מתוקף הנסיבות אנחנו נפגשים עם כל מני אנשי מקצוע. בעיקר אני. שוטרים, חוקרים, עורכדינים, עובדות סוציאליות ופסיכולוגים למיניהם. אני יוצאת מהפגישות האלה בהרגשה שאני שם בשביל לעזור להם. חושבת עליהם אחר כך, שותים קפה עם הקולגות ומצטטים את שר הביטחון לאחר ניחום אבלים "באתי לחזק ויצאתי מחוזק". לפני שבוע נפגשתי עם הפסיכולוג מטעם שפ"י (
שירות
פסיכולוגי ל
ילד) שאחראי על הגיל הרך, כלומר גנים וגנונים. הוא אמור לתת חוות דעת על מצבם של הקוסם הצעיר והפיונת. אחרי הפגישה אתו אכלתי ארוחת בוקר עם חברות וסיפרתי שם על ההרגשה הזאת שחוזרת, שאני נותנת תמיכה רגשית לאנשי המקצוע. הם מדברים אתי ומתחילים לדמוע ואי נשארת ענינית ומרוחקת.חברתי האהובה
רחלי ט שעברה עם בנה הבכור מלחמה ממושכת במחלת הסרטן, הזדהתה עם כל מילה. אמרה שאצלם זה היה בדיוק ככה עד שהבן שלה התעייף מלחזק את כל האנשים האלה והם פשוט הפסיקו את הפגישות.
אני צריכה את חוות הדעת כי כדי לקיים מפגש בין הילדים לאביהם במרכז קשר (מנ שכנראה לא יקרה בשל קוצר הזמן). במרכז קשר חייבים חוות דעת של פסיכולוג ובמקרה של הוולדמורט עצמו גם פסיכיאטר (כבר שישה פסיכיאטרים ראו אותו וכולם מתעקשים שהוא שפוי, אבל עוד אחזור לזה בהמשך). אתמול נסעתי להפגש עם הפסיכולוגית של בית הספר. הנוהל הוא כזה שכל פסיכולוג כזה נפגש לפגישת היכרות אתי, אחר כך תצפית על הילדים בגן/ כתה ואז פגישת הכנה עם הילדים ואחר כך עוד איזו פגישה עם הילדים. היום נסעתי עם הקוסם הבכיר לפגישה עם הפסיכולוגית. הוא כנראה תמך בה באופן מוצלח מאוד כי היא ממש נהנתה! היא חזרה והדגישה בפנינו איזה ילד מקסים הוא וכמה היה לה נעים להפגש אתו ושהוא מוזמן תמיד. אני כבר מותשת לחלוטין מזה. בזמן שחיכיתי מחוץ לחדר רק רציתי לשים רגליים על השולחן הקטן בחדר ההמתנה, להישען אחורה ולישון. איך אני אתפנה לטפל בעצמי אם כל הזמן אני צריכה לטפל ברשויות הרווחה? מגרד לי כל הגוף. אקזמה הופיע בכל הקפלים - מאחורי הברכיים, בתוך המרפקים ואפילו בקרסוליים. זה דוקא סימן טוב. הגוף מוציא, לא מחכה לזמן שאני אפנה לפינוי הזבל ומתחיל בעצמו. חכה לי גוף שלי! אני כבר מצטרפת!
בדרך חזרה הרגשתי שתיכף יוצא לי הבכי, שהבחילה חונקת אותי, עוגת יום ההולדת שאכלתי שעתיים קודם בגנון של הקוסם הצעיר עשתה בי שמות (איזה תיזמון לחגיגות יומולדת!?!) . הרגשתי כמו ילדה קטנה שרק נגמלה מחיתולים וצריכה פיפי "בורח לי! בורח לי!" לא טוב לבכות בנהיגה. תתאפקי. אחר כך זה עבר.
מחר אנחנו, אני והוולדמורט, מתיצבים בבית המשפט כדי שהסכם הגירושים שלנו יקבל תוקף של פסק דין. זה אמור להיות ענין קצר ביותר. זו תהיה הפגישה הראשונה שלנו מאז הלילה ההוא. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא רדף אחרי עם סכין.
מחר גם היתה אמורה להיות הפגישה עם הילדים אבל כנראה שזה לא יצא לפועל. הולדמורט גומל את עצמו מכל התרופות הפסיכיאטריות ומאלכוהול והגוף שלו מאוד חלש. הוא מקיא כל הזמן ומבלה את ימיו במיטה. אם הוא לא יתאושש קצת הוא לא יוכל להפגש עם הילדים מחר. הוא גם לא יוכל לטוס מכאן בימים הקרובים. מתסכל. אני שמחה בשבילו שהוא גומל את עצמו אבל רוצה שיסע כבר.
לגבי האיבחון הפסיכיאטרי, מה שמסתמן כרגע, ונשמע לי די תואם את המציאות, זה שהוא בכלל לא חולה נפש אלא סובל מהפרעת אישיות. הפרעת אישיות היא דבר מתעתע ועמוק יותר וגם לא ניתן לריפוי. זה מסביר את ההשפעה הלא מיטיבה בכלל שהיתה לתרופות הפסיכיאטריות, זה מסביר את העובדה שגם בתום שלושה שבועות אישפוז במחלקה פסיכיאטרית לא ידעו הרופאים לתת אבחנה. זה מסביר את זה שרגע הוא יכול להיות מקסים, מנומס ונעים הליכות ובמשנהו פסיכופט רצחני.
עוד קצת. כבר כמעט הגענו...
