לך את המים - תתקדמי נורא מהר, כדאי לך. לא רוצה? לא נורא, כבר פקעתי. כדאי לך!
ואופס, המים מיקוניאלים, אז נחבר מוניטור לראש של התינוק, ולא, את לא יכולה ממש לשנות תנוחות כי אם תנסי לזוז ימינה אז הקטטר האפידורלי קצר מידי, ואם תנסי לזוז שמאלה אז העירוי נוזלים עלול לצאת. הכי טוב שתשכבי. פשוט תנוחי לך.
והנה התינוק יוצא, תלחצי, יותר חזק! יותר חזק! אל תלחצי, תלחצי, אל תלחצי, תלחצי! עכשיו עכשיו עכשיו! מזל טוב!

ושוב אני חושבת לעצמי -איך הכל היה יכול להיות אחרת.

ובפרק הבא - היום השלישי שבו היו שלוש לידות.
הערה - חוויה מתקנת.

היום השלישי
ביום השלישי היה ברור מן ההתחלה שהיום יהיה שונה. ברגע שהגעתי הוציאה מיילדת אחת את ראשה מחדר לידה וקראה לי להצטרף אליה. וככה, מן החוץ, מהבית, צנחתי לעולם אחר - עולם הלידה, בו נשארתי עד אחרי הצהריים. לא אלאה אתכן בסיפורי כל שלוש הלידות שליוויתי. רק כמה דברים קטנים:

שלוש יולדות, שלושה עולמות שונים. אני יודעת שכל אחד הוא יחיד ומיוחד, אבל כמה שזה מתבטא בלידה!

יולדת אחת נכנסה בחיוך, אמרה לי - אני יולדת תמיד בפתיחה של 8 ס"מ, חייכה וילדה (בלי שום משכך כאבים או תרופה). הניקה בחדר לידה, וכבר קיבלתי הזמנה חמה לבקר בכפר שלה (ההזמנה מן החמות המקסימה).
יולדת שניה, בין ציר לציר היתה כל כך מכונסת בעצמה, בעולם משלה. וברגע הנכון, מתעוררת לפעולה, יולדת את התינוק שלה.
ויולדת שלישית, פרועה, נסערת, כואבת, משתוללת, ולבסוף, יולדת. הופכת לאימא.

ובשתים מתוך שלוש הלידות, אלו היו הידיים שלי שהיו שם, ואכן, ידי המדריכה היו שם איתי, ואיזה מזל!
אבל עכשיו כבר מאוחר, והגיע הזמן לישון. המשך יבוא.

וואו (בעיקר היום השלישי). איזו חוויה.

איזה תמצות לקוני לחווית חיים! אולי זו המהות של מיילדת... (-:
ובכל זאת - הצלחת לרגש!

תודה דנה.
מרתק.